מודרים בברלין

בברלין היאוש לא נעשה יותר נוח, וגם האי-נחת אינה מרפה. אבל היא מקום לדמיון חתרני ושכתוב היסטורי מצדם של מהגרים שהודרו בארץ מוצאם.
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בעשורים האחרונים יצא לגרמניה שם של מדינת הגירה – הודות לפריחה הכלכלית שלה ולמדיניות הגירה פתוחה יחסית. גרמניה הפכה עבור מהגרים ליעד מושך עוד יותר ממדינות כמו אנגליה וקנדה, שזוהו כבר מזמן כמדינות הגירה. ברלין בפרט משכה אליה אוכלוסיות מהגרים מגוונות, ובכלל זה מספר ניכר של סופרים ואמנים שהאפשרות ליצור בה הביאה אותם אל העיר. הפער בין העבר הזכור לשמצה של גרמניה כמקום עוין כלפי קבוצות מיעוט – הבא לידי ביטוי בזיכרונות מלחמת העולם השנייה – לבין היותה מקור משיכה למהגרים, הלך וגדל עם השנים.

בישראל, הצגתה של גרמניה כיעד אטרקטיבי להגירה מעוררת מחאה כנגד האופורטוניזם לכאורה של מהגרים ישראלים, המואשמים כי "שכחו" את הפשעים שביצעה גרמניה בשואה

על רקע זה, הקהילה ההולכת וגדלה של ישראלים המתגוררים בברלין משכה את תשומת לבה של התקשורת בגרמניה, בישראל ובעולם כולו. התקשורת הישראלית והוויכוח הציבורי המתנהל בה התמקדו בשנים האחרונות במידה שבה יוקר המחייה בישראל אחראי להגירה לאירופה. בשנים האחרונות, המחאה בציבורית בישראל בחרה להסיט את מוקד הדיון מן המצב הביטחוני – שעמד במוקד במשך זמן רב – לעבר יוקר המחייה ההולך וגדל: צרכי החיים היומיומיים גברו לכאורה על האיום באלימות אנטישמית ואנטי-ישראלית. בישראל, הצגתה של גרמניה כיעד אטרקטיבי להגירה מעוררת מחאה כנגד האופורטוניזם לכאורה של מהגרים ישראלים, המואשמים כי "שכחו" את הפשעים שביצעה גרמניה בשואה, כדי לספק את צרכיהם היומיומיים. שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, למשל, גינה את הנרפות של אותם העוזבים את הארץ כי החיים "קלים יותר בברלין". על פי לפיד, המעבר לברלין, העיר המגלמת את חוסר הביטחון ההיסטורי עבור היהודים, היא דוגמה לנטישת הסולידריות הלאומית לטובת נוחות כלכלית.

ברלין, Spreepark, גלגל ענק, רחפן

גלגל ענק ב-Spreepark בברלין. תצלום מרחפן: יארומיר קאוון

העקירה מערערת ציפיות מהותיות של החיים היהודיים הגלותיים בגרמניה – את השיח הציוני אודות הגולה היהודית באירופה כמו-גם את תרבות הזיכרון ההגמונית של גרמניה

גרמנים וזרים כאחד מתארים את ברלין – לעתים קרובות בביטול – כ"בועה", מקום נחשק בעיני יחידים השייכים לקבוצות מיעוט או למי שדבקים בנושאים פוליטיים שוליים. אני סבורה כי המבנה התרבותי והדמיוני הזה מתפקד כמיקרוקוסמוס, המאפשר מעבר של זהויות פוליטיות למרחב חדש וזר. באמצעות בחינה של ייצוגים ספרותיים עכשוויים, המתארים את ברלין כמקום מושבם של ישראלים, אטען כי תיאור המהגרים הישראלים כ"בורחים" ממולדתם מחטיא עניין מהותי: במהלך שהותם בברלין, הישראלים אינם נוטשים את הפוליטיקה הישראלית אלא מעבירים אותה לנוף חדש. העקירה מערערת ציפיות מהותיות של החיים היהודיים הגלותיים בגרמניה – את השיח הציוני אודות הגולה היהודית באירופה כמו-גם את תרבות הזיכרון ההגמונית של גרמניה. ראשית כל, זיהוי המהגרים הישראלים כ"אוריינטליים" עומד בסתירה לנראטיב  לפיו מדובר בחזרתם של יהודי אירופה ליבשת מולדתם אחרי טראומת השואה. בקריאות הבאות של טקסטים ספרותיים עכשוויים, אני מראה כיצד קונפליקטים סוציו-פוליטיים מהותיים לחברה הישראלית של ימינו – בעיקר המתחים בין קבוצות אתניות של יהודים בישראל – משתנים באמצעות פעולת המעבר לברלין או המגורים בעיר. אני עוקבת אחרי האופן שבו קונפליקטים אלה מנוסחים מחדש באוצר מילים המתייחס לתרבות הזיכרון הגרמנית ולמפגשים בין גרמנים ויהודים.

יהודים ערבים וכור המצרף הברלינאי

ברלין, כמרכז לכתיבה, תרגום ואמנות, זכתה למוניטין כאתר של יצירתיות ושגשוג: מעמד טעון באורח דרמטי עבור אותם מהגרים יהודים שחיים בעיר הזכורה כמוקד ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה.

באמצעות אזכורים מכוונים לדמוגרפיה של ברלין, הפרוזה הישראלית מאתגרת את דיאלקטיקת הקורבן-תוקף שהנוכחות הישראלית בגרמניה מעוררת מחדש. ניתן לפרש את ההגירה הישראלית למדינה כפעולה של "חזרה" מנקודת המבט של הקורבנות, המוגדרת מצד אחד על ידי העניין הגרמני המחודש ביהדות, שהתעורר לאחר השואה, ומצד שני, על ידי הקמתה "מחדש" של הגולה האירופאית של טרום השואה. עם זאת, מבחינת ישראלים רבים, תחושת אשמה שהם חווים במגעיהם עם גרמנים מקומיים אמורה לשקף זיכרונות עכשוויים של תפקידי הישראלים עצמם בכיבוש פלסטין. תחושת האשמה הזו משקפת הזדהות עם הקולקטיב ההגמוני המפעיל את כוחו (בעבר או בהווה) על מיעוט לאומי.

עבור דמויות גרמניות בספרות הישראלית, אשמה היא אות להשתייכות להגמוניה הלאומית. העיסוק בזיכרון השואה משמש כשחזור על יחסי הכוחות הללו. ניתן לאתגר את הדואליות הטמונה בדמות היהודי – קודם כקורבן וכעת כאזרח ריבוני – באמצעות גנאלוגיה של "צמיחה" לתוך עמדה זו. ההנחה כי היהודי היה פעם קורבן וכעת הוא תוקף פוטנציאלי מניחה מראש אבחנה בינארית בין יהודים – המסומנים באמצעות ההיסטוריה האלימה שחוו באירופה – ובין ערבים. האבחנה הזו מניחה יהודים אשכנזים כפועלים יחידים. היא מנציחה את הנראטיב הישראלי הלאומי, על חשבון הנראטיבים הנדחקים לשוליים, לדוגמה זה של היהודים המזרחיים.

סברס, ברלין, שוק, תורכים

סברס בשוק תורכי בברלין.. תצלום: מינא קדרי

ב "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", קובץ סיפורים קצרים שלו שפורסם ב-2014, הסופר מתי שמואלוף, המתגורר בברלין, מציג מספר טקסטים שבהם המספר מתאר את עצמו כדמות שולית בישראל, המנודה גם מן הנראטיב שגרמניה מקצה לרבים ממהגריהּ. ספר הפרוזה הראשון של שמואלוף מתאר את חווית הישראלי המזרחי שהיגר לברלין בחלקו בגלל קשיים כלכליים בישראל, המשפיעים על קבוצות שוליים באורח ניכר בהרבה מאשר על שאר האוכלוסייה. בתחילת אחד הסיפורים, המספר מאבד שן. במהלך הסיפור, הוא מהרהר בהקשר הרחב יותר של הגירתו לברלין  לאור מצב החירום הזה:

"אני מהלך בחזרה בתוך הרכבת התחתית בחזרה לביתי. מרשה לעצמי כמעט לטעות בתחנות. מקלל את ההגירה ואת כל הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בשביל להתקדם לאנשהו. [...] מה יקרה בעתיד כשמשהו אחר יתקלקל. מאיפה אני אביא את כל הסכומים האדירים האלו שנדרשים בכדי לחיות כגולה עיראקי בעיר אירופאית".

הדימוי הטעון של יהודי הנוסע ברכבת בגרמניה ומספר על חרדתו משתנה דרמטית כשבסופה של הפיסקה, מתברר כי בעומק החששות שחש המספר באירופה לא עומדת יהדותו, אלא דווקא מוצאו מארצות ערב. הסצנה דנה בו זמנית גם במעמדו של המספר כישראלי מזרחי – העמדה החברתית שהניעה אותו להגר. לאחר שהתנסה במעמד הלא יציב הזה, של היותו שייך למיעוט יהודי באירופה, המספר חווה חוויה אשכנזית ומזרחית גם יחד, וכך לוקח חלק בנראטיב הבונה את הזהות היהודית מרובת הפנים.

המבקר הישראלי בברלין עשוי להגדיר את זהותו במונחים של חריגה מן הגבולות הקשיחים בין ערבים ויהודים

המבקר הישראלי בברלין עשוי להגדיר את זהותו (כמעט כל הטקסטים העוסקים בתופעה מציגים דמות ראשית גברית) במונחים של חריגה מן הגבולות הקשיחים בין ערבים ויהודים. סופרים ישראלים מזרחיים מאתגרים את הקִטלוג הפשטני שלהם כקרבנות יהודיים השבים לאירופה, ומדגישים במקומו את הצורך לתווך בין זהויות מרובות בעודם מתגוררים בשכונות בעלות מגוון אתני בברלין של ימינו. כפי שאנדריאס הוייסן טען, אחת הסיבות לכך שמהגרים תורכים אינם מסוגלים לקחת חלק ב"עבר הגרמני" נובעת מן ההתמקדות בשיח הזיכרון הציבורי על אודות מלחמת העולם השנייה, שבו הגרמנים הם התוקפנים והיהודים הם הקורבנות. אי היכולת של המוסלמים בגרמניה לקחת על עצמם את תפקיד התוקפן משתקף בספרות הישראלית-מזרחית באי יכולתם של יהודים ממדינות ערב לקחת על עצמם את תפקיד הקורבן.

ברלין, מוסלמים, תורכים

"צעדים ראשונים בברלין", מוסלמים בברלין. תצלום: Montecruz Foto

הנראטיב הישראלי הלאומי וה"שיבה" לאירופה

בזיכרון הישראלי הקולקטיבי, גורלה של יהדות גרמניה הפך לסמל בעיניי מי שסבורים כי מדינת ישראל הוקמה באמצעות עזיבת אירופה – דחייה או התכחשות לחיים היהודים ביבשת, גרשם שלום, מן האינטלקטואלים הבולטים בחייה של המדינה הצעירה, הבהיר את העמדה הזו  – והפך אותה, אגב כך, לנראטיב הלאומי המהותי של ישראל –במכתבו הנודע משנת 1964 לעורך קובץ המאמרים לכבודה של מרגרטֶה זוסמן. העורך ביקש משלום לתרום לקובץ מאמר שיעיד על דיאלוג גרמני-יהודי. הבקשה הזו הרגיזה את שלום, שמיהר להעניק למאמרו את הכותרת Against the Myth of the German-Jewish Dialogue ("כנגד המיתוס של דיאלוג גרמני-יהודי"). הטקסט של שלום מציב את דמויות הגרמני המודרני והיהודי המודרני בדיאלוג (כושל) זה עם זה:

"אני מכחיש שאי פעם התקיים דיאלוג כזה, גרמני-יהודי, במובן משמעותי כלשהו, כלומר, כתופעה היסטורית [...] היהודים ניסו, כמובן, לנהל דיאלוג גם הגרמנים החל בכל נקודות המבט והמצבים האפשריים, בתביעה, תחינה ובקשה, בהכנעה או בהתרסה, מתוך כבוד עצמי שיש בו כל גוון אפשרי ומתוך היעדר מוחלט של כבוד עצמי; והיום, כשהסימפוניה נגמרה, יתכן כי הגיע הזמן לבחון את המוטיבים שלהם ולנסות לבקר את הנימה שלהם.

המכתב מכונן חלוקה בינרית בין גרמנים ליהודים: יהודים הם ישות נבדלת מן הגרמנים. אלה בעיניו שני קווים מקבילים שאינם נפגשים, על אף מאמצים יהודיים בלתי נדלים להשיג סוג של פיוס. המכתב מצייר את "הגרמני" כסובייקט לאומי, שסירב לדיאלוג עם היהודי. דמות היהודי, לעומת זאת, מעוצבת על ידי הדיאלוג הכושל שניסה לקיים עם הגרמני שמולו.

הרעיון כי ההדרה (והגירוש) מאירופה היא החוויה המכוננת של הישראלים המודרניים עולה גם בתיאור התופעה ההולכת וגדלה של ההגירה הישראלית לברלין בהווה. על כריכת המונוגרפיה של פניה עוז-זלצברגר "ישראלים, ברלין", מופיע הציטוט הבא:

"אירופה שעיצבה וחינכה והרעיבה והרגה והקיאה אותנו תכופות מביטה בנו היום, יהודים וערבים, ספרדים ואשכנזים, בריחוק קר. [...] ולכן ברלין היא, אחרי הכול, שער אפשרי לאירופה. דווקא מפני שהיא שער אפל כל כך. שער מדמם, שמתנוססת עליו כתובת אזהרה. והיא גם יכולה למקד את געגועיהם של ישראלים לאירופה דרך עדשה שאין שנייה לה. את המסע אל תשוקותינו לאירופה נכון להתחיל כאן".

התיאור הקודר של ברלין בונה על מטפורה טעונה: בהקשר של תיאור אירופה כאתר ש"הרעיב והרג" את היהודים, השער מעורר בזיכרון הישראלי הקולקטיבי את שער הכניסה לאושוויץ, ואת השלט המתרה שמעליו. על אף המרחק הגיאוגרפי, האתר הופך לסמלה של העיר. מעידה על כך הכללת כל הישראלים – ובכללם ערבים ישראלים – כישות אחת, ש"חונכה" על ידי אירופה, עונתה על ידה וממשיכה להימשך אל היבשת. ישראלים הבוחרים לא רק לבקר אלא גם להגר לברלין, עוברים, אם כך, לגור בזירת הפשע. בעשותם כן, הם חוזרים אל כור המצרף של הזהות הישראלית. באורח פרדוקסלי, בעצם המעשה של עזיבת ישראל, הם קושרים את חייהם, על פי נראטיב זה, לאייקון התרבותי הכורך יחדיו את האוכלוסייה הישראלית.

נוכחותה של גרמניה בספרות הישראלית המשנית מציגה פן נוסף, פרובוקטיבי, בשכתוב הנראטיב הלאומי ההגמוני של המדינה

כיצד מציגים טקסטים עדויות שונות של הגירה מישראל?כפי שהראה חנן חבר, נראטיב ההגירה מאירופה לישראל/פלשתינה, שהוא מרכיב חיוני בספרות העברית המודרנית, מדיר את הסופרים שאינם אירופאים מן הקאנון הספרותי הישראלי. חבר טען כי דימויים שנתפשו כרגעי שיא בספרות הישראלית כגון חציית הים בדרך אל המולדת  אינם יכולים לכלול יצירות של סופרים שמזוהים כמי ששורשיהם אינם באירופה. נוכחותה של גרמניה בספרות הישראלית המשנית מציגה פן נוסף, פרובוקטיבי, בשכתוב הנראטיב הלאומי ההגמוני של המדינה. ספרות כזו מייצגת היסטוריה נגדית של יהדות אירופה – ואת העזיבה הסופית שלהם את אירופה – בדימויים הנשלטים על ידי האג'נדה והצרכים של הפרויקט הציוני בשלביו המוקדמים.

קרויצברג, ברלין, אוטובוס, גרוטאה

רובע קרויצברג, ברלין. תצלום: ליאו בובליץ.

האפשרות של ברלין לתפקד כאתר שממנו ניתן לדמיין היסטוריות יהודיות אלטרנטיביות באה לידי ביטוי גם ברומן של שמעון אדף "ערים של מטה" – יצירה נוספת של סופר ממוצא מזרחי. במרכז הרומן של אדף עומדת בחינה היסטורית כמו-בלשית של כתות יהודיות שוליות. הרומן מתאר מסדר יהודי חשאי ואזוטרי, "ורד יהודה", שבעבר, כך מסופר, התחרה בזרם המרכזי ביהדות שהובל על ידי שמעון בר כוכבא. הטרילוגיה של אדף מעלה את האפשרות שבר כוכבא  הרס את מתנגדיו – מפלה שבשיאה הובסו מנהיגים מזרחיים על ידי יהודים אשכנזיים, שתפסו כך את הנהגת המסורת היהודית. בעת שהותם בברלין גיבורי הסיפור מוצאים את המפתח לפתרון התעלומה בדבר יצירת המסורת היהודית באמצעות דיכוי כתות שוליים הקשורות לזהות היהודית-ערבית.

חשיבותה של ברלין בדיון על ההנחות העומדות בלב הזהות היהודית המודרנית מצוינת כבר בשורה הראשונה ברומן:

"לא חשבתי שאאזור את הכוחות להשלים את היצירה הזו, אלמלא שהיתי בברלין. אולי משום שידעתי שאני עוסק לראשונה בבני אדם שקיומם מצוי מעבר לכתיבה, שקולם דורש ממני לאמץ את ישותי, ולהדמימה בה בעת, להניח לו לחמוק הנה מן העולם הרפאי של הממתינים באשר הם ללידה".

תחילת המשפט טוענת כי שהותו של המספר בברלין, שהיא חלק מן הסיפור, היא שמספקת לו את הכוחות הנדרשים לכתיבת ספרו. עם זאת, מבט מעמיק יותר במשפט מפוגג את הרושם הזה; שהותו של מספר בברלין רק מאפשרת לו לחשוב שאולי יש לו את הכוחות הדרושים למשימה. ברלין היא עיר מתעתעת המתוארת ברומן כ"עיר של מטה": תיאורי המספר את העיר מדגישים את האווירה המינית הפתוחה ואת הדקדנטיות שלה, כמו גם את המספר העצום של הישראלים המבקרים בה.

בהתייחסות אירונית לזהותה הרב-תרבותית של העיר, אחת מגיבורות הרומן – אישה מזרחית המוגדרת באמצעות ילדותה המקופחת בעיירה קטנה – אומרת על [השכונה הברלינאית] קרויצברג "בשביל שווארמה וחנויות יד שנייה לא צריך לנסוע לברלין". הזלזול הזה ברב-תרבותיות של ברלין הוא אירוני בהתחשב במוצאה של משפחת הגיבורה. הרקע הסוציו-אקונומי שלה מעורר בסופו של דבר מתחים בינה ובין החבר (האשכנזי, כנראה) שלה, ומוביל לפרידתם, אחרי שהיא בוגדת בו עם גבר גרמני, כאילו כדי למרוד בכך שהזהות המזרחית שלה הפכה לשולית. במהלך המפגש הקצר שלה עם הגרמני, אותה גיבורה נחשפת לסוד המסורת של "ורד יהודה": על חזהו של הגבר עמו היא שוכבת מקועקע סמלו המיסטי של המסדר. בעקבות השקפת המחבר, לפיו ברלין היא מקום משכנם של יצורי רפאים "הממתינים להיוולד", הגיבורה מתנסה בזהויות חלופיות, המעלות את בעיית דחיקתה שלה לשוליים בחברה הישראלית.

ברלין, כביש, מבט

מבט על ברלין. תצלום: בריאן הו.

הנוודים האוריינטליים של אירופה

האם יצירות הספרות הללו חורגות מן הבידיון ומציגות את גרמניה כאתר קונקרטי אשר מאפשר למהגרים ישראלים זהויות מינוריות ונראטיבים המודרים בישראל? טקסטים ישראלים עכשוויים מאתגרים בחלקם את הנראטיב ההגמוני– באמצעות עקיפת דמות הקורבן-תוקף המיוחסת לישראלים בנוכחותם בגרמניה. בגרמניה, תחושות אשמה משויכות לקולקטיב ההגמוני המפעיל את כוחו (בעבר או בהווה) על מיעוט לאומי. תושבי גרמניה שמוצאם מתורכיה חושפים, משום כך, נטיות לאומיות ואתניות שמונצחות בחסות האשמה.

ההתייחסות למיעוטים הלאומיים בגרמניה בספרות הישראלית המזרחית הן רבות משמעות. הן יוצרות התאמה בין מהגרים ותיקים לאירופה ובין מבקרים ישראלים מסוימים בברלין, שממשיגים את עצמם באמצעות נוכחותם בגרמניה כמי שעומדים מחוץ לפוליטיקת הזיכרון של מדינת המוצא שלהם. הדרתן של קבוצות אתניות מסוימות מן הנראטיב הלאומי הגרמני מסמלת ציפיות משותפות בנוגע לנוכחות הישראלית בגרמניה, ובכלל זה הדרתן של זהויות משניות מן הנראטיב של רדיפת היהודים באירופה. נראה שהפרוזה העכשוויות עוקפת את התיאורים המקובלים של הביקור בגרמניה כפעולת "נקמה", "פיוס" או "בריחה". בייצוגים אלה של החיים הישראליים בברלין, גרמניה מהווה מקום להזדהות רגשית חתרנית עבור מיעוטים לאומיים ישראליים – סובייקטים שהודרו מהתיאור העצמי ההגמוני של המדינה ממנה הם באים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

יעל אלמוג היא חוקרת, פוסט-דוקטורנטית  בהיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת גאורג אוגוסט בגטינגן, גרמניה. היא גם מרצה בתחום מדעי החברה באקדמיית ברנבבוים-סעיד בברלין. היא נושאת תואר דוקטור ללימודים גרמניים (ותואר שני גם בספרות משווה) מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. היא לקחה חלק בעריכת שני כרכים העוסקים בזהות דתית והדיה בתיאוריית הספרות. המונוגרפיה שלה, Secularism and Hermeneutics, תראה אור בקרוב בהוצאת University of Pennsylvania Press.

המאמר הופיע במקור בירחון המדעי Transit ותורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ילד מהגר ברכבת בגרמניה. תצלום: כריסטינה גוטרדי, unsplash.com

Photo by Cristina Gottardi on Unsplash

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יעל אלמוג.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על מודרים בברלין

02
דנית

קודם, רדפה אותי התמונה המצוינת שבחרתם. אחר כך קראתי, ושוב קראתי. מצוין. אולי צריך להעביר את כולם לברלין כדי שיגשו לבעיות הלאומיות בצורה קצת יותר מועילה? תודה ליעל אלמוג על השכל הישר.

יש בעיני משהו לא הגון בהתייחסות לברלין כעיר מהגרים. נתחיל בכך שגרמניה אינה מקלה על מהגרים להכנס לתחומה, בטח לא לפליטים, שנאלצים להישאר ברובם ב׳מדינות המסגרת׳ של האיחוד.
ברלין עצמה, בשנים שלקראת נפילת החומה ואחריה הייתה דווקא כן עיר שאפשרה מקום למהגרים ולתרבויות שונות. הסיבה לכך נעוצה בהיותה של ברלין עיר ענייה מאוד ובכך שנפילת החומה השאירה את העיר בוואקום תרבותי בין מזרח ומערב ועם עודף של בניינים לא מאוישים. איחוד ברלין הפך גם את ברלין לעיר מהגרים בעל כורחה, מכיוון שהתושבים שכבר ישבו במזרח העיר היו שייכים מראש לתרבות ולמדינה אחרת מאלו שבמערב.
הדקויות האלו חשובות כדי להבהיר עד כמה שונה המצב היום. ברלין של 2018 אינה עיר הגירה מהסוג הזה אלא עיר של ג׳נטרפיקציה. מחירי הדירות בעיר אינם מאפשרים למהגרים עניים למצוא בה דירה וגם התושבים הוותיקים של העיר, בין אם ״גרמנים אסלים״ ובין אם מהגרים וותיקים נדחקים אל שולי העיר ואל מחוז ברנדרבורג השכן. מחוז שתושביו ידועים בחוסר סבלנותם כלפי מהגרים וזרים.
גם המיתוג של ברלין כעיר של אמנות ותרבות, שמקבלת בחיבוק את האמנים המגיעים אליה מסתמך על נתונים שהיו נכונים עד לפני עשר שנים בערך. המציאות הנוכחית היא שאמן שצריך סטודיו יכול לחפש חודשים ארוכים בטרם ימצא אחד שיתאים לו והמחיר של סטודיו אשר אינו ראוי למגורים ומבחינה חוקית גם אסור לגור בו יהיה בממוצע גבוה בהרבה ממחיר ממוצע של דירה לפני עשר שנים.
כל הנתונים האלה מובילים אותי אל הבעיתיות שאני מוצא במסקנות של אלמוג.
המהגרים החדשים של ברלין הם ברובם המוחלט מהגרים שמגיעים ממעמד בינוני גבוה. חלק גדול מהם הם למעשה לא מהגרים אלא גרמנים שעוברים לברלין מערים אחרות בגרמניה. יש מי שיגיד שמהגר הוא מהגר ושהשאלה מאיזה מעמד סוציואקונומי בנאדם מגיע לא קשורה לקשיי ההגירה שלו. אבל למי שיגיד דבר כזה אין כנראה ילדים והוא לא נאלץ להתמודד עם מערכת החינוך ועם הבירוקרטיה הגרמנית. בכל המאמר הזה שעוסק בזהות ובהגירה לא הזכירה אלמוג ולא במילה את הסוגיה הכלכלית. למעמד סוציואקונומי יש מעמד מכריע בעיצוב הזהות של האדם לפחות כמו מדינת המוצא שלו. הדמיון בין אדם במעמד בינוני גבוה מישראל לבין אדם ממעד דומה מארה״ב או גרמניה גדול בהרבה מהדמיון שלו לישראלי שמגיע ממעמד סוציואקונומי נמוך. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר באמנים ועולם האמנות הברלינאי (כמו בכל עיר מערבית או פרו מערבית אחרת) אכן נראה כמו בבואה עגומה של עולם האמנות התל אביבי.
אין בכוונתי לבטל באופן מוחלט את המסקנות של אלמוג. אני מזדהה מאוד עם האפשרות לדמיון חתרני, שלא היתה לי בארץ וגם עם האפשרות ללמוד לעומק על ההיסטוריה היהודית והישראלית מנקודת מבט מרוחקת, שמאפשרת לי לשכתב אותה ולבחור את המסורות הנכונות ביותר עבורי. אבל האפשרויות האלה קשורות בהיותי מהגר ובכך שאני מתנהל בתרבות ובשפה שהם זרים לי ואינם קשורים לעיר הספציפית שבה אני גר כהוא זה. ברלין היא סתם עוד עיר בניכר והיא הייתה יכולה באותה מידה להיות גם כל עיר אחרת.
אני חושב שהנסיון של אלמוג לכפות את החווייה האוניברסלית של הגירה על המקרה הספציפי של ברלין מרדד את האפשרות לשיח אמיתי ופורה. לדוגמה הסיפור הספציפי של מתי שמואלוף, אותו בחרה אלמוג להציג במאמרה. אלמוג (וגם שמואלוף) מתייחסים לניואנסים ולסתירות שבין הזהות המזרחית של שמואלוף בישראל לעומת הבעיות והקשיים הנובעים מחזותו הערבית כאשר הוא חי בברלין. זוהי סוגיה ראוייה ומעניינת, אך ההתעקשות להתייחס לברלין כמקרה יחודי לא מאפשרת לדיון לצאת מגבולות הפרובנציאליות של הקהילה הברלינאית המדומיינת, כמו גם מזו של שאלת המזרחיות בישראל. כאשר בעיניי הסוגייה המעניינת יותר היא זו של הזהות האוניברסלית. הרי ילדיו או נכדיו של שמואלוף כבר לא יהיו ישראלים, אלא יהודים אשכנזים באירופה. זה מעלה שאלה רחבה בהרבה על ספקטרום הזהויות האנושי, על ההגירה כמחוללת של שינוי בדרך שבה אנו מגדירים את עצמנו ועל הסיטואציות הטרגיות-קומיות שמתלוות לשינויים האלו.

    04
    יעל אלמוג

    הי דן, המאמר שלי אינו מאדיר את ברלין או את חווית ההגירה.
    לא ברורה לי ההאשמה בחוסר הגינות. מבחינה סטטיסטית ואמפירית גרמניה הפכה למדינת הגירה בעשור האחרון באופן חסר תקדים. זוהי התפתחות דמוגרפית. מטרת המאמר אינה תיאור הגירה כמצב אוניברסלי. מטרתו היא להראות שמהגרים מייבאים למדינה החדשה את פוליטיקת הזהויות הנהוגה במולדתם. בכך אני יוצאת נגד העמדה שמהגרים מבטלים את זהותם הלאומית הקודמת להגירה. ממש לא ברורה לי הביקורת שלך שהמאמר מבטל את קשיי ההגירה - הלוא הוא דן בהם בפירוש! תודה לך על התגובה והייתי שמחה אם תוכל להביט במאמר שנית. כל טוב, יעל

05
יואב

יש לא מעט בדברים של דן פלד לעניות דעתי המאמר לוקה בחסר ומסתכל על הדברים מפרספקטיבה מאוד מצומצמת .. כאחד שנמצא לא מעט בברלין דבריו של מר פלד נכונים בעיקרם והתיחסותו לעניין רצינית ורחבה ..יש לתת את הדעת על מה שאמר אחרת משהו מתפספס במסקנות של הגיברת .. נדמה לי שלא היה מזיק לכותבת אם היא היתה זו שבוחנת את הדברים בשנית כי גם אם אמפירית וסטטיסטית הנתונים +- מתיישרים עם עצמם ועוד מישהו המציאות מדברת אחרת .. אין פה שאלה של חוסר הגינות אלא של חוסר רצינות ומקצועיות בבניית והגשת המאמר

    06
    ענתי

    אולי המגיבים שמותחים ביקורת צריכים לשים לב שזאת מסה רעיונית שמסתמכת על כתובים ועל ספרות ועל עמדות מתחום מדעי הרוח. זאת לא שאלה של סטטיסטיקה, שהייתה יכולה להזין מאמר אחר. הכותבת, בכל הרצינות, פרסמה את הדברים בכתב עת אקדמי, ומה שאנחנו קוראים פה הוא תרגום של משהו שעבר ביקורת רצינית.

07
יואב

נו ו .. להפעיל שיקול דעת לא צריך ? כי "מבחינה סטטיסטית ואמפירית" המסה והרעיון שבו מסתמכים על כתובים שהרי הדברים פורסמו בכתב עת אקדמי שעבר ביקורת עריכה מקצועית ורצינית , עמדות שונות מתחום מדעי הרוח שמזינות את המאמר ומגובות בטקסט .. אז זו כן שאלה סטטיסטית או לא .. בילבלת אותי .. כמו שאמרתי קודם - מן הראוי היה לשוב לשולחן הכתיבה ולנסות להוציא משהו ראוי יותר כי מילים מפוצצות נטולות הקשר רעיון מגובש ואמירה של טעם מובילות לשום מקום .. החכמה ( כך נדמה לי) היא ש- אם כבר קבלת במה אז נצלי אותה לומר משהו איכותי אינטיליגנטי שמחזיק מים , אם קורא לא ממש מתוחכם כמוני רואה שיש פה בעייה אז כנראה שיש בעייה ..אגב, מדובר בביקורת בונה אם לא הבנתן . אני אישית חושב שהמאמר פלצאני מרוקן ומחטיא את מטרתו ולא אני לא אביט במאמר בשנית ברשותכן

09
עדי בק

מאמר מעניין. חסרה לי התיחסות יותר רחבה לאספקטים הכלכליים של ההגירה הזו. כי נכון שהמילקי בגרמניה יותר זול , אבל לעומת זאת גז העצבים הוא לגמרי בחינם. וגם הנסיעה ברכבות היא לגמרי בחינם.

יעל שלום, ייתכן שלפתוח את התגובה שלי במילים ״יש בעיני משהו לא הגון״ לא אפשר לדיון רציני ופורה להתפתח. אנסה להתייחס לתגובתך אלי.
מבחינתי יש שני נושאים שעולים ממאמרך אותם אני מוצא בעייתיים, אשר גם קשורים האחד בשני:
הראשון הוא בהגדרת סוג ההגירה שמגיע לברלין והשני הוא שיח הזהויות שאליו התייחסת בתגובתך.
סוג ההגירה הוא בעיני נושא חשוב, מכיוון שהוא מכתיב את מבנה הקהילה שנוצרת: כאשר ההגירה היא הגירה כפי שהייתה לברלין בשנות ה90 והאלפיים, כלומר עירוב של מהגרי עבודה, אנשי תרבות, מהגרים פוליטים וכולי, מדובר באופן כללי בהגירה אשר מגוונת ומחזקת את הקהילה. זאת מכיוון שהמהגרים החדשים אינם דוחקים את התושבים החוצה ואינם משנים באופן קיצוני את מחירי הדיור ואת הדמוגרפיה, אלא רק מביאים עימם ריבוי של תרבויות. השינוי מביא עמו כמובן גם חיכוחים ואי הסכמות, אך הוא מאפשר גם גדילה תרבותית ורפלקציה עצמית, אשר אליה התייחסת במאמרך. ההגירה לברלין היום לעומת זאת היא הגירה של ג׳נטרפיקציה, אשר דוחקת את התושבים החוצה ולמעשה הורסת את הקהילה הקיימת, שהיא כאמור אותה קהילה אליה התייחסת במאמרך. אותם מהגרים חדשים מגיעים ממעמד כלכלי בינוני-גבוה, מעמד אשר באופן גורף מאופיין בניתוק מסויים מהזהות האתנית-תרבותית שממנו הוא מגיע ואימוץ מאפיינים תרבותיים בין לאומיים - אמריקאים. מהגרים כאלה נוטים באופן טבעי להרהר פחות במוצאם ובתרבותם. זהו המצב היום וזהו הכיוון שאליו מקצינה והולכת ברלין.
זה מתקשר לסוגייה השנייה. שיח הזהויות במתכונתו הנוכחית מאפשר לנו להגדיר את עצמנו ולאמץ בגאווה שורשים, שבעבר היוו במקרים רבים מקור לבושה ולהסתרה. לכאורה מדובר בתיקון עוולה, אולם אימוץ השורשים לרוב אינו מלווה בחקירה עצמית ובנסיון לשינוי וחשוב מכך, הוא אינו מתייחס לנזילותה של הזהות ולתמורות הבלתי פוסקות שמתרחשות בה אלא להפך, הוא מחזיר אותנו אל זהות קדמונית מדומיינת.
במקרה הרע הופכת הזהות הזו למוצר שמשמש אותנו כאשר זה מתאים לנו (הבנט דה ג׳וייש פיפל סאפרד אינף?) ובמקרה הרע עוד יותר הזהות שלנו היא אריזה ואנחנו הופכים למוצר שניתן לצרוך ולהשתמש בו (יש לי הרבה חברים יהודים והם כולם מסכימים איתי ש..).
זו הסיבה שהדיון בעיני הוא הרבה יותר אוניברסלי ולא יכול להתייחס למקרים הספציפיים, לא של ברלין ולא של המאבק המזרחי בישראל.
הנושא שנשאר תמיד רלוונטי, הן מן הצד של כינון הזהות והן מן הצד של הרפלקציה על הזהות, הוא ההגירה. כל נסיון להפוך את ברלין או כל עיר אחרת לסמל, כמו גם כל נסיון להתייחס לזהות המזרחית כמאבק יחידני רק מרדד את השיח.