מה שהלב זוכר

האם מושתלי איברים עשויים לקבל את התכונות של תורמיהם?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

ב־11 במרץ 2021 התעוררה קריסטי סידלר (Sidlar) עם לב חדש. אחרי ההשתלה שהצילה את חייה, קריסטי בת ה־52 עדיין הייתה מטושטשת ובהכרה חלקית בלבד. ברגע שהיא חזרה להכרה מלאה, פנו מחשבותיה אל התורמת: "אמרתי לבעלי, 'אני מרגישה שיש לי לב של אישה בשנות השלושים לחייה. היו לה חיים קשים. היא באה מאזור כפרי והיא עברה ילדות קשוחה'".

זאת הייתה מחשבה פתאומית, ואז סידלר עברה לחשוב על דברים אחרים. תהליך ההתאוששות היה מפרך אבל מוצלח. עד מהרה היא חזרה ללכת, ואז לרוץ – לחיות את החיים שהיא השתוקקה להם לפני ההשתלה. אחרי חודשים מספר היא התקשרה לארגון המתאם את השתלת האיברים. האם הם יכולים לספר לה על התורמת? כן: היא הייתה בת 37. האינסטינקט של סידלר היה נכון.

האם ייתכן שמידע ביוגרפי או כל סוג אחר של מידע – מזון אהוב, טעם מוזיקלי, פוביה כלשהי, זיכרון מפציעה טראומטית, אפילו קטלנית – יעבור מאדם לאדם דרך הלב?

למה המחשבה הזאת חלפה במוחה? האם ייתכן שמידע ביוגרפי או כל סוג אחר של מידע – מזון אהוב, טעם מוזיקלי, פוביה כלשהי, זיכרון מפציעה טראומטית, אפילו קטלנית – יעבור מאדם לאדם דרך הלב? זה נשמע בלתי נתפש. אבל ייתכן שזו תופעה אמיתית. מקרים מעטים בלבד תועדו, והם מטלטלים. ובין ההסברים השונים לסיפורים האלה, יש אחד שחותר תחת כל מה שידענו לגבי אופן יצירתם של זיכרונות ואחסונם.

יוג'ין לנדרי

"שרון" (1963), יוג'ין לנדרי. תצלום: א. דייווי.

אנקדוטות מופלאות

הדוגמה הידועה ביותר של מושתלת איברים שחוותה שינוי אישיותי הוא המקרה של קלייר סילביה (Sylvia). ב־1988 עברה סילביה את השתלת הלב-ריאה הראשונה בתולדות ניו אינגלנד, בבית החולים ייל/ניו הייבן. התורם היה נער בן שמונה עשרה. כשהיא חזרה להכרה, היא גילתה שמתחשק לה לשתות בירה, עד כדי כך שכאשר עיתונאי שאל אותה מה היא רוצה יותר מכל דבר אחר, היא ענתה, "האמת היא שאני מתה לבירה עכשיו". ברגע שהמילים יצאו מפיה היא נחרדה ממבוכה, אבל גם הופתעה – הרי קודם לכן בכלל לא אהבה בירה. וזה לא היה השינוי היחיד. העדפות המזון של סילביה השתנו, וכעת היה לה גם חשק לאכול פלפלים ירוקים שהיא שנאה לפני כן ונהגה לדלות מכל סלט, וגם נגיסי של עוף, שהיו הארוחה הראשונה שלה אחרי שיצאה מבית החולים. צורת ההליכה שלה השתנתה, והבת שלה אמרה שיש בה משהו יותר כבד פתאום. וגם האישיות שלה השתנתה. היא רצתה כל הזמן לזוז מהר, לפעול במקום לדבר, וגם נהייתה תקיפה יותר והרגישה פחות בודדה. אף שתהליך ההתאוששות של סילביה היה קשה מאוד, הוא הביא עמו הקלה, בריאות והצלחה, אבל לפעמים הייתה לה תחושה שהלב החדש הוא ישות זרה שהיא מתקשה לשלב בעצמה. היא ידעה (כי שמעה זאת במקרה) שהתורם היה נער בן שמונה עשרה שנהרג בתאונת אופנוע. זמן רב אחרי ההשתלה חלמה סילביה חלום. היא תיעדה אותו בממואר שלה, A Change of Heart (משנת 1998): "אני עומדת בחוץ וסביבי רק דשא. קיץ. לידי בחור גבוה, רזה ושרירי עם שיער בהיר. קוראים לו טים – נדמה לי שטים לייטון, אבל איני בטוחה. אצלי בראש הוא טים ל'. אנחנו נינוחים וצוחקים, חברים טובים. מגיע הזמן שאלך, כי אני מצטרפת לקבוצה של אקרובטים. אני מתחילה להתרחק ממנו, אבל פתאום אני מרגישה שיש משהו לא גמור בינינו. אני מסתובבת וחוזרת כדי להיפרד ממנו. טים מתבונן בי, והוא שמח שחזרתי. ואז אנחנו מתנשקים. וכשאנחנו מתנשקים, אני שואפת אותו לתוכי. זו הנשימה העמוקה ביותר שנשמתי, ואני יודעת שטים ילווה אותי לנצח".

סילביה התעוררה מהחלום נרגשת ומלאה בתחושת הקלה. היא חשה שהבחור בחלום הוא התורם שלה, והרגישה ששני האיברים שקיבלה ממנו הם סוף סוף שלה.

שנים לאחר מכן מצאה סילביה את מודעת האבל שלו בעיתון – שמו היה טים למירנד (Lamirande). בסופו של דבר היא אף פגשה את משפחתו. בניסיון להסביר את החשקים החדשים שלה, היא שאלה אותם אם הוא אהב פלפלים ירוקים. "את צוחקת? הוא אהב אותם כל כך", ענתה אחותו. "אבל מה שהוא הכי אהב זה נגיסי עוף".

מאז שהתחלתי לעסוק בהשתלת איברים, אני שומע סיפורים – חלומות של מטופלים המשוכנעים שהם קיבלו משהו מהתורם שלהם, פעילות כלשהי שהם התחילו ליהנות ממנה, מאכלים חדשים שהם התחילו לאהוב. זה אינו נדיר

סיפורים כמו אלה של סילביה הם נדירים, ואף על פי כן הם קרו. למעשה, הם מלווים אותנו מאז השתלת הלב הראשונה ב־1967. "מאז שהתחלתי לעסוק בהשתלת איברים, אני שומע סיפורים – חלומות של מטופלים המשוכנעים שהם קיבלו משהו מהתורם שלהם, פעילות כלשהי שהם התחילו ליהנות ממנה, מאכלים חדשים שהם התחילו לאהוב. זה אינו נדיר", אומר ג'ושוע מֶזְריק (Mezrich), כירורג השתלות ומרצה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. התופעה הזאת נבדקה במחקרים קטנים בלבד לאור מיעוט השתלות האיברים, ובייחוד לאור מיעוט שינויי האישיות המדווחים (בארצות הברית מבצעים מדי שנה כ־3,500 השתלות לב). במחקר מ־1992 בווינה, מצאו החוקרים ששלושה מתוך 47 המשתתפים דיווחו על שינוי מובחן באישיות. אחרים לא דיווחו על שינויי אישיות, או רק על שינויים שהם מייחסים ללחץ הקשור למחלה ולניתוח.

לאונרדו דה וינצ'י

לאונרדו דה וינצ'י חקר את הלב, את המנגנון הפיזי על חלקיו. התעלומה טרם נפתרה.

בשנת 2000, הנוירו־פסיכולוג פול פּירסוֹל (Pearsall) ועמיתיו פרסמו מחקר המתעד עשרה מושתלי לב שאישיותם השתנתה באופן שעולה בקנה אחד עם האישיות של התורם. ב־2004, חוקרים מישראל פרסמו מחקר ובו 35 משתתפים. שליש מתוכם העלו את האפשרות שהם רכשו תכונה כזו או אחרת של התורם. כאמור, אלה מחקרים קטנים, והם עלולים לסבול מבעיות מתודולוגיות לא פשוטות. ובכל זאת התופעה דווחה על ידי מושתלים מסוימים ונראה שהיא אכן קיימת.

במחקר מ־2020 שראה אור בכתב העת Medical Hypotheses, הפסיכיאטר מייקל ליסטר (Liester) מאוניברסיטת קולורדו בחן מקרים של שינויי אישיות שדווחו בספרות המחקר. הוא בחן את ההיקף שבו מושתלי לב רוכשים את הטעמים, ההעדפות, הפחדים, הזיכרונות ורכיבים זהותיים אחרים של התורמים.

העניין של ליסטר בנושא הזה התעורר אחרי שמטופלת פנתה אליו לעזרה עם בעיה בלתי רגילה. "היא אמרה, 'אני צריכה לדעת אם אתה חושב שאני משוגעת'", מספר ליסטר. היא הסבירה שהיא התחילה להיזכר בדברים שלא קרו לה, ובעיקר בפגיעת מכונית. לא רק שהיא זכרה את זה, אלא ממש הרגישה את הפגיעה בצד שמאל של החזה. הוא שאל אם מכונית פגעה בה בעבר. לא. הוא שאל אם היא עברה טראומה גופנית אחרת. הדבר המשמעותי היחיד היה השתלת לב שנה או שנתיים לפני כן. למעשה, היא עמדה לפגוש את משפחת התורם, וליסטר ביקש ממנה לעדכן אותו לאחר מכן.

כשהיא חזרה, היא סיפרה לו מה גילתה: התורם שלה היה ילד ששיחק תופסת, רץ לסמטה ונפגע ממכונית בצד שמאל. התיאור של ההורים תאם בדיוק את הזיכרונות שהכבידו עליה. הגילוי הזה הביא לה תחושה של סגירת מעגל.

סקירת המחקרים של ליסטר העלתה מקרים דומים של זיכרונות המופיעים כאילו משום מקום. ילד בן חמש שעבר השתלה נשאל אחר כך מה הוא חושב על התורם שלו. הילד אמר, "הוא בסך הכול ילד קטן. הוא כמו אח קטן, חצי מהגיל שלי בערך. הוא נפצע קשה כשהוא נפל. נראה לי שהוא ממש אוהב פאוור ריינג'רס, כמו שאני אהבתי פעם. אבל אני כבר לא אוהב אותם כל כך". התורם שלו היה ילד בן שלוש שנפל מחלון הדירה שלו בזמן שניסה להגיע לבובת פאוור ריינג'ר שהייתה על אדן החלון. איש לא סיפר למושתל מה גיל התורם שלו או מה גרם למותו.

המושתל סיפר שהוא תמיד שנא מוזיקה קלאסית, אבל מאז ההשתלה הוא מאזין לה בהנאה כל הזמן. מתברר שהתורם שלו נורה בדרך לשיעור מוזיקה. הוא אהב לנגן מוזיקה קלאסית ולהאזין לה, ומת כשהוא מחבק את כינורו

בגופו של ילד בן תשע הושתל לבה של ילדה בת שלוש. הוא אהב מים לפני ההשתלה אבל אחריה הוא פתאום פחד מהם. הוא גם חווה רגשות חדשים שהוא ייחס לתורמת שלו: "היא נראית לי עצובה מאוד. והיא מפחדת מאוד. אני אומר לה שזה בסדר, אבל היא מפחדת מאוד. היא אומרת שהיא לא רוצה שהורים ינטשו את הילדים שלהם. אני לא מבין למה היא אומרת את זה". אימו של המושתל סיפרה לחוקרים, "הוא לא מכיר את התורמת שלו ולא יודע איך היא מתה. אנחנו כן, היא טבעה בבית של בן הזוג של אמא שלה. אמא שלה ובן זוגהּ השאירו אותה עם בייביסיטר, נערה, והיא הייתה בטלפון בזמן שזה קרה".

בגופו של גבר בן 47 הושתל לב של בחור בן 17 שנהרג בירי ממכונית. המושתל סיפר שהוא תמיד שנא מוזיקה קלאסית, אבל מאז ההשתלה הוא מאזין לה בהנאה כל הזמן. מתברר שהתורם שלו נורה בדרך לשיעור מוזיקה. הוא אהב לנגן מוזיקה קלאסית ולהאזין לה, ומת כשהוא מחבק את כינורו.

לב, פועם

דגם ממוחשב תלת ממדי של לב פועם. תצלום: DrJanaOfficial, ויקיפדיה

לחפש תשובות

האנקדוטות האלה נתקלות בספקנות רבה, וכמוהן גם הטענה שאיבר יכול להעביר זיכרונות מאדם לאדם. ברוב החוגים הרפואיים והאקדמיים מבטלים את עצם האפשרות הזאת כלאחר יד. לכאורה, אין שום נתיב שבו העברה כזו של זיכרונות עשויה להתרחש. ויש כל כך הרבה משתנים שיכולים לטשטש את התמונה: התרופות הרבות שהמושתל מקבל אחרי ההשתלה, ההשלכות הפסיכולוגיות של אירוע רפואי קשה שכזה, היכולות הגופניות החדשות שהאיבר הבריא מקנה למושתלים, וגם צירופי מקרים.

הם מקבלים המון תרופות חזקות. מטופלים עלולים לחוות הזיות, אנרגיה מוגברת, נדודי שינה, וכל זה בשילוב עם מצב של חולי, עלול לשנות את המצב התודעתי, בייחוד מיד לאחר ההשתלה

תופעות הלוואי של התרופות הן מרכיב חשוב כאן. לאחר השתלה, המטופלים נוטלים תרופות רבות לדיכוי מערכת החיסון ותרופות נוספות שעלולות להיות בעלות תופעות לוואי קשות. התרופה הסטרואידית ״פרדניזון״ היא קשה במיוחד ועלולה לעורר כעס, תוקפנות ואימפולסיביות. "הם מקבלים המון תרופות חזקות. מטופלים עלולים לחוות הזיות, אנרגיה מוגברת, נדודי שינה, וכל זה בשילוב עם מצב של חולי, עלול לשנות את המצב התודעתי, בייחוד מיד לאחר ההשתלה", אומר מזריק. התרופות יכולות גם לחולל שינויים בבלוטות הטעם ובמערכת העיכול, דבר העשוי לייצר העדפות חדשות למזון ולמשקאות. אבל שינויים תזונתיים ואחרים נוטים להישאר גם אחרי שהמטופלים מפסיקים ליטול את התרופות.

טבע דומם

טבע דומם (חיים דוממים?), יוג'ין לנדרי. תצלום: א. דייווי

הבריאות הגופנית היא עניין משמעותי נוסף. אם אדם חולה בן שישים מקבל לב של אדם בריא בן עשרים, הלב עשוי להקנות לו מרץ וחיוניות חדשים. אולי הוא ירגיש נמרץ ובריא יותר מאשר בעבר, ולכן יתחיל לעסוק בתחביבים כמו ריצה ויוגה. האישיות אינה משתנה אלא מתרחבת הודות ליכולות הגופניות החדשות. וצריך לזכור גם שהמטופלים עברו אירוע רפואי קשה ואף טראומתי. הם כנראה חיו עם מחלה קשה מאוד, נאלצו להתחיל לחשוב על מותם, נכנסו לניתוח מפחיד, ואז עבדו קשה כדי להתאושש ולהשתלב מחדש בחיים. המסלול הזה עשוי לשנות את זהותם בכל מיני דרכים. הם עשויים להפוך לאסרטיביים יותר כי הבינו שהחיים קצרים ולמי יש זמן להתנהל בזהירות? אולי הם יהפכו להיות נינוחים יותר כי הדברים הקטנים כבר אינם נראים חשובים כל כך. "פעם הייתי די סטואית, ועכשיו אני רגשנית. אני מייחסת את השינוי הזה לגודל המתנה שקיבלתי", אומרת סידלר.

יש שתוהים אם הצוות הרפואי מדבר על התורם סביב הניתוח או במהלכו, והמושתלים מעבדים את המידע באופן שאינו מודע. אך בפועל זה לא ייתכן, כי הצוות הרפואי והמושתל כלל אינם יודעים את שמו של התורם או פרטיו.

תחומי מחקר חדשים ומשולבים מצביעים על מנגנון אפשרי נוסף שאולי פועל כאן, והוא פותח מחדש שאלות בסיסיות בנוגע לאופן פעולתו של הזיכרון

אלה נקודות שראוי להעלות. ובכל זאת, יש משהו באנקדוטות האלה שאינו מתיישב עם שום הסבר: רמת הדיוק שלהן. לדוגמה, האינטואיציה לגבי שמם, גילם או סיבת מותם של התורמים אינה יכולה להיות מוסברת באמצעות תופעות הלוואי של התרופות לדיכוי מערכת חיסון, של הישג פיזי כלשהו או של נקודת מבט חדשה. "מה שמשך את תשומת לבי בדיווחים האנקדוטליים, בהנחה שהם נכונים, הוא הספציפיות", אומר סמואל גרשמן (Gershman), מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הרווארד. "אי אפשר לייחס זאת לאקראיות כלשהי בנתונים. הסבירות שדבר כזה יתרחש במקרה היא כמעט אפסית". תחומי מחקר חדשים ומשולבים מצביעים על מנגנון אפשרי נוסף שאולי פועל כאן, והוא פותח מחדש שאלות בסיסיות בנוגע לאופן פעולתו של הזיכרון.

מדע הזיכרון החדש

כבר עשרות שנים, התיאוריה השלטת בנוגע לזיכרון סבורה כי זיכרונות מאוחסנים בסינפסות שבין הנוירונים, ושהזיכרונות משתמרים הודות ליצירתם ולחיזוקם של קשרים סינפטיים. אבל יש חוקרים שהתחילו להטיל ספק בפרדיגמה הזאת. "יש לא מעט סדקים בסיפור שלימדו את כולנו, שסינפסות מפותחות הן הדרך היחידה לאחסן זיכרונות", אומר מייקל לוין (Levin) מרצה לביולוגיה באוניברסיטת טאפטס. כיום מבינים שצורות מסוימות של זיכרון יכולות להתקיים בתוך אורגניזם חד־תאי, להישמר גם אחרי שהסינפסות נעלמות, ואף להתקיים מחוץ למוח.

אז האם באמת ייתכן "זיכרון תאי", כלומר זיכרון המתקיים בתוך התאים בגוף? בהקשר הזה, כדאי לזכור דוגמאות מספר: תאי מערכת החיסון יכולים "לזכור" פולשים זרים גם שנים לאחר שאלה יצאו מהגוף. "מערכת החיסון קובעת מה שייך לגוף ומה אינו שייך, והיא זוכרת את זה. אם אתם נפגעים מחיידקי סטרפטוקוקוס, אתם יכולים להביס את הזיהום בהמשך", אומר ליסטר. זיכרון אפיגנטי הוא דוגמה נוספת לכך – גנים יכולים להיכבות או להידלק בתגובה לשינויים סביבתיים. אלה צורות של זיכרון שמדענים ממשיכים לחקור.

המחקר של לוין משתמש ביצורים בשם פְּלָנָריָה – תולעים זעירות בעלות יכולת התחדשות. הוא ועמיתיו אימנו את הפלנריות לחפש מזון באזור מסוים של צלחת הפטרי. כדי להגיע לשם, הן היו צריכות להתגבר על מרקם גבשושי. ואז לוין כרת את ראשיהן של התולעים. מכיוון שמוחותיהן הפשוטים של הפלנריות מתחדשים, הן התחילו להצמיח ראשים חדשים. ואז הוא הניח אותן באותה צלחת פטרי. הפלנריות שזנבותיהן למדו לחצות את המרקם הלא נעים כדי להגיע למזון, עשו זאת שוב מיד או למדו במהרה איך לעשות זאת. האחרות לא. מוחותיהן של התולעים הוסרו, אבל הזיכרון אוחסן בגופן בצורה כלשהי.

היכולת של חשופיות לשקם את הזיכרון מצביעה על כך שעקבות ממנו המשיכו להתקיים בחשופית – ומכאן שהזיכרון אוחסן בנוירונים עצמם ולא בסינפסות שביניהם

דייוויד גלנזמן (Glanzman), נוירוביולוג מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, חוקר זיכרון בחשופיות ים. הוא ועמיתיו נתנו לחשופיות חומר שמוחק את הקשרים הסינפטיים שנוצרו בעזרת מכת חשמל. אבל היכולת לשקם את הזיכרון מצביעה על כך שעקבות ממנו המשיכו להתקיים בחשופית – ומכאן שהזיכרון אוחסן בנוירונים עצמם ולא בסינפסות שביניהם. "אף על פי שהקשרים הסינפטיים אופסו, הזיכרון שרד", אומר גלנזמן. "הוא לא נמחק".

מכונת לב

"מכונת לב", תצלום: גואנו.

אם הזיכרון לא היה בסינפסות, אז איפה הוא היה? גלנזמן ועמיתיו גיבשו השערה: הזיכרון מקודד ברנ"א (RNA) של התא. והשערה זו הובילה למחקר חשוב נוסף שנערך ב־2018, ובמסגרתו הצליחו לכאורה החוקרים להעביר "זיכרון" מחשופית ים אחת לאחרת. הם נתנו לחשופיות מכת חשמל שהפכה אותן רגישות למגע שבא לאחריה. גלנזמן ועמיתיו הוציאו את הרנ"א מהחשופיות האלה והזריקו אותו לחשופיות אחרות, וגם הן התגלו כרגישות למגע, אף על פי שהן מעולם לא קיבלו את מכת החשמל. ה"זיכרון" עבר מאורגניזם אחד לאחר.

המחקרים האלה אינם היחידים שמטילים ספק במודל הסינפטי. אבל הם והאחרים מאותתים לנו שהסיפור המוכר אינו מצייר תמונה שלמה. "הרבה מחקרים עכשיו מטילים ספק בתיאוריה הסינפטית של הזיכרון, והחוקרים עוברים יותר ויותר להתמקד בזיכרון תאי", אומר תומס ורני (Verny), פסיכיאטר ומחבר הספר The Embodied Mind: Understanding the Mysteries of Cellular Memory, Consciousness, and Our Bodies (משנת 2021). "המחקרים מלמדים אותנו שזיכרון, אצל כל בעלי החיים, מאוחסן בתאים, כולל תאי הלב, ולא בסינפסות כמו שמקובל לחשוב".

"חיזוק הקשרים הסינפטיים חשוב בשביל שליפת מידע, אבל לא בשביל אחסונו", אומר תומס ראיין (Ryan) מטריניטי קולג' בדבלין. "אם אני מנתק מחשב ומפסיק לראות את מסמך הוורד, אין פירושו אומר שהמסמך נעלם. אבל זאת הלוגיקה שחוקרי מוח מתבססים עליה כבר זמן רב".

יש המשערים שהסינפסות מעורבות בסוגים מסוימים של אחסון זיכרון אבל לא בכולם, יש המשערים כי הזיכרונות מאוחסנים בתוך התאים עצמם, יש החושבים שהזיכרונות נשמרים ברשת הנתיבים העצביים של המוח, ויש מי שאומר כי יתכן שהזיכרונות מאוחסנים בשדה החשמלי של המוח

הטלת הספק במודל הסינפטי הובילה חוקרים שונים לבחון השערות שונות. יש המשערים שהסינפסות מעורבות בסוגים מסוימים של אחסון זיכרון אבל לא בכולם, יש המשערים כי הזיכרונות מאוחסנים בתוך התאים עצמם, יש החושבים שהזיכרונות נשמרים ברשת הנתיבים העצביים של המוח, ויש מי שאומר כי יתכן שהזיכרונות מאוחסנים בשדה החשמלי של המוח.

"אני משוכנע שהזיכרונות מקודדים בתא", אומר גלנזמן. "אני חושב שהזיכרונות מקודדים בגרעין באמצעות שינויים אפיגנטיים, או אפילו שינויים גנומיים, אבל איני חושב שהם מקודדים בסינפסות. הסינפסות אכן צומחות בזמן למידה, וצמיחת קשרים סינפטיים חדשים מאחסנת בתוכה זיכרונות באופן זמני עד שהזיכרון הגרעיני מסיים להתגבש. אבל את הקשרים הסינפטיים אפשר למחוק, והזיכרון בכל זאת נשאר".

יש חוקרים נוספים הבוחנים מנגנונים חדשים של אחסון זיכרון, אבל צריך להודות שזה אינו מועדון גדול – אלה מחקרים שנויים במחלוקת, ורוב אנשי התחום סבורים שהמודל הסינפטי הוא הנכון. "העמיתים שלי אינם מקבלים את הרעיון הזה", אומר גלנזמן. "בין היתר כי המודל הסינפטי מבוסס מאוד".

ובנוגע לתופעת השינויים המתרחשים בעקבות מחלות, ההשערה החזקה ביותר של גלנזמן היא שרנ"א לא מקודד משתחרר מחוץ לתאים בבועיות קטנות, זורם בדם ונבלע על ידי תאי מטרה במוח. הוא מדגיש שמדובר בהשערה ראשונית שצריך לבחון קודם כול בבעלי חיים. "עלינו להיות פתוחים לאפשרויות האלה ולא לבטל אותן כלאחר יד כמו שאני עשיתי כשקראתי עליהן בפעם הראשונה. חשבתי שזה מטורף", אומר גלנזמן. "ואז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי שזה אפשרי".

לוין מסכים שזו אפשרות אחת מרבות, אבל לדעתו אין בהכרח מבנה אחד בלבד לאחסון זיכרון. הוא משער שכל המבנים הביולוגיים, כולל התאים והאברונים הקטנים ביותר, מאחסנים ומפרשים זיכרון. "רוב התאים, אם לא כולם, מסוגלים לקודד זיכרון באופן כזה או אחר", הוא טוען. "זיכרון יכול להתקיים מחוץ למוח".

לוין הוא מחלוצי תחום הקוגניציה הבסיסית (basal cognition), המכונה גם "בינה מגוונת", תחום הבוחן מנגנונים מקדימים המעידים על אפשרות קיומן של יכולות קוגניטיביות בתוך המוח ומחוץ לו. כשזחלים הופכים לפרפרים, הם משמרים זיכרונות מקיומם כגולם – למשל איפה לאכול ומה – אף על פי שהמוח מתפרק בתהליך השינוי. "אפשר לאמן זחל ולאחזר את הזיכרונות האלה בפרפר. אז איפה הזיכרון הזה מאוחסן? בטח שלא במוח".

לאונרדו דה וינצ'י

ציור אנטומי של לב אנושי וכלי דם, לאונרדו דה וינצ'י

מעבר ללב

האם ייתכן שזיכרון נשמר באיברים נוספים שאינם הלב? בממואר של קלייר סילביה, היא כותבת שהשינויים הנפוצים ביותר שדווחו בסקרים הבלתי רשמיים שערכה היו העדפות למאכלים מסוימים בעקבות השתלות כליה.

ראיות מוקדמות ממחקר חדש מרמזות לנו שהלב אינו ייחודי במובן זה, וששינויים יכולים להתרחש בעקבות השתלות של איברים נוספים

ליסטר בחן לאחרונה את הסוגייה הזאת. השנה הוא פרסם מאמר בכתב העת Transplantology, ובו הוא משווה בין אנשים שבגופם הושתל לב לאנשים שעברו השתלת כליות, כבד או ריאות. למחקר הזה מצורפות הסתייגויות רציניות – הוא מבוסס על מדגם קטן (47 בני אדם) והנתונים התקבלו בדיווח עצמי, הסובל כמובן מהטיות. אבל הוא ועמיתיו מצאו ששתי הקבוצות דיווחו על היקף דומה של שינויים בעקבות ההשתלה. ההבדל המובהק היחיד בין שתי הקבוצות היה בשינויים הגופניים, שאולי נובעים מהשיפור הבריאותי והשיפור ביכולות המתקבל עם השתלת לב בריא. אף על פי כן, הראיות המוקדמות האלה מרמזות לנו שהלב אינו ייחודי במובן זה, וששינויים יכולים להתרחש בעקבות השתלות של איברים נוספים.

גם מיקיילה פייפרון (Pyfferoen) חוותה שינויים כאלה בעקבות השתלה. לפני שתים עשרה שנה, כשהייתה בת שבע עשרה, היא עברה השתלת כבד. כמה שעות אחרי שהתעוררה, היא ביקשה מההורים שלה צ'יזבורגר. "סליחה, מה ביקשת?" אמרה אמא שלה. פייפרון כתבה מספר מכתבים למשפחת התורם שלה, המכונה ק"ל, ובסופו של דבר קיבלה מכתב מאמו. "קשה לי להסביר איזו הרגשה זו, לגלות מי הציל את חייך", אומרת פייפרון. היא התחילה לקרוא. "הוא אהב המבורגרים!" היא צעקה. "זה היה אחד המאכלים האהובים עליו". עם הזמן הפכה פייפרון לחברה קרובה של לורי, אמו של ק"ל. בפגישתן הראשונה, במסעדה ברוקפורד, אילינוי, הן התחבקו, בכו ודיברו. בשלב כלשהו לורי קראה, "הנה, ק"ל נמצא בתוכה!"

המתנה הגדולה מכול

ישנן עוד שאלות פתוחות רבות, ולא בטוח שהן יזכו לתשובה. "הצד הספקני שלי מתעקש שזה לא אמור לקרות", אומר מנתח הלב ג'ושוע הרמסן (Hermsen) מאוניברסיטת מדיסון-ויסקונסין. "אבל יש דברים שאי אפשר להסביר. יש הרבה דברים שאיננו יודעים. אין שום דרך למתוח קו ברור, אבל ברור שיש כאן משהו".

סידלר, כזכור, התעוררה מהשתלת הלב שלה עם תחושה חזקה שהתורמת שלה היא אישה בשנות השלושים לחייה, ואחרי שהתאוששה היא התחילה לכתוב למשפחת התורמת פעמים מספר בשנה. לפני חודשים ספורים היא קיבלה לראשונה מכתב תשובה. אנג'י. זה היה שמה של האישה שלבה פועם כעת בחזה של סידלר. המשפחה כתבה וסיפרה שהיא מתגעגעת לאנג'י. שהיא הייתה אמיצה ומלאת חיים ולא הרשתה לשום דבר לדכדך אותה. בני המשפחה שמחו לשמוע שסידלר מרגישה טוב וביקשו שתמשיך ליהנות מהחיים. הם חתמו על המכתב, "משפחתך המורחבת". אחרי ההשתלה, סידלר עשתה קעקוע: משולש עם קצב הלב הישן שלה בקודקוד השמאלי, קצב הלב החדש שלה מימין, וזה של בעלה למטה. אחרי שהיא קיבלה את המכתב ממשפחתה של אנג'י, היא הפכה את החלק העליון של המשולש לאות A לכבוד אנג'י (Angie). "בכל יום אני מודה להם", אומרת סידלר. "כשאני אומרת תודה לאנשים בחיי, אני מודה קודם כול למשפחת התורמת שלי", אומרת סידלר. "קשה להבין מהי הכרת תודה אמיתית עד שמישהי מעניקה לך את חייה".

נוסף למתנה הגופנית האדירה שמקבלים המושתלים, תורמי האברים העניקו לנו מתנה נוספת ופחות מוחשית – הם עוזרים לנו להבין את הזיכרון האנושי והזהות האנושית בדרך חדשה. הבנות חדשות בנוגע לזיכרון עשויות לחולל שינוי מהותי במדע, ברפואה, בטכנולוגיה ובתחומים נוספים

נוסף למתנה הגופנית האדירה שמקבלים המושתלים, תורמי האברים העניקו לנו מתנה נוספת ופחות מוחשית – הם עוזרים לנו להבין את הזיכרון האנושי והזהות האנושית בדרך חדשה. הבנות חדשות בנוגע לזיכרון עשויות לחולל שינוי מהותי במדע, ברפואה, בטכנולוגיה ובתחומים נוספים. הן אפילו עשויות להוליד טיפולים חדשים: האם אפשר לשכך זיכרון טראומתי אצל אנשים הסובלים מפוסט־טראומה? האם אפשר לשחזר קשרים סינפטיים אבודים אצל חולי אלצהיימר? "נכון לעכשיו, זה מדע בדיוני", אומר גרשמן. "אבל זה משהו שאפשר להתחיל לחשוב עליו".

הבינה המלאכותית שואלת רעיונות מחקר המוח, והמודלים הנוכחיים של הלמידה העמוקה מבוססים על המודל הסינפטי של הלמידה והזיכרון. "אם [המודל הזה] עצם אינו האופן שאנחנו לומדים בו, אולי המודלים הגנרטיביים הקיימים מחמיצים מערכת הרבה יותר חזקה", אומר גלנזמן.

"זה הרבה יותר רחב מחקר המוח", אומר לוין. "אנחנו מדברים כאן על מנגנון הפעולה הבסיסי של התא. תחום הבינה המגוונת חיוני לכל התחומים האחרים, מבינה מלאכותית ועד רפואה רגנרטיבית".

שאלת העברת הזיכרונות בין אורגניזמים הגיעה לצומת דרכים. בעתיד, כשתתקבל התשובה, היא תשפוך אור על מדע הזיכרון ואולי תוליד טכנולוגיות חדשות. עד אז, לא נותר אלא להתפעל מהתעלומה.

אביגייל פייגן (Fagan) היא עורכת בכירה ב־Psychology Today.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2024 Sussex Publishers LLC.

Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: שני ילדים משחקים על חוף הים בשעת שקיעה, ברזיל. תצלום: Tonktiti, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אביגייל פייגן, Psychology Today.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מה שהלב זוכר