מה נעשה אחרי שנזרוק את הפיג׳מה

מה לובשים כשמגפה קרבה לסיומה? האם לפנינו חגיגה סוערת של חירות חדשה?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

באחד מימי שישי, אחר הצהריים, חשתי דחף שלא חוויתי כבר למעלה משנה: רציתי לקנות בגדים חדשים. בגדים כדי לצאת איתם אל מחוץ לבית. בגדים שאנשים אחרים יראו. בגדים שאלבש כדי לחגוג. שמש סוף החורף החלה לחמם מעט את העולם, התור שלי לזריקה הראשונה של פייזר נקבע לעוד שבוע וחצי, ושתי העובדות הללו ביחד מילאו אותי פתאום באופטימיות כל כך עזה, שהייתי חייבת לבטא אותה בחגיגה המועדפת עליי מאז ומתמיד: באמצעות קניית דברים באינטרנט.

לפני הכול הייתי צריכה להיזכר איפה קניתי בגדים כאלה לפני שהכול הלך לכל הרוחות – אסוס? מאדוול? נורדסטורם? בעודי נוברת במוחי, בערימה של מתכונים ודעות על תכניות נטפליקס לא ממש מוצלחות שצברתי במהלך השנה האחרונה, פתחתי לשוניות בדפדפן. הייתי מוכנה לקפוץ על ההזדמנויות שמציעה השנה הקרובה, ורציתי שאלה יכללו קהלים מיוזעים וסמים לבילוי וידיים של אנשים אחרים. רציתי לעשות מה שרק אפשר כדי להיות האדם שאני עשויה להיות ביולי.

זו לא הייתה הפעם הראשונה במהלך המגפה שבה עצרתי כדי לבדוק אם טעיתי בחודש, או אפילו בעונה. תעשיית האופנה בנויה על היכולת לנחש מה אנשים ירצו ללבוש בעוד חודשים מספר, ומילוי הרצון הזה עוד לפני שאנשים מבינים שזה מה שהם רוצים

את האופטימיות המטופשת הזו שלי קידמו טייטס. שורות על שורות של טייטס שחורים, וגם כמה סווטשירטס, וחזיות ספורט תואמות ו(עוד)טייטס, ולבסוף, אחרי שחיטטתי עמוק מספיק, גם כמה סוודרים וג׳ינס שברור כי היו מונחים שם כבר חודשים. זו לא הייתה הפעם הראשונה במהלך המגפה שבה עצרתי כדי לבדוק אם טעיתי בחודש, או אפילו בעונה. תעשיית האופנה בנויה על היכולת לנחש מה אנשים ירצו ללבוש בעוד חודשים מספר, ומילוי הרצון הזה עוד לפני שאנשים מבינים שזה מה שהם רוצים. ועם זאת, בכל מקום שבו חיפשתי, איש לא ניחש דבר בנוגע לאביב. כולם הלכו על בטוח, וטייטס הפכו ללבוש הרשמי.

טייטס, נמרה, יוגה, אופנה

לבוש רשמי לבית, כי איפה עוד היינו? תצלום: אלכסנדרה טראן

המגפה פגעה קשות בכל מיני סוגים של עסקים, ובעיקר במי שמוכרים בגדים. בימים רגילים, כשחייהם של אנשים משתנים – הם מתחילים לעבוד במשרה חדשה, מסיימים מערכות יחסים, עוברים דירה – הם קונים בגדים חדשים. אבל בשנה החולפת, מצאנו את עצמו חסרי הזדמנויות ללבוש בגדים חדשים, ועוד פחות מזה, ללבוש מכנסיים מחויטים או לנעול נעלי עקב.

המכירות צנחו, ומי שכבר הוציאו כספים בחרו לתת אותם למותגים שכללו גומי במותניים. אופנה ה-Tie Dye זכתה לתחייה קצרה, כשאנשים חיפשו פעילויות שניתן לעסוק בהן בביטחון בחצר הבית. פריט הלבוש הוויראלי ביותר של 2020 היה ״כתונת הנמנום״ (The Nap Dress) שהיא סתם כתונת לילה שמתחזה לשמלה. ככל שההתגנדרות הפכה למשעממת יותר, תעשיית האופנה, שעד אז גרפה מיליארדי דולרים בשנה בזכות היכולת לצפות מה אנשים ילבשו בעתיד, החלה מתבוננת בחרדה בפריטים המועטים שאנשים קנו בהווה הבלתי נגמר.

ממחקרים עולה כי אחרי אירועי חיים קשים, אנשים נוטים יותר לבצע שינויים גדולים בהופעה החיצונית שלהם

אבל חייהם של האמריקנים עומדים כעת להשתנות פעם נוספת – באופן עמוק מאוד, ומוחצן. חלק מהאנשים, בעיקר בני המזל שיכלו לעבוד מהבית, יוכלו פתאום לצאת למסיבות ודייטים ומפגשים חברתיים מכל הסוגים. יתכן כי מי שאיבדו אנשים יקרים או חוו בעצמם מחלה קשה, יחושו דחף עז לתפוס את החיים בשתי הידיים (שאולי ילווה בדחף להיראות מדליקים יותר תוך כדי - ממחקרים עולה כי אחרי אירועי חיים קשים, אנשים נוטים יותר לבצע שינויים גדולים בהופעה החיצונית שלהם). מכל זה ניתן לשער כי מיליוני בני אדם יחפשו בקרוב בחנויות ובארונות שלהם את התשובה לשאלה לא מוכרת מה לובשים כדי לחזור לחברה?

חליפה, עבודה, גבר, מעבר חציה

פעם רבים ממש התלבשו והלכו לעבודה. אולי שוב? תצלום: ריוג׳י איוואטה

מגפות השפיעו תמיד על האופן שבו בני אדם מתלבשים. מגפת הדבר השחור הרגה כמעט מחצית מאוכלוסיית אירופה במאה ה-14, והשאירה לשורדים ירושות שמנות ושכר גבוה יותר. ישנם היסטוריונים שמייחסים למגפה את העלייה בדרישה לבגדים מחויטים מהודרים ולמוצרי מותרות – בגדים הפכו צמודים יותר, קישוטים כמו כפתרונים ועיטורי פרווה הפכו נפוצים יותר, אנשים החלו לחבוש כובעים מהודרים במיוחד. בצורה כזו, המגפה הולידה את תעשיית האופנה האיטלקית שעדיין קובעת טרנדים בעולם כולו.

מאוחר יותר, האירופאים העשירו את מלתחותיהם בתגובה למחלות, באורח ישיר יותר. בשלהי המאה ה-18, מגפת השחפת באירופה נתפשה בעיניים רומנטיות להפליא, והרזון שגרמה השתקף במחוכים של אותה תקופה, שיצרו מותניים זעירים להחריד. מאה שנה לאחר מכן, אנשים החלו לחשוש שמא חצאית שנגררות על הקרקע יצברו לכלוך ויפיצו מחלות, ונשות ראשית המאה ה-20 החלו מושכות מעלה את עודפי הבד בידיהן, מנהג שבסופו של דבר הוליד חצאיות קצרות יותר והביא את קץ האסתטיקה הוויקטוריאנית.

ההשוואה המתבקשת היא כנראה לשנות העשרים הסוערות [של המאה ה-20]. אלה הגיעו אחרי מגפת שפעת גדולה ולאחר מלחמת העולם הראשונה, שני אירועים שהתישו אמריקנים רבים וגרמו להם להתפכח

אבל בכל האמור ברמזים היסטוריים לאופן שבו האמריקנים עשויים להתלבש לאחר המגפה, ואלרי סטיל (Steel), היסטוריונית של אופנה ומנהלת המוזיאון במכון הטכנולוגי לאופנה בניו יורק, אומרת כי ההשוואה המתבקשת היא כנראה לשנות העשרים הסוערות [של המאה ה-20]. אלה הגיעו אחרי מגפת שפעת גדולה ולאחר מלחמת העולם הראשונה, שני אירועים שהתישו אמריקנים רבים וגרמו להם להתפכח. ״אנשים צעירים אמרו, ׳זה נוהל כל כך גרוע. זאת הייתה שערורייה. איך אתם יכולים לצפות שנתנהג על פי הכללים שלכם?׳״ היא אמרה לי. נשמע מוכר?

ימי הביניים, נעליים, נעליים מחודדות, אופנה

לאחר המגפה: משמאל גבר מבוגר ושמרן בנעליים כמו של פעם, מימין צעיר נהנתן בנעליים מחודדות (איור בספר מהתקופה). תצלום: ויקיפדיה

כשהשפעת שככה, המדינה נשטפה בהתמרדות וחיוניות. אנשים רקדו לצלילי ג׳אז, שתו ב״ספיק איזי״ (ברים ללא רישיון) ועישנו אופיום. זו הייתה תגובת נגד סוערת ופרועה לקיפוח ולהיעדר המיניות שאפיינו את השנים הקודמות, וגם לחוקי היובש, שניסו וכשלו לקטוע את ההדוניזם הזה בעודו באיבו. צעירות פרמו את המחוכים שלהן ובחרו לקצר חצאיות. הן לא רק דחו את הנוקשות של העידן הקודם, הן אימצו בחום את הצורך להשביע את הליבידו, החלו מתאפרות בסגנון שקודם לכן יוחס לעובדות מין בלבד, ובחרו תספורות קצרות שניתן היה להחליק בקלות רבה יותר אחרי רבע שעה של פעילות רוגשת בחדר אחורי במועדון. אנשים ששנות נעוריהם עברו עליהם במבטים אל התהום, רצו ליהנות.

קץ המגפה עשוי, ממש כך, להצית פתיל בחבית אבק שריפה של תשוקה מתוסכלת, ויתכן שנגלה הצטברות חסרת תקדים של השתוקקות מינית

קץ המגפה עשוי, ממש כך, להצית פתיל בחבית אבק שריפה של תשוקה מתוסכלת. מיניות אינה טאבו מכתים מוניטין כפי שהייתה בראשית המאה ה-20, אבל היא מעוררת חששות חדשים. בשנים האחרונות המוסכמות הנוגעות במיניות, הסכמה ומגדר התפתחו בקצב שיא, ובו זמנית האופנה הלכה והפכה לחסודה וצנועה, כך אומרת לורן שרמן (Sherman), הכתבת הראשית של כתב העת The Business of Fashion. טרנדים עכשוויים נוטים להסתיר את הגוף באמצעות נפח, במקום למצוא חירות בצורת הגוף. ״האופן שבו התרבות שלנו השתנתה – אני לא רוצה לומר שהיא הפכה לפוריטנית יותר, אבל היא הפכה ליותר רגישה פוליטית״, אמרה לי שרמן. ״אנשים נזהרים מדי, כי הם לא יודעים מהי סקסיות ראויה״.

עוד לפני 2020, תכיפות קיום יחסי המין בארצות הברית הייתה בירידה, וההתנזרות הייתה בעלייה. הוסיפו לכך שנה של ויתור והימנעות מצד רווקים וסגר מחסל-ליבידו לרווקים, ויתכן שנגלה הצטברות חסרת תקדים של השתוקקות מינית. ונדמה שתרבות הפופ מנצלת היטב – בכוונה או במקרה – את הזימתיות האצורה שלנו (ראו, למשל. את הרגע המוזיקלי הגדול ביותר של ימי המגפה: ההתלהבות האדירה שבה התקבל השיר WAP של קרדי בי ומייגן די סטליון, העוסק בשמחה רבה בעונג הנשי).

חזייה, תחרה, סקסית

בתקווה שתהיה סיבה ויהיה גם חשק. תצלום: שרון מק-קאצ׳ן

אבל עבור רבים, הניסיון לממש את התשוקה האצורה הזו ולהרגיש שוב שהם יצורים מיניים נתקל במכשול אחד גדול פחות: הצטברות של מתח ובידוד לאורך שנה שלמה. ניקול פרקינס (Perkins), כותבת ומגישת פודקאסט שמרבה לדון במין ומערכות יחסים, אמרה לי שהיא לא יודעת איך להתלבש מעכשיו. ״אני לא רוצה לומר שאני חוששת מזה״, היא אמרה, ונשמע כאילו היא מאוד חוששת מזה. ״קשה לי לדמיין את עצמי יוצאת לעולם, בעיקר כרווקה שחוזרת לעולם הדייטים״. החרדות הללו חורגות מתחום הבגדים, אבל בתחום הבגדים הן באות לידי ביטוי ברור. אתם זוכרים מה לבשתם פעם כדי להרגיש שאתם חמודים? האם הבגדים האלה עדיין מקסימים כשהיו? הם עדיין מתאימים לכם?

במהלך השנה האחרונה חשתי לעתים קרובות כל כך שאני רק מוח צף בצנצנת, מנותקת מהעצמי הגופני שלי וצרכיו

בחששות של פרקינס, ראיתי השתקפות של חששותיי שלי – במהלך השנה האחרונה חשתי לעתים קרובות כל כך שאני רק מוח צף בצנצנת, מנותקת מהעצמי הגופני שלי וצרכיו. אני לא יודעת בדיוק מתי ארגיש שוב שגופי שייך לי, והוא אינו דבר זר שהמודעות שלי צריכה לגרור איתה מחדר לחדר. הדחף לערוך קניות נדמה לי, לפחות בחלקו, כמו מאמץ לפשר בין הניכר הגופני שלי והגרסה של עצמי שאצטרך להיות בעוד חודש-חודשיים. אם אוכל להבין מה אני רוצה ללבוש, אולי אול להיות שוב אדם קוהרנטי. ואולי, לפחות, אוכל למצוא עם מי לשכב.

עבור בני המזל באמריקה, השנה האחרונה הייתה שנה של שעמום מחרב-נפש ובדידות. עבור מי שאיבדו את משרותיהם, בתיהם או יקיריהם בגלל הנגיף, או שנאלצו לעבוד בתנאים מסוכנים, פחד ואבל היו רגשותיהם העיקריים. השמחה שתתאפשר אולי, עבור חלק מאיתנו, בעתיד הקרוב, תהיה עבור רבים אחרים לא הולמת ומבלבלת בשל הכאב הזה.

ועם זאת, עבור אנשים בשתי הקבוצות, החודשים הבאים יביאו עימם איחוד איטי. סוף סוף אוכל לפגוש שוב חברים, וגם אנשים שאיני מחבבת, וזה מרגש כמעט באותה מידה. אני מרגישה את אותה תערובת של ציפייה וחרדה שנהגתי להרגיש ביום הראשון ללימודים: העתיד מתחיל! אבל, אוי, אלוהים, העתיד מתחיל.

מקטורן, ז׳קט

יוצאים לפגוש שוב חברים? ככה? באמת? תצלום: Girl with a red hat

חזרה למעגל החברתי המורחב אחרי הפסקה ארוכה היא, עבור רוב בני האדם, המצב הדומה ביותר להתחלה חדשה

ההשוואה ליום הראשון בבית הספר היא, כמובן, לא מושלמת, אבל הנסיבות שלנו מאופיינות באותם מאפיינים בסיסיים שהופכים את הקניות לקראת החזרה לבית הספר למשתלמות כל כך עבור הסוחרים: חזרה למעגל החברתי המורחב אחרי הפסקה ארוכה היא, עבור רוב בני האדם, המצב הדומה ביותר להתחלה חדשה. אבל אפילו אם אחרים מוכנים, כמוני, לצאת לקניות של שמלות חמודות חדשות, לא יהיה קל למצוא אותן כמו בקפיצה קטנה למכירת סוף העונה בקניון.

לפני ארבעה או שישה חודשים, כשמרבית הסוחרים קנו את המלאי שנמצא כרגע בחנויות, לקניינים לא היה מושג מה יקרה עם החיסונים או באיזה מצב רוח תהיה האומה באביב, ובוודאי לא בקיץ. אחרי שנה מצומצמת ביותר, רבים מהם חששו לקחת סיכונים נוספים. שרמן, מכתב העת The Business of Fashion, אמרה לי שבמהלך החורף, מספר מותגים וחנויות אמרו שצריך להתחיל להציע לקונים בגדים לימים חמים בסביבות 1 במאי, חודשים אחרי שאלה מופיעים בדרך כלל על המדפים. אחרים בוחרים ללכת על בטוח ולחכות עוד יותר. מותגים מהירים ואולטרה-מהירים כמו זארה ובוּבוּ מסוגלים להגיב הרבה יותר מהר לעליות פתאומיות בביקוש, כי התשתית שלהם בנויה על תחלופה מהירה – וסטיל, למשל, חוששת שהדבר ידחוף עסקים נוספים להישען על שיטות ייצור שיש בהן שפע ניצול של עובדים ונזק לסביבה.

מה שמסבך עוד יותר את הניסיון לחזות את מצב הרוח של המדינה, היא העובדה שהמעצבים מבודדים גם הם, כמו כולנו. ״כולם בעולם האופנה היו בדיכאון ממש״, אמרה שרמן. ״אין כאן כמויות של יצירתיות״. המותגים המובילים, שהעיצובים שלהם לעתים קרובות מועתקים על ידי הרשתות, נצמדו ללהיטים שלהם. ובעוד המעצבים מהמרים בבירור על כך שהעתיד יהיה כיפי, או לפחות סקסי יותר – הקולקציה האחרונה של ג׳יבנשי, למשל, כוללת חזיות גופייה כמעט ללא בד, שנועדו לא להסתיר את גוף השד מעין הצופים – אבל אחרים קצת פחות בטוחים. המותג הצרפתי ״סלין״, שבראשו עומדת היידי סלימאן (Slimane), מעצבת שנודעה בעיצובים סקסיים וזוהרים במיוחד, מנהל קמפיין פרסום שבו נראית דוגמנית בסווטשירט, ג׳ינס וכובע בייסבול.

נעל התעמלות, ריצה

כבר רצים! יהיה לאן? תצלום: סבסטיאן שירון

בגדים הם שפה שמשמשת אותנו כדי לספר לאחרים על עצמנו; אופנה היא שיחה. אם אין לנו עם מי לדבר, מה הטעם?

כל עוד הלקוחות מנותקים ממצבים שבהם יש חשיבות לבגדים, המעצבים יוותרו תקועים וימשיכו להמר הימורים מוזרים ומשונים לעתיד. אנשים מחליטים איך הם רוצים להיראות כשהם יוצאים אל העולם, מוקפים בחברים ועמיתים, ורואים איך אנשים סביבם מתלבשים. אולי בגלל זה תמיד אהבתי כל כך בגדים, ואולי זו הסיבה שבשנה החולפת ההתגנדרות בבית לא נראתה לי דרך סבירה לסיפוק אהבת האופנה שלי. בגדים הם שפה שמשמשת אותנו כדי לספר לאחרים על עצמנו; אופנה היא שיחה. אם אין לנו עם מי לדבר, מה הטעם?

בעקבות החזרה לחברותיות, שרמן חושבת שייקח זמן עד שהדיאלוג יתפתח שוב – עד שהמעצבים יבינו מה דרוש לעולם החדש הזה, ועד שאנשים יחליטו מה הם בעצם רוצים. וכך זה כנראה צריך לקרות. שנות העשרים הסוערות היו הרי עשור שלם, ולא מספר חודשים חמים בשנת 1920.

אמנדה מאל (Mull) היא חברת מערכת The Atlantic.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מה עוד אפשר לעשות עם מסכה? תצלום: אזמאט מוקנוב, אימג׳בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אמנדה מאל, Atlantic.


תגובות פייסבוק