מה קרה לאביב הערבי

גל ההפיכות שהחל במזרח התיכון ב-2010 עורר הדים של תקווה. אבל עד שלא ישתנה דבר אחד מהותי במדינות האלה, לא תתאפשר התפתחות פוליטית בריאה
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

ב-1938 פרסם ג'ורג' אנטוניוס, מצרי נוצרי ממוצא לבנוני שחי בירושלים, את הספר "ההתעוררות הערבית". בספר פורץ דרך זה מיפה אנטוניוס, שרכש את השכלתו בקיימברידג', את הרעיון הלאומי הערבי משורשיו האתניים והלשוניים בכיבושי האסלאם המוקדמים, דרך הרנסאנס האינטלקטואלי של המאה ה-19 בסוריה ועד לתנועה שצמחה מהשטח והפילה את השלטון העות'מאני בחצי האי ערב, עיראק וסוריה – במשותף עם בריטניה – במהלך מלחמת העולם הראשונה.

אנטוניוס מציג כתב אישום נגד המדיניות הבריטית ומראה שההבטחות שנתנו הבריטים לשליט מכה, השריף חוסיין, שבניו פייסל ועבדאללה הובילו את המרד הערבי נגד תורכיה העות'מאנית, סתרו את התחייבויות בריטניה לבעלות בריתה צרפת ורוסיה בהסכם סייקס-פיקו הסודי ב-1916, ואת התחייבויותיה למנהיגים הציוניים, שלהם הובטח בית יהודי בארץ ישראל במסגרת התנאים של הצהרת בלפור מנובמבר 1917. אף על פי שאנטוניוס, שמת ב-1942, לא חזה בניצחון – ובקריסת - הערביות תחת גמאל עבד אל נאצר, ספרו הכשיר בהצלחה את הקרקע לתהליך שיבוא.

מלחמה במזרח התיכון

לוחמים ערבים נלחמים נגד הבריטים במרד הערבי הגדול בארץ ישראל ב-1936.

מרואן מועשר, דיפלומט ירדני ושר חוץ לשעבר העובד כיום בקרן קרנגי (Carnegie Endowment), הולך בעקבות אנטוניוס וטוען שהדבר שאחדים קראו לו "האביב הערבי" – ואחרים "התופת הערבי" – היה צריך להיקרא "ההתעוררות הערבית השנייה". ההבטחה הליברלית של "ההתעוררות הראשונה" נזנחה בסוף התקופה הקולניאלית, הוא כותב, "כשעריצים זרים התחלפו בעריצים מקומיים, שהמשיכו ושלטו באזור במשך יותר מ-50 שנה." הפגם הגורלי של ממשלות הפוסט-עצמאות האלה היה, במהותו, חוקתי: אף אחד מהמשטרים האלה, בין שהיו מלוכניים או "רפובליקנים," לא הקדיש תשומת לב רבה לפיתוח מערכות ממשל פלורליסטיות, בניית מערכות איזונים ובלמים לרשות המבצעת, או קידום גיוון באוכלוסייה. לחילופין, הלגיטימיות שהושגה במאבקי העצמאות התקשחה והפכה לצורות שונות של שלטון אוטוקרטי.

בקיצור, הליקויים של ההתעוררות הראשונה הפכו את ההתעוררות השנייה – אותו גל הפיכות שהחל בחורף 2010-11 – לבלתי נמנעת. אבל הכישלון ההוא נושא בחובו גם אזהרה: הפלת עריצים לבדה אינה ערובה להתפתחות פוליטית בריאה. חזון קונסטרוקטיבי לממשלים עתידיים יש לגבש על בסיס מחויבות איתנה לפלורליזם – וזו מייצרת מערכות של הגנה והכללה המאפשרות את קיומו של מה שעשוי להיות הנכס הגדול ביותר של העולם הערבי: הגיוון האתני, תרבותי, דתי ואינטלקטואלי שלו.

האירועים הארחונים מאששים את הביקורת של מועשר על החילונים. בדצמבר 2013 הכתירה הממשלה המצרית את האחים המוסלמים כארגון טרור. לאחר מכן הטיל השופט סעיד יוסף עונש מוות על 529 מפגינים על הרג שוטר 

ברוב המדינות שבהן ביקר כהכנה לכתיבת ספרו זיהה מועשר היעדר בולט של גישה פלורליסטית הטומנת בחובה כבוד להבדלים ערכיים, דתיים ואתניים. ספרו כבר היה בשלבי הדפסה כשמוחמד מורסי, הנשיא המצרי היחיד שעלה לשלטון לאחר בחירות המתאפיינות בשקיפות, סולק מתפקידו על-ידי הצבא. אבל אין ספק שהוא לא הופתע מאוד, לאחר שציין כי מנהיגים חילוניים רבים שאיתם דיבר היו מוכנים "לקבל את הנוהג הבלתי דמוקרטי של הצבא להתערב ברשויות המחוקקות והמבצעות כדי למנוע את התרחבות השפעתם של האסלאמיסטים." הערה שנוספה לספר בעקבות ההפיכה מחזקת את טיעונו שהכוחות האסלאמיסטיים והחילוניים בעולם הערבי, לפני ואחרי ההפיכות הערביות, לא היו מחויבים לנורמות פלורליסטיות ודמוקרטיות. כל אחד מהצדדים שלל את זכותו של האחר לפעול, ולעתים קרובות אף התעלם מרצון הציבור.

אמנם הוא לא מספק פרטים בנוגע לאירועים שהתרחשו אחרי ההפיכה, אז נהרגו כ-900 מפגינים בעימות עם הצבא והמשטרה – אירועים שייתכן כי פעילי האחים המוסלמים היו הראשונים שירו בהם – אך בעיניו, המוסלמים והחילוניים עקשנים באותה מידה. הוא מאשים את האסלאמיסטים שהעבירו חוקה בלתי מאוזנת שלא מגנה כראוי על מיעוטים דתיים ואחרים, כשעצם מטרתה של חוקה היא "להשיג תמימות דעים בין הכוחות השונים בחברה." הוא מבקר את הצד החילוני על שהמשיך לפעול כאילו אין לבחירות במצרים משמעות, וסירב לשתף פעולה עם האסלאמיסטים עד שבסופו של דבר חבר לצבא בהדחת נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות. מונופוליזציה זו של כוח היא בדיוק הדבר שבו החילונים האשימו את האסלאמיסטים.

האירועים שהתרחשו לאחרונה מאששים את הביקורת של מועשר על הכוחות החילונים, כולל הרשות השופטת. בדצמבר 2013 הכתירה הממשלה המצרית, בגיבוי הצבא, את האחים המוסלמים כארגון טרור. לאחר מכן, במרץ, הטיל השופט סעיד יוסף עונש מוות על 529 מפגינים מהעיר הדרומית מיניא על הרג שוטר יחיד. באפריל הטיל אותו שופט עונש מוות על 683 תומכים נוספים של האחים המוסלמים, ובהם מוחמד בדיע, ה"מדריך הכללי" או המנהיג הרוחני של התנועה. הוא אישר 37 מ-529 עונשי המוות שהוטלו במרץ, והטיל על השאר מאסר עולם.
אמנם אף אחד מגזרי הדין האלה אינו סופי, ועל כולם אפשר לערער, הדיכוי חמור הרבה יותר מאשר בימי מובארכ, כשנציגי האחים הורשו להשתתף בפרלמנט הלאומי כעצמאים. לפי דו"ח שערך לאחרונה אמנסטי אינטרנשיונל, עשרות אזרחים נעצרו והוחזקו במשך חודשים במחנה צבאי מחוץ לקהיר, שם עינו אותם בהלם חשמלי ואמצעים בלתי חוקיים אחרים כדי שיתוודו בפשעים או יפלילו אחרים.

האחים המוסלמים במצרים, או חלק מחברי הארגון, צפויים לזנוח כעת את הדרך הדמוקרטית לשלטון ולנקוט עמדה ג'יהאדיסטית כלפי המשטר ותומכיו הזרים. אך כפי שמועשר מציין, האסלאמיסטים עצמם אינם עשויים מקשה אחת: מלבד האחים המוסלמים יש הבדלים משמעותיים בין תנועות "אלימות ומדירות" כגון אל-קאעידה; תנועות כגון חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון המחויבות לשחרור טריטוריות שנמצאות בעיניהן תחת כיבוש זר; וכמה "סלפיסטים" שחיים לפי קוד פוריטני נוקשה וקוראים ל"צייתנות מוחלטת לשליט."

הטיפוסים השונים האלה משתנים לפי המכשולים הניצבים בפניהם. בסוריה החל המשטר לירות במפגינים לא אלימים ולענותם. כשפעילים התחילו להתחמש בתגובה לכך, הם הוקעו כ"תכפירים" – תווית המודבקת למיליטנטים שמגנים את יריביהם ככופרים. עם הזמן הפכה הרטוריקה הרשמית לנבואה המגשימה את עצמה. ההתנגדות הסורית נשלטת כעת על-ידי תכפירים, שחלקם מגיעים מחוץ לסוריה וחלקם זוכים לתמיכה צינית מהמשטר כדי לערער את המעמד של כוחות ההתנגדות והלגיטימיות שלהם בעיני תומכים זרים, כולל ממשלות מערביות. במצרים, כמו בסוריה, גילו משטרים רודניים בגיבוי הצבא שהאיום של האסלאם הפוליטי הוא "תירוץ נוח ליצירת מערכות פוליטיות סגורות."

לפי תפיסתו של מועשר, איום השלטון האסלאמיסטי נופח על-ידי קבוצות חילוניות בעולם הערבי ומחוץ לו, אשר חושדות שכל מחווה שהאסלאמיסטים מבצעים לכיוון פלורליזם ודמוקרטיה אינה אלא טקטיקה לתפיסת השלטון. לפי התיאוריה הזו, האסלאמיסטים מוכנים לקבל רק את גישת "איש אחד, קול אחד, פעם אחת." כך הזהיר אד ג'רג'יאן, איש מחלקת המדינה האמריקאית, ב-1992, ואזהרתו משקפת חשש נרחב בין מיעוטים ותומכיהם של ממשלות חילוניות.

מועשר חושב שהפחד הזה מוגזם למדי והוא מנפק כמה טיעונים ונתוני סקרים בניסיון לשככו. הוא מצטט באריכות הכרזה משנת 2011 של אל-אזהר, מכון מצרי לחקר האסלאם אשר נחשב למוסד האקדמי המוביל העולם הסוני; בהכרזה נאמר שהדמוקרטיה "מייצגת נוסחה מודרנית להשגת העיקרון האסלאמי ל"שורא" (התייעצות)," וש"עקרונות האסלאם כוללים פלורליזם, חילופי שלטון... חופש מחשבה... עם כבוד מלא לזכויות אדם, נשים וילדים... מולטי-פלורליזם... וכן.... אזרחות כבסיס לאחריות בחברה." מועשר טוען שיש תמיכה בתפיסה הזאת, כך לפי שיחותיו עם כמה דמויות אסלאמיות בכירות, כולל האימאם הגדול של אל-אזהר, הסמכות הדתית העליונה במצרים, עמאד אל-דין עבד אל-ר'פור, ראש המפלגה הסלפית "א-נור", וח'ירת א-שאטר, האסטרטג הראשי של מפלגת החירות והצדק, שאמר לו שב-10-5 השנים הבאות "צריכה לשלוט במצרים קואליציה רחבה" של כוחות.

מובן שטיעונים כגון אלה לא עושים רושם על הצבא. א-שאטר יושב כעת בכלא לצד הנשיא המודח מורסי, המואשם בבגידה. אני משתמש בראיונות האלה, ובחומרים אחרים (כולל נתוני סקרים), כדי להדגים את התזה הכללית שלו שאומרת כי הבעיות של המדינות הערביות נובעות מיחסי הכוח יותר מאשר מאידיאולוגיה. לתפיסתו של מועשר, השאלה הדתית היא גורם מפלג משמעותי פחות מאשר עניינים פרקטיים של משילות ובייחוד ניהול הכלכלה. כדי לתמוך בטיעונו מצטט מועשר סקר גאלופ שנעשה בשלוש ארצות – מצרים, תוניסיה ומרוקו – באביב 2012 לאחר שמחאות המוניות הביאו לסיומו שלטון חד-מפלגתי בן עשרות שנים. כ-94 אחוז מהמשיבים במצרים, 95 אחוז בתוניסיה ו-75 אחוז במרוקו הסכימו שיש לאפשר לכל האזרחים להביע את דעתם בנושאים פוליטיים, חברתיים וכלכליים.

עם זאת התגלתה תמיכה מועטה יותר בנושא חופש הדת: 70 אחוז מהמצרים, 84 אחוז מהתוניסאים ו-49 אחוז מהמרוקאים הסכימו שיש לאפשר לאזרחים לנהל חיי דת כרצונם (הנתונים הנמוכים ממרוקו נובעים חלקית מאחוז גבוה של "לא בטוחים"). מועשר מסכם ואומר כי בעוד שרוב הערבים תומכים בחירויות האלה, הם גם רוצים שהשריעה תספק בסיס מסוים לחקיקה. מבחינת מוסלמים רבים, המונח "שריעה" לא מתאר בהכרח קוד מסוים כלשהו אלא עקרונות כלליים. אחוז האנשים שמעדיפים שלא יינתן מקום לאסלאם בחוק הוא חד-ספרתי בכל שלוש המדינות.
אבל ברור שיש הרבה יותר מצרים (47 אחוז) המעדיפים שהשריעה תהיה "המקור היחיד" לחוק מאשר תוניסאים (17 אחוז).

החוקה החדשה בתוניסיה מתמודדת עם הקושי ליצור הרמוניה בין אסלאם למדינה. היא מכירה באסלאם כדת הרשמית של המדינה, אבל לא מתייחס לשריעה כאל מקור חוקי

במצרים הראה הסקר ש-46 אחוז חושבים שהשריעה צריכה להיות אחד ממקורות החוק, אבל לא היחיד. ההבדל בין אלה שחושבים שהשריעה צריכה להיות המקור המרכזי לחוק לבין אלה שחושבים שהיא צריכה להיות אחד מכמה מקורות לא היה יכול להיות הגורם המרכזי שהביא את המדינה לסף מלחמת אזרחים, זו שמשמשה ובאה לפני ההפיכה הצבאית שהדיחה את ממשלת מורסי ביולי 2013.
ובכל זאת, ההבדלים בין מצרים לתוניסיה משמעותיים. תחת מורסי, נציגי האחים המוסלמים, מפלגת א-נור ותנועות אסלאמיסטיות אחרות באסיפה החוקתית התעקשו לנסח מסמך שיחזק את הלשון הדתית של חוקת 1971 הקיימת וישמיט מנגנונים להגנה על אוכלוסיות פגיעות-פוליטית כגון נוצרים, נשים ועיתונאים. באמצע נובמבר 2012, לפני שהטיוטה הסופית התפרסמה, נציגים מהכנסייה הקופטית, שמייצגים כ-7 אחוז מהאוכלוסייה המצרית, פרשו מהאסיפה במחאה. יותר מ-40 כנסיות הותקפו וכמה נוצרים נהרגו. אך לאחר ההשתלטות הצבאית, נדמה שהקופטים חשים בטוחים יותר – אף על פי שמצבם נותר רעוע.

בניגוד לניסיון רצוף העימותים לייצר חוקה מצרית חדשה (שבמהלכם שתי אסיפות חוקתיות פוזרו על-ידי שופטים, ואחריהן באה ועדת מומחים שנבחרו על-ידי הצבא), התהליך התוניסאי היה מרשים בניסיונו להיות כוללני. האסיפה הנבחרת לניסוח החוקה החדשה שיקפה קונצנזוס רחב. בניגוד למצרים, שם הצבא ממשיך להיות הבסיס למשמר הישן ולהיות מעורב מאוד בכלכלה, הצבא התוניסאי הקטן הוא ניטרלי ואינו מעורב בפוליטיקה. חוקי הבחירות של תוניסיה מקשים על מפלגה אחת להשיג רוב מוחלט. המפלגה האסלאמיסטית "א-נהדה", המנצחת הגדולה בבחירות 2011 עם 89 מתוך 217 מושבים, הקימה קואליציה עם שתי מפלגות חילוניות לפני שפינתה את מקומה לממשלה א-פוליטית, טכנוקרטית, שתעמוד בשלטון עד לבחירות שייערכו תחת החוקה החדשה בהמשך השנה.

אף על פי שראש המפלגה, רשיד אל-ע'נושי, מחויב לפוליטיקה המבוססת על קונצנזוס, על פי שהוא היה אחד האינטלקטואלים האסלאמיסטים המובילים שקרא לשוויון בזכויות ובאזרחות, א-נהדה לא זיהתה והענישה במהירות את הקבוצות והאנשים הסלפים שתקפו פעילים ואינטלקטואלים באלימות. החוקה החדשה, שהושלמה תוך שנתיים, מתמודדת עם הקושי ליצור הרמוניה בין אסלאם למדינה. היא מכירה באסלאם כדת הרשמית של המדינה, אבל לא מתייחס לשריעה כאל מקור חוקי. סעיף 6 המבטיח חופש אמונה אוסר גם על החרמות הדתיים שמאפיינים את הפוליטיקה הערבית: המדינה היא מגִנת הדת. היא מבטיחה חופש מצפון ואמונה, חופש לקיים מנהגי דת, וניטרליות של מסגדים ומקומות תפילה כדי שלא יהפכו לכלים בידי מפלגות.

המדינה מתחייבת להפיץ את ערכי המודרניזציה והסובלנות, ומחויבת להגן על המקודש ולאסור פגיעה בו. היא מחויבת, בה במידה, לאסור קריאות תפכיר [האשמות כפירה] ולהילחם בהן ובהסתה לאלימות ולשנאה. אין ערובה, כמובן, שהחוקה תפתור את המאבק הכואב (כולל מתקפות על נשים ללא רעלה ורציחתם של שני מחוקקים) בין אסלאמיסטים לתוניסאים חילונים שפרץ לאחר עזיבתו של זין אל-עאבדין בן עלי בינואר 2011. כפי שמציינת אמנה גלאלי מ-Human Rights Watch, הסעיף מחבר יחד בכוח שני חזונות סותרים לעתיד בנוסחה מורכבת ומעורפלת להטריד: הסעיף מאפשר פרשנויות רודניות ביותר בשם הפגיעה במקודש. עורכי דין, שופטים ופוליטיקאים יוכלו לפרש את סעיף 6 כפי שהם רואים לנכון. האמביוולנטיות הזו עלולה לשאת בחובה השלכות חמורות מבחינת המדינה.
אך בהשוואה למצרים, שם התייצב הצבא בשלטון עם תמיכה ציבורית רבה לאחר ניסיון דמוקרטי של פחות משנה, התחזית הפלורליסטית בתוניסיה נראית מבטיחה למדי.

סלפיזם מגובה בכספי נפט

המודל התוניסאי עדיין לא שוכפל במקום אחר. מעסיקו לשעבר של מועשר, מלך ירדן, מקבל שבחים על כוונותיו הטובות אך לא מעבר לכך, כיוון שירדן "נכשלה בבירור בגיוס הרצון הפוליטי" שירחיק את המעמד השולט שלה ממערכת ה'רנטייר', המציעה זכויות יתר בתמורה לנאמנות עיוורת, ויקרב אותו לשיטה מריטוקרטית שמאיימת על זכויות היתר האלה." כמו משקיפים רבים אחרים, מועשר תופס את "מערכת הרנטייר" כגורם מרכזי לבעיות של העולם הערבי. מדינה התלויה בהכנסות מנפט או תעשיות דומות, כגון גז או פוספטים, ולא במיסוי, נמנעת מחוזה חברתי בסיסי בין הממשלה לאזרחיה. כפי שמועשר כותב:

עתודות הנפט הגדולות של האזור, והשפעתם של מדינות ערב על מחירי הנפט מאז שנות ה-70, הביאו עמן קללה לצד הברכה... במדינות עשירות בנפט השתמשו הממשלות בהכנסות אלה ככלי מימון עיקרי לאוכלוסייה. במקום לעודד תרבות של עצמאות או צמיחה המבוססת על המגזר הפרטי, טיפחו ממשלות הנפט תרבות של תלות. האזרחים תלויים בממשלות בכל הנוגע למשרות, שירותים וטובות בלי שיצטרכו לספק בתמורה את הפרודוקטיביות הדרושה לפיתוח הכלכלה. יתרה מזו, מכיוון שממשלות לא נדרשו להעלות מיסים כדי להגדיל את הכנסותיהן, היה קשה יותר לקרוא תיגר על רודנותן. את התרבות הפוליטית שהן פיתחו אפשר להגדיר כך: "אין מיסוי, אין ייצוג."

אין ספק שזה נכון, אך המציאות שאליה התיאור הזה מתייחס קשה יותר מהמתואר פה. לא זו בלבד שמערכת הרנטייר היא רודנית במהותה מכיוון שהיא מאפשרת לשבטים ולקבוצות אינטרס לקבל מונופול על העושר של המדינה, אלא שהיא גם מטפחת אי-שוויון אדיר באזור. לדוגמה: חצי האי ערב כולל שתי מדינות ריבוניות גדולות: קטאר ותימן. עם תמ"ג לנפש של 93,825 דולר ב-2012, קטאר ניצבת לצד מונקו, ליכטנשטיין, ברמודה ולוקסמבורג כאחת המדינות עם ההכנסה הלאומית לנפש הגבוהה בעולם. תימן, עם תמ"ג לנפש של 1,498 דולר ב-2012, קרובה לתחתית רשימת מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה בסטטיסטיקות של הבנק העולמי. שיעור האנשים החיים בעוני קיצוני, לפי קו העוני שמגדיר הבנק העולמי, – 1.25 דולר ליום – נמוך יותר במזרח התיכון וצפון אפריקה מאשר באזורים מתפתחים אחרים, כולל אמריקה הלטינית, דרום אסיה ואפריקה שמדרום לסהרה. אבל כפי שמזכיר לנו ז'ילבר אשקר בספרו The People Want – תיאור מפורט ונוקב יותר של "האביב הערבי" מזה של מועשר – "לעניים אף קשה יותר להשלים עם העוני כשמדובר במיעוט שחייב להתמודד מדי יום עם מראות של צריכת יתר ופאר ראוותני."

לפי הרטוריקה של הלאומיות הערבית, האזרחות המקומית נבלעת בתוך רעיון רחב יותר של אומה ערבית, בעוד שאסלאמיסטים עשויים לטעון נאמנות רגשית ל"אוּמה" – הקהילה האסלאמית העולמית

כל עוד ההזדמנויות נתפסות כזמינות לכול, תרבות קפיטליסטית שבה הצלחה כספית נחשבת לגמול על חריצות או נטילת סיכונים עשויה להשלים עם אי-שוויון מסוים בזכות תפיסות אזרחות משותפות. אך המזרח התיכון הוא אזור של ניגודים דתיים ואתניים שבו המדינה נמצאת ברוב המקרים בידי מערכות שבטיות או קבוצות בעלות זכויות יתר. כוח, ותגמולי העושר המתלווים אליו, מנוכסים על-ידי מיעוטים או שבטים שמחזיקים בו בכפייה צבאית או משטרתית. האזרחים הערבים של מדינות עשירות בנפט עשויים ליהנות ממערכות רווחה שמספקת להם הממשלה לאורך כל חייהם. אך מעמד האזרחות אינו מבוסס רק על אתניות אלא מוגבל ברובו לרשתות שבטיות שמתוכן צמחה המדינה. מתוך 2.1 מיליון תושבי קטאר, 85 אחוז רשומים כ"תושבים זרים." רבים מהם פועלי בניין מדרום אסיה שעובדים בתנאים קשים וסובלים משיעור מוות גובה. לפי אנדרו רוס (Ross) מאוניברסיטת ניו יורק, כמעט אלף מהפועלים המהגרים האלה מתו במהלך בניית התשתית למונדיאל 2022 – שעמד במרכז שערורייה פיננסית בעקבות הטענות שקטאר נבחרה הודות לשוחד.

עובדים זרים מפקיסטאן בורחים מלוב לאחר פרוץ המהפכה ב-2010. צילום: גטי אימג׳ס

עובדים זרים מפקיסטאן בורחים מלוב לאחר פרוץ המהפכה ב-2010. צילום: גטי אימג׳ס

המצב אינו טוב יותר באבו דאבי ובדובאי שבהן, כמו בקטאר, מופעלת מערכת ה"כפאלה", מערכת חסות לעובדים זרים. לרוב "המעסיק נותן החסות לוקח מהם את הדרכונים, משכן אותם במחנות עבודה בתת-תנאים, משלם הרבה פחות משהובטח להם ומעביד אותם בפרך תחת השמש המדברית." שערוריית ההתעללות בעובדים במפרץ מכה גלים כעת בארצות הברית בעקבות כתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס על תנאי העבודה של העובדים הבונים את הקמפוס של אוניברסיטת NYU באבו דאבי. מכיוון שהם עלולים להיות מגורשים מתוך גחמה של בוס או ביורוקרט, התנאים שלהם רעועים אף יותר מאלה של הפועלים החוזיים שעבדו במטעים או במסילות הרכבת של האימפריה הבריטית.

אזרחות היא מושג מלאכותי באזור המפרץ. המדינות שאליהן משתייכים האזרחים הן ברובן ישויות שנוצרו באמנות שהבריטים חתמו עם מנהיגים שבטיים במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. לפי הרטוריקה של הלאומיות הערבית, האזרחות המקומית נבלעת בתוך רעיון רחב יותר של אומה ערבית, בעוד שאסלאמיסטים עשויים לטעון נאמנות רגשית ל"אוּמה" – הקהילה האסלאמית העולמית. אך בפני כוחה הביורוקרטי של המדינה המודרנית, רעיונות אלה של סולידריות ערבית ומוסלמית נראים חסרי משמעות. לאחר שניסיונו של סדאם חוסיין לספח את כוויית ב-1990 נבלם במבצע "סופה במדבר", כ-400,000 פועלים פלסטינים גורשו מכוויית וכמיליון תימנים מערב הסעודית. פעולות אלה היו תגובה להתנגדות שהביעו אש"ף וממשלת תימן לקואליציה בהנהגת ארצות הברית.

המונרכיות של המפרץ הבינו אז שהמסר הכוללני של הלאומיות הערבית נוסח סדאם חוסיין סיכן את שלטונן בגלל הרגשות שהוא עורר בקרב פועלים מהגרים ערבים. הפתרון שלהן היה להפסיק להסתמך על פועלים ערבים ולהתחיל לייבא פועלים מדרום ודרום-מזרח אסיה, שלא מהווים איום פוליטי. בין 1985 ל-2004 צנח אחוז הערבים בין הפועלים המהגרים מ-79 ל-33 בערב הסעודית, מ-69 ל-30 בכוויית, ובמדינות המפרץ של מועצת שיתוף הפעולה (הכוללת את ערב הסעודית, קטאר, כוויית, בחריין, עומאן ואיחוד האמירויות הערביות) בכלל מ-56 ל-32. ב-2004 הגיע מספרם של הפועלים האלה, שרובם נטולי הכשרה, ליותר מ-12 מיליון. רובם הגיעו מתת-היבשת ההודית, וכן מהפיליפינים, אינדונזיה ולאחרונה גם מווייטנאם.

בַּמדינות מייצרות הנפט של המפרץ נתפס הנפט כנכס משפחתי פרטי, ולא כמשאב קהילתי. למרות מחוות תמיכה רטוריות בסולידריות אסלאמית או ערבית, ערבים עשירים לא חולקים אותו עם החברה הערבית הרחבה, וגם לא עם מוסלמים אחרים. לפי אשקר, המרוויחות העיקריות מהעושר הערבי הן מדינות המערב, ולא המדינות הערביות. מתוך 530 מיליארד הדולר שהוציאו מדינות מועצת שיתוף הפעולה בין 2002 ל-2006, 300 מיליארד הושקעו בארצות הברית ו-100 מיליארד באירופה, בהשוואה ל-60 מיליארד במדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה. בין 2002 ל-2009 הסכומים שהושקעו בנכסים זרים עלו פי שלושה והגיעו ליותר מטריליון דולר. מעט יותר ממחצית הסכום הזה הושקע בקרנות עושר ריבוניות המבוססות במערב. לאחר סין ויפן, קבוצת מייצאות הנפט הערביות בעיקר היא המחזיקה הגדולה ביותר באיגרות אוצר אמריקאיות.

המהפכות לא נותנות מענה לבעיות כלכליות - הן מחריפות אותן. במצרים התמוטטה התיירות, מקור חיוני להכנסות מט"ח. בתוניסיה נפגע ייצור הפוספט בגלל שביתות והסגרים מאז 2008 וירד לשליש מתפוקתו לפני המהפכה

להפיכות בהתעוררות הערבית השנייה יש כמה גורמים. לגורמים הכלכליים – כגון עליות פתאומיות במחירי המזון שנגרמו, בין היתר, בגלל מדבור ובצורת – יש להוסיף את השפעת שידורי הלוויין ואת רמות האבטלה הגבוהות בקרב צעירים, שהועצמו בעקבות הגישה הגוברת של הנוער למדיה חברתית. מאז ששידר לראשונה ב-1996, ערוץ החדשות של אל-ג'זירה הקטארית, המשדר 24 שעות ביממה, קרא תיגר על הטאבו שמנע ביקורת פומבית על ממשלות – מלבד, כמובן, כשמדובר בקטאר עצמה. המדיה החברתית תרמה גם היא להפיכות בכך שהפיצה מידע בנוגע לאלימות משטרתית או מחאות תעשייתיות, כולל השביתות של כורי הפוספט התוניסאים ופועלי הטקסטיל המצרים.

אך המהפכות לא נותנות מענה לבעיות כלכליות - הן מחריפות אותן. במצרים התמוטטה התיירות, מקור חיוני להכנסות מט"ח. בתוניסיה נפגע ייצור הפוספט בגלל שביתות והסגרים מאז 2008 וירד לשליש מתפוקתו לפני המהפכה. הדבר הסתכם בהפסד של 2 מיליארד דולר בהכנסות ועלייה של 30 אחוז באבטלה בקרב צעירים, שיעור גבוה יותר מ-25 האחוזים של מצרים. אין ספק שהפיצוצים של ההתעוררות הערבית השנייה התאפשרו מכיוון שהיו כמעט 30 מיליון משתמשי פייסבוק במדינות הערביות (נתון שגדל באופן אקספוננציאלי), 75 אחוז מתוכם בין הגילאים 15 ל-29. שאלה קשה הרבה יותר היא מה יהיו השלכותיהן של המהפכות האלה בטווח הארוך.

בניגוד למהפכות ה"קלאסיות" של צרפת ורוסיה, שם המחאות העממיות תועלו דרך מוסדות קיימים כגון אסיפת המעמדות, מועדונים פוליטיים או מועצות הסובייטים, וכוחות מאורגנים קבעו את התוצאות, נראה של"מהפכת הפייסבוק" אין אחיזה מחוץ לרשתות מדיה חברתית ספונטניות. זה מסביר את ההצלחות הפוליטיות הראשוניות של קבוצות מאורגנות היטב כמו האחים המוסלמים במצרים וא-נהדה בתוניסיה לאחר ההפיכות, וכן את פעולות כוחות הביטחון המצריים המאורגנים אף יותר, שאיתם ניסה מורסי לפעול במשותף, אך נכשל.

במצרים, השילוב בין החולשה היחסית של מבנים אזרחיים פנימיים – מלבד האחים – לאחר שישה עשורים של שלטון צבאי, לבין ההתמוטטות הכלכלית, הותיר את המדינה מועדת להשפעות חיצוניות לא פחות מאשר ב-1882, אז הייתה בחובות עמוקים והבריטים השתלטו עליה. כיום הסעודים הם אלה שמנהלים את העניינים לאחר שנתנו את חסותם למהלך של הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי והצילו את האוצר המצרי. סיסי, נספח צבאי לשעבר בריאד, מכהן כיום כנשיא מצרים; הוא נבחר ברוב של 96 אחוז כביכול. אחוז ההצבעה בבחירות – 45 לכאורה – הושג רק כיוון שהקלפיות נותרו פתוחות במשך יום נוסף.

לאור טענות לרמאויות בקלפיות ו"שכנוע" משטרתי, המנדט של סיסי אינו משכנע יותר מזה של מורסי, שניצח עם 51.7 אחוזים בבחירות שבהן הצביעו 52 אחוז מהאוכלוסייה. אף על פי שערב הסעודית הייתה בעבר ממגִנותיה הראשיות של תנועת האחים המוסלמים, הגרונטוקרטיה הסעודית מבועתת מהאפשרות שניצוץ הלגיטימיות הדמוקרטית שייצג מורסי יחליש את אחיזתה בשלטון. גם ליריבויות מקומיות במפרץ יש כאן תפקיד. הקטארים העשירים בגז, יריב הסעודים, היו נותני החסות העיקריים של האחים המוסלמים, ואף מימנו את מפלגת א-נהדה התוניסאית.

מועשר מסכם בתחינה חזקה לשיפורים בחינוך שבעיניו יוכלו לבדם להבטיח את השינויים הפלורליסטיים הנדרשים: "הענקת כבוד לשוני הוא התנהגות נרכשת. יש לטפחהּ בקהילה ובייחוד בבית הספר."

קשה לתאר כיצד זה יקרה כל עוד הסלפיזם, המגובה בכספי הנפט, מושל באזור. בעולם האסלאמי יהיה קשה במיוחד לקבל גיוון, מכיוון שהדגש הסלפי על "תוחיד" (אחדות) מתמקד באל שלא מוכן לסבול שותפים. עוד נגלה שההינדואיזם, המשלב גיוון בחזונו, הוא כוח המנוגד פחות לפלורליזם דמוקרטי. הסיכום של אשקר אינו אופטימי בהרבה מזה של מועשר: "בלתי אפשרי לגבש דמוקרטיה ללא חלוקה מחודשת משמעותית של הרכוש וההכנסה." זה נראה בלתי סביר כל עוד הנפט נמצא ברשותן של האוליגרכיות השבטיות שממשיכות לשלוט במדינות העשירות ביותר באזור, וכל עוד הן מצוידות במערכות נשק מודרניות.

לפלורליזם יש סיכוי טוב יותר לצמוח מתוך קונפליקטים דתיים, כפי שקורה לכאורה ביריבות האזורית הרחבה יותר בין ערב הסעודית לאיראן השיעית, וכן בין הווהאבים הסעודים לשכניהם בקטאר (גם הם והאבים, אך בעלי גוון שונה) שהשתמשו באל ג'זירה כדי לחצוב לעצמם נישה בעולם הפוליטי הערבי. הנאורות במזרח התיכון תבשיל, כפי שקרה במערב, רק אם הדוגמטיזם של מערכת אמונה אחת ייתקל בהתנגדותן של אחרות.

© 2013 The New York Review of Books/Distributed by The New York Times Syndicate.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מאליס רות'וון, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מה קרה לאביב הערבי

02
ד״ר רובי תל-ארי

לב הבעיה בניתוח הומניסטי של התנהגות שיבטית, מדכאת וחד מיימדית, הינה הרצון לראות צלליות כנקודות אור. החברה הערבית כמו גם החברה המונגולית, יסדו אימפריה על בסיס הרס ולא בנייה.
מצרים הינה הדוגמה הבהירה ביותר: מקום שהוא ערש התרבות האנושית-החיובית-הבונה, הפך לאחר הכיבוש הערבי לארץ חרבה. האידיאולוגיה של הפצת האיסלאם - דוגלת בכפייה ובעוני תרבותי לכן גם מדינות עתירות משאבים כקטאר , אבו-דהבי וסעודיה לא תרמו לעולם דבר - ברפואה או בחקלאות, בהנדסה או בספרות.
אם נאחד את כלל הייצוא של המדינות המוסלמיות בעולם כולו (אוכלוסיה של כמיליארד ורבע אנשים) פרט לנפט ומוצריו, הערך הכספי הינו פחות מהייצוא של פינלנד (אוכלוסיה של 5 מיליון).
התרבות הערבית אינה מכירה בחיפוש אחר משמעות, אינה מבינה את המושג של חופש מחשבה , דיבור או התנהגות לכן אין לה דבר לתרום למדע כלשהו.
היכולת הערבית לשרוף להרוס ולפגוע עוד לא הגיע למיצוי, היא רק מתחזקת בגיבוי תפיסות עולם הומניסטיות-מערביות-מודרניות הנותנות לברבריות לגטימיות

03
משה אוריין

אם הבנתי נכון, מדובר במאמר ארוך ומפותל, שאיך שלא נסתכל עליו, טוען בעצם כי העולם הערבי הוא "הילד המופרע של בית הספר".
גרוע ומייאש מכך - המאמר טוען כי שורר בו שילוב הרסני (וממכר) של ארבעה יסודות: 1) המון כסף זמין מנפט; 2) ערכים ירודים של בריונות רודנית אלימה וחסרת מצפון; 3) גאווה אינסופית שאינה נסמכת על בסיס רציונלי כלשהו; 4) העדר כל תרומה לעולם וגם לא לרווחת תושבי מדינות העולם הערבי עצמם.
במצב עניינים זה, גם אין כל מוטיבציה להשתנות ואם תתגלה מוטיבציה (מבורכת) כזו, היא תדוכא מיד.
האם הבנתי נכון?