מה שרציתי להוכיח

בניגוד להלכי הרוח הרווחים, העצמי קיים ואפילו אפשר להוכיח את קיומו. אך האם אנחנו מוכנים להבין שאנחנו לא עצמי אחד?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

"דע את עצמך" הוא אחד האפוריזמים הפילוסופיים העתיקים. אבל האם ישנו בכלל "עצמי" כזה, ואם כן, האם הוא ניתן לחקירה אמפירית בשיטות מדעיות? האנטי-ריאליסטים מכחישים את קיומו של העצמי – בעיניהם מדובר באשליה, בבדיה של המוח. ללא מי שיתפוש אותו, עצמי אינו יכול להתקיים. על פיהם, מושג האני הוא המצאה שנולדה מתוך מוסכמה תרבותית, חברתית ולשונית. מדובר בכלי מושגי שימושי, שמסייע לנו להבין את החוויה האנושית, ותו לא.

דייוויד יום, הפילוסוף והכלכלן הסקוטי בן המאה ה-18, נותר האנטי-ריאליסט הבולט מכולם. לטענתו אין לנו כל חוויה של התרשמות אישית פשוטה שאותה נוכל לכנות בשם "העצמי" – במובן של כלל חייו המודעים של אדם. בספרו "מסכת על טבע האדם" (שנכתב ב-1740), יום כתב:

"כשאני חודר באורח אינטימי ביותר אל מה שאני מכנה "אני עצמי", אני תמיד נתקל בתפישה מסוימת זו או אחרת, של קור או חום, אור או צל, אהבה או שנאה, כאב או עונג. לעולם איני מסוגל לתפוס את "עצמי" ללא תפישה, ולעולם איני יכול לחזות בדבר מלבד תפישה".

נטייתם של בני אדם ליצור עצמי באמצעות סיפורים דומה לאופן שבו עכבישים טווים קורים

בימינו, דניאל דנט, פילוסוף של הנפש וחוקר מוח באוניברסיטת טַפְט, מגן גם הוא על התפישה האנטי-ריאליסטית. בעיניי דנט, כל פרט "נורמלי" מן המין "הומו ספיאנס" (כלומר: אדם), יוצר עצמי באמצעות סיפורים על עצמו, כשהוא מציג את עצמו בפני אחרים, באמצעות שימוש בשפה. נטייתם של בני אדם ליצור עצמי באמצעות סיפורים דומה לאופן שבו עכבישים טווים קורים, כדי להגן על עצמם: מדובר בפעולה שהיא מהותית עבורם ובלתי מודעת, טוען דנט ב-Consciousness Explained (משנת 1991). משום שהעצמי נבנה ומופשט מתוך נראטיבים, הוא גמיש ונתון לשינויים, ובשל תכונות אלה הוא אינו ניתן לבחינה מדעית.

אישה קוראת ליד חלון, ורמיר

"אישה קוראת ליד חלון" (1657-1659), יאן ורמיר, הגלריה לציור, דרזדן. תצלום: Yorck Project, ויקיפדיה

האנטי-ריאליסטים טוענים עוד שחוויית העצמי בפועל דורשת "גישה מועדפת", שבאמצעותה הסובייקט עד למצביו הנפשיים שלו, ומצבים אלה אינם זוכים לתוקף אינטרסובייקטיבי. למשל, האופן שבו נערה תופשת את גופה (למשל, כבעל משקל יתר) נגיש לה ישירות, ולא לאחרים. יתכן שהיא מציגה את עצמה בפני עצמה בטעות כבעלת משקל עודף, בגלל השפעות תרבותיות או בגלל תפישתה את המשקל האידיאלי. העצמי, על פי הפילוסוף דייוויד ג'ופלינג (Jopling) מאוניברסיטת יורק, באונטריו, קנדה, נחווה באופנים שארוגים אינטימית אל תוך מרקם התרבות והשפה ולכן שונוּת של תרבות ושפה יובילו לחוויות שונוֹת של האני, וייצרו עצמי בלתי יציב, מטרה נעה, החומקת מן המחקר המדעי.

קחו למשל אנשים הסובלים מסכיזופרניה, שחלקם מדווחים על תחושה עמוקה של פיצול בין העצמי שלהם למעשים שלהם. הם מרגישים כמו רובוטים ולא כמו בני אדם פעילים שרואים, מרגישים, אוכלים, סובלים – ולעתים הם חשים שגופם הוא אובייקט זר. בו בזמן, מי שאינם סכיזופרנים, מודעים מיד לכך שהם הסובייקטים של רגשותיהם או מעשיהם, מאחר שהם מודעים לרגשות הללו בעת התרחשותם. עבורם, העצמי הוא – במילותיו של הפילוסוף ג'ון פרי מאוניברסיטת סטנדפורד בקליפורניה – "מרכיב [של החוויה] שאינו ניתן לביטוי". אם המדע מעוניין לספק הסברים כוללניים ותחזיות של ההתנהגות האנושית, איך הוא אמור לזהות אמפירית עצמי, שמעצם מהותו הוא כנראה גמיש, פרטי, סובייקטיבי ונגיש רק לסובייקט שאת העצמי שלו חוקרים?

חושות הכאב והעונג, השליטה, ההתכוונות והפעולה המודעת, תחושות הניהול העצמי, הפעולה על פי אמונות ותשוקות אישיות, וההרגשה שאנו מנהלים מגעים עם העולם הגשמי ועם העולם החברתי – כל אלה מספקים ראיות לקיומו של עצמי

התשובה היא, שהמדע עושה זאת באמצעות דחיית הגישה האנטי-ריאליסטית. למעשה, העצמי קיים. החוויה של קיום העצמי, תחושות הכאב והעונג, השליטה, ההתכוונות והפעולה המודעת, תחושות הניהול העצמי, הפעולה על פי אמונות ותשוקות אישיות, וההרגשה שאנו מנהלים מגעים עם העולם הגשמי ועם העולם החברתי – כל אלה מספקים ראיות לקיומו של עצמי. ובנוסף, מחקר אמפירי בתחום מדעי הנפש מספק סיבות מוצקות לדחיית הגישה האנטי-ריאליסטית. העצמי ניתן להסברים מדעיים והכללות, ניתן להשתמש במידע מדעי כזה כדי להסביר הפרעות בעצמי, כמו דיכאון וסכיזופרניה, ופיתוח של הבנה כזו של העצמי מסייעת ליכולתו של היחיד לחיות חיי מוסר עשירים.

אני מכנה את המודל שאני מציעה בשם "עצמי מרובה". "האם אני סותר את עצמי?" שואל המשורר וולט ויטמן ב"שירת עצמי" (מן השנים 1891-1892), "אם כך, טוב מאוד שאני סותר את עצמי/ (אני גדול ומכיל מרובה)". העצמי המרובה ניתן לשליטה מעשית ומגיב לחוויותיהם של "אנשים אמיתיים", בין אם יש להם הפרעות נפשיות ובין אם לא. על פי המודל הזה, העצמי הוא מנגנון דינאמי, מורכב, בעל זיקה ורב היבטים של יכולות, תהליכים, מצבים ותכונות שתומכים במידה של פעולה רצונית. לאני המרובה ישנם חמישה ממדי תפקוד נבדלים אך משלימים: אקולוגי, אינטרסובייקטיבי, מושגי, פרטי ונמשך לאורך זמן. ממדים אלה פועלים יחדיו לחיבור הפרט לגופה, לעולמה התרבותי, לעולמה הפסיכולוגי ולסביבתה.

אישה, מראה, השתקפות

אישה מול מראה. תצלום: אולג סרגייצ'יק

האני המרובה מבוסס על תיאור העצמי של הפסיכולוג אולריק נייסר (Neisser), כפי שהוצג במאמרו "חמישה סוגים של ידיעת-העצמי" (משנת 1988). נייסר דוחק בנו להעריך מחדש את מקורות המידע שמסייע לנו לזהות את העצמי. ישנם חמישה מקורות, הנבדלים כל כך זה מזה, שניתן לדמיין איך כל אחד מהם עשוי להביא ליצירת "אני" אחר. ראשית ישנו "העצמי האקולוגי", או העצמי שמוטמע בעולם הגשמי, שתופש ומקיים מגע עם הסביבה הפיזית. "העצמי הבינאישי", או זה המוטמע בעולם החברתי, הוא היוצר או נוצר ממערכות יחסים אינטרסובייקטיביות עם אחרים. "העצמי הנמשך לאורך זמן", או האני שבזמן, נטוע בזיכרונות של העבר ובציפייה לעתיד. "האני הפרטי" הוא החשוף לחוויות הזמינות רק לגוף הראשון ולא לאחרים. ולבסוף, "האני המושגי", הוא זה המייצג (נכונה, או בטעות) את העצמי בפני העצמי, על סמך תכונות או מאפיינים לא רק של האדם עצמו אלא גם כאלה שמקורם בהקשרים חברתיים ותרבותיים שלו.

האני המרובה הוא וריאציה על העצמי של נייסר – הוא מייחד את העצמי כמנגנון מורכב בעל ממדים רבים שמשפיעים אלה על עלה ופועלים יחד ליצירת מהות אנושית פועלת (Agency) יציבה פחות או יותר, לאורך זמן. לעתים, הממדים השונים הללו של העצמי סותרים זה את זה (וזה בסדר). מבחינה בינאישית, אני עשויה להצטייר כידידותית, ולהציג תדמית של מישהי שנהנית מחברה, ועם זאת, במישור האישי, אני עשויה לתפוש את עצמי כביישנית ומופנמת. אך משום שחמשת הממדים הללו כולם פחות או יותר שלובים זה בזה, הם מסייעים לי בניהול העצמי ובתפקוד כיחידה שמורכבת מחוויות ופעילות מודעת. העצמי המרובה מיצג באורח חלקי אך מועיל את סוגי העצמי השונים שבהם אנו נתקלים יומיום. והוא אף ניתן לבחינה מדעית.

כדי להבין זאת, התבוננו בדוגמה הבאה. אנחנו יכולים לקבל מידע על הזהות העצמית של בני 12, לעקוב אחרי נתונים הנוגעים אליהם בכל חמשת הממדים, על ידי הסתמכות על דיווחים אישיים ועל התבוננות בהם מבחוץ. ראשית, אנחנו יכולים לראיין אותם בנוגע לאופן שבו השינויים המתחוללים בגופם באים לידי ביטוי במישור האקולוגי שלהם: כיצד השינוי בגובה או במשקל שלהם משפיע על הפעילות הגופנית שלהם, או כיצד שינויים גופניים האלה משפיעים על הממד הבינאישי של חייהם, באמצעות שינוי בטיבן ובאיכותן של מערכות היחסים שלהם עם אחרים.

בדומה לכך, אנחנו יכולים לקבל מידע על האופן שבו שינויים גופניים באים לידי ביטוי בהיבטים הזמניים, הפרטיים והמושגיים של העצמי שלהם. למשל, באמצעות דיווחים בגוף ראשון, אנחנו יכולים להעריך האם ובאיזו מידה ילדים בגילם חווים אובדן של זיכרון לטווח קצר, והאם הוא משפיע על תפישת העתיד שלהם. מכאן נקבל מידע על הממד הזמני של העצמי בראשית גיל ההתבגרות. ואנו יכולים גם ללמוד על הפן הפרטי של העצמי, באמצעות ראיונות שבהם נשאל אותם "איך זה להיות" בני 12.

לבסוף, כדי לפתח הבנה מעמיקה של האופן שבו מושגי העצמי שלהם משתנים בתגובה לשינויים שעוברים עליהם, אנחנו עשויים לשאול אותם כיצד הם מייצגים את עצמם בפני עצמם. אחדים עשויים לשנות את תפישת העצמי הגופני שלהם – אולי הם חושבים על עצמם כעל גבוהים אחרי פרץ צמיחה יוצא דופן, או רואים את עצמם כבעלי משקל עודף. שימו לב ששינויים אלה של תפישת העצמי אינם בהכרח מדויקים או נכונים: משקלה של ילדה (או משקלו של ילד) עשויה להיחשב בטווח המקובל בהתאם לגובה, המין והגיל, אבל לא כך יראה להם עצמם.

העצמי של הילדים הללו ניתן גם לעיצוב אמפירי מנקודת מבט של אדם אחר, באמצעות חקר הנפש, ובכלל זה פסיכולוגיה קוגניטיבית, פסיכולוגיה חברתית, פסיכולוגיה קלינית, פסיכיאטריה, חקר המוח וגנטיקה. באמצעות הפיזיולוגיה והביולוגיה, אנחנו מסוגלים לקבוע את הטווח הסטטיסטי האופייני של השינויים בגופם של הילדים בקבוצות המין והגיל הללו. אנחנו יכולים להעריך את השינויים במישורים הבינאישיים שלהם, כמו עלייה במספר העימותים עם הוריהם, באמצעות מחקרים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, הנוירופסיכולוגיה והפסיכולוגיה החברתית. בדומה לכך, אנו יכולים לקבל מידע על אובדן הזיכרון לטווח קצר שהם חווים ועל האופן שבו הוא מעצב את תפישת הזמן שלהם. שינויים בממד האישי של העצמי ניתן לזהות, לפחות חלקית, על ידי ניתוח של שינויים בהתנהגות. ושינוים בממד המושגי של ילדים על סף התבגרות ניתן לחשוף בכלים של הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה. למשל, ילדים בארצות הברית נוטים לחוות ירידה בתפישה העצמית החיובית שלהם במהלך שנות ההתבגרות. ירידה זו מתחילה לרוב אצל בנות בסביבות גיל 12. אם נסתמך על עדויות ממקור ראשון ותצפיות מבחוץ, נוכל להסיק מסקנות מהימנות בנוגע לתפישת העצמי בגיל זה.

נערה מתבגרת, משקפי שמש

נערה מתבגרת. תצלום: אתיח' באנא

מושגי העצמי צומחים מאינטראקציות בין ממדים שונים של העצמי והעולמות החברתיים והתרבותיים שבהם האדם נמצא

זכרו כי האנטי-ריאליסטים טענו כי העצמי הוא גמיש, פרטי, סובייקטיבי ונגיש לסובייקט בלבד, וכי תכונות אלה אינן מאפשרות לו להיחקר מדעית. דגם האני המרובה נענה גם לאתגר הזה. הגמישות, הסובייקטיביות והארעיות של העצמי שעליו חשבו האנטי-ריאליסטים הן תכונות של הממדים הפרטיים והמושגיים של העצמי – אבל זה לא כל המנגנון המורכב של האני. ישנם ממדים נוספים. הממד האקולוגי של העצמי (הגוף) הוא פחות או יותר יציב, ניתן לאישוש באמצעות מגע עם סובייקטים אחרים, וניתן לביקורת מדעית. הממד הבינאישי של העצמי יכול גם הוא להיבחן מדעית. אנחנו יכולים לאסוף מידע על משפחתו של אדם, על מערכות היחסים שלו ועל מעמדו הסוציו-אקונומי באמצעות מחקר מדעי. וגם הממד הזמני של העצמי מציית לחקירה מדעית; ניתן לחקור האם אדם חווה אובדן משמעותי בילדות או שחוויה טראומטית שלו משפיעה על מעשיו ועל תחושותיו בנוגע לעצמו. ההיבטים הסובייקטיביים והארעיים של העצמי שאותם תיארו האנטי-ריאליסטים הם למעשה הממדים הפרטים והמושגיים של העצמי. היזכרו בדוגמה שהעליתי קודם, של אנשים הסובלים מסכיזופרניה: החוויות הפרטיות שלהם את עצמם חושפות התפוררות של תחושת העצמי; הם מרגישים כאילו הם האובייקטים ולא הסובייקטים של מעשיהם. בניגוד לכך, אדם שאינו חווה סכיזופרניה, עשוי להיות בעל תחושה מוצקה ויציבה יותר של היותו פועל.

האנטי-ריאליסטים אמנם צדקו כשציינו את מגוון מושגי העצמי והחוויות הפרטיות של העצמי, אך הדבר אינו מעיד על היעדר מידה של קביעות במושגים השונים. אנו עשויים, למשל, להיות מסוגלים למצוא היבטים דומים בפן הפרטי של העצמי כפי שהוא נחווה על ידי הסובלים מסכיזופרניה, ולהשתמש בהם כדי להעמיק את הבנתנו את המחלה, מתוך מטרה לסייע לחולים. בדומה לכך, השונות המושגי העצמי (למשל, נושאים הקשורים לדימויי גוף בקרב ילדים על סף גיל ההתבגרות) מעידה על כך שמושגי העצמי צומחים מאינטראקציות בין ממדים שונים של העצמי והעולמות החברתיים והתרבותיים שבהם האדם נמצא. מדענים עשויים לגלות כי מי שיש לו מערכות יחסים בינאישיות תומכות וחיוביות, למשל, נוטים פחות לפתח תפישה עצמית שלילית בנוגע לגופם.

התפישה הריאליסטית אהודה במיוחד על פסיכולוגים ושימשה בסיס אמפירי לתפישותיהם של פילוסופים של הנפש, כמו ויליאם ג'יימס בשלהי המאה ה-19, ופילוסופים עדכניים כמו ג'ופלינג, אוואן פלנגן (Flanagan) מאוניברסיטת דיוק בקרולינה הצפונית וג'ורג' גרהאם (Graham) מהאוניברסיטה של ג'ורג'יה. נדמה כי הסיבה לכך היא פרגמטית. ישנה חשיבות לממשות העצמי. זהו מושג שימושי ביותר בהבנת הנפש האנושית המורכבת, מושג מעשיר מספיק הפותח את העצמי למגוון אפשרויות מוסריות. למשל, בספרו "עקרונות הפסיכולוגיה" (משנת 1890) טוען ג'ימס כי העצמי של אדם הוא:

"סך כל מה שהוא מסוגל לכנות 'שלו', לא רק גופו וכוחות הנפש שלו, אלא בגדיו וביתו, אשתו וילדיו, אבותיו וחבריו, המוניטין שלו ויצירתו, אדמותיו וסוסיו, היאכטה שלו וחשבון הבנק שלו. כל אלה מעניקים לו את אותם רגשות. אם הם צומחים ומשגשגים, הוא חש תחושת ניצחון. אם הם קמלים ונובלים, הוא מרגיש מובס".

הגדרת העצמי של ג'ימס לא רק מתארת את האנשים מן השורה, שאנו פוגשים מדי יום, היא גם מסייעת, למשל, למטפל המסייע למטופל מתאבל, כשהוא עוזר לו למצוא דרכי התמודדות עם אובדן.

קליידוסקופ, ילדה

"אני קליידוסקופ", תצלום: גרייס מיידלין

דגם האני המרובה מקצין עוד יותר את הפרגמטיות הזו: הוא נועד לשמש כלי מושגי ואמפירי שימושי, כדי להרחיב את הידע המדעי על הפרעות נפש. הפרעות נפש אינן משפיעות ואינן משנות רק ממד אחד של היחיד – כמו, למשל, את מערכות היחסים הבינאישיות שלו – אלא היבטים רבים של חייו בו זמנית. בחינה של הבט חלקי בלבד של העצמי (למשל, זיכרון אוטוביוגרפי) לא תעניק עושר של תוצאות כמו זה שיעלה מתוך עיסוק בעצמי על כל מורכבותו.

קחו למשל התמכרות. המכור חווה תלות גופנית המונעת ממנו לחיות חיים מספקים, אבל סיפור ההתמכרות אינו מסתיים כאן. איכות מערכות היחסים החברתיות של היחיד נפגמת. הוא מאבד את כבודו העצמי, משום שביצועיו בעבודה נפגמים. תפישת העצמי שלו משתנה באורח דרמטי כיוון שהוא רואה בעצמו אדם לא אמין וכן האלה.

משום שדגם האני המרובה מתייחס לכל הממדים השונים של העצמיות, הוא מציע שפע מקורות מדעיים למחקר ולהתערבות בהיבטים שונים של הפרעות נפש. הוא מעודד התפתחות של תוכניות מחקר, לא רק בתחומי חקר המוח והגנטיקה, אלא גם בתחומים הבוחנים את תפקידם של מערכות יחסים בינאישיות, סביבה, תרבות וגורמים אפידמיולוגיים בהתפתחותן של מחלות. חשוב אמנם לבחון היבטים חלקיים של האני, אבל ישנו יתרון גדול בשימור העצמי כיעד מחקרי במלוא מורכבותו – כיוון שהמתרחש במרכיב אחד של העצמי משפיע על העצמי כולו. הבנה כוללת של חלקי העצמי השונים דרושה כדי להבין את מורכבותן של הפרעות נפש שונות.

הממדים הסובייקטיביים והפרטיים שהאנטי-ריאליסטים רואים בהם מכשול לחקירה מדעית של העצמי, אינם בעייתיים במנגנון המורכב והרב-שכבתי שאני מכנה בשם האני המרובה. והשונות בממדים הפרטיים והמושגיים של העצמי עשויה לחשוף קביעויות ולספק מידע חשוב על, למשל, פסיכופתולוגיות או על האופן שבו סביבות חברתיות ותרבותיות עשויות ליצור סוגים שונים של חוויית-עצמי ותפישת-עצמי.

האני המרובה מאמץ אל חיקו את ההסברים בדבר מורכבותם של אנשים אמיתיים, בין שיש להם הפרעות נפש ובין שלא. הוא גם מספק מקורות להעצמת האחריות המוסרית הריבונית המאפשרת לאנשים לשגשג. בעיניי, שגשוג הוא פשוט התפתחות היכולות הפסיכולוגיות והחברתיות של אדם עם עצמו ועם אחרים, נוכח האתגרים שמציבה הסביבה הגופנית, החברתית והפסיכולוגית. כשנכיר את המאפיינים של העצמי, נוכל לשפר את חייהם של מי שחוויית העצמי שלהם אינה תורמת לשגשוג. העצמי אינו מושג סתמי – לא מבחינה מדעית ולא מבחינה מוסרית. הוא מארגן את החוויות האנושיות ומעשיר את מגוון האפשרויות המוסריות. ולכן כן, דעו את עצמכם. כל חלק וחלק בכם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

שריפה תקין (Tekin) מלמדת פילוסופיה ומנהלת את המסלול הבינתחומי לרפואה ומדעי הרוח במחלקה לפילוסופיה ולימודי דת בדימאן קולג' בבפאלו, ניו יורק. היא נמנית גם על אנשי הצוות של המחקר לפילוסופיה של המדע באוניברסיטת פיטסבורג. היא כתבה, ביחד עם ג'פרי פולנד, (Polland) את הספר Extraordinary Science and Psychiatry: Responses to the Crisis in Mental Health Research (שראה אור ב-2017).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "איפה אני?", תצלום: ריוג'י איוואטה, unsplash.com

Photo by Ryoji Iwata on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שריפה תקין, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מה שרציתי להוכיח

02
יורם

לטעמי לא נהיר וסדור מחשבתית מספיק. חושד בכותבת שאין המדובר רק בקושי להתנסח אלא שהדברים לא מספיק סדורים בראש... לא נהניתי. כמובן, ייתכן שהבעיה אצלי, כלומר בעצמי שלי. אם יש דבר כזה.

03
סילפן

ל'אני' אין ממשות משל עצמו. הוא נחווה, הוא מתקיים, רק באמצעות
'האחר'. עד הרמה הבסיסית ביותר של הוויתו, כלומר, כל מחשבה,
רגש, פעולה, כל דבר שקורה אצל אדם הוא בהכרח דבר 'אחר'; הכנת
אוכל, צפייה בטלוויזיה, נהיגה, זיכרון[1], אתה מעולם לא עסוק
בעצמך, כלומר, רק בממשות, בקיום העצמי שלך. העצמי שלך מוצא את
עצמו רק כדרך לחוות פעולות ורעיונות שונים. האידיאה הזאת, שיש
איזשהו אני, איזושהי אישיות קונרטית מקובעת המהווה מהות הוא
חסר תוחלת.

אין אתה הינך איזשהו אתה אלא סך דברים החולפים ממך.

מטאפורה נהדרת תהיה מסך ה-VOD, וסממן הבחירה. על המסך, לא משנה
איזה ממיר, למעשה לא מחייב אפילו VOD אלא כל ממשק אלקטרוני
נתון לבחירה, יכלול מין מסגרת אותה אתה יכול להעביר באמצעות
השלט ימינה או שמאלה, למטה או ימינה. בין סרט לתכנית טלוויזיה,
אתה מדפדף. למסגרת הנעה אין ממשות מעבר להיותה עוטפת את מושא
הבחירה. אין לה קיום מלבדו, המסגרת היא הינה האדם!

השפה היא זאת היוצרת עבור האדם מסגרת ריקה אותה הוא חייב!
למלא. באמצעות אידיאלוגיות ומשמעויות שונות, והרי שמה קורה
למעשה היא שהאדם מנסה למצוא את עצמו באמצעות בריחה מעצמו, ולכן
נידון לחיפוש מתמיד אחר שום-דבר. האריה עסוק רק בעצמו. הוא
יכול לשבת ימים על גבי ימים בערבות אפריקה, לא מהרהר לגבי דבר,
לא מסיח את דעתו בדבר, מכיוון שאין לו את השפה התיאורטית. אין
לו את תבנית המסגרת הריקה במוח.

כמו פרי העץ הדעת. השפה היא זאת אשר סילקה את האדם מגן העדן.
מהוויה המושלמת הטוטאלית כחיה לצד חיות אל האדמה היבשה השותקת
מלאת התהיות לגבי אותו גן עדן אבוד. והאדם מנסה לחזור לאותו
המקום, אך ורק באמצעות הכלי היחיד הניתן לרשותו, היחיד! הלוא
היא השפה. כלומר, האדם מנסה לעבור אל מעבר-לשפה באמצעות השפה,
דיינו, כמו לשבור חומה באמצעות חומה!

[1] חווית הזיכרון אגב היא ייחודית. הוא אמנם גם כן דבר הנפרד
מן מהות אישית הוויתית, בהיותו רק חוויה של דבר אשר קרה, אך שם
מצויה איזו מין כמיהה אחרת. הכמיהה שלך אל הזיכרון היא אינה סך
הדברים שחלפו באותו הזיכרון. אין מדובר בהיסחי הדעת, ברעיונות,
בפעולות, אף לא ממש ברגש עצמו (כי אילו זה היה הרגש הכמיהה
הייתה נעלמת בזכות זיכרון הרגש עצמו), אלא מין געגוע ייחודי
לאיזו מין מהות אישית.

[אם לחזור למטאפורת ה-VOD] זה כאילו שהנה, מצאת את הסרט
המבוקש. סרט האתה, המוחלט, המהותי, האלוהי, אך אין אתה מסוגל
להציב מסגרת על גבולותיו. לא משנה כמה אתה לוחץ, לא משנה כמה
חזק אתה לוחץ, ימינה שמאלה למטה למעלה קדימה אחורה - אתה תקוע
בתוך מסך הטלוויזיה!

04
יהושפט גבעון

כל הכבוד למחברת על הניסיון האצילי להבהיר את מחשבותיה על האני.
ובכל זאת צר לי לתפוס את הבלבול המשתקף בדבריה.
נסו לנסח את התיאורים השונים של ״עצמי״ ללא שימוש במונחים ״עצמי״ או ״עצמו״ או ״עצמם״ בהטיות המרמזו או מצביעות ״עליהם״ ותוכלו לראות כמה רב הבלבול בדיון הזה.