מה מסתתר מאחורי חצאית הקש

הן הרחיקו עד קצה העולם, למדו על תרבויות רחוקות, על מין וידידות, על גבולות ופריצתם, והרחיבו את המבט שלנו על האנושיות באשר היא
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בשנת 1968, כשהייתי בת 13, קראתי את ״התבגרות בסמואה״ של מרגרט מיד. ספרה משנת 1928, המציג מחקר ראשון מסוגו של גיל ההתבגרות, זכה אז למהדורה מחודשת, בכריכה דקה ובמחיר של 95 סנט, לטובת הקוראים של הסיסקטיז. הספר הציע אפשרות חדשה להגדרה עצמית של נערה בת עשרה. יכולתי להיות הבחורה הפתיינית שעל הכריכה, עטופה בסרונג אדום עם פרחים בשיער –  חופשיה, חסרת פחד וקלילה, בעיקר בכל הקשור לסקס. הוא גם הציע סוג חדש של אישה אינטלקטואלית. מיד, שבכל התמונות נראתה בגלימה ועם מקל הליכה, הייתה אחרי הכול האנתרופולוגית המפורסמת ביותר בעולם. ואכן, בתקופת הזוהר שאחרי הגלולה, אני גדלתי להיות חופשיה, חסרת פחד והרפתקנית בכל הקשור למין. גדלתי גם, באופן טבעי וללא מאמץ, להיות מדענית וכותבת. החזונות של מיד התגשמו –  האפשרויות היו אמיתיות.

נערות, סמואה

נערות מסמואה (1902ׂׂ), תצלום מתוך הספר: amoa, Bismarckarchipel und Neuguinea - Drei deutsche Kolonien in der Südsee, ויקיפדיה

אם אני לא בטוחה אם אני מבינה את חוויותיי שלי ואת התרבות שלי, איך יכלה מיד להבין חוויות ותרבות זרות של נערות שבהן היא צפתה בסמואה?

אבל האם זה באמת מה שקרה? לאור תנועת #MeToo אני שואלת את עצמי האם לא פשוט סיננתי את האיומים ואת הזלזול ואת המיזוגיניה של התרבות ההיפית מזיכרונותיי. האם באמת ניצלתי מן הסקסיזם באקדמיה? אני יכולה להיזכר בקלות רבה ברגעים שסותרים את סיפור העבר שסיפרתי, אפילו אם אז ביטלתי אותם (המנטור השמאלני הקיצוני, למשל, שהסביר לי שנשים לעולם לא יוכלו להיות חלק מן המחלקה לפילוסופיה כי הן מסיחות מדי את דעתם של הגברים). ואם אני לא בטוחה אם אני מבינה את חוויותיי שלי ואת התרבות שלי, איך יכלה מיד להבין חוויות ותרבות זרות של נערות שבהן היא צפתה בסמואה? תכליתה של האנתרופולוגיה הייתה תמיד לצפות באנשים שנראו שונים מאוד מן האנתרופולוגים עצמם. האם זה בכלל אפשרי? והאם זה מצדיק את המאמץ?

בספר Gods of the Upper Air: How a Circle of Renegade Anthropologists Reinvented Race, Sex, and Gender in the Twentieth Century, צ׳רלס קינג, המלמד יחסים בינלאומיים וממשל באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון, פורש את משנתו המעמיקה מאוד, האינטליגנטית, המשעשעת להפליא והקריאה מאוד, לטובת המחקר האנתרופולוגי. הספר הוא ביוגרפיה משותפת של האנשים שיצרו את תחום המחקר הזה בסוף המאה האחרונה: פרנץ בועז (Boas), אבי התחום, והתלמידות המשפיעות ביותר שלו, בעיקר רות בנדיקט (Benedict), זורה ניל הרסטון (Hurston) ומרגרט מיד.

בועז היה יהודי גרמני שנולד בווסטפליה בשנת 1858, והיה מבוגר בדור מתלמידיו (הוא גם נשא על גופו צלקות מאיימות, תוצאה של דו קרב מימי לימודיו באוניברסיטת היידלברג). הוא היה חוקר פורץ דרך. בגיל 25 הוא הפליג לאי באפין כדי לתעד שם את חיי האינואיטים. הוא גם  היה מורה יוצא דופן. וגם די רגיש ונוטה לרטון, ואספן אובססיבי של עובדות. בנדיקט, שהייתה צעירה מבועז ב-29 שנה, הייתה ההוגה המעמיקה מכולן. ספרה Patterns of Culture, משנת 1934, נחשב עדיין לטקסט חשוב באנתרופולוגיה. היא הייתה גם דמות קשה להגדרה, אולי משום שחייה של מרצה לסבית בראשית המאה העשרים תבעו מידה של חמקמקות. סיפורה של הרסטון הוא סיפור יוצא דופן ושובר לב. בשנות העשרים היה קשה להיות אישה אינטלקטואלית, וקשה פי כמה להיות אישה אינטלקטואלית שחורה. הרסטון מתה ב-1960 בגיל 69, נשכחת וחסרת כל, ועבודתה התגלתה רק עשרות שנים לאחר מכן.

זורה ניל הרסטון

זורה ניל הרסטון בימים טובים, מתופפת בתוף אפריקני (1937), תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

בספרו של קינג, מיד מתוארת כמי שמשכה את עיקר תשומת הלב, כפי שהייתה חייה, אף כי היא מעולם לא קיבלה משרה קבועה באוניברסיטה, והיא הייתה קטנה ושברירית. מקל ההליכה המעוצב שלה היה כלי עזר הכרחי. היא הייתה בת 23 בלבד – כמעט נערה בעצמה – כשנסעה לסמואה. אף שהייתה נשואה כבר שנתיים, היא בילתה במסעות רכבת ארוכים לחוף המערבי, שם החל מסעה בספינה, בשיחות אינטלקטואליות ובמעשי אהבים סוערים אם רות בנדיקט, מורתה, שהייתה גם היא נשואה. לאחר מכן מיד בילתה את המסע הממושך בים בשיחות אינטלקטואליות ובמעשי אהבים סוערים עם ריאו פורצ׳ן, שהפך לבעלה השני. (ברור שלהמצאת המטוס הייתה השפעה איומה על הרומנטיקה). בנסיעתה הבאה, היא פגשה את גרגורי בייטסון שהפך לבעלה השלישי אחרי מספר חודשים לוהטים, בכל מובן, שבמהלכם חלק מיטה איתה ועם פורצ׳ן בפפואה גיניאה החדשה. לאורך כל התקופה הזו היא גם כתבה מכתבים ארוכים ואנליטיים לבנדקיט, בניסיון להבין את כל זה. בעיני מיד, סקס ורעיונות היו בלתי נפרדים.

האנתרופולוגים טענו כי כל החברות מתמודדות עם אותן בעיות בסיסיות –  אהבה ומוות, עבודה וילדים, היררכיה וקהילה – אבל חברות שונות מסוגלות למצוא דרכים שונות, אך שוות ערך, לפתרון הבעיות

התסבוכות הרומנטיות הופכות את הקריאה למפתה במיוחד, אבל הן גם מרכזיות לטיעון המועלה בספר. לאנתרופולוגים היה רעיון חדש ומהפכני, שהם כינו בשם ״רלטיביזם תרבותי״. זהו שם מטעה למדי, משום שהוא רומז כי לא ניתן למצוא אמת, אבל בועז ותלמידותיו לא חשבו כך. הם טענו כי כל החברות מתמודדות עם אותן בעיות בסיסיות –  אהבה ומוות, עבודה וילדים, היררכיה וקהילה – אבל חברות שונות מסוגלות למצוא דרכים שונות, אך שוות ערך, לפתרון הבעיות. האנתרופולוגים יצאו לגלות את הדרכים האלה.

הדילמות הכרוכות במין ומגדר, והמתחים בין אוטונומיה וקנאה, הרפתקאות ומחויבות, זהות ומשיכה, היו בוערות במיוחד בעיניי צעירות בשנות העשרים, כמו מיד, בנדקיט והרסטון. שנות השישים אולי נדמו כקו פרשת המים, אבל הן החווירו לעומת העשור שבו נשים אלה התבגרו. וירג׳יניה וולף אמרה שבסביבות דצמבר 1910, האופי האנושי השתנה וניתן להרגיש את רטט השינוי בסיפורים הללו.

בחינת הדרכים שבהן תרבויות אחרות פתרו את הדילמות הללו הייתה דרך להרחיב את האפשרויות של תרבותן שלהן. התרבות של סמואה הייתה למעשה מורכבת ומלאת סתירות יותר מכפי שעולה מספרה של מיד. אבל הרעיון הבסיסי שלה היה נכון: במקומות אחרים, ישנן דרכים טובות יותר לחצות בהן את גיל ההתבגרות, מזו האמריקנית, המעונה והדכאנית.

פול גוגן, טהיטי

"Tapera mähäna" (מ-1892), פול גוגן. מוזיאון ההרמיטז', סנט פטרבורג. תצלום: Wikimedia Commons

כשקוראים על מיד ומאהביה, אי אפשר שלא להבחין במאמציהן הטרגי-קומיים, חסרי התקווה של הצעירות המבריקות לפענח את נושא הסקס. זה נכון כשמדובר במרי שלי, בשנות העשרים של המאה ה-19 וזה נכון באותה מידה כשמדובר במרגרט מיד, בשנות העשרים של המאה ה-20, כמו שזה נכון ביחס לפוליאמוריות של היום. אי אפשר גם שלא להבחין כי האדם בראשו של כל משולש אהבים –  עמדה שמיד מצאה את עצמה בה פעם אחר פעם – נוטה להגיע למסקנה כי פוליאמוריה היא טבעית וכי קנאה היא יציר חברתי, ואילו שותפיו למשולש נוטים לטעון את ההפך.

ג׳יין אוסטן הגיעה למסקנה כי ההתנגדות ללחצים ופיתויים גבריים היו דרך להעצמה, השקפה שזוכה היום להסכמה רחבה יותר מחזון האהבה החופשית תחת עצי הדקל

במבט רחב יותר, ניתן לומר כי ההיסטוריה של הפמיניזם חוותה תנועת מטוטלת בין דחפים משוחררים לגמרי לגישה פוריטנית. מאה שנה קודם לכם, אנתרופולוגית פמיניסטית גדולה אחרת שעבדה במקום קרוב יותר לביתה, בחנה בקפידה את התבגרותן של נערות כפריות. אבל ג׳יין אוסטן הגיעה למסקנה כי ההתנגדות ללחצים ופיתויים גבריים היו דרך להעצמה, השקפה שזוכה היום להסכמה רחבה יותר מחזון האהבה החופשית תחת עצי הדקל של מיד.

הסימן, ויליאם פאוול פרית'

"הסימן" (1858), ויליאם פאוול פרית', תצלום: ויקיפדיה

ובכל זאת, תנועת המטוטלת הזו אין פירושה שדבר אינו משתנה, או שפרויקט הרחבת האופקים התרבותי נידון לכישלון. (אני בספק אם נכדתי תצליח לפענח לחלוטין את עניין הסקס, אבל היא תגיע רחוק בהרבה ממרי שלי או ג'יין אוסטן או מרגרט מיד). לא מיד ולא בנדיקט הצליחו לחזות את הטרנספורמציה התרבותית של המאה ה-20. הן ציינו כי הומוסקסואליות הייתה מקובלת בתרבויות אחרות וזכו למטחים של ביקורת משום שהעזו לומר זאת, אפילו מצד אנתרופולוגים. אדוארד ספיר (Sapir), שהיה גם הוא תלמיד מפורסם של בועז (וגם הוא מאהב לשעבר של מיד), טען כי לא רק שמין הומוסקסואלי אינו טבעי, הוא גם חולני.

האנתרופולוגים שהראו כיצד תבניות וציפיות מיניות עשויות להיות מגוונות ושונות, עזרו להפוך גם קשר בין שתי נשים - למציאות

בנדיקט הייתה האהבה היציבה והמספקת ביותר בשנותיה המוקדמות של מיד, ואנתרופולוגית נוספת, רודה מטרו (Métraux) הייתה בת זוגה של מיד למעלה מעשרים שנה, ועם זאת האינטלקטואלית חסרת הפחד אשר שברה לא מעט מוסכמות מעולם לא הזדהתה בגלוי כביסקסואלית או לסבית. אפילו בשנות השישים, כשאני קראתי את ״התבגרות בסמואה״, אהבה רומנטית עם אישה הייתה עדיין מחוץ לטווח האפשרויות האישיות שלי –  חלפו 35 שנה עד שגיליתי אותה.

בשנת 2019, קל לדמיין את בנדיקט ומיד מנהלת חיי נישואים מאושרים, שתי אקדמיות בבית גדול עם ילדים וכלבים. ב-1919 זה היה בלתי אפשרי. אבל האנתרופולוגים שהראו כיצד תבניות וציפיות מיניות עשויות להיות מגוונות ושונות, עזרו להפוך סוג כזה של קשר למציאות.

עצם המילה ״תרבות״, והרעיון כי בני אדם בתרבות אחת יכולים ללמוד מאנשים בתרבות אחרת, נראים היו מובנים מאליהם. אבל קינג מראה כמה מהפכנים היו המושגים האלה בתקופה שבה מדענים סיווגי בני אדם כפראים, ברברים או מתורבתים ושלושת רבעי מן האוניברסיטאות האמריקניות הציעו קורסים באאוגניקה. בשנות העשרים, כפי שקינג מתאר היטב, רעיונות על אודות עליונות גזעית, אתנית ומגדרית נחשבו למדעיים, מודרניים ומתקדמים. (ויש מי שחושבים כך גם היום). כשהנאצים חיפשו דוגמאות למדע שיצדיק אפליה גזעית וממשלה ששילבה אפליות כאלה בחוק, הם פנו לארצות הברית.

גאולת חם, מודסטו ברוקוס, גזע, ברזיל

"גאולת חם" (1895) מודסטו ברוקוס. שמחה ברזילאית: דור אחר דור, האבות השחורים נמחקים והצאצאים מלבינים. תצלום: ויקיפדיה

בועז הוביל באומץ את המתקפה נגד הפסבדו-מדע הגזעני, ותלמידותיו הלכו בעקבותיו, ושילבו את מחקריהן האקדמיים בפעילות ציבורית. הרסטון הותירה חותם בעצם קיומה כאישה אפריקנית אמריקנית שלמדה לתואר מתקדם באוניברסיטת קולמביה. בועז, בנדיקט ומיד הקדישו את עצמם למלחמה בשנאת זרים פופוליסטית לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. מדהים עוד יותר לגלות כי אחרי המלחמה, ספרה המפורסם של בנדיקט The Chrysanthemum and the Sword: Patterns of Japanese Culture (משנת 1946) היה ניסיון מפורש להילחם בהטיה אנטי-יפנית.

אם אנשים מתרבות אחת אינם מסוגלים לומר דבר על אנשיה של תרבות אחרת, מסיבות פוליטיות ופילוסופיות גם יחד, למה בכלל לבצע מחקר אנתרופולוגי?

בסוף המאה ה-20, האנתרופולוגיה עברה משבר אינטלקטואלי ומוסרי. להשפעה המרושעת של הפוסטמודרניזם, שקידם רלטיביזם של ממש, היה חלק בזה. אבל המשבר היה גם תשובה מתאימה לבעיה אמיתית – פריבילגים בני תרבות אחת צנחו משום מקום כדי לחקור את בניה של תרבות אחרת, מאוימת ומדוכאת. התוצאה הייתה סוג של שיתוק. אם אנשים מתרבות אחת אינם מסוגלים לומר דבר על אנשיה של תרבות אחרת, מסיבות פוליטיות ופילוסופיות גם יחד, למה בכלל לבצע מחקר אנתרופולוגי?

התפתחות נוספת, מן הכיוון הנגדי, גם היא הפכה את האנתרופולוגיה לבעייתית. בשלהי המאה ה-20 חלה עלייה בסוציו-ביולוגיה ובפסיכולוגיה האבולוציונית, שבעיקר דחו את עצם הרעיון שהבדלים ושינויים תרבותיים הם בעלי חשיבות. עבודתה של מיד הותקפה, בדרכים שהיום קל לזהות בהן את הסקסיזם והאידיאולוגיה, והטענה הלא הוגנת שלפיה היא בדתה את הנתונים שלה עדיין לא נמחקה מזיכרון הציבור. שיטותיה, כפי שהיא עצמה הודתה, לא היו מדויקות וקפדניות כשיטותיהם של אנתרופולוגים מאוחרים יותר –  היא והחלוצות האחרות הרי פחות או יותר המציאו את שיטות המחקר תוך כדי עבודתן –  אבל אין ספק כי התצפיות שלה בסמואה היו אמיתיות ומדויקות.

יאנומאמי, ברזיל, אמזונס

בדיוק כמונו, וגם שונה כל כך. האם אפשר לבוא, להכיר, להבין? בן שבט ילידי, יאנומאמי, באמזונס של ברזיל. תצלום: Alejandro Zambrana/Sesai

מוחותיהם של ילדים מותאמים ביולוגית להמצאות וגם ללימוד מקודמיהם, ובני נוער בעיקר נמצאים תכופות בחזית השינוי החברתי

בעת האחרונה, האנתרופולוגיה קמה לתחייה הודות לאינטראקציות עם תחומי מחקר אחרים. בהשראת הביולוגיה האבולוציונית, אקולוגים התנהגותיים כמו שרה הרדי (Hardy) מאוניברסיטת קליפורניה, דייוויס, חקרו כיצד ציוויים ביולוגיים בסיסיים – טיפול בילדים, למשל – באים לידי ביטוי בתרבויות שונות. בהשראת המדעים הקוגניטיביים, אנתרופולוגים קוגניטיביים כמו ריטה אסטוטי (Astuti) מ-London School of Economics חקרו כיצד תיאוריות אינטואיטיביות על קרבה משפחתית ומוות מתפתחות בתרבויות שונות. ט.מ. לוטרמן (T. M. Luhrmann) ואנתרופולוגים נוספים של הדת, מאוניברסיטת סטנפורד, חוקרים את האופן שבו מודלים תרבותיים שונים של התודעה מעצבים את החוויות הדתיות. (נשים עדיין בולטות במיוחד בתחום – הודות למורשתן של החוקרות הראשונות ההן). פסיכולוגים וכלכלנים גם הם מתחילים להבין את הצורך במחקר של תרבויות מעבר לאלה המוכרות בשם WEIRD (ראשי תיבות באנגלית: מערבית, משכילה, מתועשת, עשירת ודמוקרטית).

עצם המושגים שלנו בתחומי הביולוגיה והתרבות משתנים, ורעיונות חדשים מחליפים את חזון חלוצות האנתרופולוגיה. ההבחנות הישנות בין ביולוגיה ותרבות, טבע וחינוך, פשוט אינן עובדות. היום ברור כי תרבות היא הטבע שלנו, והיכולת להשתנות היא התכונה המולדת החשובה ביותר שלנו. בני אדם ניחנו בתכונה ביולוגית מיוחדת המאפשרת להם לדמיין דרכים חדשות שבהן אנשים והעולם יכולים להתקיים, ולהעביר את האפשרויות הללו לדור הבא. הדמיון האנושי והשינוי התרבותי שלובים זה בזה. חלק מן המחקרים החשובים ביותר כיום בתחום האנתרופולוגיה, הביולוגיה והפסיכולוגיה בוחנים את המנגנונים המאפשרים לנו להעביר שינויים תרבותיים מדור לדור. מוחותיהם של ילדים מותאמים ביולוגית להמצאות וגם ללימוד מקודמיהם, ובני נוער בעיקר נמצאים תכופות בחזית השינוי החברתי. כשמיד התמקדה בעיקר בילדות ובנעורים היא בעצם ראתה את הנולד.

הילדות של סמואה הראו למיד כי ישנה דרך אחרת לגדול בה, ודרך שונה להפוך לאישה. ספרה של מיד לימד אותי שישנן אפשרויות אחרות. האנתרופולוגיות המוקדמות גרמו לנו להבין כי ישנן דרכים רבות להיות בני אדם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פרופסור אליסון גופניק (Gopnik) מלמדת פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה: The Scientist in the Crib, The Philosophical Babyו-The Gardener and the Carpenter.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original article appeared here.

תמונה ראשית: מתוך ציור הכנה ל-Aita tamari vahine Judith te parari (סביבות 1894), פול גוגן, The National Gallery, וושינגטון. תצלום: Wikimedia Commons

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליסון גופניק, Atlantic.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מה מסתתר מאחורי חצאית הקש

02
אמי סטאר

מרגרט מיד עדיין נחשבת לפיגורה בתחום האנתרופולוגיה? מה יצטרך עוד עולם המדע הרציני כדי להראות שהיא במקרה הטוב מדענית גרועה ובמקרה הרע תועמלנית ירודה?

כעת אני מחכה למאמר על אסטרונומיה בו המילה האחרונה היא של תלמי, או מאמר על גיאולוגיה שמזכיר את הצבים עליהם ניצב כדור הארץ.

    03
    דריה

    אולי קראת בכתבה שמדברים פה על ספר שבוחן מחדש את פרנץ בועז ואת החוקרות שצמחו אצלו, ואחת מאלו היא מרגרט מיד. בוחן מחדש, נראה לי, זה העניין העיקרי. אפילו הצבים יסכימו שצריך לחשוב מחדש פעם במאה שנה. אני קראתי כאן סיפור על נשים שנאבקו והצליחו ונכשלו ופרצו דרך ושגם מגיעה להן ביקורת כשהביקורת היא חלק ממה שעושים מי שבאים ובאות אחריהן.