מועדון ילדי הפלא

כוכבים צעירים הם תופעה נדירה, ונדיר אף יותר למצוא כוכב צעיר שלא כבה במהירות. מה מבדיל בין ילדי הפלא ששורדים לאלה שנשכחים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

נניח לרגע שאתם יכולים לבחור את הגיל שבו תגיעו ליעד המקצועי או המחקרי שאליו אתם שואפים. באיזה גיל תבחרו? לא תרצו להגיע אליו מוקדם ככל האפשר? תוכלו להיות אחד מאותם עילויים שנכללים ברשימות בנוסח ״30 לפני 30״, שמבלים את חייהם בצמרת ומדלגים מהפורום הכלכלי העולמי ל-TED, ומשם ממשיכים לערב הגאלה של רשימת Time 100. בסופו של דבר תזכו גם ב"פרס הגאונות" של קרן מקארתור, בפרס פריצקר או במדליית פילדס.

מועדון ילדי הפלא מלא באנשים שנהנו מהצלחה אדירה כזו כבר בגיל צעיר. היא כוללת את רוב השחקנים-ילדים, ענקי טכנולוגיה רבים ואת כל אלה שממלאים את רשימות הצעירים המבטיחים. למרות שמדובר בקבוצה מובחרת, החברות בה עלולה לשבש את מהלך חייו של אדם. הצלחה מוקדמת עלולה ליצור מתחים ולדרוש פשרות ש"גאוני מקארתור" מבוגרים יותר לא נדרשים להן. אם השלמתם את מפעל חייכם לפני גיל 30, האם אתם הופכים למטרה לחִצי המתחרים? כיצד מתבגרים בחן? האם אתם מוגבלים על-ידי הפחד שלעולם לא תוכלו להתעלות על הצלחתכם הראשונה, או דווקא על-ידי הציפייה שכל דבר שתעשו בעתיד צריך לבוא לכם בקלות? האם תהיו מסווגים לעד כ"כוכב צעיר" בגלל הישגיכם?

כוכבים צעירים שמתגברים על משוכות פסיכולוגיות כאלה הם בדרך כלל בעלי דחף יצירתי המאפשר להם להמשיך וליצור, והם מסוגלים גם לעשות הפרדה בין הצלחתם המטאורית לזהותם כבני אדם. אצל כוכבים שלא מסוגלים לעשות זאת, גדל הסיכוי להישאר בגדר הצלחה חד-פעמית. בגיל 19 קשה לדעת אם הצלחה נובעת מכישרון אדיר או ממזל אדיר. אלה שממשיכים להצליח לא מתעסקים בשאלה הזאת, גם אם העולם ממשיך לנסות ולגלות את התשובה.

בגיל 19 קשה לדעת אם הצלחה נובעת מכישרון אדיר או ממזל אדיר. אלה שממשיכים להצליח לא מתעסקים בשאלה הזאת, גם אם העולם ממשיך לנסות ולגלות את התשובה

עטיפת אחד מספרי ״ארגון״ שכתב  כריסטופר פאוליני בגיל 16

עטיפת אחד מספרי ״ארגון״ שכתב כריסטופר פאוליני בגיל 16

כריסטופר פאוליני לא ניסה לשבור שיאים כילד מפרדייס וואלי, מונטנה, שם הוא רכש את השכלתו במסגרת של חינוך ביתי. אחותו, אנג'לה, הייתה למעשה בת-כיתתו היחידה. הוא למד לאהוב לקרוא ולספר סיפורים. את המקבילה לתעודת בגרות הוא השיג כבר בגיל 15, ואז התחיל לכתוב את הסיפור שהפך ל"אראגון", ושפורסם בהוצאה עצמית על-ידי המשפחה. אראגון הוא ספר פנטזיה לנוער, בדומה לספרים שפאוליני עצמו אהב לקרוא. "הייתה לי אובססיה מגוחכת לספרים", הוא מספר לי בטלפון. "הייתי שוקע בקריאה עד לכדי ניתוק מכל דבר אחר". נדרשה לפאוליני שנה, פחות או יותר, לתכנן את עלילת אראגון, הספר הראשון מבין ארבעה בסדרת "הירושה". "אף פעם לא סיפרתי לחברים שלי שאני כותב ספר. לא רציתי להשוויץ". רצה הגורל ואחד מקוראיו הראשונים של אראגון היה בנו החורג של הסופר קרל היאסן. כשהיאסן קרא את הספר בעצמו הוא התרשם מאוד והראה אותו למו"ל שלו. וכך, בגיל 17, הפך פאוליני לאחד מסופרי הוצאת קנופף. הספר פרץ לרשימת רבי המכר, ועד כה מכרה הסדרה כ-34 מיליון עותקים ברחבי העולם.

פאוליני היה אז נער מתבגר, ולכן הוריו היו צריכים לחתום על החוזה שלו. "גילי הצעיר תרם לשיווק הספר, ובמובן מסוים גם הגן עליי: אף אחד לא רוצה להרביץ לתינוק", הוא אומר. ״[בזכות הגיל] קיבלתי תשומת לב, אבל חלקה היה שלילי. אני שמח שלא ידעתי למה אני נכנס", הוא מודה כעת, בגיל 31. הוא גם מאמין שכתיבתו השתפרה. "כתבתי כמה משפטים גרועים מאוד אז, ואני עדיין כותב משפטים גרועים, אבל פחות ופחות. עכשיו יש סיכוי של 80-90 אחוז שאצליח להביע את מה שאני רוצה לומר".

סופר

״ילד הפלא״ כריסטופר פאוליני

כמו כוכבים צעירים אחרים, פאוליני חשש שהצלחתו נבעה בעיקר ממזל: "הרגשתי לחץ אדיר להוכיח בספר השני שההצלחה שלי לא הייתה מקרית. רציתי לבחון את עצמי. לא הרגשתי כמו סופר עד הספר השלישי". פאוליני סיים את הטטרלוגיה שהתחילה באראגון, וכעת הוא כותב ספר מדע בדיוני. "אני מרגיש צורך להוכיח שאני יכול להמשיך הלאה מסדרת 'הירושה', אבל אני לא צריך להשתוות אליה. האם הספר הבא שלי ימכור אותו מספר עותקים? בכל סדרה, הספר הראשון הוא תמיד הנמכר ביותר. חשבתי על זה לא מעט. מה שלא יקרה, מבחינתי הכול בסדר".

יכול להיות שהסירוב להביט לאחור הוא הדבר החשוב ביותר למי שרוצה להמשיך להגיע להישגים אחרי ימי ההצלחה הראשונים, המסחררים. בארי לובטקין, פסיכולוג ממנהטן, יודע זאת היטב גם כחלוץ בתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, וגם מהמטופלים המצליחים שהוא פוגש בקליניקה שלו. השוואת עבודתך הקודמת לעבודתך הנוכחית "היא מבוי סתום", הוא קובע. "כשמביטים לאחור, תמיד חוזרים להתחלה הסוערת של הקריירה. מבחינה רגשית אף אחד אינו נלהב יותר מאשר אדם בשנות ה-20 לחייו או בתחילת שנות ה-30, שרק עלה על דרך נהדרת" (פאוליני נזכר שרוח הנעורים שלו הרגיזה סופרים מבוגרים יותר כשהוא רק התחיל להגיע לאירועי תעשייה). "אי אפשר שלא לאבד חלק מהמרץ הזה; הרעיונות שלך נעשים מעט שחוקים או מיושנים".

ילדה דוגמנית

ברוק שילדס בת 12 בסרט Pretty Baby

ברוק שילדס הייתה דוגמנית ושחקנית מצליחה כבר כילדה יפהפייה בעלת עיני איילה. בגיל 12 היא כיכבה בסרטו של לואי מאל, Pretty Baby. היא גדלה בניו יורק ובניו ג'רזי, גרה בעיקר עם אמה, וכך הייתה עדה מקרוב לפירות עמלה. "ההצלחה הנחילה בי מוסר עבודה מסוים", אמרה שילדס. "אמרתי לעצמי, אה, אם אני אעשה את זה אני אוכל לקנות מכונית יפה יותר? ואם אקבל עוד עבודה, זה אומר שנוכל לעבור מדירה לבית גדול?" הודות לתרבות הדוגמנות (והתקשורת) הרגועה של שנות ה-70, הרגישה שילדס שהיא יכולה "בעצם להמציא את הכללים", ועברה ממטלה למטלה, ומבילוי לבילוי, עם פמליה ששימשה לה כמשפחה מורחבת. "כבר בגיל צעיר ראיתי הרבה", היא אומרת. "התרגלתי לדחייה. משהו רציני צריך לקרות כדי לבלום אותי, כי תשתית הביטחון העצמי והשימור העצמי הונחה כבר בשלב מוקדם".

ב-1980, בגיל 14, הפכה שילדס לדוגמנית הצעירה ביותר שהופיעה על השער של "ווג". בגיל 15 היא כבר הייתה על השער של "טיים", וחנכה את "המראה של שנות ה-80".
"לא הייתי יודעת איך לבטא את זה אז", היא ממשיכה, "אבל יופי היה רק חלק אחד מהעניין. לא שלטתי בזה, זה משהו שפשוט היה שם, ולא יכולתי לקחת עליו את הקרדיט. אבל על ההתנהגות שלי יכולתי לשלוט, ותמיד הקפדתי להיות מנומסת ולהתנהג יפה. אם יופי הוא כל מה שיש לך – בייחוד כשמגיעים לגיל 28? 40?" מחשבותיה נודדות. שילדס, שתהיה בת 50 במאי, אומרת שההישג המרשים ביותר שלה הוא השלמת הלימודים האקדמיים. היא סיימה את לימודיה בפרינסטון בהצטיינות, ב-1987. "זה עמד ביחס ישיר לכמות ההשקעה שלי. ואני עשיתי את זה בכוחות עצמי. לא הלכתי ללמוד כדי להוכיח משהו", היא אומרת. "אבל השכלה היא לא דבר ארעי או הפכפך".

שילדס הבינה בגיל צעיר את ההבדל בין מזל לעבודה קשה – אותו מאזן נסיבתי, שילדי פלא שמודעים לעצמם מתקשים לעתים קרובות לנהל. היא אימצה לעצמה גישה מבוססת הישגים, והדבר שימש לה משקל-נגד לדגש שהעולם שם על המראה שלה

שילדס הבינה בגיל צעיר את ההבדל בין מזל לעבודה קשה – אותו מאזן נסיבתי, שילדי פלא שמודעים לעצמם מתקשים לעתים קרובות לנהל. היא אימצה לעצמה גישה מבוססת הישגים, והדבר שימש לה משקל-נגד לדגש שהעולם שם על המראה שלה, שעליו לא יכלה לקחת קרדיט.

שילדס מגלמת דפוס חשיבה מוכוון-צמיחה שקרול דווק (Dweck), פסיכולוגית מסטנפורד, הפכה לזעקת קרב תרבותית בעשור האחרון – האמונה שעבודה קשה (כמו גם כישלון בלתי נמנע) היא המפתח להצלחה, ולא תכונות קבועות כמו אינטליגנציה. דווק גילתה שלאנשים מוכווני-צמיחה יש סיכוי גדול יותר להתמיד, ליטול סיכונים ולפתח דימוי עצמי בריא, ושדפוסי חשיבה מתגבשים בגיל מוקדם, אך אפשר לשנותם בעזרת תפיסות נכונות ועידוד מצד מבוגרים. כשמעודדים אדם בעל-הישגים לפתח מיומנויות, קרי כשהדגש אינו על כישוריו המולדים, אפשר למנוע מצב שבו הוא יקרוס תחת לחץ. "הלימודים באוניברסיטה היו גלגל ההצלה שלי", מתעקשת שילדס. "לא הבנתי את זה כאדם צעיר. בזכות ההשכלה יכולתי לשרוד את כל הבולשיט".

כשמעודדים אדם בעל-הישגים לפתח מיומנויות, קרי כשהדגש אינו על כישוריו המולדים, אפשר למנוע מצב שבו הוא יקרוס תחת לחץ

שילדס נשואה לכותב והמפיק הקומי כריס הנצ'י. הם גרים בניו יורק ויש להם שתי בנות. הרזומה העמוס שלה כולל תפקידים ראשיים בסיטקומים ובהצגות ברודוויי, וגם ספר זיכרונות רב-מכר – Down Came the Rain: My Journey Through Postpartum Depression. אבל היא ממשיכה להיאבק בגלוי בחותם שהותירה בה הכוכבות שהשיגה בגיל צעיר, בין השאר בספר זיכרונות שעוסק במערכת היחסים המורכבת שלה עם אמה והמנהלת שלה, טרי – There Was a Little Girl: The Real Story of My Mother and Me (שבעקבותיו זכתה להופיע פעם נוספת על השער של מגזין "פיפל"). שילדס הופיעה לאורך השנים בכל רשימה אפשרית, כולל "היפים ביותר", "המרתקים ביותר" ו"המסקרנים ביותר" של פיפל. ב-2006, לאחר שהופיעה ברשימה בשנים קודמות, היא שאלה את עצמה, "המממ... הגיע לי להיות שם? אני עדיין ראויה? מתי אומרים די?"

אף אחד אינו חסין מפני חרדת קריירה וחרדת מעמד, ולא משנה עד כמה הוא מוכוון-צמיחה. גייל סאלץ, פסיכיאטרית ממנהטן, מציינת ש"ברגע שהיה לך להיט גדול, לייצר עוד אחד זו משימה מרתיעה, אבל אתה חייב להיות מוכן להמשיך לצעוד קדימה". לובטקין חושב שאצל לקוחותיו המצליחים ביותר יש אהבה גדולה למקצוע שלהם מחד גיסא ופחד מכישלון מאידך: "הפחד מניע אותם. החשש שהכול יקרוס בבת אחת". אפילו לינה דנהאם, התופעה הצעירה שפיצחה לכאורה את הנוסחה של תרבות הפופ, אינה חסינה בפני הפחד הזה. לפני שעלתה העונה השלישית של הסדרה "בנות" ב-HBO, אמרה היוצרת והכוכבת בת ה-28 לניו יורק טיימס שהיא "הפכה לפקעת עצבים מסוג אחר לגמרי. העונה הראשונה הייתה בשבילי כמו בת מצווה, חתונה ויום הולדת בחבילה אחת", היא הסבירה. "וכשממשיכים להתקדם בקריירה, מלוות אותך חרדות אחרות. אין לך אותה מידה של אושר טהור, ברור, חסר מעצורים".

בנות

לנה דנהאם בפסטיבל טרייבקה בניו יורק, 2012. צילום: דיוויד שנקבון

יש כוכבים צעירים שהתפרסמו בזכות הישגים שלא קשורים כלל לזהות המאוחרת שלהם, והפער הזה מבליט לעתים קרובות את ההבדל בין תהילה קצרת-ימים להצלחה מתמשכת. כסטודנט בפרינסטון ב-1976, הבין ג'ון אריסטו פיליפס איך לבנות פצצת אטום, מעשה שתיעד בעזרת שותפו לדירה, דייוויד מיכאליס, בספר Mushroom: The Story of the A-Bomb Kid. למרות שמו המפואר, פיליפס היה עצלן בפרינסטון, ילד שעבר מאוניברסיטת קליפורניה שבברקלי, שבעברו "תקופת מבחן אקדמית". הוא היה ידוע בקמפוס בעיקר כמי שגילם את הקמע של האוניברסיטה, "הנמר של פרינסטון", ולא כמי שבנה נשק גרעיני. "אנשים לא קינאו בי בקולג'", הוא מספר לי בשיחת טלפון מוושינגטון די. סי., שם נמצא המטה של "אריסטו בע"מ" (Aristotle, Inc.), חברה לייעוץ פוליטי שהוא הקים ומנהל. "הם היו בהלם. הם ידעו שאני בתקופת מבחן. זאת הייתה", הוא מתאר בלשון המעטה, "סנסציה די גדולה בזמנו".

פיליפס הגיש את עבודתו למרצה שלו, הפיזיקאי והמתמטיקאי פרימן דייסון (Dyson), והעובדה שסטודנט לתואר ראשון הבין איך לבנות פצצת אטום הפכה במהירות לחדשות בינלאומיות. תוך זמן קצר ניסתה ממשלת פקיסטאן ליצור איתו קשר כדי לרכוש את תוכניתו. "הממשלה הצרפתית ביטלה מכירת נשק לפקיסטאן", הוא אומר.

כיום התוכנית הזו מייצגת בעיני פיליפס רק חלק קטן מחייו, משהו ששייך להיסטוריה הססגונית שלו. "זה היה אחד השיאים שלי. אבל מאז אני ממשיך ליהנות ממה שאני עושה בתחום הפוליטיקה והדמוקרטיה". בשנות ה-20 לחייו הוא ניסה פעמיים להיבחר לבית הנבחרים כדמוקרט במחוז הרביעי של קונטיקט. הוא הפסיד בשתי הפעמים. "אריסטו בע"מ", החברה שהקים ב-1983 יחד עם אחיו דין, עוסקת במחקר פוליטי ובהשפעה פוליטית. ניכר שהוא מעדיף לדבר על הפרק הזה בחייו. "אנחנו ספקי הטכנולוגיה העיקריים לקלפיות. אנחנו דוגמים כאן ובחו"ל, אנחנו המותג הלא-מפלגתי הגדול ביותר בפוליטיקה", הוא מסביר. אבל אחרי השיחה אני ממשיכה לקרוא עוד על פיליפס, ומגלה שהוא היה כל כך נחוש לגלם את עצמו בסרט טלוויזיה משנות ה-80 המבוסס על ספרו, שהוא טס ללוס אנג'לס כדי להיבחן לתפקיד, ואף זכה בו (הסרט מעולם לא נעשה). נראה שהתוכנית לפצצה היא רגע שהוא היה רוצה להאריך. "לא", הוא מוחה. "אני לא הצלחה חד-פעמית. אני מנסה להיות עקבי. כשאני חושב על השארת חותם, אני מבין שהעבודה ב'אריסטו' לא פחות חשובה, אבל היא לא זוכה לתשומת לב כה רבה".

ריצ'רד ברוקהייזר ב-2011. הוא התפרסם לראשונה ב-1969 לאחר שכתב העת National Review פרסם מאמר שלו ככתבת שער. צילום: מרכז מיילס

ריצ'רד ברוקהייזר ב-2011. הוא התפרסם לראשונה ב-1969 לאחר שכתב העת National Review פרסם מאמר שלו ככתבת שער. צילום: מרכז מיילס

מסלול חייו של הסופר והעיתונאי ריצ'רד ברוקהייזר (Brookhiser) מספק לנו נקודת מבט נוספת על הצלחה מוקדמת שמתחילה בעולם אחד וממשיכה לאחר. בגיל 23 הוכתר ברוקהייזר על-ידי ויליאם פ' באקלי, עורך מגזין ה-National Review ואייקון שמרני, כיורשו במגזין – אבל ההצעה הוסרה לאחר כעשר שנים. ברוקהייזר התפרסם לראשונה כשהיה בכיתה ט'. השנה הייתה 1969, ובניגוד לרוב בני גילו, הוא התנגד להתנגדות למלחמת וייטנאם. מדי שבוע הוא שלח מכתב לאחיו הגדול שלמד באוניברסיטה. באחד מהם הוא מתאר את מה שהיה בעיניו פעילויות מחאה טיפשיות בתיכון אירונדקוי ברוצ'סטר, ניו יורק. גינויי המלחמה שם נראו לו לא-אותנטיים במקרה הטוב. אביו נהנה מקריאת המכתב והציע לברוקהייזר הצעיר להגיש אותו ל-National Review, שמומן על-ידי באקלי – אינטלקטואל ידוע, סופר, נהנתן ואישיות טלוויזיונית. המכתב ההוא הפך לכתבת השער של המגזין ב-24 בפברואר, 1970, למחרת יום הולדתו ה-15 של ברוקהייזר: נעוריו ותפיסתו ה"לעומתית" הפכו לסיפור חדשותי. בשלב מאוחר יותר, כשלמד בייל והיה מתמחה ב-National Review במהלך הקיץ, הזדמן לברוקהייזר לצפות בבאקלי מקרוב וליהנות מנדיבותו. אחת מבעלי בריתו הקרובים ביותר הייתה פריסילה באקלי, אחותו של ויליאם והעורכת בפועל, שהפצירה בו לדחות את לימודיו בבית הספר למשפטים אחרי התואר הראשון ולחזור לעבוד במגזין במשך שנה. שם, בגיל 22, היה ברוקהייזר צעיר העורכים, צעיר הרבה יותר מכולם, מלבד המתמחים.

יום אחד לקח אותו ויליאם באקלי לארוחת צהריים והכריז, "ריק, החלטתי שיום אחד תירש את מקומי". ברוקהייזר היה בן 23 בשלב הזה, עדיין טירון, הצעיר מבין חברי המערכת. הוא התקשר לייל והודיע שלא יתחיל ללמוד בבית הספר למשפטים, אבל שמר את הדבר בסוד; היחידה שידעה הייתה אשתו, הפסיכולוגית והסופרת ג'ין סייפר. "זה לא היה כמו לקבל את אקסקליבר", אומר ברוקהייזר. "זה היה כמו חליפת שריון שלמה. הייתי נרגש ומעט מבולבל. ידעתי באיזה קצב הוא חי". להיות ויליאם פ' באקלי הבא משמעותו לנאום נאומים, לנסוע בעולם, להתרועע בחברה הגבוהה. "הוא בטח חשב שאני בדיוק כמוהו. אני לא אדם צנוע, ובהחלט חשבתי שאני כותב מוצלח", הוא אומר, אבל הפעילויות האחרות, כמו ניהול צוות, לא באו לו בקלות, הוא לא רכש את היכולות האלה במסגרת חינוכו הצנוע יותר.

קרוב לעשר שנים לאחר מכן, אחרי הצלחתו המוקדמת והבטחותיו של באקלי, התחוללה בסיפורו של ברוקהייזר תפנית חדה. בקיץ 1987, כשהיה ברוקהייזר עורך בכיר במגזין, הוא מצא על שולחנו מכתב שעליו המילה "חסוי". "כעת ברור לי", כתב באקלי, "שאינך מתאים לתפקיד העורך הראשי לאחר פרישתי... עליי להבהיר לך מיד שההחלטה הזאת אינה ניתנת לביטול". באקלי המשיך והסביר לברוקהייזר שחסר לו "הניצוץ הניהולי", והוא עודד אותו להתמקד בכישרון הכתיבה שלו, שאותו יש "להעדיף בבירור" על פני כישרונו כמנהל.

ברוקהייזר היה המום וזעם על ההחלטה, גם אם התיאור היה מדויק. "הרגשתי שאני הופך מילד מפותח לגילו לילד מפגר", הוא כתב בספר זיכרונות על חייו לצד באקלי – Right Time, Right Place. "הייתי צריך להתחיל לעבוד כפרילנס. בגיל 32 התחלתי לעשות דברים שהייתי אמור לעשות בגיל 22". הוא מצא דרך להמציא את עצמו מחדש ולהפיק את המרב מהשינוי שנכפה עליו. "כשהגעתי לגיל 40, התחלתי לכתוב ביוגרפיות היסטוריות. אני עדיין מרגיש מוזר כשאנשים אומרים שאני היסטוריון. אין לי דוקטורט, לא למדתי היסטוריה אמריקאית באוניברסיטה, ואני מרגיש שאני לא מכיר את מוסכמות התחום, ובכל זאת היסטוריונים בכירים נתנו לספרים שלי ביקורות טובות, אז לפחות זאת חותמת איכות". ברוקהייזר, שיהיה בן 60 בפברואר, כתב 12 ספרים, האחרון שבהם הוא Founders' Son: A Life of Abraham Lincoln. "אני מרגיש שאיכשהו היה לי מזל", הוא אומר, "בגלל המסלול המוזר של הקריירה שלי". הוא ממשיך לכתוב ב-National Review.

ילד פלא

רון הווארד במופע של אנדי גריפית׳, 1961.

גם רון הווארד בן 60, וכבר 55 שנה שהוא מצליח ומפורסם – שני תארים שונים מאוד זה מזה. הוא התחיל את הקריירה כשחקן-ילד ב"מופע של אנדי גריפית", ואז כמתבגר ב"ימים מאושרים", אך הוא עובד באופן קבוע כבמאי קולנוע וכמפיק מאז 1977, כשביים את Grand Theft Auto. הוא נשוי לחברתו מהתיכון, שריל, ויש להם ארבעה ילדים. "קראתי פעם שקתרין הפבורן תמיד המעיטה בערך הישגיה, כי היא באה ממשפחה עשירה והיו לה הזדמנויות גדולות כל כך שאילולא הייתה מממשת אותן, זה היה נורא", אומר הווארד. "אני מבין למה היא מתכוונת. אמנם לא באתי מרקע זהה, אבל היה לי מזל לגדול במשפחה עם הרבה חשיפה לתחום. התמיכה המשפחתית שלי בתעשייה סיפקה לי את הכלים להצליח. הדבר היחיד שעליו אני יכול לתת לעצמי קרדיט הוא שלא חרבנתי את זה. וגם שרציתי את זה".

אביו של הווארד, ראנס, הוא שחקן בעצמו, וכבר בתחילת הקריירה הארוכה של בנו הוא הציג בפניו את התהילה וההצלחה בהקשר הנכון. "הדבר הגדול ביותר שאבי עשה בשבילי היה לתת לי פרספקטיבה. הוא ידע שאנשים אחרים תופסים את מה שאני עושה עם החיים שלי כדבר יוצא דופן יותר ממה שהוא באמת. אני לא מנסה להמעיט בערך ההישגים שלי, אבל זה פשוט היה המסלול שעליתי עליו, לעשות משהו מוקדם מהרגיל. אבי היה אומר, 'כשילדים ניגשים אליך בבית הספר ושואלים איך זה להיות כוכב טלוויזיה, אתה צריך לשאול אותם אם הם מחלקים עיתונים". בזמנו, כל ילד בגיל 10 חילק עיתונים בשכונה שלי בברבנק, קליפורניה. 'תאמר להם שזה אותו דבר. הם מקבלים את העיתונים ב-04:30 או 05:00, הם מקפלים אותם, קושרים אותם בגומיות, והם צריכים לשים אותם על האופניים ולחלק אותם כמו שצריך. ואז הם מסיימים את העבודה, והם צריכים ללכת לבית הספר ולמלא את שאר החובות שלהם. אתה צריך לקום בבוקר ולשנן את השורות שלך, ואז אתה צריך לבוא לעבודה ולעשות מה שהבמאי אומר לך. ואחר כך אתה צריך ללכת לבית הספר ולמלא את שאר החובות שלך'".

אלה שמצליחים בגיל צעיר ומרגישים בנוח עם ההצלחה, מבינים עד כמה הם ברי-מזל; הם יודעים שיש פה גם "מזל של מתחילים", גם אם קשה לכמת את מידת השפעתו. ויש להם גם יכולת להתמיד ולא להיעשות שאננים או מדוכדכים כשהפרויקט הבא שלהם לא משתווה לקודמים. הם למדו לנרמל את יוצא הדופן, בדיוק כפי שראנס הווארד לימד את בנו רון לעשות. בסופו של דבר, אלה שמצליחים כבר מהתחלה מוכיחים אמת אוניברסלית לגבי הצלחה: יהיה גילך או ניסיונך אשר יהיה, אם אתה לא אוהב את מה שאתה עושה, לא תוכל ליהנות מהישגיך באמת ובתמים. "יכול להיות שאף פעם לא יהיה לי עוד רב-מכר", אומר פאוליני, "אבל הכתיבה חוללה שינוי בחיי לא פחות משהיא חוללה שינוי בחיי הגיבור בסדרה שלי".

ליסה בירנבך חיברה 20 ספרים, בהם The Official Preppy Handbook ו-True Prep.

Reprinted from Psychology Today. ©2014 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ליסה בירנבך, Psychology Today.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מועדון ילדי הפלא