מועדון הנוסעים בזמן

הרצון לנוע קדימה ואחורה בזמן הוא אחד החלומות הגדולים בתולדות האנושות. האם נצליח לבנות מכונה לנסיעה בזמן -- או שמא כבר הצלחנו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לא מכבר צפיתי בקטע וידאו הלקוח מתוך סרט שצולם בשנת 1938 במפעלי "דופונט", במסצ׳וסטס שבארצות הברית. בצילום נראית כביכול אשה צעירה המנהלת שיחה ערה בטלפון מתוחכם. הקליפ הזה עורר התרגשות רבה בקרב גולשי האינטרנט מאחר והוא מראה, לטענת מציגיו, נוסעת בזמן המשתמשת בטכנולוגיה חדישה שאינה מתיישבת עם התקופה בה צולם הסרט.

ההתרגשות כמובן נראית מיותרת. יש הרבה סיבות להניח שזו אינה ראייה מספיקה לקיומם של מסעות בזמן הנערכים ביקום שלנו, אם אכן הם נערכים. די לציין את העובדה שהשיחה הזאת, המתקיימת כביכול בטלפון ללא חוטים, אינה מותירה כל רושם על סביבתה וסביר להניח שהאשה ההיא מחזיקה ארנק או משהו אחר.

צריך גם לומר שאנחנו דור סלולארי ויכול להיות שאנחנו נוטים לראות סמארטפון בכל חפץ המקורב לאוזן. רעיון זה קצת מזכיר את האמירה היפנית: אם כל החפצים בעולם שלנו היו פטישים, כל דבר היה נראה כמו מסמר. מה שמאלף בווידאו הזה היא העובדה שמוצאת ביטוי, פעם אחר פעם, בתרבות שלנו: הרגישות וגם התשוקה העזה והבלתי מוסברת שיש לנו למסעות בזמן.

חלום הזמן

אך חלום זה כבר חורג מרגישות - זו ממש אובססיה. כמה מסממניה הבולטים של התרבות שלנו – המיתוסים, האגדות, הספרות והקולנוע, עמוסים בהרפתקאות ובגיבורים הנודדים להם בזמן אנה ואנה. מה יש במסעות הללו שכל כך מרגש אותנו? מה זה היצר העז הזה לנסוע אל העבר, או אל העתיד? השאלות הללו מתחדדות עוד יותר אם זוכרים שהמדע והטכנולוגיה שלנו עדיין רחוקים מבניית מערכת יעילה שיודעת להזיז אנשים, או חפצים, בזמן, וזאת מעבר למהלכו הלינארי. מה שאומר שבינתיים, כולנו נעים אל העתיד בקצב השעון. אם נניח לדוגמה שמחר, כלומר בעולם העתיד, עומד להתקיים משחק הגמר בכדור-רגל בגביע האלופות, נגיע לעולם הזה של מחר רק בעוד 24 שעות. זה מה שיש.

המדע והטכנולוגיה שלנו עדיין רחוקים מבניית מערכת יעילה שיודעת להזיז אנשים, או חפצים, בזמן, וזאת מעבר למהלכו הלינארי. מה שאומר שבינתיים, כולנו נעים אל העתיד בקצב השעון.

אבל תארו לכם שהיינו יכולים להגיע למועד סיום המשחק הרבה קודם לכן - נניח כבר בדקות הקרובות! האפשרויות המסעירות הגלומות בקפיצות ובקיצורי הזמן מן הסוג הזה אינן רק כלכליות (העובדה שאנו יכולים למלא טופס טוטו עם המספרים הזוכים), אלא הרבה יותר מכך.

דמו בנפשכם שהיינו יכולים לקבל הצצה בעולם שיהיה כאן עוד מאה, או אלף שנים? ומה עם קפיצה הגונה לעבר? כמה מרגש היה לו היינו יכולים להביט מהצד בכמה מהאירועים שעיצבו את הציביליזציה שלנו? לשוטט במסופוטמיה אצל השומרים המפתחים את כתב היתדות? אולי להלך באגורה - כיכר העיר באתונה העתיקה בתקופתו של סוקרטס ואפלטון? ומה עם גיחה קטנה לדרום אמריקה של פעם כדי לעקוב אחר ראשיתה של תרבות המאיה? ואי אפשר לסיים את ניתורי הזמן הדמיוניים הללו בלי דילוג של כמה עשרות מיליוני שנים, ונחיתה, אי שם בתקופת הקרטיקון, כדי להבין סוף סוף מה קרה לדינוזאורים שהיו במשך מיליוני שנים היצורים הדומיננטיים על הפלנטה.

לא מפתיע שאנחנו מחפשים כל העת אחר אותה מכונה אולטימטיבית שתשחרר אותנו סופסוף ממגבלות הזמן. במשך מאות ואלפי שנים נכתבו עלילות בהן הזמן היה ממד גמיש וחמקמק וכמעט חסר כל חוקיות. הראשון שעשה סדר כלשהו בעניין הזה היה ה.ג. וולס, שכתב בסוף המאה ה-19 את "מכונת הזמן". העלילה מתארת גיבור שנוסע לעתיד הרחוק וגם חוזר בשלום עם סיפורים מרתקים על היצורים שיגורו כאן בעולם העתידי. הסיפור של וולס מניח את היסודות לז'אנר המד"ב המודרני, בפירוט העלילה ובאפיון שהוא מציע לזמן שאותו הוא מכנה המימד הרביעי - כעשר שנים לפני שאיינשטיין מדבר על כך בתורת היחסות הפרטית שלו.

הרהורים על מהות הזמן ועל מסעות פוטנציאלים מופיעים כאמור בסיפורים מוקדמים הרבה יותר. מסע פנטסטי במיוחד עורך אחד מגיבוריה של המיתולוגיה ההינדית, המלך רוואיטה (Revaita), שהיה אולי אחד מנוסעי הזמן הראשונים. בסיפור שנכתב ב-700 לפנה״ס, רוואיטה היה מלך ששלט על מלכות שנקראה קוסאסטאלי (Kusasthali) ושכנה מתחת לאוקיינוס. המלך, שהיה מצויד בכוחות מיסטיים, ידע כיצד להגיע למקום משכנו של ברהמה, הבורא, ואף להחליף איתו מילים. כאשר בתו היפהפייה של רוואיטה מגיעה לפרקה, מחליט המלך להתייעץ עם ברהמה לגבי חתן עתידי.

הזמן, מסביר ברהמה למלך, נע בצורה שונה, במקומות שונים. בזמן שהמתנת לפגישה עימי, חלפו בעולמך 108 דורות אדם!

תראו מה אומר האל היוצר של היקום על יחסיות הזמן: הזמן, מסביר ברהמה למלך, נע בצורה שונה, במקומות שונים. בזמן שהמתנת לפגישה עימי, חלפו בעולמך 108 דורות אדם! ואכן כאשר המלך ובתו חוזרים לעבר - לעולמם, הם נדהמים לגלות שהסביבה והאנשים השתנו לחלוטין.

מסע זמן דומה וצבעוני לא פחות, מנהל נוסע זמן אחר – דייג יפני צעיר בשם אורשימה טארו בין דפיה של אגדה יפנית מהמאה ה-8 לספירה. במהלך העלילה מבקר טארו, בעזרתו של צב מים ענק ומכושף, בארמון מפואר מתחת לים. הביקור בארמון אורך שלושה ימים, אולם כאשר חוזר טארו לכפרו בעולם האמיתי הוא מוצא להפתעתו כי עברו כבר 300 שנה ושרידי הכפר והמשפחה נעלמו זה מכבר.

למה ללכת רחוק? בתלמוד אפשר לקרוא על הרפתקת הזמן הידועה של חוני המעגל. הסיפור מופיע אמנם בכמה גרסאות אבל בתמציתו הוא מדבר על אותה סצינה שבה חוני רואה אדם זקן הנוטע עץ חרוב. פרותיו, על פי דברי הזקן, מיועדים רק לדורות הבאים, שבעים שנה בעתיד. חוני מתיישב ומנמנם עד שמתעורר, שבעים שנה אחר כך, כדי לגלות את נכדו של הזקן מלקט חרובים מהעץ.

מודלים

לא צריך להסיק מכאן שחרובים הינם סוג מסוים של "דלק" לנסיעה לעתיד. בגדול, מה שמניע את הגיבורים קדימה או אחורה בזמן, הם הרצון והדמיון האנושי. המדע, או לפחות התיאוריות המדעיות, נכנסים לעלילה הספרותית והקולנועית רק במהלך המאה ה-19 וה-20.
מה הם אומרים? מתכון החרובים או יכולת הנמנום הינם, בינתיים, הדרך היעילה ביותר לנסוע בזמן, במקרה זה לעתיד. הפיזיקה התיאורטית, בקולותיה השונים, מדברת על כמה וכמה אפשרויות לעריכת מסעות בזמן. חלק מהאופציות כולל שימוש בטכניקות שונות ומשונות הנשמעות, לפחות בהגיונו של המתבונן התמים, כפנטסטיות ואזוטריות, במקרה הטוב. כך או כך, הרושם המתקבל הינו שקשה לשלול לחלוטין את ההנחה שאי שם בעתיד אולי ייבנו פעם מכונות זמן שיודעות לנסוע אל זמנים אחרים, במיוחד אל העבר.

מה שמניע את הגיבורים קדימה או אחורה בזמן, הם הרצון והדימיון האנושי. המדע, או לפחות התיאוריות המדעיות, נכנסים לעלילה הספרותית והקולנועית רק במהלך המאה ה-19 וה-20. ביטויים דומיננטיים ושגורים העולים פעם אחר פעם במאמרים וראיונות של פיזיקאים תאורטיים העוסקים במסעות בזמן הינם: עיקום מרחב הזמן, טקיונים ומהירות על-אורית, התארכות הזמן, פרדוקסים וכמובן חורי תולעת. וואו! נדמה כי הנטייה (המבורכת) של אנשי מדע להשתמש בביטויים ספרותיים ורומנטיים בבואם לתאר תהליכים מדעיים מסובכים לציבור הרחב, מגיעה כאן, בתחום הזמן, לשיאים חדשים.

כך למשל הדימוי של חור התולעת מגיע מהנחה המדמה את מרחב הזמן ביקום כתפוח, ואת מסע הזמן כתולעת המחוררת דרכה בפרי כדי לצאת מצידו השני, בנקודה אחרת ובזמן אחר. ההשערה הזאת נשענת על תורת היחסות הכללית הקובעת כי מרחב הזמן יכול להתעקם בהשפעת כוח הכבידה. אם יש לנו כוח כבידה חזק מספיק, כך על פי הפיזיקאים, נקודות רחוקות במרחב הזה עשויות להתקרב מאד אחד לשנייה. אלא שזה לא עניין של מה בכך, הם מוסיפים, מסע מן הסוג הזה דורש עיקום ניכר ומשמעותי של מרחב הזמן, ובצורה מאד ייחודית כך שיתאפשר איזה שהוא סוג של סגירת לולאה ומתוך כך, חזרה לאירוע שכבר אירע. חורים שחורים, עם שדות הכבידה האדירים שלהם, משמשים על פי התאוריה מועמדים מובילים לביצוע מניפולציות מן הסוג הזה. אבל אם יורדים לרגע לתחום הפרקטי, העניין נראה סבוך הרבה יותר. סטיבן הוקינג שהתבטא בעניין הזה בכמה וכמה הזדמנויות בעבר, טען כי "חורי תולעת" הינם זעירים עד כדי כך שגם אטומים בודדים גדולים מכדי לעבור בהם, לא כל שכן אנשים או ספינות.

אז היכן הם?

לא חסרים משביתי שמחה בתחום הזה. אחד המכשולים היותר מהותיים בבצוע מסעות הזמן הינו פרדוקס הזמן, שבגרסה הקלאסית שלו דן באפשרות של אדם הנוסע אחורה בזמן אל התקופה שהוא טרם נולד כדי למנוע את הפגישה בין הוריו שהביאה להולדתו. בעיה לא פשוטה, שהרי, אם הוא מצליח בכך הוא כלל לא נולד, ואז נשאלת השאלה מי הוא אותו הנוסע בזמן שעשה זאת?

לפני כמה שנים פרסם מריוס כהן, היום ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, מאמר מאלף בנושא הפרדוקסים הללו בכתב העת גליליאו. כהן סוקר את הפרדוקסים הקלאסיים של מסע בזמן וגם שורה של פתרונות תאורטיים מעניינים. אחד מהם הינו הפתרון הטריוויאלי לפיו מסע בזמן כלל איננו אפשרי ולכן נראה שאין מקום לפרדוקס. פתרון אחר הינו קיומם של יקומים מקבילים שמאפשר את קיום הפרדוקס, ופתרון נוסף, אולי המוזר שביניהם, מדבר על מה שד"ר כהן מכנה "הימנעות ספונטנית של פרדוקסים." ליקום יש תכונה, מסתורית משהו צריך לומר, לפיה לא יתכנו סתירות ו-"מהלך העניינים יהיה תמיד כזה שלעולם לא תיווצר סיטואציה שתגרום לְפרדוקס. למשל, אדם שינסה להרוג את סבתו מתוך סקרנות מדעית לעולם לא יזכה לחזור אחורנית בזמן, ואם זה בכל זאת יקרה, הוא ייהרג בתאונה לפני שיספיק להגיע אליה, או ‏שיהרוג בטעות אישה אחרת."

ד"ר מריוס כהן סוקר את הפרדוקסים הקלאסיים של מסע בזמן וגם שורה של פתרונות תאורטיים מעניינים. אחד מהם הינו הפתרון הטריוויאלי לפיו מסע בזמן כלל איננו אפשרי ולכן נראה שאין מקום לפרדוקס.

 
כחיזוק לטענה האומרת שמסע בזמן איננו מעשי, אפשר להידרש שוב לפרופ' הוקינג, שטען שאם זה היה אפשרי, היינו מוצפים בנוסעי זמן מהעתיד. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, היה פיזיקאי גרעין איטלקי מחונן בשם אנריקו פרמי ששאל שאלה דומה בהקשר קצת אחר. פרמי השתתף פעם בדיון על קיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ.

ההשערה אז, וגם היום, היתה שקיימת סבירות לא קטנה לקיומם של חיים במרחבי הגלקסיה. פרמי שאל בפשטות: אז היכן הם? ובדיוק באותו הקשר ניתן לשאול: היכן הם נוסעי העתיד? כמו לכל שאלה, גם לזו יש מספר תשובות אפשריות. למשל האפשרות שמסע ‏בזמן יתאפשר רק עד לאותה נקודה בעבר שבה הומצאה ‏מכונת-הזמן, או שכמויות האנרגיה שיידרשו למסע כזה יהיו ‏כה גדולות, כך שהדבר ייעשה במינון מאוד נמוך, ורק לצרכים ‏מיוחדים. ואולי בכלל, כותב ד"ר כהן: "‏המבקרים מן העתיד כבר כאן, אך בכל פעם שהם נחשפים הם ‏חוזרים ומשנים את העבר כך שחשיפתם נמנעת...".‏

ואם האפשרות קיימת, למה שלא תיבדק? ביום שבת ה-7 למאי 2005 יזמה חבורת סטודנטים ב-MIT כנס יחיד במינו. הכנס היה אמור לשמש נקודת מפגש לנוסעי זמן המגיעים מהעתיד הרחוק. המפגש, טענו המארגנים, הינו חד פעמי ולא יהיו כמותו עוד בעתיד ולו מהסיבה הפרוזאית שתיירי הזמן יוכלו להגיע לכנס המסוים הזה, פעם אחר פעם, מכל תקופת זמן עתידית. בפרסומים צוינה הנקודה הגאוגרפית המדויקת של אולם הכנס, מאחר והמארגנים גם לקחו בחשבון את האפשרות שהמכון הטכנולוגי המכובד במסצ'וסטס כלל לא יתקיים בעת שאי-שם, בעתיד הרחוק, תומצא מכונת הזמן.מפגש הזמן הראשון והאחרון

ההשוואה של נוסעים בזמן לחייזרים היא מעניינת. אם אכן קיימות קבוצות של יצורים מן הסוג הזה, אז לפחות בינתיים הן נסתרות ובלתי נראות. ובכל זאת צריך להודות שהאפשרות הזאת, שבעולם שלנו נמצאים להם תיירי זמן המשייטים להם הלך ושוב בין התקופות השונות בהסטוריה האנושית, אולי לצרכי מחקר אולי סתם כתיירים, הינה אפשרות מעניינת, אפילו מרגשת.

האירוע, כך נראה, אורגן בצורה חפוזה, ולפחות לפי האתר נראה יותר כמסיבת זמן. כך או כך, איש לא הגיע לאירוע חוץ מהמארגנים עצמם וכמה חברים. האם זה בגלל שפרטי הכנס לא פורסמו ואולי גם לא שווקו בצורה נכונה? או שמא לנוסעי הזמן אין זמן למסיבות? מי יודע.

ארבע שנים אחר כך, בשנת 2009, נעשה ניסיון לזמן כנס נוסף, הפעם בישראל. במהלך האירוע שלא פורסם, נתכנסו להם בדירה קטנה במרכז תל אביב חבורה קטנה ונכבדה של אנשים, שכללה אסטרונום ופיזיקאי, מנהל הייטק בכיר, איש מחשבים ואת כותב שורות אלו. המטרה העיקרית שלנו הייתה לייסד את מועדון נוסעי הזמן הראשון בעולם וגם להכין את המפגש הראשון (והאחרון) של נוסעי הזמן ביקום.

בשלב הראשון של הערב נדונה דרך הקמתו בדיעבד של ה"קלאב". המועדון היה אמור להיווסד בלונדון הוויקטוריאנית, אי שם במחצית המאה ה-19. הרעיון היה לשתול בכל מיני אתרים, ארכיבים וספריות את עובדת ייסודו של המועדון כעובדה היסטורית. הצורה ואופן ההפצה של כנס הזמן זכו לתשומת לב מיוחדת. סברנו כי צריך לנסות ולהכניס פרטים על הכנס, כולל כללי התנהגות וסדר יום, בכל מיני ספריות ציבוריות, ספרי היסטוריה, כתבי עת מקצועיים, אתרים ובלוגים. היו גם אלה שחשבו שצריך לפנות לאמצעי תקשורת מסורתיים ועל-זמניים כגון: מונוליתים שונים, פירמידות, שטרות, מטבעות ואפילו פתקים בבקבוקים שיושלכו לאוקיינוס.

המועדון היה אמור להיווסד בלונדון הוויקטוריאנית, אי שם במחצית המאה ה-19. הרעיון היה לשתול בכל מיני אתרים, ארכיבים וספריות את עובדת ייסודו של המועדון כעובדה היסטורית. לגבי סדר היום וכללי המפגש, הדעה הרווחת הייתה שיש לשמור על דיסקרטיות מלאה. כל הדיונים אודות ענייני המסע, הטכנולוגיות, תרבות המקור ויעד הנסיעה יהיו דיסקרטיים ויתקיימו אך ורק באזור הכנס. נוסחו גם כללים שדיברו על כבוד הדדי ועל הצורך להימנע, ככל שניתן, מיצירת פרדוקסים ולשמור על בטחון נוסעי הזמן, וזאת, כל עוד זה לא מסכן את בטחון החברים במועדון.

שאלה מרתקת במיוחד הייתה: איך מזהים נוסע בזמן שיגיע לכנס, ובכלל? בין הרעיונות שנזרקו לחלל האוויר היתה הצעה לחפש במנוע החיפוש של גוגל שאלות אודות אירועים שטרם התרחשו בזמן החקירה. באותו עניין הוצע גם לבדוק סרטי וידאו ומצלמות אבטחה של מגדלי התאומים שנעשו בסמוך לפעולת הטרור, על מנת לנסות ולזהות "תיירים" הממתינים במקום כדי לתעד את האירוע. רעיונות אחרים דיברו על בדיקות דנ"א מהירות שעשויות לתת אינדיקציה על אריכות ימים, או בריאות מעבר לנורמלי, חיפוש אחר אנשי עסקים שעשו כסף פתאומי בזמן קצר, או בנסיבות לא ברורות, וכך הלאה.

לצערנו, מסיבות כאלה או אחרות, כללי הטקס שנכתבו בהקפדה יתירה, לרבות חוקי ההתנהגות שנוסחו ברוח חוקי הרובוטיקה המפורסמים של אסימוב, סופר המד"ב המפורסם, לא הועמדו למבחן מאחר והמפגש המתוכנן לא יצא לפועל. במבט לאחור, יכול להיות שהניסיון לעמת בין כל אותן השערות ותיאוריות הלקוחות מעולמה של הפיזיקה התיאורטית בנושא המסעות בזמן, לבין מבחנם המעשי בעולם הפרקטי, היה מוקדם מידי.

שלום לך המאה ה-22 . כאן תל אביב.

כל הסיכויים מראים שאנחנו, ואולי גם דורות רבים בעתיד, נמשיך להפליג אל מחוזות רחוקים בעבר ובעתיד אך ורק במרחבים הפתוחים של עולם הספרות והדמיון. קצת לא נעים עבור יצורים הרואים עצמם בנים למין תקשורתי וסקרן בצורה חריגה. המשמעות של חוסר היכולת לנוע בזמן, מעבר למהלכו הרגיל, הינה שלפחות בינתיים, אנחנו תקועים עם עצמנו בנקודת הזמן שלנו במרחב.

האמנם כך? האמת היא, אם מבקשים לדקדק קצת בדקויות הזמן, שהמצב איננו נורא כל כך. אין לנו, למשל, כל בעיה לתת הצצה בעולם העבר, גם אם היא חטופה ולא שלמה. על מנת לבצע, לדוגמה, מסע בזמן לירח. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה....להביט בו! הירח שאנחנו רואים הינו "תמונה" המגיעה אל עדשת העין שלנו לאחר שעברה בחלל מרחק של כ-385,000 ק"מ, וזאת במהירות האור, כ-300,000 ק"מ לשניה. מה שאומר שהלבנה היפה שאנו רואים בשמיים הינה עולם עבר, עולם שהיה תלוי בשמים שלנו לפני קצת יותר משנייה אחת. העובדה הזאת הופכת דרמטית יותר אם מתבוננים רחוק יותר. השמש, לדוגמה, הינה כוכב עבר שהיה לפני 7 דקות. במובן זה טלסקופי חלל המצלמים כוכבים וגלקסיות במרחקים של אלפי ומיליוני שנות אור, הינם מכונות זמן עוצמתיות במיוחד. הטלסקופים הללו "לוקחים" אותנו לעולמות עבר רחוקים, שחלקם, אולי, כבר אינם קיימים היום.

הירח שאנחנו רואים הינו "תמונה" המגיעה אל עדשת העין שלנו לאחר שעברה בחלל מרחק של כ-385,000 ק"מ, וזאת במהירות האור, כ-300,000 ק"מ לשניה. מה שאומר שהלבנה היפה שאנו רואים בשמיים הינה עולם עבר. המסע אל העתיד קצת יותר מורכב, והנסיעה קדימה, כבר הזכרנו, נעשית בקצב מחוגי השעון. מה שכן ניתן לעשות זה לנסות ולהפוך את הדרך לקצת יותר תכליתית. הנחת יסוד במקרה הזה היא הצורך לתקשר עם תרבויות עתידיות ואולי גם לספר להם משהו על עצמנו בצורה יותר ברורה ומסודרת.

ניסיון מהסוג הזה נעשה בחצר מוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב, ב-30 בדצמבר, 1999, רגע לפני מעבר המילניום. במקום נערך טקס קצר, ביזארי משהו, שבו נכחה קבוצה גדולה של נכבדים, לרבות ראש העיר. במהלך האירוע הוטמנה בקרקע קפסולת זמן קטנה שנשאה בתוכה אוסף פריטים המשקפים את התרבות, הטכנולוגיה ואורח החיים בישראל של סוף המאה ה-20. על קירות פירמידת השיש הקטנה שנבנתה מעליה, נחרתו בשלוש שפות הוראות הפעלה המורות כי יש לפתחה עוד מאה שנים, בדצמבר 2099.

המטרה העיקרית של אנשי המגזין "מסע אחר" שיזמו את הפרויקט, היתה לבנות מעין תיבת נח מודרנית שתשייט לה מאה שנים קדימה אל העתיד, כשהיא נושאית עמה מידע אודות התרבות שהיתה כאן במאה ה-20. כמובן שלהבדיל ממכונות הזמן בספרות המדע הבדיוני המצליחות לגמוא תקופות של מאות ואלפי שנים בפרקי זמן קצרצרים, התיבה הישראלית תהיה מונחת בקרקע כל דקה וכל שעה מהתקופה המתוכננת. מסע מתסכל, שהרי איש מאיתנו הקורא דברים אלה, לא יהיה כאן בסביבה בתום המסע ההוא ובכלל, קשה גם לדעת אם הקפסולה עצמה תשרוד את תלאות הזמן. יכול להיות שזה המקום להצטער ולשחק לרגע במשחקי כאילו: לו הייתי ניחן בסגולותיו של חוני המעגל, הייתי מנסה קצת לנמנם, ולהתעורר כאן בסוף האלף השלישי לספירה על מנת להיות נוכח בקו הסיום.

עמי בן בסט הוא סופר, יזם, מנהל פרויקטים ואסטרונום חובב, המתעסק מזה שנים בהבלי החדשנות והיצירתיות. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

17 תגובות על מועדון הנוסעים בזמן

01
יניב

כתבה יפה, אולם אין צורך להביט בירח כדי "להביט בעבר", שכן באותה מידה אתה יכול לשמוע את עצמך מדבר או להביט בעצמך במראה. כמובן שזמן התגובה יתקצר למהירות הקול או האור, אבל בינינו... מי סופר ומיהו המחליט מיהו סופר?

    02
    יניב

    אגב, בסרטון ניתן לראות בבירור שלפני "האשה עם הסלולארי" עוברות 2 נשים כשבידם ארנק ואחת עם תיק בעל רצועה קצרה. ניתן אם כן להסיק שהאפנה הנשית באותו אתר ובאותה תקופה שבה צולם הוידאו הייתה ארנק-יד.

    03
    אביה

    ובכן, אם בתוך כל הנכתב אתייחס לרגע רק לזוטא : מה קרבו הנשים לאוזנן - אז לא סלולרי , אלא מכשיר שמיעה. בראשית התפתחותם היו מכשירי השמיעה ידניים ומוצמדים לאוזן. הגברת המבוגרת יותר בסרטון הופיעה בסרט של חברת SIEMENS מכשירי שמיעה הגרמנית.
    ולכל השאר בפשטות - סקירה מאלפת ומגרה מחשבתית. תודה.

04
שניר דוד

וואו דיברת על הרבה דברים.
אתייחס לעניין הפרדוקסים של המסע בזמן -
מבחינתי הפתרון של "היקום מתקן את עצמו בדרך מסתורית" הוא הפתרון הכי מכוער ולא מקובל מבחינתי. מזכיר את פתרון ה"אתר" של הפיזיקאים בתחילת המאה ה20.
מה שכן מעניין לדבר עליו הוא פתרון היקומים המרובים שהרי זה פתרון שצף גם בבעיות שמעלה פיזיקת הקוואנטים. הפיזיקה לצערנו לא נותנת את ה"למה" אלא רק את ה"איך". האם פתרון העולמות המרובים הוא נכון? או שיש פתרון אחר? בנתיים אין לנו לא תשובה וגם לא דרך או רעיון איך לבדוק את הנושא. ובכל מקרה איך תשפיע התשובה על התפיסה שלנו את היקום?

בנושא הפיזיקה והמדע של הזמן זהו תחום מרתק, אהובים עליי במיוחד הספרים "היקום האלגנטי" ו"מארג היקום" של פרופ' ברייאן גרין שנוגע בנושא בצורה מרתקת בספרים אלו (על אף שאף אחד מהן לא מתמקד בזמן באופן ספציפי). גם ראיתי ספר חדש בתרגום לעברית שנקרא "קמטים בזמן" שגרין בעצמו אמר על הספר שהוא מרתק. נשמע כמו משהוא ששווה קריאה.

בכל מקרה בעניין מועדון הזמן, זה נשמע כמו קונספט מגניב ומעניין אך לא באמת פרקטי לאיזשהם תוצאות. הרי מי אנחנו בסה"כ? האנושות המתורבתת כולה, שאפשר נניח להסכים שזה משהוא שקיים לא יותר מ8,000 שנים, היא פיפס, בקושי וכלום לעומת 14 מיליארדי השנים של היקום. תקופת הדינוזאורים ארוכה מאיתנו. אנחנו כלום ולא ראויים לשום יחס, יצטרכו לעבור עוד כמה עשרות אלפי שנים (בשאיפה שנשרוד) עד שנתחיל להוות איזשהו גורם ששווה התייחסות ביקום.

    05
    עמי ב.ב

    דוד ידידי, אני מקווה ששמת לב לעובדה שרק סקרתי כמה פרדוקסים עם הסברים בשם אומרם. ברור שמסטיקה ומדע לא הולכים יחד_
    בענייני מועדון הזמן ו"הפיפס".. אכן כך אבל הפיפס הזה הוא "הקטע" שלנו וזה כרגע מה שיש.
    וקמטים בזמן אמנם לא חדש אבל ספר נפלא. וחבל שאתה לא בא לארוע ביום ה (סגור) היית מאד אוהב את ההרצאה שם..

אני לא ממש מבין בזה.
אבל זמן הוא, לעניות דעתי, צורה שבה מתייחסים לדברים (וליתר דיוק, לשינויים במציאות). הוא לא ציר ממשי, שקיים ואפשר לנוע בו אחורה או קדימה, אלא ציר מדומיין שהוא לא רציף, כמו שניתן היה לחשוב, אלא מקוטע. הקיטועים שלו נוצרים מאלפי הנקודות הקטנות שמרכיבות אותו.

זה נראה ככה: …………………………………

נוצר כאן קו שמורכב מהמון נקודות קטנות. הקו הזה אינו אלא אשליה, אבל בתור אשליה היא אמיתית מאוד. תסתכלו לרגע על השעון שלכם: מחוג השניות זז כל שניה, נכון? הוא עובר מנקודה אחת לנקודה שניה, ומציג את הזמן בכך שהוא מנכיח את השינוי. למעשה, הוא מייצר אשליה ובה בעת גם מפרק אותה באמצעות הדילוג שלו. אין פה רצף. השעון קופץ משניה לשניה. בשעון דיגיטלי זה אפילו בולט יותר: השניות מתחלפות. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

בקיצור, אם זמן הוא צורה שבה מתייחסים לשינוי, הרי שבכל פעם שאנחנו נשנה משהו - בהכרח נזוז 'קדימה', לא 'אחורה' (למרות שהמושגים המרחביים האלה לא באמת שייכים), כך שכל הדיון הזה על תנועה בזמן 'אחורה' נראית לי מטופשת, זה שאנחנו מתייחסים לזמן בתור משהו שקיים בצורה אוטונומית, כי הוא נכנס למשוואות פיזיקליות או משהו, לא הופכת אותו ליותר אמיתי.

07
עמי ב.ב

הי יהודה,
אני מודה שלא ממש עמדתי על סוף דעתך, אבל זה לא אומר שום דבר.

כן הספקתי להציץ לרגע בבלוג שלך, הכתיבה מעניינת ואחרת, ונראה לי שזה מקום שצריך לבקר בו קצת יותר באריכות.

    אין לי כ"כ הרבה זמן, אבל אנסה לסדר את הדברים בצורה מובנת יותר.

    זמן הוא הצורה שבה אנחנו מתייחסים לשינויים במרחב. כלומר, בשביל שנזהה זמן חייב להיות שינוי; משהו צריך להיות בעבר X ובהווה Y. אם X נשאר X - הזמן שלו (לצורך העניין) לא זז. עכשיו, הואיל ואנחנו חיים בעולם דינמי, נוצרה לנו תחושה שיש איזשהו ציר זמן. השינוי הזה צריך להיות משמעותי (כלומר שנוכל לזהות שX אינו Y).
    אבל ציר הזמן הזה הוא לא באמת קיים, הוא רצף של שינויים: יום, לילה, יום, לילה וכן הלאה. מעבר בין נקודה אחת לאחרת, כך שנוצרת לנו אשליה של זמן רציף. למעשה, בעצם יצירת השעון אנחנו נותנים לעצמינו אשליה נוספת, שהזמן ניתן לכימוי, שהוא משהו מדיד וכן הלאה. כלומר, יצרנו לעצמו יחידת מידה למדידת שינויים (השניות מתחלפות = יש שינוי = בוא נמדוד שינוי אחד מול אחר). אחר כך החלטנו לתאר את אותה יחידת מידה על גבי ציר. כל זה טוב ויפה, אבל זה לא משנה את הבסיס: אי אפשר 'לנוע' בזמן, כיון שהוא לא מרחב כלשהו. (אולי יותר נכון יהיה לתאר אותו כמו איזה מושג מחשבתי שמאפשר לנו להתייחס לדברים. נניח, כמו 'צבע'. דימוי לא משהו, אבל לא עולה לי דוגמה טובה יותר).

    כך שכל הפרדוקסים של נסיעה בזמן הם מאוד מעניינים כאתגר מחשבתי, בפועל זה בלתי אפשרי - לא פיזיקלית, אלא כיון שאין לך בתוך מה לנוע. זה כמו להזיז את הצבע לאחור: אין לו אחור בכלל. זה גם מאפשר לנו להסביר מדוע לעיתים יש לנו תחושה שהזמן עובר לאט או מהר - כיון שהוא מושג מחשבתי, הוא תלוי בתחושה שלנו.

    [שוב, אני לא ממש מבין בזה. תחום ההתמחות שלי הוא ספרות. זה פשוט מתקשר לצורה שבה כותבים שינויים, אז התעסקתי בזה קצת בעבר.]

10
עדו סוקולובסקי

אם הייתה לי מכונת זמן והייתי חוזר יום אחד אחורה הייתי מוצא את עצמי בחלל שחור וריק . במקום שאליו כדור הארץ עדיין לא הגיע אתמול

12
אופיר סויסה

למה אף אחד מקוראי המאמר לא ישרדו עד 2099? אני בן 16, 2099 היא בעוד 86 שנה, כלומר, אני אהיה בן 102. עם התקדמות הרפואה אני יכול לראות איך זה אפשרי.

13
דביר

מעניין ששלושת הדוגמאות הספרותיות העתיקות שהבאת למסע בזמן מתארות את צורת המסע היחידה שעל פי הידוע לנו כיום אפשרית תיאורטית.

בשלושת הדוגמאות שתיארת , אדם הולך למקום אחר (בעיקר בשתיים הראשונות, אצל חוני המעגל "המקום האחר" קצת פחות מובהק), וכשהוא יוצא ממנו הוא מגלה שהזמן שעבר עליו הינו קצר בהרבה מהזמן שעבר על שאר העולם.

וזה בדיוק מה שיקרה לכל אדם אם הוא יכנס לחללית שנעה במהירות הקרובה למהירות האור.
כלומר, ממלכתו של ברהמה, הארמון התת מימי של אורשימה טארו, ועץ החרובים של חוני המעגל, ניתנים להסבר מבחינה פיזיקאלית, לו רק היו חללית הנעה במהירות יחסותית.

14
עמי ב.ב

אופיר,
מאחל לך שתהיה שם. בהחלט נראה אפשרי מה שאתה אומר.

דביר, אני לא יכול להתאפק..אסטרונום בריטי ידוע בשם מרטין ריס מדבר בין היתר בתחילת הסדרה שלו בבי.בי.סי (are we real) על האפשרות שאולי יש משהו באגדות ודברי הקדמונים. http://youtu.be/oyH2D4-tzfM

17
לשניר דוד ובכלל..

אבל "יקום המתקן עצמו בדרך מסתורית כלשהי" יכול להתייחס לתופעה משוערת של אין ספור 'יקומים פרטיים' (בוורסיה חז"לית - אדם הוא עולם מלא. נכון, הם מתייחסים להיבט הרגשי פסיכולוגי הומני אתי, וכמובן לא המדעי, או מה שהאנושות יכולה לתפוס כמדע, אבל לעיתים קורה שלתחושות או לתפיסות עתיקות מתבררת תשתית מדעית...) - הכוונה שהיקום כה מורכב וכה מעבר לידיעתנו, עד שיתכן שכול אחד מאתנו בעצם נמצא ביקום משלו, שרק תפיסותיו ומושגיו ו"האני" שלו יכולים לעשותו שלם עבור עצמו, למרות כול האבסורד ואי ההתאמה. לא יודע אם הצלחתי להסביר את הרעיון. גם ההצעה הזו בעצם יושבת על התחושה הידועה למדי (מודרנית במקרה זה) של בדידות האדם, היותו לבד בעולם וכדומה. בכ"א רציתי לצאת דחוף להגנת הפתרון השלישי, שאינו ראוי לבוז. דווקא מדובר ברעיון עמוק ומורכב, אם לוקחים אותו לכוון של פיצול היקום, ליקומים כמספר האנשים.