מוטב בלי ילדים

לא צריך לשנוא ילדים כדי להבין את החסרונות שבהבאתם לעולם. יש טיעון מוסרי נגד הולדת ילדים
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

בשנת 2006 פרסמתי ספר בשם "עדיף היה לא להיות" (Better Never to Have Been). בספר טענתי שבואנו לעולם גורם נזק חמור בהכרח. אסור לאנשים, בשום מצב, להביא ילדים – עמדה המכונה או "אנטי-נטליזם" (anti-natalism). בתגובה קיבלתי מהקוראים מכתבי הערכה, תמיכה וכמובן – תרעומת. בין היתר הגיעה התגובה הבאה, המטלטלת ביותר שקיבלתי:

"אני סובל סבל נורא מאז גיל ההתבגרות כי התעללות חמורה שעברתי בבית הספר השאירה אותי עם טראומה עמוקה כל כך שנאלצתי לעזוב את הלימודים. לצערי הרב גם המראה החיצוני שלי איום, ואנשים – אפילו זרים גמורים ברחוב – שופטים אותי, לועגים לי ומעליבים אותי על שאני 'מכוער מדי'. זה קורה כמעט מדי יום. אנשים אמרו לי שאני האדם המכוער ביותר שהם ראו. קשה לי מאוד להתמודד עם זה. ואם לא די בזה, בגיל שמונה עשרה בלבד אבחנו אצלי מחלת לב מולדת חמורה, וכיום, בשנות העשרים המוקדמות לחיי, אני סובל מאי-ספיקת לב קשה ומהפרעת קצב ממאירה המאיימות להרוג אותי. פעמים רבות הלב שלי כמעט עצר, ואני חי כל יום ויום בפחד ממוות פתאומי. הפחד הזה משתק אותי, ואי אפשר לתאר במילים את הסבל והייסורים הכרוכים במוות הממשמש ובא. לא נותר לי זמן רב, והבלתי נמנע יקרה בקרוב. החיים שלי הם גיהינום צרוף ואני כבר לא יודע מה אני אמור לחשוב. לגזור על אדם גורל כזה הוא בלי ספק הפשע הנורא ביותר, ועבירה מוסרית חמורה. לולא הרצון האנוכי של ההורים שלי, לא הייתי כאן היום, לא הייתי סובל כל כך בלי שום סיבה. הייתי יכול לנוח בשלווה המוחלטת של אי-הקיום, אבל הנה אני כאן, חי את העינוי היומיומי הזה".

לא צריך להיות אנטי-נטליסט כדי להזיל דמעה לנוכח המילים האלה (שאותן אני מצטט כאן ברשותו של הכותב). יש מי שיאמר שהמצב של הכותב הוא חריג, ולכן אינו אמור להטות אותנו לכיוון אנטי-נטליזם. אבל סבל חמור אינו תופעה נדירה, ולכן אנטי-נטליזם היא תפישה שלכל הפחות יש להתייחס אליה ברצינות ולבחון אותה בראש פתוח.

בהתחשב בריבוי האומללות בעולם – ובכך שכל האומללות הזאת היא תוצר של בואנו לעולם – מוטב כי לא היינו מולידים ילדים בקלות דעת בלתי נסבלת

הרעיון שבבסיס גישת האנטי-נטליזם אינו חדש. ביצירתו של סופוקלס "אדיפוס בקולונוּס", המקהלה מכריזה ש"טוב מכל לא לראות חיים".1 במזרח, מגילת קהלת מביעה רעיון דומה, גם ההינדואיזם וגם הבודהיזם נוקטים עמדה שלילית לגבי הקיום (גם אם הם אינם מתנגדים להבאת ילדים). הוגים שונים הכירו מאז בהיקפו האדיר של הסבל בעולם, וההכרה הזאת הביאה אותם להתנגד להולדת ילדים: ארתור שופנהאואר הוא אחד המפורסמים ביותר אם לא המפורסם שבהם, אבל ישנם גם פֶּטֶר וֶסֶל זאפּפה (Zapffe), אמיל צ'וראן והרמן פֶטֶר (Vetter).

האנטי-נטליזם היא עמדת מיעוט אך ורק מכיוון שהיא עומדת בסתירה לדחף הביולוגי להביא ילדים לעולם. אבל דווקא מכיוון שהיא מעוררת התנגדות עזה כל כך, מן הראוי שאנשים נבונים יעצרו ויהרהרו בה במקום לפטור אותה בביטול כאילו מדובר בתפישה מטורפת או זדונית. היא אינה מטורפת ואינה זדונית. מובן שעיוותים של אנטי-נטליזם, ובייחוד ניסיונות לכפות אותה בכוח, עלולים להיות מסוכנים – אבל אותו דבר נכון גם לתפישות רבות אחרות. כשמפרשים את גישת האנטי-נטליזם כהלכה, מבינים שלא היא המסוכנת – הסכנה טמונה דווקא בגישה ההפוכה. בהתחשב בריבוי האומללות בעולם – ובכך שכל האומללות הזאת היא תוצר של בואנו לעולם – מוטב כי לא היינו מולידים ילדים בקלות דעת בלתי נסבלת.

האיטי, עוני, ילד

ילד בשכונת עוני בהאיטי. תצלום: Zoriah

יש דחפים חזקים הדוחפים אותנו לראות את החיים באור חיובי גם כשהם נוראים

אבל גם אם החיים אינם סבל טהור, בואנו לעולם גורם נזק רב המצדיק את הטענה שלא צריך להוליד ילדים. בסופו של דבר, החיים הרבה יותר גרועים משנדמה לרובנו, ויש דחפים חזקים הדוחפים אותנו לראות את החיים באור חיובי גם כשהם נוראים. ישנם אנשים שאת חייהם לא היה שווה להתחיל מלכתחילה, והם פשוט אינם מבינים זאת.

הטענה שהחיים גרועים יותר משנדמה לרובנו זוכה לעתים קרובות לתגובות נזעמות. איך אני מעז בכלל לומר לכם מהי איכות החיים שלכם! איכות החיים שלכם היא בוודאי בדיוק איך שאתם תופשים אותה, לא? במילים אחרות, אם אתם עצמכם חושבים שיש בחיים שלכם יותר טוב מרע, איך ייתכן שאתם טועים?

מוזר שכמעט לעולם איננו מחילים את אותו היגיון על אנשים מדוכאים או אובדניים. במקרים אלה, רוב האופטימיסטים נוטים לחשוב שההערכות הסובייקטיביות עלולות להיות מוטעות. אבל אם יש מי שטועה כלפי מטה בהערכת איכות החיים שלו, אז יש גם מי שטועה כלפי מעלה. אלא אם נבטל את ההבחנה בין מידת הטוב והרע שיש בחיים שלנו בפועל לבין מידת הטוב והרע שיש בחיים שלנו לדעתנו, תמיד יהיה סיכוי שאנחנו טועים בהערכות שלנו בעניין זה. גם הערכה טובה מדי וגם הערכה רעה מדי של איכות החיים הן אפשריות, אבל הראיות האמפיריות הקיימות בנוגע להטיות הקוגניטיביות השונות, ובעיקר בנוגע להטיית האופטימיות, מלמדות כי הערכות טובות מדי הן השגיאה הנפוצה יותר.

כשבוחנים את הסוגיה הזאת לעומק, ברור לגמרי שיש יותר רע מטוב. הסיבה לכך היא קיומה של א-סימטריה אמפירית בין טוב לרע במקרים רבים. לדוגמה, הסבל שהכאבים החמורים ביותר מסבים לנו גדול יותר מההנאה שהתענוגות הגדולים ביותר מסבים לנו. אם אתם מפקפקים בכך, שאלו את עצמכם – בכנות – אם תסכימו לדקה של העינוי הנורא ביותר בתמורה לדקה או שתיים של התענוג הגדול ביותר. וכאבים נוטים להיות ממושכים יותר מהנאות. השוו בין טבען החולף של הנאות המין והמזון לבין התמשכותם של רוב הכאבים. יש כאבים כרוניים, למשל בגב התחתון או במפרקים, אבל אין הנאות כרוניות (אפשר להגיע לתחושה מתמשכת של שביעות רצון, אבל יש גם תחושה מתמשכת של אי-שביעות רצון, ולכן ההשוואה הזאת אינה מטה את הכף לטובת הטוב שבעולם).

חייל פצוע, אלברט אנקר

"חייל פצוע", אלברט אנקר. תצלום: Wikiart.org

פציעות מתרחשות במהירות אבל ההחלמה היא תהליך אטי. קריש דם או כדור אקדח יכולים לחסל אותנו בשנייה – ואם לא נהרגנו, ההתאוששות תהיה אטית. למידה דורשת חיים שלמים וניתן למחוק אותה ברגע. להרוס קל יותר מאשר ליצור.

והמצב הוא גם לרעתנו בכל מה שקשור לסיפוק תשוקות. תשוקות רבות לעולם לא יבואו על סיפוקן. וגם כשהן כן באות על סיפוקן, זה קורה לעתים קרובות אחרי תקופה ארוכה של חוסר סיפוק. יתרה מזאת, הסיפוק אינו נמשך, כי סיפוק של תשוקה מוביל ליצירתה של תשוקה חדשה – שבעצמה דורשת שנשביע אותה מתישהו בעתיד. כשאנו יכולים לספק את תשוקותינו הבסיסיות ביותר, כמו רעב, על בסיס קבוע, מתעוררות בנו תשוקות מסדר גבוה. תשוקות הן הליכון, הן מדרגות נעות.

החיים הם מצב של חתירה מתמשכת. עלינו להשקיע מאמצים כדי לבלום את אי הנעימות –למנוע כאב, להרוות צמא, למזער תסכולים

זאת אומרת, החיים הם מצב של חתירה מתמשכת. עלינו להשקיע מאמצים כדי לבלום את אי הנעימות –למנוע כאב, להרוות צמא, למזער תסכולים וכו'. וכשאיננו חותרים ומתאמצים, אי-הנעימות צצה בקלות אדירה, שכן היא ברירת המחדל.

גם כשהחיים טובים עד כמה שניתן לצפות באופן מציאותי, הם גרועים הרבה יותר מאשר חיים אידיאליים. לדוגמה, ידע והבנה הם דברים טובים. אבל אפילו היקף הידע וההבנה של הידענים והנבונים ביותר שבינינו אינו קרוב לכסות את כל מה שיש לדעת ולהבין בעולם. גם בחזית הזאת מצבנו רע. אם אריכות ימים (בבריאות טובה) היא דבר טוב, הרי שגם כאן מצבנו גרוע הרבה יותר מאשר המצב האידיאלי. חיים ארוכים של תשעים שנה קרובים הרבה יותר לעשר או לעשרים שנה מאשר לחיים של עשרת אלפים או עשרים אלף שנה. המצב בפועל (כמעט) תמיד רע יותר מהמצב האידיאלי.

האופטימיסטים יגיבו להבחנות האלה בקור רוח. הם טוענים כי אף שהחיים כוללים לא מעט רע, הדברים הרעים האלה חיוניים (בדרך כזאת או אחרת) לשם קיומם של הדברים הטובים. בלי כאב, לא נוכל להימנע מפציעה; בלי רעב, ארוחות לא ישביעו אותנו; בלי מאמץ אין הישג.

אבל יש הרבה דברים רעים שאין להם שום הצדקה. האם באמת יש צורך שילדים יבואו לעולם עם פגמים מולדים, שאלפי אנשים יגוועו ברעב מדי יום, שחולים סופניים יסבלו כפי שהם סובלים? האם אנו באמת צריכים לסבול ולכאוב כדי להתענג וליהנות?

טיציאן, סיזיפוס

החיים כעונש: "סיזיפוס" (1548), טיציאן. מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

גם אם אתם חושבים שהרע אכן הכרחי – למשל, כדי שנדע להעריך את הטוב – עליכם להודות שעדיף היה שלא יהיה כך. כלומר, החיים היו טובים יותר אילו יכולנו לקבל את הטוב בלי הרע. חיינו, כפי שהם מתנהלים כעת, גרועים הרבה יותר משהיו יכולים להיות. שוב, המצב בפועל הרבה יותר גרוע מהמצב האידיאלי.

תגובה אופטימיסטית נוספת תאמר שאני מציב רף בלתי אפשרי. לפי תגובה זו, בלתי סביר לטעון, למשל, שיש לשפוט את הכלים האינטלקטואליים שברשותנו ואת תוחלת החיים המרבית שלנו לפי אמות מידה שאינן אפשריות מבחינה אנושית. את חיי האנוש יש לשפוט לפי אמות מידה אנושיות, יטענו האופטימיסטים.

הבעיה היא שהטיעון הזה מבלבל בין השאלה "לְמה יכול אדם לצפות מחייו באופן סביר?" לבין השאלה "כמה טובים הם חיי האדם?" סביר לגמרי להשתמש באמות מידה אנושיות כדי לענות על השאלה הראשונה. אבל אם השאלה השנייה היא שמעסיקה אותנו, אי אפשר פשוט לומר שחיי האדם הם טובים כמו חיי אדם, כלומר להשתמש באמות מידה אנושיות (אנלוגיה: בהתחשב בכך שתוחלת חייו של עכבר בטבע היא בדרך כלל פחות משנה, לעכברים בני שנתיים או שלוש הולך מצוין – אבל רק יחסית לעכברים. אין להסיק מכך שלעכברים הולך טוב לפי אמת מידה של אריכות ימים, כי כשבוחנים את אמת המידה הזאת רואים שמצבם גרוע הרבה יותר מזה של בני אדם, שמצבם גרוע הרבה יותר מזה של בלנה גרינלנדית).

לאור כל הטיעונים האלה, קשה להתחמק מהמסקנה שחייהם של כל האנשים מכילים יותר רע מטוב, ושנמנע מהם יותר טוב משיש להם. אבל האמון שלנו בחיים עז כל כך, שרובנו איננו מכירים בזה.

אחד ההסברים החשובים לתופעה הזאת הוא שכאשר אנו שואלים את עצמנו אם היה כדאי להתחיל את חיינו מלכתחילה, רובנו (באופן לא מודע בדרך כלל) שואלים בפועל שאלה אחרת: האם כדאי לנו להמשיך את חיינו. מכיוון שאנו מנסים לדמיין את אי-הקיום של עצמנו, אנו מדמיינים אי-קיום שנקודת ההתייחסות שלו היא עצמי שכבר קיים. במצב כזה, קשה מאוד להתחמק ממחשבות על אובדן העצמי הקיים, כלומר ממחשבות על מוות. לנוכח דחף החיים שלנו, לא מפתיע שרובנו מגיעים למסקנה שהקיום עדיף על אי-קיום.

לשאול אם היה עדיף לא להיות קיים מלכתחילה זה לא כמו לשאול אם עדיף למות

צב, גלאפגוס

חיים ארוכים במיוחד: צב ירוק באיי גלאפגוס. תצלום: Sheep*R*Us

לשאול אם היה עדיף לא להיות קיים מלכתחילה זה לא כמו לשאול אם עדיף למות. אין לנו שום עניין להיוולד, אבל מרגע שנולדנו ואנו קיימים, יש לנו עניין לא להפסיק להתקיים. יש מקרים טראגיים שבהם העניין בהמשך הקיום פוסק בגלל סבל שאי אפשר לשאת. עם זאת, כדי לומר שאין טעם בהמשך חייו של אדם כזה או אחר, יש להוכיח שהדברים הרעים בחייו הם רעים מספיק כדי לגבור על הרצון לא למות. לעומת זאת, מכיוון שלבני אדם אין עניין להיוולד, אפשר לומר שעדיף לא להביא ילד לעולם גם בלי לדעת כמה נוראים יהיו בדיוק הדברים הרעים בחייו. כלומר, הפסקת החיים מחייבת איכות חיים גרועה הרבה יותר מאשר אי-התחלתם (תופעה זו אינה חריגה: הופעה בתיאטרון, למשל, אינה בהכרח גרועה מספיק כדי שתעזבו, אבל אילו ידעתם מראש שהיא די רעה לא הייתם באים מלכתחילה).

ההבדל בין חיים שלא שווה להתחיל לבין חיים שלא שווה להמשיך מסביר באופן חלקי למה גישת האנטי-נטליזם אינה מובילה להתאבדות או לרצח. ייתכן שלא היה כדאי להתחיל חיים נתונים מלכתחילה, גם אם לא כדאי להפסיק את החיים האלה מרגע שהתחילו. אם איכות חיינו בכל זאת אינה רעה מספיק כדי שנרצה להפסיק את חיינו, זה אומר שכדאי להמשיך אותם, אף על פי שהנזקים הקיימים והעתידיים מצדיקים את הטענה שלא היה שכדאי להתחיל אותם. יתרה מזאת, מכיוון שהמוות הוא דבר רע, גם כשהוא שם קץ לסבל איום, הוא משמש כטיעון נגד הבאת ילדים – ולא רק נגד רצח והתאבדות.

אדם אחד אינו אמור לכפות על אדם כשיר אחר את ההחלטה שאין טעם להמשיך את חייו

יש סיבות נוספות שבגללן האנטי-נטליסטים אמורים להתנגד לרצח. אחת מהן היא שאדם אחד אינו אמור לכפות על אדם כשיר אחר את ההחלטה שאין טעם להמשיך את חייו. מכיוון שאף אחד אינו יכול להיות בטוח בעניינים האלה, החלטה כזאת אמורה, במידת האפשר, להתקבל רק על-ידי האדם שימות או ימשיך לחיות בעקבותיה.

הבלבול בין התחלת-חיים ובין המשכת-חיים אינו הדרך היחידה שבה קידוש החיים מפריע לנו להבין שבחיינו יש יותר רע מטוב. הבאת ילדים לעולם נחשבת בעיני רבים לאחת החוויות העמוקות והמספקות ביותר שיש – גם אם גידול ילדים הוא עבודה קשה. רבים עושים זאת מסיבות של ביולוגיה, תרבות ואהבה. בהתחשב בכך שהבאת ילדים לעולם היא חוויה מתגמלת ונפוצה כל כך, קשה להעלות על הדעת שההחלטה לעשות זאת עלולה להיות שגויה.

הטיעון נגד הבאת ילדים לעולם אינו חייב להסתמך אך ורק על הגישה שהצגתי עד כה, לפיה הקיום תמיד גרוע יותר מלא להיות קיים מלכתחילה. מספיק להראות שהסיכון לספוג נזק חמור הוא גבוה דיו.

אם אתם חושבים, כמו רוב האנשים, שמוות הוא נזק חמור, אז יש לנו 100 אחוז סיכוי לחוות את האסון הזה. כשאנחנו מביאים ילד לעולם, במוקדם או במאוחר הפגיעה האולטימטיבית הזאת תהיה מנת חלקו. בתקופות ובמקומות שבהם שיעור תמותת התינוקות נמוך, רוב האנשים אינם נאלצים לחזות בהשלכה המזעזעת הזאת של הרבייה. ייתכן שזה מה שמחסן אותם מפני האימה, ואף-על-פי-כן עליהם לדעת שכל לידה היא מוות בהתהוות.

סרי לנקה, חוף הים, ילדה

ילדה הולכת בחוף בסרי לנקה. תצלום: Dhammika Heenpella

יש מי שנוקטים גישה אפיקוראית וטוענים שהמוות אינו רע כשלעצמו. אבל גם אם שמים את המוות בצד – משימה לא פשוטה – יש טווח רחב של גורלות מזעזעים שעלולים להיות מנת חלקם של כל ילדה או ילד שבאים לעולם: רעב, אונס, התעללות, תקיפה, מחלות נפש קשות, מחלות זיהומיות, סרטן, שיתוק. כל אלה מסבים סבל אדיר עוד לפני המוות. כל הורה כופה את הסיכונים האלה על הילדים שהוא מביא לעולם.

מובן שמידת הסיכון משתנה בהתאם לגורמים גיאוגרפיים ותקופתיים, ובהתאם למין. אבל גם אם עורכים התאמות לפי המשתנים האלה, קשה לעתים קרובות לכמת את הסיכונים הניצבים בפנינו לאורך חיינו. לדוגמה, מקרי אונס רבים אינם מדווחים, אבל גם הנתונים לגבי שיעור המקרים הבלתי מדווחים שנוי במחלוקת. כמו כן, מחקרים בנושא הפרעות נפש כמו דיכאון נוטים לטעות בסיכוי ללקות בהפרעות אלה לאורך החיים: הם מציגים סיכויים נמוכים מדי, בין היתר כי חלק מהנבדקים שלהם עדיין לא חוו את הדיכאון שהם יסבלו ממנו בהמשך. גם אם נקבל את ההערכות הנמוכות האלה, הרי שכאשר מחשבים את הסיכונים המצטברים לסבול מכל האומללויות האפשריות בחיים, הסיכויים הם בבירור לרעת כל ילדה וילד שבאים לעולם. רק הסיכויים לחלות בסרטן חמורים מספיק: בבריטניה, כמחצית מהאנשים יחלו. בכל הקשר אחר, היינו מגנים בחומרה את מי שיכפה על אדם אחר סיכון גבוה כל כך לסבל כזה. עלינו להחיל אותן אמות מידה גם על הולדה.

הטיעונים שהצגתי כאן מבקרים כולם את ההולדה על סמך הנזקים שהיא גורמת לאדם שבא לעולם. אפשר להגדיר אותם כטיעונים פילנתרופיים בעד אנטי-נטליזם. אבל ישנו גם טיעון מיזנתרופי. הטיעון הזה מתייחד בכך שהוא מבקר את ההולדה על בסיס הנזק שהאדם יגרום בחייו (כפי הנראה). הרי איננו רוצים להביא לעולם בריות חדשות שעתידות לגרום נזק חמור לאחרים.

הומו ספיינס הוא המין ההרסני ביותר שהיה, וחלק ניכר מהרסנותו מופנה כלפי בני אדם אחרים. בני אדם הורגים אלה את אלה מאז שחר המין האנושי, אבל ממדי הנזק (לא שיעורו) מתרחבים, בין היתר כי יש עכשיו הרבה יותר בני אדם להרוג מאשר במרבית ההיסטוריה האנושית. מגוון הכלים שבאמצעותם בני אדם הורגים מיליוני בני אדם אחרים, גדול עד אימה: דקירה,  חיתוך, תליה, גז, הרעלה, הטבעה, הפצצה ועוד. ויש זוועות נוספות שבני אדם מבצעים בבני אדם אחרים, בהן רדיפה, דיכוי, הכאה, סימון בצריבה, הטלת מום, עינוי נפשי, עינוי גופני, אונס, חטיפה ושעבוד.

המרד בקהיר, אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון

"המרד בקהיר" (1798), אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון, תצלום: ויקיפדיה

האופטימיסטים יטענו שרוב הסיכויים הם כי ילדי העתיד לא יבצעו זוועות כאלה, וזה נכון: אחוז קטן בלבד מהילדים יבצעו בחייהם מעשים איומים בבני אדם אחרים. ובכל זאת, רבים מבני האדם יאפשרו את ביצועם של מעשים איומים. רדיפה ודיכוי דורשים לעתים קרובות הסכמה שבשתיקה, או שותפות לדבר עבירה, מצד המוני בני אדם.

כך או כך, הנזק שבני אדם עושים לבני אדם אחרים אינו מסתכם בהפרות חמורות של זכויות אדם. חיי היומיום מלאים בשקרים, בגידות, הזנחות, אכזריות, פוגענות, חוסר סבלנות, ניצול, הפרות אמון והפרות של פרטיות. גם כשהמעשים האלה אינם הורגים או גורמים פציעות גופניות, הם עלולים לגרום נזקים פסיכולוגיים משמעותיים ונזקים אחרים. בכך כולנו חוטאים במידה כזאת או אחרת.

מי שלא השתכנע שהנזק שהילד הממוצע יגרום לבני אדם אחרים מצדיק את המסקנה האנטי-נטליסטית, ייאלץ להצדיק גם את הנזק האדיר שבני אדם גורמים לחיות. יותר משישים ושלושה מיליארד בעלי חיים יבשתיים, ולפי ההערכות הזהירות ביותר גם מעל למאה ושלושה מיליארד בעלי חיים ימיים, נהרגים על-ידי בני אדם למטרות אכילה בכל שנה ושנה. היקף המוות והסבל הוא בלתי נתפש.

כל זה בגלל התיאבון האנושי לבשר חיות ולמוצרים אחרים מן החי –  תיאבון שרובם המכריע של בני האדם שותפים לו. לפי הערכות זהירות ביותר, כל אדם שאינו צמחוני או טבעוני אחראי בממוצע למותם של עשרים ושבעה בעלי חיים מדי שנה, או 1,690 בעלי חיים במהלך חייו.

אולי תחשבו שאם תגדלו ילד טבעוני תוכלו לעקוף את הטיעון המיזנתרופי. אבל כל ילד חדש, גם אם הוא טבעוני, יגרום בסבירות גבוהה נזק סביבתי, וזהו אחד הכלים שבאמצעותם בני אדם מזיקים לבני אדם אחרים ולבעלי חיים אחרים. בעולם המפותח, התרומה הממוצעת של כל אדם לפגיעה בסביבה היא משמעותית. המצב בעולם המתפתח הרבה פחות חמור, אבל שיעור הילודה שם הוא גבוה בהרבה, וזה "מפצה" על ממוצע הנזק הנמוך יותר לאדם.

אילו מינים אחרים היו גורמים לבני אדם אותו שיעור נזק שאנו גורמים להם, היינו חושבים שאסור לאפשר הולדה של פרטים חדשים ממין זה. את אותה אמת מידה יש להחיל על בני אדם.

שימפנזה

אלים, רצחני ויוצא למלחמות השמדה: שימפנזה. תצלום: פטריק בוקה

אין פירוש הדבר שעלינו לנקוט צעדים דרסטיים ולנסות לחסל את המין האנושי כולו באיזשהו "פתרון סופי". אף על פי שבני האדם הם הרסניים ביותר, הניסיון לחסל מין שלם יגרום הרבה יותר נזק ויפר את האיסורים המוצדקים על רצח. בסופו של דבר, מהלך כזה עלול לגרום נזק בהיקף גדול יותר מהנזק שיימנע, כפי שקרה בעבר באוטופיות אלימות רבות.

הטיעון המיזנתרופי אינו מתכחש לכך שבני אדם יכולים גם לעשות טוב. אבל בהתחשב בהיקף הנזק שאנו גורמים, לא סביר שהטוב יעלה על הרע. ייתכן שיש מקרים פרטיים של בני אדם שמביאים לעולם יותר טוב מאשר רע, אבל יש לזכור שבהקשר זה יש לנו תמריצים לרמייה עצמית, ולכן זוגות השוקלים להביא ילדים צריכים להיות ספקניים ביותר לגבי האפשרות שילדיהם יהפכו למקרים יוצאי דופן כאלה.

כפי שאנשים הרוצים חיית מחמד צריכים לאמץ כלב נטוש או חתול נטוש במקום לגדל חיות חדשות, כך גם מי שרוצה ילד צריך לאמץ ולא להוליד. מובן שאין מספיק ילדים לא רצויים לכל מי שרוצה להיות הורה, ויהיו אף פחות אם יעלה מספר האנשים שיקבלו על עצמם את גישה האנטי-נטליזם. אבל כל עוד יש ילדים לא רצויים בעולם, קיומם הוא בבחינת טיעון נוסף נגד הולדה.

גידול ילדים, בין שמדובר בילדים ביולוגיים ובין שמדובר בילדים מאומצים, יכול להביא לנו סיפוק. אם מספר הילדים הלא רצויים ירד אי פעם לאפס, תיגזל מהאנטי-נטליסטים האפשרות לגדל ילדים. אין זה אומר שבמצב עניינים כזה יש לדחות את האנטי-נטליזם. הגמול שההורות מעניקה לנו אינו עולה על הנזק החמור שההולדה גורמת לאחרים.

אין לשאול אם בני האדם ייכחדו, אלא מתי הם ייכחדו. אם הטיעונים האנטי-נטליסטיים נכונים, הרי שבסך הכול מוטב שהמין האנושי ייכחד במוקדם ולא במאוחר, שהרי ככל שהמין האנושי ייכחד מוקדם יותר, כך יימנעו יותר סבל ואומללות.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

דייוויד בנאטר (Benatar) הוא ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת קייפטאון, שם הוא מכהן גם כראש המרכז לביואתיקה. ספרו האחרון הוא The Human Predicament: A Candid Guide to Life’s Biggest Questions (משנת 2017).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מגלשה במים. תצלום: מטס אנדרסון, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד בנאטר, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

35 תגובות על מוטב בלי ילדים

    02
    א

    ויותר חמור- אנשים יולדים בלי לחשוב על טובת הילד.בלי מסוגלות הורית בסיסית. אחר כך הילדים נזקקים לתרומות. ואף אחד לא מעניש את חסרי האחריות האלה

03
אורי

לא הבנתי מדוע הכותב לא מתאבד

אם הטיעון הוא כי הדחף לחיות חזק יותר מהעיקרון אליו הוא מטיף, אז בדיוק משום כך כל המאמץ מיותר: הדחף לעשות ילדים חזק יותר.

    04
    יוסי

    הדחפים אינם יותר חזקים מהעיקרון. אלא השאלה המרכזית בכל מקרה היא איזו חלופה תביא פחות סבל לעולם.

    במקרה של התאבדות אדם חי רגיל - הדחף לחיות חזק מספיק כדי שהסבל מהפרתו יהיה עשוי להצדיק את המשך חייו של האדם בלי שזה יסתור את העיקרון.

    במקרה של הולדת בני אדם שטרם חיים - מדובר בדורות רבים של סבל וגרימת סבל שייגרמו מההולדה, ושעומדים מול דחף ההולדה של אדם אחד ומכריעים להימנע מההולדה.

05
גל

שופנהאור הוזכר כאן. מומלץ לעיין בספר הריפוי של שופנהאור מאת ארווין יאלום, המדגים כיצד תפיסות אומללות כמו זאת אינן אלא תוצאה של אומללות אישית ומחסור באהבה. וחשוב יותר, כיצד אהבה מרפאה את הדכאון ומביאה למחשבה אופטימית וחופשית יותר

07
י.ד.

וכבר נחלקו חכמים האם נוח לו לאדם שנוצר או שלא נוצר ואומר המדרש שבזמן הבריאה אמרו המלאכים עוזה ועזאל "מה אנוש כי תזכרנו". האדם כולו מלא שקרים, מלא חטאים, מלא סבל. נוח לו לאדם שלא נברא. ועל כן אנו מקריבים קרבן לעזאזל ביום הכיפורים לכפר על טענתם של המלאכים עוזה ועזאל.
ורוחם של המלאכים שורה בעולם. רק עכשיו סיפרו שהעיר קולמבוס בארה"ב הסירה את פסלו של קולומבוס. נוח לו לאמריקאי שקולומבוס לא היה מגלה את אמריקה שכן גילוי אמריקה כולו שקרים, רצח וגזל. נוח להם לציונים שלא הייתה ציונות שכן הציונות כולה גזל ושקר ורצח מספרים לנו הפוסט ציונים. נוח להם לאירופאים שלא היו קיימים שכן אירופה כולה רצח ומלחמה וגזל ועושק.
לאחר שלוש שנים שדנו בנושא בעליית בית נתזה נמנו וגמרו חכמים: נוח לו לאדם שלא נברא, עכשיו שנברא יעשה מעשים טובים. נכון עדיף לנו שלא להיברא אבל זה לא בידנו, ריבונו של עולם שם אותנו בעולמו ועכשיו אנו נדרשים לעשות מעשים טובים. ועל כך אומר המדרש שתשובה קדמה לעולם. וזה עניינו של משיח שבא מן היאוש של סדום (בנות לוט), של בני יהודה ער ואונן (מעשה יהודה ותמר) של מחלון וכליון (רות המואביה). וזהו סוד היבום שעליו כותב הרמב"ן - עולם חסד יבנה.

    08
    י.ר.

    שים לב במסכת עירובין דף ע"ב- נחלקו בית הלל ובית שמאי אם נוח לו לאדם שנברא משלא נברא. המחלוקת הייתה נטושה משך שנתיים והסתיימה בהלכה מוסכמת ומשותפת של שתי האסכולות (דבר לא כל כך רגיל במקומותינו) כי נוח לו לאדם שלא נולד משנולד. במילים פשוטות חכמי אותו דור קראו לבני עמם שלא להביא ילדים לעולם, חרף הצווי האלוקי הראשון "פרו ורבו ומילאו את הארץ". אז מה קורה כאן, בהתחלה שלא היו הרבה בני אדם נקרא האדם להרבות בילדים, ומאוחר יותר כאשר התברר לחכמים שהמצב הוא לא כל כך טוב, קראו להימנע מהבאת ילדים. לדעתי התשובה לבעיה מוכתבת על ידי הטבע. הפילוסוף שפינוזה ראה את הטבע כמושג נרדף לאלהים. הטבע בימינו צופה באדם המתאכזר אחד לרעהו, רואה את האדם הפוגע בערכי הטבע, רואה את השחיתות, המלחמות, האנוכיות וכו' והוא משדר לנו: תפסיקו להביא עוד ילדים, כי זה לא מתאים להמשף קיומו של המין האנושי. לכן אנחנו רואים שגיל הנישואין הולך וגדל, אנשים אם מתחתנים בכלל עושים זאת בגיל מבוגר כדי להביא פחות ילדים. אני מעז לומר שבתקופה האחרונה אנחנו שומעים על ריבוי הומואים ולסביות (דבר המקטין ילודה) כך שהטבע עובד שעות נוספות ועושה מה שהוא צריך לעשות. בסופו של דבר הטבע (אלוהים) הוא שקובע אם להביא ילדים או לא. בעת הזו- גם לדעתי אין להביא ילדים לסבל ולצער, אך אם אתה משמיע דעה כזו חושבים שנפלת על הראש.

    09
    י.ד.

    י"ר שכחת את הסיפא של הדברים: "עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו"
    אומרת הגמרא מלכתחילה נוח לו לאדם שהחוש המוסרי לא יתגלה בתוכו ויציג אותו במערומיו ולכן מגיעה עצת היצר נוח לו שלא נברא (הוא יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המוות). אולם מרגע שנברא יפשפש במעשיו וכך יתעלה למדרגה המתאימה לחוש המוסרי שלו שבו הקיום כבר איננו מייסר אלא טוב. בנקודה הזו הציווי/ברכה הקדמונית פרו ורבו מקבל תוקף מחודש של נתינת טוב לעולם. הטבע שאתה מדבר עליו הוא שם אלוהים (בגימטריה טבע=אלוהים) אולם מעבר לו קיים שם הוויה המחלץ את האדם מההויה הסתמית שלו ומאשר את הטוב ואת הרצון שבמציאות.

    אני מצרף כאן ציטוט של הרב קוק:
    " מה הוא מקור הרוגזה של רשעים, מהו הקצף על העולם כולו, מה הוא יסוד
    העצבות המרה, האוכלת את הרוח ואת הבשר, הממלאת ארס את החיים, המצוים אצלם,
    מהיכן מקור משחת זה נמשך ? בבטחון פנימי ברור אנו משיבים על זה : ממקור הרשעה
    כל זה נובע, "מרשעים יצא רשע". חפשי הוא הרצון, ולהיות גבור ובן חורין אמיתי באו
    החיים. והרשעה השרויה בעמק הנשמה, כשהרצון איננו חפץ לעזבה, הרי היא סותרת את
    המשקל השוה של החיים, את היחש הישר שיש לנשמתו של האדם עם כל היש, עם כל
    ההויה כולה בכללותה ובפרטיותיה, והרוס ההרמוניה מכאובים רבים הוא מסבב,
    וכשהוא חודר אל הרוח, עצומים יסוריו שהם מתגלים בצורה של זועה, של קצפון, של
    חוצפא של קלון ויאוש. ולזאת קוראים הם הצדיקים אנשי הטוב והחסד, אנשי האושר של
    החיים, אל הרשעים האומללים : באו וחיו, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו,
    התעדנו על טוב ד' וראו חיים של עונג ושל אורה, של שלום ושל שלות השקט, של בטחון
    ושל כבוד, "כטל מאת ד, כרביבים עלי עשב" (אורות התשובה פרק ח פסקה ד).

    10
    יוסי

    אין מקום לתת לדת היהודית, שמבוססת על דמותו של החבר הדמיוני המכונה אלהים, להכריע בשאלות מעשיות שמביאות סבל רב לעולם.

15
ירון כהן

יש נעלם אחד שחסר לי במשוואה הזאת והוא שאפשר שהקיום האנושי הנוכחי הינו רק שלב בניים אומלל בדרך אל אדם נעלה יותר וקיום נעלה אף יותר שיופיעו אולי רק בעוד אלפי שנים של אבולוציה תרבותית ומדעית... מי יודע אולי אלו חבלי לידה מלאי תהפוכות ויום אחד בעתיד האדם ילמד להפוך את המשוואה המוצגת... או שלא

16
Rcgfhh

הכותב מוכיח ארוכות שבני אדם נכשלים בהערכת חייהם באופן אובייקטיבי ולכן אין להקשיב להם שהם טוענים כי החיים טובים.
אם כך נשאלת השאלה מדוע הוא לא מחיל את העיקרון הזה בדיוק עליו כאשר הוא אומר שהם רעים.

    17
    יוסי

    הכישלון הוא בהערכה אינטואיטיבית רגשית מיידית.

    אבל אפשר להעריך באופן מחקרי תוך בירור העובדות, וזה מה שהוא עושה במאמר.

18
אנוביס

כתוב מצויין ורהוט, תענוג לקרוא.
עם זאת אציין שלא נמצאו הוכחות שבני אדם מזיקים ופוגעים בבני אדם אחרים משחר האנושות. להפך, העדויות מראות כי פגיעות אדם-באדם החלו רק במספר אלפי השנים האחרונות (בפליאולית עליון, וגם במקרה הזה, ייתכן כי מדובר בתאונה), תופעה שהתגברה עם המהפכה החקלאית, ורעיון של בעלות על אדמה הפכה לערך מרכזי בתרבות האנושית. זמן קצר לאחר מכן, יתחילו תופעות של ביצורים, סוללות עפר ובנייה מונומנטאלית לצד כלי נשק משוכללים יותר מחץ וקשת וחניתות

19
סוזנה

אם ממשלת דרום אפריקה מקציבה כספים לפירסומים הנ'ל זה סימן שעדין יש הרבה זהב במכרות. או שהכושים מפחדים מהצל של עצמם , "מה יגידו האירופים". איש אינו מונע מהפרופסור המכובד להפסיק לחיות. ואת המאמר הזה אפשר יהיה להסב ל " האם לא יותר טוב לאוקיאנוס אם לא היה?" שהרי כבר מליוני שנים אין לו מנוחה, כל הזמן מתרחשים בתוכו כל מיני תהליכים שאני בטוחה שהאוקיאנוס אינו נהנה מהם. האוקיאנוס קיים משמע שהוא קיים. בני אדם קיימים משמע הם קיימים, וחלק מהקיום שלהם הוא ההליך של התחדשות. (כמו האוקיאנוס)

20
י.ס

מדוע בעלי חיים טורפים, שאחראים בחייהם על רצח של עשרות או מאות בעלי חיים נטרפים, לא מוגדרים על ידי הכותב כראויים להכחד?
מדוע הכותב אינו מתייחס לעובדה שמבחינה סטאטיסטית אנחנו נמצאים בעידן הבטוח ביותר לאדם במושגי ביטחון אישי?
בוודאי שלא אסכים לעינוי הגדול ביותר בשביל לקבל את התענוג הגדול ביותר, אבל רובו המכריע של בני האדם לא חשופים בכל רגע נתון לעינוי הגדול ביותר. לעומת זאת יש הרבה רגעי תענוג ואושר.
על דבר אחד אני מסכים. יש יותר מדי ילדים בעולם, ומי שבוחר לאמץ במקום להביא, הערצתי נתונה לו.

22
נאום כלב מת

נה.
אני מודה. גם אני רוצה למות. לא אוהב את זה. נמאס לי מכל החיים האלה. נמאס לי. באמת. גם אני ראיתי בהוריי אנשים פושעים, שפשעו לי בעצם הולדתי. ראיתי באלוהים פושע, שנאתי את החיים כי רע עלי המעשה וכו'. עד כאן הכל נכון.

אבל.

אבל מה?

אבל הסבל שלי הוא שלי. הוא לא מונע בעדי לראות את הקסם האינסופי שבחיים. שעל כל עוול יש מיליון מעשים טובים. שעל כל עוול בלתי מדווח, ישנם עשר בחזקת מאתיים ושש עשרה מעשים טובים שאינם מדווחים.

הפלא הקיומי, היקומי, שמכלום נוצר משהו. שמתוך דומם צמחו חיים. שמתוך החיים צמחה לה תודעה, ואיתה בא הכאב, והסבל, אבל גם החתירה הבלתי פוסקת וההישגים הכבירים. חלל, ירח, אטום, אינטרנט. אמת. אהבה. אהבה. אמת. אמת. מתמטיקה. שח־מט.

לפני כעשור ניסיתי לדמיין עולם שאין בו ילדים. מה קורה בעולם הזה? איך שבעה מיליארד הופכים לשישה מיליארד. ואיך בתחילה אין שום הבדל. ואחר כך לחמישה, ארבעה, ואז, אחרי שנים הרבה, מיליארד אחד. עשר ספרות. אחד, ולאחריו תשעה אפסים. ואז יורדים מעשר ספרות, לתשע ספרות. תשע תשיעיות. העולם בונה שעון כזה, לכולם יש אותה באפליקציה, ורואים איך האוכלוסייה מצטמצמת, ואיך עשר ספרות הופכות לתשע. וזה עומד בראש החדשות באותו יום. ואז שמונה ספרות. ואז שבע. מיליון בני אדם. רק מיליון. בכל העולם כולו, רק מיליון. והם מתכנסים במקום אחד, והם מפסיקים לריב. והם מוקירים את החיים בצורה שלא תיאמן. והם עצובים. והם אוסרים על עצמם את המין, כי איזה מפגר, אחד דיוויד בנאטר, אמר להם לפני מאתיים שנה אמ להפסיק ללדת, לבחור במוות, תחת שיבחרו בחיים. ואיכשהו הם הלכו איתו, והם לא יולדים עוד. אבל עכשיו הכל בסדר, הם אומרים, עכשיו אין סבל גדול וכאב. עכשיו אנחנו טובים. אבל דיוייד בנאטר אמר, ואיכשהו הם מצייתים.
ואז שש ספרות. ואז חמש. והנותרים, 99,999, מתחילים לחיות שנים ארוכות, כדי לשמר את החיים. זה לא תלוי בהם, זה פשוט קורה. הם חיים מאתיים שנה, שלוש מאות שנה, ארבע מאות. והשעון עומד. שנים. אבל אז מישהו מת. ואחרי עוד זמן עוד מישהו מת. ואחרי ימים רבים יש רק אלף אנשים. רק אלף. ארבע ספרות. והם לא מתים, ולא חיים. הם מחכים.
האמת, הסיפור יכול להגמר כאן. אבל הוא לא, כי זה סיפור. בסוף נשארים שניים, אדם אחד, חווה אחת (עד אז קורים עוד דברים, כיד הדמיון הטובה עליכם) והם ממשיכים את החיים, כי זה חזק מהם. כי החיים הם כוח כמו שכוח המשיכה הוא כוח.

אם אדם מטומטם ומפגר בשם דיוויד יקרא לכם לבטל את כוח המשיכה: "בואו נחשוב ברצינות על הפסקת כח המשיכה", הייתם? לא, כי זה לא בידיים שלכם, נכון. גם כח החיים אינו בידכם. אתם בידיו, ואתם תעשו את מה שצריך, כי יש עוד המון להשיג. יש עוד פריצת דרך תודעתית, אחת או יותר, ויש עוד תקווה, וצחוק, ובכי, ואיפשהו בזמן או במרחב, יש איזו ילדה שהתגברה, שהצליחה, שעשתה משהו טוב עבור עצמה ועבור אחרים, יש ילד שהצליח לקלוע לסל, או לעשות צעד אחרי שכשל פעמים רבות קודם לכן. יש טוב בעולם, ויש כיוון.

ובחרת בחיים, אומרת התורה בגדולה שבמצוותיה. האחרונה שבהן.
פרו ורבו, אומרת בראשונה.

ובין הראשונה לאחרונה מספרת התורה כמה קשים הם החיים, וכמה ימים צריך לקרוע, וכמה רע יש באדם. ועם כל זה היא אומרת - ובחרת בחיים. כי יש משהו שם, תודעה חדשה, מיטיבה, שכדי להגיע אליה צריך לעבור דרך.
The only way out is through

לא להכנע. לא לתת לייאוש לנצח. לא להקשיב לדיוויד בנאטר, המבקש להשמיד את כל הקיים והטוב, כי קשה לו קצת או הרבה.

גם לי קשה. מאוד. אבל אני לא קובע. אני סתם אחד. כלב מת אני.
אין אישה שאוהבת אותי, ואין בי עוד אהבה, והיא לא תנצח, ואין ילד או ילדה שאני אוהב ומחבק. ואין כסף, ואין הצלחה. רק סתם, קיום מטומטם ומפגר של איש שמחכה למותו יותר מלכל דבר אחר. שרוצה למות ולא מצליח. כשלון, כבר אמרנו?

אל תקשיבו לו. גם אם אתם כמוני, ואתם מואסים בחיים, זכרו כי אלה חייכם שלכם בלבד. שהקיים כולו הוא בסדר, ושאתם נפלתם במבואות המטונפים, ושאתם מסכנים, אבל זה אתם. אל תחילו את זה על הכלל. תנו לדברים להתחולל, תנו לרע לבוא, תנו לטוב לבוא, תבחרו בחיים. אפילו אם תתאבדו, תתאבדו לבד. אבל בעבור הכלל, תבחרו בחיים. אין כמו החיים. אין.

ולבסוף, בתגובה לצ'לנג' של הכותב, כן הייתי מוכן לספוג ימים רבים של כאב, למעשה אני סופג אותם, בתמורה לשעה אחת של עונג עילאי. אל תתווכחו איתי, אני מתכוון לזה. ואני מפרש את זה אחרת מן הפירוש הפשוט. אל תתווכחו איתי. אתם לא מעניינים.

    24
    נאום כלב מת

    עניתי על זה בתשובתי. אם יש לו צרות, אז לא, זה לא הוגן.
    אבל אולי אתה דן אותו לגדלות. אולי אתה דן אותו לחיות בתקופה מדהימה שלא היתה כמותה. מה אתה יודע?
    הטענה שאני בהכרח "דן" אותו לסבל שמעל ומעבר (שהרי אינך דן אותו כלל. זה לא משפט, זה איש ואשה, זה סקס, זה חיים), היא לא רצינית כלל.

    עם כל סבלי ושנאתי אל החיים אני יודע את האמת. זו האמת:
    אין כמו החיים. אין.

    26
    נוי

    ריגשת מאוד. אל תאמר נואש, איש יקר. הדבר הכי גרוע הוא לוותר. אסור להשלים עם מצב רע ולחשוב כי זה הגורל וזה יימשך לתמיד. צריך להתמודד, לנסות לתקן. לפתוח אפיקים ולהכיר אנשים חדשים. צריך להיאבק כדי שיהיה טוב.
    וכתיבתך נהדרת, האם חשבת על להמשיך בכיוון הזה?

    27
    נאום כלב מת

    תודה נוי.
    אני לא אומר נואש. אני ממשיך. אני מניח שאגיע לרגע המיוחל ריק, חסר, מטומטם ואידיוט, עייף ואבוד. אבל ממשיך.

    וכן, אני כותב. מלא. מלא. מלא.
    אולי יום אחד מישהי תקרא.

    ושוב תודה. באמת.

    29
    נעמי טאובר

    תודה לך. כתבת חזק ונוגע ללב. יש הרבה אהבה ביכולת שלך להכיל את הסבל והמרירות ולא להשליך אותם על אחרים או על "החיים". איכשהו זה דווקא מעודד ומשאיר מרחב פתוח

30
א

צודק. החיים מלאים סבל כאב מחלות אלימות בריונות. אין משטרה אין בית משפט. אין מי שיגן על ילדי מפגיעה. הטוב ביותר שאני יכולה לעשות עבורם זה-לא להביא אותם. אני לא אביא ילד לתנאי השרדות. כי הוא לא כלי דמוגרפי במלחמה על רוב

31
בן שטותסטופר

טיעונים ממש לא משכנעים ולא אשקיע בפירוט. יש אנשים שלא רוצים ילדים, כנראה גם הכותב, זה בסדר גמור. אבל להגיד "..שהרי ככל שהמין האנושי ייכחד מוקדם יותר, כך יימנעו יותר סבל ואומללות..." זו טפשות. האדם הוא הקצה המתקדם ביותר של הטבע, תוצר מיליארדי שנות אבולוציה. במובנים מסויימים שיא הייקום. נכון שכדאי מאוד להתנהג בחוכמה מבחינה אקולוגית בעולם אבל לתמוך בקץ המין האנושי זה מגוכך. אני אפילו קצת מרגיש רע כרגע שהקדשתי זמן לשטויות האלה. נו מילא.

32
מעיין

אברהם חלפי כבר אמר זאת, אך מנקודת מבט אחרת: "לעולם כזה אין טעם להביא ילדים". ואני, בחורה בשנות העשרים המוקדמות, חולמת על היום בו אזכה לחבק את פרי בטני. לא מתוך אופטימיות עיוורת - אלא מתוך אותה האמונה בטוב. במידה וצאצאי לא יהיו אותם יחידי סגולה שמוסיפים לעולם יותר טוב מרע, אדע שניסיתי.

33
ג׳ורדן פיטרסון

מסכים לגמרי שעדיף שאנשים כמו הכותב לא יביאו ילדים. ואם כבר הם עצמם נולדו, שלא יכתבו מאמרים. ואם כתבו ופרסמו, עדיף שלא יתורגמו ויופצו. בטח הוא גם קיבל על זה כספי מסים שנלקחו ממסכנים אמיתיים (ללא קביעות באקדמיה למשל) שמנסים לסגור את החודש.

34
עידן ברלינסקי

מאמר מאלף וחשוב מאד. כל אחד מאיתנו אוהב את ילדיו אהבת נפש, אבל עמוק עמוק בליבנו...ככה כשאנחנו לבד עם עצמינו (נגיד בשרותים) ועמוק בתוך מחשבת מוחינו, אנחנו יודעים גם יודעים:
אילו יכולנו לחזור בזמן (כמובן עם הנסיון והחיים שצברנו), והיתה בידינו החלטה חופשית, אזי היינו אומרים בקול רם וברור "לא ! תודה. אנחנו לא רוצים ילדים."
אני גם לא מתבייש לומר על עצמי ולהודות: יש לי ילדים מקסימים נבונים ומלאכים, אולם במבחן התוצאה לאורך השנים הם הביאו יותר נזק וצרות (הרבה שלא בידיעתם) מאשר תועלת ושמחה.
בשלב מסוים בחיינו...אנחנו כבר לא כל כך מעוניינים בהם-אנחנו פשוט "תקועים" איתם, אבל חחחחח זה בסדר, כי גם אנחנו היינו שם "תקועים" להורים שלנו, ואין מה לעשות, כך זה ימשך וימשך לדורי דורות.

35
יפואי

כל התפיסה של המאמר יוצאת מנקודת הנחה חילונית הדוקה, סוג של ניהליסטית שאנחנו כאן כדי להינות. לא!
אנחנו כאן כדי להתמודד, להכשל, להצליח, לפול ולקום. וזה הרבה יותר טוב מ"להינות".
נקודת ההנחה של המאמר היא כי אין שום משמעות לחיים, לא משמעות דתית, לא משמעות מוסרית, אפילו לא משפעות במובן הפשוט של פרנקל.
אז כן, אם אין שום משמעות חוץ מלהנות אז עדיף לא להוולד