מומחים על כף המאזניים

עדותם של מומחים לבריאות הנפש מכריעה משפטים פליליים. אבל למי הם נאמנים? למקצוע או למי ששוכר את שירותיהם?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

כשג'וליאן קוּריטָה גדל באפר ווסט סייד במנהטן בשנות ה-90, הוא פיתח לעצמו תחומי עניין שהולמים את מעמדו כחנון-היפסטר-אורבני. הוא אהב את תרבות הפופ האסייתית, אסף פריטי אַנִימֶה ומַנְגָה, התאמן בטאי-צ'י, אכל במסעדות יפניות נחשבות וצפה בסרטי קונג-פו ישנים, כמו The New One-Armed Swordsman (יצא ב-1971), אחת הקלאסיקות של הז'אנר. קוריטה גם אהב משחקי תפקידים – הוא שיחק מבוכים ודרקונים שעות אינספור בחדר מעל חנות משחקים בברוקלין. הטעם המוזיקלי האקלקטי שלו נע מה"ניו וייב" של שנות השמונים ועד ללהקות פאנק עלומות. וכחובב אמנות הוא הרחיב את ידיעותיו באימפרסיוניזם הצרפתי ובפיסול מהעת העתיקה גם יחד. חבריו נהגו להקניט אותו על נטייתו לנאום ארוכות על יצירות אמנות ואף טבעו על שמו את המונח "הרצאת קוריטה".

השפעתם של פסיכולוגים ופסיכיאטריים פורנזיים על משפטים בארצות הברית גוברת והולכת.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון עבר קוריטה למערב התיכון כדי ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. שם, בסוף שנות ה-90, הוא החל להפגין סימנים ברורים של התנהגות מוזרה. בשיחות טלפון תוקפניות לאמו, ואלרי, הוא האשים אותה ב"ילדות האיומה" שלפתע ייחס לעצמו. במהלך השנים הבאות הוא היה אכול טינה ופיתח נרטיבים שרק הוא עצמו הבין. פעם אחת אמר לאמו – עורכת וכותבת בכתבי עת של חובבי סריגת קְרוֹשֶׁה – שהוא התאהב בבחורה שלבשה סוודר סרוג בקְרוֹשֶׁה. קוריטה התעקש שאמו מכירה אותה ודרש ממנה לאשר שהם אכן "הובטחו זה לזה מלידה".

Lobo

Lobo, מ-DC Comics. תצלום: ג'יי די הנקוק

בשנתו האחרונה ללימודים חווה קוריטה משבר פסיכוטי. ואלרי נסעה לוויסקונסין כדי לקחת אותו הביתה, שם הוא אושפז בבית החולים סנט וינסנט בדרום מנהטן. אחדים מהפסיכיאטרים שפגשו אותו חשבו בתחילה שיש לו הפרעה סכיזואפקטיבית, המתאפיינת בתסמינים של סכיזופרניה והפרעות במצב רוח, כגון דיכאון או מאניה. אך בסופו של דבר הוא אובחן כלוקה בסכיזופרניה. הוא קיבל מרשם לתרופות אנטי-פסיכוטית – טְרילָפוֹן וריסְפֶּרְדַל, ובהמשך גם קְלוֹזָריל, תרופה חזקה יותר שניתנת לעתים לחולי הסכיזופרניה הקשים ביותר.

הוא יאושפז עשר פעמים נוספות בשנים שלאחר מכן, תמיד במקרים שבהם הוא הפסיק ליטול את התרופה שנרשמה לו, או לא נטל אותה במינון המתאים. כפי שיאמרו בהמשך מטפלים, עובדי סוציאליים ופסיכולוגים שטיפלו בקוריטה, אחת הדלוזיות (מחשבו שווא) העיקריות שלו הייתה שאביו, פוּמיטָקָה, כוריאוגרף בפנסיה שנקרא פרנק בפי מכריו, התעלל בו מינית בילדותו. הוא אמר לפסיכולוגים שהוא נאנס כתינוק בעריסה, וששני הוריו התעללו בו שוב ושוב בינקותו.

למרות המחלה, קוריטה נהנה גם מתקופות של יציבות ומיקוד. הוא חזר לגור עם הוריו באפר ווסט סייד והחליט להגשים חלום – להפוך לשף סושי. הוא התקבל להתמחות שתאפשר לו ללמוד את אמנות הכנת הסושי. לאחר הכשרתו הוא השיג עבודה כסוּ-שף במשרדי קרדיט סְוִויס, חברת השירותים הפיננסיים, במנהטן. אך באותם ימים החל להצטבר מתח רב בבית. קוריטה אמר לחבריו שאמר הורסת את רכושו בכוונה תחילה, מחביאה דברים, כמו הגיטרה והפלייסטיישן שלו, ומחליפה לו את התרופות בתוספי מזון צמחיים. חבריו הניחו שהוא לוקח חצי מהמרשם היומי שלו לכל היותר כיוון שהפוליסה שלו בוטלה בגלל פיגור בתשלומים. תחושת הרדיפה שלו התעצמה והלכה.

בליל קיץ ב-2010 חזר קוריטה בן ה-31 לבית הוריו לאחר העבודה ומצא שם את אביו מכין ארוחת ערב. הוא יצא שוב והחל לצעוד בשכונה. הוא שקל לאכול בחוץ. אז הוא ראה אדם יוצא ממסעדה ומכה את ידיו זו בזו. קוריטה ראה בכך סימן. הוא חזר לדירת הוריו, לקח סכין סושי שאביו נתן לו במתנה, ושיסף את גרונו של הפנסיונר בן ה-70. הוא כמעט ערף את ראשו. לאחר מכן שיסף קוריטה את פרקי כפות ידיו שלו עד לגידים. בעוד דמו ניגר הוא התקשר למשטרה ודיווח על ההתרחשות בקול ענייני, כאילו הוא מדווח על תקלה ברמזור.

"הרגתי עכשיו את אבא שלי וחתכתי לעצמי את הוורידים", הוא אמר.

"אתה, אתה... תקפת את אביך בנשק?", גמגם המוקדן.

"סכין", אמר קוריטה.

"ואתה מדמם מהפרקים?".

"כן".

המוקדן העלה פרמדיק על הקו, והוא הסביר לקוריטה כיצד לחבוש את פצעיו כדי להאט את הדימום עד להגעת האמבולנס. הוא שאל את קוריטה אם יש לו היסטוריה של מחלות נפש. קולו של קוריטה התפרץ לפתע כאחוז חרדה פראית.

"כן", הוא אמר.

סכין יפנית

סכין יפנית. תצלום: סבסטיאן

בשבועה
כמעט שנתיים לאחר מכן יצא לדרך המשפט של ג'וליאן קוריטה. הוא הואשם ברצח מדרגה שנייה, והתביעה טענה שהוא ידע מה הוא עושה כשרצח את אביו. סנגורו, נורמן ויליאמס, טען בלהט בפני חבר המושבעים כי אין להטיל על קוריטה אחריות פלילית על מעשיו לאור הפרעת הנפש שלו – טקטיקה המוכרת בשם "הגנת אי-שפיות".

בין העדים המומחים שוויליאמס זימן הייתה דוקטור קתי ייטס, פסיכולוגית וחוקרת נוירו-פסיכולוגיה מאוניברסיטת ניו יורק. כעדה מומחית התבקשה ייטס להחיל מחקרים, תיאוריות ומתודולוגיות על שאלות משפטיות. ייטס בלתה מספר שנים במרכז קירבי לפסיכיאטריה פורנזית, בית חולים מאובטח באי וֹורְד בניו יורק, שם מאושפזים אנשים שבית המשפט קבע כי הם אינם כשירים לעמוד למשפט או חולים מכדי לשאת באחריות פלילית. במהלך שהותה שם היא אבחנה כ-350 אנשים הסובלים ממחלות נפש קשות. היא שימשה כעדה מומחית ב-100 תיקים, פחות או יותר. יתרה מזו, היא זומנה על-ידי התביעה וההגנה במספר דומה של תיקים – גורם שמשמש לעתים כמדד לאובייקטיביות של עד מומחה.

בעדותה אמרה ייטס כי לקוריטה יש היסטוריה של דלוזיות – האמונה שהתעללו בו מינית כילד, שהוריו זוממים לענות אותו ושהוא מודר מאורגיות חשאיות המתרחשות ברחבי ניו יורק. היא הבהירה שאשפוזיו – כולל פעמיים שאושפז כנגד רצונו כשנקבע שהוא מסכן את עצמו ואחרים – קרו תמיד לאחר שהוא לא לקח את תרופותיו בהתאם להוראות הרופאים. ויליאמס השתמש בעובדה זו בהגנתו, כיוון שגם בעת רצח אביו, קוריטה לא לקח את התרופות שנרשמו לו. כשייטס נשאלה אם קוריטה היה מסוגל להפנים את המשמעות וההשלכות של הרצח, היא השיבה בשלילה. "בשעה שג'וליאן קוריטה הרג את אביו", היא העידה, "היו לו, מבחינתו, שתי אפשרויות – או שהוא יתענה במשך כל חייו, או שהוא יתאבד".

התביעה זימנה את דוקטור ויליאם בַּאר כעד מומחה. באר, ראש מחלקת נוירופסיכולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק, מתמחה באפילפסיה, זעזועי מוח ופציעות מוח טראומטיות. הוא שימש כיועץ נוירופסיכולוגי לקבוצות ספורט, כולל הניו יורק ג'טס (פוטבול) והניו יורק איילנדרס (הוקי), וערך מדריך אבחוני לבעיות נוירולוגיות הקשורות לאפילפסיה. באר, שסירב להתראיין למאמר זה, שימש לראשונה כעד מומחה באמצע שנות ה-90, בתיקים אזרחיים שכללו היבט של זעזוע מוח או נזק מוחי אפשרי. תוך זמן קצר הוא החל לעבוד בתיקים פליליים שבהם הנאשם השתמש בהגנת אי-שפיות. הוא זומן ב-100 מקרים בסך הכול, ברובם המכריע על-ידי התביעה.

על דוכן העדים צייר באר תמונה שונה של קוריטה. הוא תיאר אותו כאדם ממושמע ומקסים – תכונות "לא אופייניות לסכיזופרנים פרנואידים", לדבריו, כיוון שרובם אינם מבינים עם מי הם מדברים ואם האדם הזה הוא "חלק ממערכת הדלוזיות הפרנואידית". על סמך תוצאות מבחן מנת המשכל והמבחנים הפסיכולוגים שהוא ערך, באר טען כי אף על פי שקוריטה הפגין תסמינים חריגים, כולל דלוזיות מתמשכות, הוא לא התאים לקריטריונים של סכיזופרניה. למעשה, טען באר, מכלול התסמינים של קוריטה מרמז כי ייתכן שהוא ברמיסיה מהמחלה.

באר קבע בתקיפות כי מחלתו של קוריטה אינה חמורה כפי שנראה. הוא אמר כי בפגישותיהם הזכיר קוריטה מקום תחת מדיסון סקוור גארדן שנקרא "הכנסייה" ובו נערכות אורגיות של "פורנו מסע בין כוכבים", שבהן לא מרשים לו להשתתף. הסיפור על אורגיות בכנסייה כבר עלה במשפט קודם לכן: ייטס העידה כי באחת מפגישותיה עם קוריטה היא הראתה לו תמונה של כנסייה לבנה, והוא זיהה אותה כמקום שבו האורגיות מתרחשות. באר, מצדו, אמר שהדלוזיה הזו היא עדות להרחבה ו"קישוט של תמת [ההתעללות המינית] המקורית". באר טען כי דלוזיות שמופיעות במהירות רבה, כמו זו, הן "סימן קלאסי" לכך שמישהו "ממציא תסמינים".

באר יחזור על טענה זו שוב ושוב במהלך עדותו: גם אם הדלוזיה העיקרית של קוריטה, קרי שהתעללו בו מינית בילדות, היא אותנטית, התווספו לה עם הזמן קונספירציות מיניות המוכיחות שהוא "מקשט" אותה במודע. קוריטה אינו "בדיוק מעמיד פני חולה", אמר באר, אלא "בונה על גבי הדלוזיות", "מעבה את הסיפור בפרטים נוספים", ו"מוסיף נדבכים ליסודות הקיימים, הכוללים מספר תסמינים פסיכיאטריים בסיסיים".

באר הטיל ספק בניסיון ההתאבדות של קוריטה וטען כי למרות עומק החתכים, מדובר במחווה בלבד, ולא הייתה לו כוונה אמיתית להתאבד. "לוּ היה באמת רוצה ליטול את חייו בשלב הזה", אמר באר, "הוא היה יכול לדקור את עצמו בבטן או בגרון". כשנאלץ להודות בעומק החתכים על פרקי כף היד של קוריטה, אמר באר שהנאשם ככל הנראה לא העריך נכונה את חדות הסכין. אפילו תיאור האירועים של קוריטה עצמו – שהוא עלה לחדרו כדי לדמם למוות, חזר להכרה עשר דקות לאחר מכן וחש "שביב של תקווה" שעודד אותו להתקשר למשטרה – הוצג כדוגמה נוספת לרמייה. באר פירש זאת כשינוי מהיר במצב המנטלי המעיד על המצאת תסמינים.

הערות הסיום של באר על דוכן העדים היו המהלומה הניצחת. בחקירה הנגדית שאל התובע את באר אם לדעתו ייתכן שהנאשם באמת היה ברמיסיה בזמן שרצח את אביו. "כן", השיב באר והוסיף ש"בהחלט" אפשרי שאדם הסובל מסכיזופרניה פרנואידית יבצע פשע שאינו נובע מההפרעה שלו.

חבר המושבעים לא קיבל את הגנת האי-שפיות של קוריטה ומצא אותו אשם ברצח מדרגה שנייה. במעמד גזר הדין הציג השופט צ'רלס סולומון את דעתו האישית. "אני מאמין", הוא אמר, "כי המעשה שהנאשם ביצע ב-19 ביולי, 2010, הוא תוצאה ישירה של מחלת הנפש שלו. איני חושב שאדם אשר מכיר את המקרה הזה יוכל לערער על כך". הוא גזר על קוריטה את העונש המינימלי – 15 שנה בכלא עד מאסר עולם.

אפילו ואלרי, אמו של קוריטה, שלא ענתה לבקשותיי לראיין אותה למאמר זה, ביקרה את המסקנות של חבר המושבעים לגבי בנה, ולמעשה הפנתה אצבע מאשימה כלפי באר. "האם הגיוני", היא אמרה בגזר הדין, "להסיק שלאחר 12 שנות אשפוז, החלמה והִשָּׁנוּת, שבמהלכן הוא שמע קולות וסבל מדלוזיות, היה לו לפתע רגע של צלילות דעת שבו ידע להבחין בין טוב לרע, ודווקא אז החליט להרוג את אביו?".

פרנויה, משחק אורות

"פרנויה". תצלום: אלכס אביאן

מומחים בשירות החוק
השפעתם של פסיכולוגים ופסיכיאטריים פורנזיים על משפטים בארצות הברית גוברת והולכת. הם נקראים לתת את דעתם בנושאים רבים – החל ממשמורת על ילדים ופגמים במוצרים מסחריים וכלה במצבם הנפשי של נאשמים בעת ביצוע פשע והסבירות שהם יבצעו פשעים נוספים בעתיד. בית המשפט הבהיר שוב ושוב כי על עדים מומחים להיות נאמנים לאמת, ולא לצד ששכר את שירותיהם. הגופים המקצועיים מגבים את הגישה הזו – ההנחיות האתיות של האקדמיה האמריקנית לפסיכיאטריה ומשפט, למשל, קובעות כי למרות שההליך המשפטי הוא אַדְבֶרְסָרִי, על הפסיכולוגים "לציית לעיקרון הכנות ולחתור לאובייקטיביות".

אף על פי כן, מאז ומתמיד היה מי שפקפק באובייקטיביות של העדים המומחים. "אין ספק כי ישנה הטיה טבעית לטובת מי שמעסיק אותך ומשלם לך באופן הולם", כתב המשפטן האנגלי סר ג'ורג' גֶ'סֶל (Jessel) בחוות דעת מ-1873. "פעם אחר פעם אנו רואים כי אנשים שאמורים לראות בעצמם עדים, מעדיפים לראות בעצמם סוכנים בתשלום של מעסיקיהם". נושא ההטיות בולט במיוחד בארצות הברית בגלל מערכת המשפט האדברסרית שלה, שבה ההגנה או התביעה הן שמעסיקות את המומחים – בניגוד לרוב מדינות אירופה, שם הם ממונים על-ידי בית המשפט ולכן הניטרליות שלהם אינה מוטלת בספק בה במידה.

השכר הגבוה שפסיכולוגים ופסיכיאטרים פורנזיים מרוויחים בארצות הברית מעורר גם הוא חשדות באשר לאובייקטיביות שלהם. לפי דיווחים, פארק דיטְץ, אחד הפסיכיאטרים הפורנזיים הידועים ביותר בארצות הברית, הרוויח 100,000 דולר על עדותו במשפט של אנדריאה ייטס, שהטביעה את חמשת ילדיה. על דו"ח בן 200 עמודים בנושא כְּשׁירוּתו הנפשית של מי שחטף את אליזבת סמארט, גבה הפסיכיאטר הפורנזי מייקל וֶלְנֶר חצי מיליון דולר מהממשל הפדרלי. בגלל תשלומים כגון אלה היו מי שהגדירו את המומחים הפורנזיים כשכירי חרב, זונות ואפילו "סקסופונים", מכיוון שעורכי הדין מסוגלים לגרום להם "לנגן כל מנגינה" שהם רוצים לשמוע.

ויליאם באר לא גובה תעריפים כאלה – הוא אמר כי הוא גובה תשלום צנוע יותר של 175-200 דולר לשעה, זאת במסגרת טווח התעריפים המקובל בייעוץ פורנזי. האובייקטיביות שלו הוטלה בספק מסיבות אחרות: מכיוון שהתביעה נוהגת לשכור את שירותיו בתיקים דומים, ומפני שעדויותיו דומות זו לזו: בכתבה מ-2013 בניו יורק טיימס הוא כונה "האיש הקבוע שאליו פונים התובעים בכל פעם ששפיותו של נאשם מוטלת בספק". בכתבה נאמר כי "בעדויותיו יש דפוס צפוי: הנאשמים מפריזים בחומרת ההפרעה ופעלו מתוך זעם".

באר זכה לתשומת לב ציבורית נרחבת לראשונה ב-1999, במשפט הרצח של אנדרו גולדסטין, שדחף אישה צעירה אל מול רכבת חולפת באחת מתחנות הרכבת התחתית בניו יורק. עדותו של באר סתרה את טענת ההגנה שגולדסטין היה במצב פסיכוטי בעת הרצח. הוא אמר ש"אנשים לא חווים בדרך כלל התקפים פסיכוטיים קצרים", וטען כי לגולדסטין יש תסמינים של הפרעת קשב, לא של סכיזופרניה. בחקירה הנגדית הודה באר שהוא לא קרא את הסקירה ההיסטורית הרפואית המלאה של גולדסטין (3,500 עמודים), שבה ניתן לראות כי הוא אובחן פעמים רבות לאורך עשור, בבתי חולים שונים, כלוקה בסכיזופרניה. חבר המושבעים דחה את טענת גולדסטין לאי-שפיות ומצא אותו אשם ברצח מדרגה שנייה.

ב-2007, במשפטו של פיטר בראונסטין, עיתונאי שתקף מינית קולגה לשעבר לאחר שהציג את עצמו ככבאי כדי להיכנס לדירתה, העיד באר כי בראונסטין אינו באמת סכיזופרן פרנואיד, כפי שטענה ההגנה. מדבריו השתמע כי הנאשם מזייף את תסמיניו או מפריז בחומרתם. הוא נתן עדות דומה ב-2012, במשפטו של הדוגמן הפורטוגזי רנאטו סיאבְּרָה, שחנק וסירס את מאהבו במלון במנהטן. יותר מתריסר רופאים קבעו כי סיאברה, שאושפז לאחר הרצח, נמצא במצב פסיכוטי קשה. אך במשפט העיד באר כי סיאברה לא היה בהתקף פסיכוטי או מאני בזמן ביצוע הפשע, ושהוא פעל ביודעין, מתוך זעם. דעתו של באר הייתה דומה כל כך לדברים שהוא אמר במשפטים קודמים, עד שעורך דינו של סיאברה שאל אותו אם הוא פשוט עשה "קופי-פייסט" לעדות שלו.

סטנלי ברודסקי, פסיכולוגי מאוניברסיטת אלבמה ומנהל ה-Witness Research Lab, מעבדה שחוקרת את מהימנותם של עדים מומחים בתחום בריאות הנפש, מודה שאכן קיימים שכירי חרב, אם כי לא רבים כל כך כפי שמקובל לחשוב. "אם תדבר עם פסיכולוגים פורנזיים ברחבי ארצות הברית, תגלה שלרובם יש סיפור על איזשהו מומחה להשכרה שמופיע כמעט תמיד מטעם התביעה או מטעם ההגנה", הוא אומר. "חלקם מזוהים עם הצד שמעסיק אותם, אבל הייתי אומר שבאופן יחסי אלה אינם מקרים תכופים. רוב האנשים שמשמשים כעדים מומחים משתדלים ככל יכולתם לבצע הערכות הוגנות ושואפים לאובייקטיביות".

אך בשנים האחרונות נערכו מחקרים שמלמדים כי אפילו המומחים הפורנזיים האובייקטיביים ביותר מושפעים מהטיות בלתי מודעות. במחקר מ-2013 שהתפרסם בכתב העת Psychological Science, חוקרים מאוניברסיטת וירג'יניה ואוניברסיטת סאם יוסטון גייסו יותר מ-100 פסיכולוגים ופסיכיאטרים פורנזיים כדי שיעריכו עבריינים המואשמים בתקיפה מינית. החוקרים אמרו להם שהם עובדים עבור התביעה או ההגנה, וביקשו מהם להעריך מדדים מתוקננים שלכאורה אינם מותירים מקום לפרשנות. ובכל זאת, הערכותיהם העידו על נאמנות חזקה לצד שעבורו הם חשבו שהם עובדים.

"הטעות הייתה מערכתית – לא אקראית", אמר מרקוס בּוֹקאצ'יני (Boccaccini), שניהל את המחקר יחד עם דניאל מוּרי (Murrie). "הבדיקות שהפסיכולוגים השתמשו בהן במקרים האלה לא אמורות להותיר מקום רב לסובייקטיביות, אבל הפרשנות העידה כמעט תמיד על הטיה לכיוון [הצד שהעסיק אותם כביכול]".

במחקר המשך מ-2015 ביצעו בוקאצ'יני ומורי סקירה של מחקרים העוסקים בהערכות בריאות הנפש של מומחים פורנזיים. החוקרים בחנו מחקרים רבים שבהם מומחים השתמשו בכלים מתוקננים, כמו Psychopathy Checklist-Revised, כדי להעריך עברייני מין, ומצאו ראיות לתופעה המכונה "נאמנות אדברסרית" – כלומר נטייה של מומחה להתקרב בדעתו לעמדת הצד ששכר את שירותיו. זה היה ממצא מרעיש במיוחד לאור כך שההערכות בוצעו על סמך כלים ופרוצדורות שאמורים להיות אובייקטיביים. החוקרים לא הצליחו להסביר את ההטיה, אבל שיערו שהיא קשורה לאותן הטיות נסתרות שמשפיעות על כושר השיפוט והרציונליות האנושית בתחומים רבים.

"אנו יודעים שמוטיבציות שונות משפיעות על התפיסה שלנו מסיבות חברתיות וקוגניטיביות", אומר מורי. "תפקידם של עדים מומחים הוא מורכב ביותר בגלל כמות הנתונים שהם נדרשים לבחון, ומעורבים בו כוחות חברתיים ועומסים קוגניטיביים. לכן אין ספק שהם עלולים להיות מושפעים מההטיות הבסיסיות המוכרות לנו היטב".

יש צורך במחקרים נוספים כדי לבחון את ההטיות האלה, אבל סטנלי ברודסקי טוען שהן קשורות להטיות של קבוצת פְנים – הנטייה להעדיף חברים בקבוצה שאליה אנו משתייכים על פני חברי הקבוצה היריבה. "מומחים רבים עובדים עם אותם תובעים מחוזיים שוב ושוב, ולא מפתיע שקשרי העבודה האלה משפיעים במידת מה על רצונם לרצות את עמיתיהם", הוא מסביר. "אני לא נוהג לייחס מניעים זדוניים למומחים שמעידים שוב ושוב עבור אותו צד. אך מעטים בלבד מודים בפני עצמם שהם אינם אובייקטיביים. גם מומחים כנים ובעלי כוונות טובות עלולים לטעות בגדול".

מושבעים, איור

מושבעים. תצלום: מאט פרידמן

ראיות טובות
נורמן ויליאמס, סנגורו של קוריטה, לא חוסך שבטו מוויליאם באר. "הוא נוכל", אומר ויליאמס. "ההתמחות שלו היא ברפואת ספורט וזעזועי מוח. הוא לא מתאים לשמש כמומחה פורנזי בתיקים פליליים, ובכל זאת הוא הפך ליקיר משרד התובע המחוזי של ניו יורק".

ויליאמס מבהיר גם ששיעורי ההצלחה של הגנת אי-שפיות במדינת ניו יורק הם נמוכים להפליא – בכמעט 6,000 תיקי רצח בשנים 2003-2013, שבעה נאשמים בלבד נמצאו לא אחראים לפשעיהם בגין בעיות נפש. ייתכן שעדותו של באר כלל לא הייתה הסיבה לכישלון הגנת האי-שפיות של קוריטה, אך מן הראוי לשאול אם הוא הושפע על-ידי נאמנות אדברסרית – במודע או לא במודע – או שהערכתו הייתה אובייקטיבית ועובדתית לחלוטין.

האם קוריטה "קישט" במודע את הדלוזיה הבסיסית שלו, כפי שטען באר? ראלף הופמן (Hoffman), פסיכיאטר מבין החולים ייל-ניו הייבן, שטיפל במשך יותר מ-40 שנה בחולי סכיזופרניה, אמר בריאיון (לפני שמת בתחילת השנה) כי דלוזיות עלולות להתפתח ולהסתעף, ואפילו במהירות רבה. הוא אמר שדלוזיות "הן, במקרים רבים, זיכרונות אוטוביוגרפיים של אירועים שהתרחשו בעבר, ואיכשהו זוהמו או התערבבו בסיפורים או דברים אחרים שקורים בעולם", ולפעמים דלוזיות נוספות "נשזרות בהן". בניגוד לטענתו של באר כי רוב הסכיזופרנים הפרנואידים אינם יודעים עם מי הם מתקשרים בחיים האמיתיים, אמר הופמן שאפילו אנשים הסובלים מדלוזיות קשות עשויים "להבין היטב עם מי הם מדברים".

אי אפשר לדעת בוודאות אם עדותו של באר הושפעה מתחושת נאמנות לתביעה. אבל אם כן, השאלה החשובה ביותר עוסקת בסיבות לנאמנות הזו – ומה אפשר לעשות כדי להתגונן מפניהן. במהלך 40 השנה האחרונות, בתגובה לביקורות וחששות נוקבים באשר לשיטות העבודה של פסיכולוגים פורנזיים, צצו שיטות, כלים והליכים טובים יותר שמטרתם לחזק את האובייקטיביות של העדים. אך כפי שמראים מחקרים חדשים בנושא נאמנות אדברסרית, אומר ברודסקי: "יש לנו עוד כברת דרך לעבור. מומחים פורנזיים צריכים להשקיע מאמצים אדירים כדי לבדוק את עצמם ללא הרף, לוודא את ממצאיהם ולהבטיח שהם אינם מוטים ואינם נופלים בפח הנרקיסיסטי שעדים מומחים עלולים ליפול בו בקלות. יש מומחים שחושבים לעצמם, 'אני לא אושפע מהטיות כי אני מצוין בעבודתי'. אבל תמיד קיימת סכנה לנאמנות אדברסרית. זאת תופעה חזקה".

קוריטה מְרַצֶּה כעת את שנת המאסר השלישית שלו בכלא קלינטון, מתקן כליאה בעל אבטחה כבדה הידוע בכינוי "סיביר הקטנה", בגלל מיקומו הקר והמרוחק בצפון מדינת ניו יורק, סמוך לגבול עם קנדה. הכלא עלה לכותרות בשנה שעברה כששני רוצחים מורשעים נמלטו ממנו. האירוע הוביל למצוד בן שבועיים. מאז שקוריטה הגיע לקלינטון הוא פנה לדת והפך לבודהיסט אדוק מתמיד. עורכת הדין שמייצגת את קוריטה בערעור, וביקשה שלא אציין את שמה כל עוד התיק לא הוכרע, אמרה כי היא מקווה שהערעור ייבחן עוד השנה.

מייק מריאני (Mike Mariani) הוא כתב מהוֹבּוֹקֶן, ניו ג'רזי.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2016 Sussex Publishers LLC.
Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "סצנת בית-משפט", אונורה דומייה (Daumier). תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייק מריאני, Psychology Today.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מומחים על כף המאזניים

01
אלכס וייס

מאמר מרתק.
כל מי שקשור למשפט יודע היטב שלכל עו"ד/חברת ביטוח, יש רשימה של רופאים מומחים (מכל התחומים) המסווגים בגדול לשתי קטגוריות - אלה שמוכנים להגן על טענותיו של מומחה אחר וכאלה המתמחים בסתירה 'מקצועית' של טענות ת מומחה אחר.
עבור סכום כספי מתאים ניתן למצוא מומחה רפואי שיעיד כל מה שנוח לעו"ד ו/או לחברת הביטוח.