מועדים לשמחה

מה מביא אותנו למהר ולהתחמם בלהבותיו של בית שכנינו שעולה באש? זרקור פסיכולוגי על התנאים שבהם אסונם של אחרים הופך למקור שמחה עבורנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

שמחה לאיד היא רגש מבלבל: מחד גיסא, היא רגש מהנה, ויש שיאמרו המהנה שברגשות. ומאידך גיסא, היא נראית לנו מגעילה ולא אנושית, סדיסטית אפילו, מפני שאנו יודעים שעלינו להיות עצובים – לא שמחים – על מר גורלם של אחרים. בניגוד לאנשים רבים, אני מודה שרגש זה פוקד אותי מדי פעם. אני מניח שאינני שונה בכך משאר הבריות, ואני מאמין שהשמחה לאיד הטיפוסית איננה כה שלילית כפי שרוב האנשים מעריכים. כוונתי איננה להראות שהשמחה לאיד היא מעלת צדיקים; יחד עם זאת אינני סבור ששמחה לאיד היא חטא שהחוטאים בו ראויים להיצלות באש הגיהינום. בכל מקרה, לפני שמעריכים באופן שלילי או חיובי את רגש השמחה לאיד, ראוי לתאר את טבעו. גם השמחה לאיד ראויה למשפט הוגן, שבו, לפני גזר-הדין, מתבררות העובדות עצמן.

כדי להבין את הדיסוננס הזה, עלינו להבחין בין שמחה לאיד, הרגש, לבין התנהגות סדיסטית. בשני המקרים אדם מפיק הנאה מצרותיו של אחר, אבל בעוד ששמחה לאיד היא רגש שבבסיסו, כמו בבסיסם של רגשות אחרים, נמצא יסוד השוואתי, סדיזם הוא התנהגות שמהותה הפקת הנאה מהסבה מכוונת של כאב לאדם אחר. לכן שמחה לאיד אינה נלוזה מבחינה מוסרית כמו סדיזם.

היסוד ההשוואתי

שמתם לב שכל מי שנוסע לאט יותר מכם הוא אידיוט, וכל מי שנוסע מהר יותר הוא מטורף?

ג'ורג' קרלין

רגשות אינם עמדות תיאורטיות מנותקות; הם חוויות המתייחסות למצבו האישי, ובייחוד ההשוואתי, של האדם. כדי להבין דבר מה, יש להשוותו לחלופות שונות. זה נכון לא רק לתהליכי חשיבה אינטלקטואליים, אלא גם לרגשות. אך בעוד שהשוואות אינטלקטואליות מבטאות לרוב השוואה תיאורטית ואובייקטיבית, השוואות רגשיות נעשות מפרספקטיבה אישית, מונעת מאינטרסים. השוואת מצבנו הנוכחי למצב קודם עלולה לעורר רגשות כגון עצב ואושר; את ההשוואה למצב אידיאלי נהוג לקשר לאכזבה, תקווה, פחד, אהבה, שנאה, תשוקה מינית וגועל; ההשוואה למצבם הנוכחי של אחרים עשויה לעורר בנו רגשות כמו קנאה, צרות עין, רחמים, חמלה, שמחה בשמחתם של אחרים ושמחה לאידם; ואת ההשוואה למצבים נורמטיביים נהוג לקשר לגאווה, בושה, אשמה וחרטה. יש רגשות המיוחסים לכמה סוגי השוואות בעת ובעונה אחת. לדוגמה, כעס והכרת תודה כרוכים לעתים קרובות בהשוואה למצב קודם ולמצב "ראוי" (קרי המצב שבו, לדעתנו, ראוי שנהיה). הערכות השוואתיות רגשיות גוברות לרוב על הערכות לגבי מצבנו האבסולוטי.

חשיבותו של היסוד ההשוואתי ברגשות מתבררת במקרים שבהם היסוד הזה חזק כל כך עד שהוא מאפשר לאנשים שמצבם רע יותר מאחרים, מבחינה אובייקטיבית, להיות בכל זאת מאושרים יותר

חשיבותו של היסוד ההשוואתי ברגשות מתבררת במקרים שבהם היסוד הזה חזק כל כך עד שהוא מאפשר לאנשים שמצבם רע יותר מאחרים, מבחינה אובייקטיבית, להיות בכל זאת מאושרים יותר. דוגמה מאירת עיניים לכך עולה ממחקר שמצא כי זוכים במדליית ארד באולימפיאדה נוטים להיות מאושרים יותר מאשר זוכים במדליית כסף. ההסבר שמציע המחקר לממצא מפתיע זה הוא שהחלופה שהזוכים במדליית כסף רואים לנגד עיניהם היא הזכייה בזהב, בעוד שהזוכים בארד רואים לנגד עיניהם מצב שבו לא היו זוכים במדליה כלל. הזוכים בכסף מרוכזים בפספוס מכיוון שיש הבדל איכותי בין המקום הראשון לבין כל שאר המקומות, והמעמד הנעלה הזה נראה להם קרוב כל כך. הזוכים במדליית הכסף היו באותו מרחק מזכייה בארד, אבל ההשוואה כלפי מטה לא טומנת בחובה שינוי סטטוס מהותי. לעומת זאת, הזוכים בארד יתמקדו בהשוואה מטה, ויש הבדל קטגורי בין המקום השלישי לרביעי. מצבם של הזוכים במדליית הכסף דומה למצבו של אדם שמפספס זכייה בפרס גדול, וזוכה רק בסכום ניחומים צנוע על כך שכמעט הצליח. הפרס מסב לו הנאה מסוימת, אבל הידיעה שהיה כה קרוב לפרס הגדול והפסיד אותו תתעורר מדי פעם בפעם ותחרב רגעים שמחים.

שמחה לאיד

לכולנו יש די כוח לשאת את צרותיהם של אחרים.

פרנסואה דה לה רושפוקו

אף על פי ששמחה לאיד היא רגש נפוץ, לשפות רבות אין מונח בעבורה. אנשים רבים חושבים ששמחה לאיד היא הרגש הנורא מכול ולכן, ההערכה השלילית הקיצונית הזו עלולה להוביל לניסיון קולקטיבי להדחיק את התחושה הזו. מובן שיש התנהגויות, כמו אכזריות וסדיזם, שהן גרועות יותר מבחינה מוסרית מאשר שמחה לאיד, ובכל זאת הוקדשה להן מילה משלהן. אבל לגבי התנהגויות אלה אין ספק מוסרי: אין מערערים על שליליותן, ורוב האנשים מצליחים להימנע מהן. שמחה לאיד היא עניין שונה מכיוון שהיא נפוצה מאוד, והעובדה שהיא נתפסת כשלילית לא משפיעה על קיומה. לכן יש נטייה להדחיק את ההכרה הציבורית בה. הדחקה קולקטיבית כזו לא יכולה להימשך לעד, מכיוון שאנשים רבים בכל זאת מכירים בשכיחותו של הרגש הזה. ואולי יש גם מודעות גוברת לכך ששמחה לאיד אינה שפלה, מבחינה מוסרית, כפי שנהוג לחשוב. זו טענתי, ואני אמחיש אותה בעזרת ההבדלים שבין שמחה לאיד – רגש נפוץ – לבין האכזריות המאפיינת התנהגות סדיסטית.

לשמחה לאיד יש שני מאפיינים ברורים: השמחה שלנו ומר גורלם של אחרים. מאפיינים אלה מביעים את המהות ההשוואתית של השמחה לאיד: העובדה שמצבם של אחרים רע יותר משלנו משפרת את מצבנו במידת מה

לשמחה לאיד יש שני מאפיינים ברורים: השמחה שלנו ומר גורלם של אחרים. מאפיינים אלה מביעים את המהות ההשוואתית של השמחה לאיד: העובדה שמצבם של אחרים רע יותר משלנו משפרת את מצבנו במידת מה. המאפיינים האלה מעידים על קונפליקט משמעותי בין ההערכה החיובית של מצבנו שלנו לבין ההערכה השלילית של אדם אחר. אחת הסיבות המרכזיות להנאה מצרותיו של אדם אחר היא שגורלו הרע משפר איכשהו את מצבנו היחסי, ולכן נתפס כדבר חיובי. במובן זה שמחה לאיד דומה מאוד לקנאה: בשני המקרים, ההשוואה הכרחית. אבל בניגוד לקנאה, בשמחה לאיד אנחנו נמצאים בעמדה העליונה. היסוד ההשוואתי הוא מהותי לכל הרגשות, אבל הוא מהותי אף יותר במקרים הנוגעים לגורלם של אחרים.

חשיבות היסוד ההשוואתי בשמחה לאיד מתבררת במקרים יומיומיים רבים. לדוגמה, כשאנחנו נוסעים בכיוון אחד ורואים שבכיוון ההפוך התנועה עומדת, אנחנו שמחים שאנחנו לא שם. קאנט סבור שאנו יכולים ליהנות ממזג אוויר גשום וסוער כאשר אנו ישובים בטרקלין החמים והנוח שלנו וחושבים על אלו שמצויים כרגע בלב ים. בשני המקרים מצבנו לא באמת משתפר, והרווח שלנו אינו אלא רווח פסיכולוגי השוואתי, המעיד כי יש אנשים שמצבם גרוע משלנו. הרווח האישי שאנו מפיקים משמחה לאיד אינו אבסולוטי, אלא סמלי ואף אשלייתי.

שלושה מאפיינים נוספים

זדון הוא כמו פוקר או טניס; לא משחקים עם יריב נחות בבירור.

הילדה שפיל

כדי להבין את מידת השפעתו של היסוד ההשוואתי בשמחה לאיד, לא מספיק לומר שזהו רגש שכולל את ההנאה שלנו ואת צרתם של אחרים. הצעתי שלושה מאפיינים נוספים: (א) אותה צרה "הגיעה" לאדם; (ב) מדובר בצרה קטנה יחסית; (ג) לא אנו גרמנו לה.

1. מאפיין מרכזי של שמחה לאיד הוא האמונה שהזולת ראוי לצרה שבאה עליו. לדוגמה, כשאנו תקועים בפקק ונהג חותך אותנו מימין דרך השוליים, הכעס שלנו יהפוך להנאה אם נראה שוטר נותן לו דו"ח. ההרגשה שאדם אחר ראוי לצרה מראה שאנחנו חושבים שנעשה פה צדק, ובזכותה אנחנו יכולים ליהנות ממצב שבו אנו אמורים להיות עצובים. יתרה מזו, ההרגשה הזאת מציגה אותנו כאנשים מוסריים שלא רוצים לפגוע באחרים. יש להבהיר ששיפוטים נוסח "מגיע לו" נובעים מנקודת מבט השוואתית.

כשאנו תקועים בפקק ונהג חותך אותנו מימין דרך השוליים, הכעס שלנו יהפוך להנאה אם נראה שוטר נותן לו דו"ח. ההרגשה שאדם אחר ראוי לצרה מראה שאנחנו חושבים שנעשה פה צדק, ובזכותה אנחנו יכולים ליהנות ממצב שבו אנו אמורים להיות עצובים

ככל שהאובייקט "ראוי" יותר לצרתו, כך ההנאה שלנו מוצדקת יותר. מחקר שבחן כיצד אנשים מרגישים לגבי נפילתם של אנשים מעמדות רמות מראה שהנפילה התקבלה בחיוב כשהיא נתפסה כדבר מוצדק, ש"מגיע להם". שלהבת (לא גדולה, אך מוצדקת) בארזים תמיד מחממת את ליבם של אזובי הקיר. אבל כשהנפילה נתפסה כדבר שלא "מגיע להם", התגובות היו שליליות (Feather, 2014). המידה שבה אדם ראוי לצרה הייתה אחד המשתנים החשובים ביותר כאן. לעתים קרובות אנשים השמחים בצרותיהם של אחרים אומרים ש"יש אלוהים" או ש"יש צדק בעולם". ההנחה שהזולת ראוי לסבלו באה לידי ביטוי גם בבדיחה על האישה שנוהגת להסתכל בראי בכל בוקר ולומר: "מגיע לו". שמחתנו לנוכח צרותיו של הזולת אינה נובעת מהצרה עצמה דווקא, אלא מהתנהגותו (המתנשאת, השחצנית, האנוכית) הנראית לנו לא-טובה ולכן מצדיקה את היענשותו. קומדיות רבות מבוססות על שמחה לאידם של טיפוסים זחוחים, גנדרנים, נפוחים, שחצנים ונבובים.

ההוגה הנוצרי תומאס מאקווינס מדגיש את חשיבות היסוד ההשוואתי בשמחה לאיד, וטוען שכל דבר מובן באמצעות השוואתו לדבר המנוגד לו. לכן כדי שהאושר של הצדיקים בגן-עדן יהיה גדול יותר, וכדי שהם יכירו לאל תודה גדולה יותר על כך, הם רשאים להתבונן בייסורי התופת (המוצדקים) של החוטאים בגיהינום. אין ספק שטיעון זה של תומאס נותן לכולנו תמריץ מיוחד להיות צדיקים. כדאי לציין שבמסורת היהודית מובעת התנגדות לעמדה שכזו; כך מסופר שכאשר מלאכי השרת שמחו למראה המצרים הטובעים בים סוף בעת שרדפו אחר בני ישראל, נזף בהם אלוהים ואמר: "מעשי ידיי טובעין בים, ואתם אומרים שירה?"
כשאנו מניחים שהזולת ראוי לצרתו, אנחנו זוכים למין אישוש מוסרי לרגש הזה, שנראה תחילה חסר יסוד מוסרי. בדומה לכך, כשאנו שמחים על כישלונם של "הרעים" בסרט, אנחנו חושבים שנעשה צדק. אנחנו מזדהים עם "הטובים", וכך כישלונם של הרעים הופך להצלחה של הצד שלנו. ההנחה שנעשה פה צדק אופיינית גם לקומדיות. התגובה הטבעית של הקהל לסוף הטוב של רוב הקומדיות היא שיפוט נורמטיבי: "כך צריך להיות". ההנחה במקרים אלו, שהאדם ראוי לאסונו, עולה בקנה אחד עם ההנחה שרצונות מעניקים ערך למושאיהם: עצם העובדה שאנו שבעי רצון לנוכח אסונו של הזולת מצביעה על כך, שלפי דעתנו האיש היה ראוי לו.

האופן שבו קאנט מתאר שמחה לאיד בהרצאותיו על האתיקה תואם את התפיסה שעולה כאן: "שמחתנו על צרותיהם של אחרים אינה ישירה. אנו עשויים לשמוח, למשל, על מר גורלו של אדם אחר מכיוון שהוא יהיר, עשיר או אנוכי; הרי האדם אוהב לשמר את השוויון". אריסטו, בדיוניו על האתיקה, מתאר קנאה כ"כאב המורגש לנוכח מי שראוי למצבו הטוב", וטוען שההנאה ממצבו הרע של הזולת יש בה משום הנאה על מצב שהזולת לא ראוי לו. עמדתי כאן שונה מזו של אריסטו. בעוד שאריסטו מניח שביסוד הקנאה יש הערכה שלילית למצבו הטוב והראוי של הזולת, אני מציע לאפיין את ההערכה השלילית בקנאה כמתייחסת למצב הרע והבלתי ראוי שלנו. לגבי השמחה לאיד אריסטו מניח שמעורבת בה הערכה חיובית של מצבו הרע של הזולת, והזולת נתפס כמי שאינו ראוי למצב זה; לעומת זאת, אני סבור שבשמחה לאיד הזולת נתפס כראוי למצבו הרע.

מחקר חדש שהובילה פרופסור סימון שמאי צורי מאוניברסיטת חיפה, מצא כי גילויי שמחה לאיד קיימים כבר אצל ילדים צעירים בני שנתיים. ביסוד ההסבר להופעת השמחה לאיד והקנאה אצל ילדים בגיל זה עומדת השוואה חברתית שהתייחסה למה שהילד תופס כהתנהגות בלתי ראויה של האם. במהלך הסיטואציה המחקרית אמהות הושיבו על ברכיהן ילד אחר, בנוכחות ילדן, וקראו לו סיפור. במהלך ההקראה האם שפכה "בטעות" כוס מים על הספר, והקראת הסיפור הופסקה. דבר זה גרר ביטויים של שמחה לאיד אצל ילדיהן, כמו למשל קפיצות, מחיאות כפיים וגלגולים על הרצפה. בהקשר של הקנאה הילדים ניסו להידחף בין האימא לספר, או שיחקו בשיערה של האם במהלך ההקראה לילד האחר. ביטויי הקנאה היו בעוצמה חזקה יותר מאשר ביטויי השמחה לאיד.

2. האלמנט השני שמאפיין שמחה לאיד ודורש הבהרה, הוא המינוריות של הצרה. גם מאפיין זה קשור קשר הדוק ליסוד ההשוואתי האישי של השמחה לאיד. השוואה מתאפשרת כשני הצדדים אינם רחוקים זה מזה יתר על המידה, כשהם משתייכים לאותה מסגרת השוואתית. ולכן הדגש הוא על הבדלים קטנים. דבר זה תואם את עמדתי שלפיה הרווח האישי בשמחה לאיד הוא סמלי, ובכל מקרה אינו משמעותי. במקרה של צרה שהיא משמעותית, לא נאמר שהאדם ראוי לה. אנחנו לא נוהגים לחשוב שאנשים סביבנו ראויים לסבל חמור. ייתכן שמגיע להם להיענש כי הם מצליחים יותר מאיתנו, אבל זאת אינה הצדקה מספקת לגורל נורא.

כשאירוע כלשהו חוצה את גבולות המינוריות, כשמעורב בו סבל איום, השמחה לאיד מתחלפת ברחמים. לדוגמה, אם תישרט מכוניתו של השכן החטטן, הסנוב וגס הרוח שלנו, נרגיש הנאה מסוימת; אבל אם בתו תחלה במחלה קשה, סביר להניח שנרגיש חמלה או רחמים, ולא שמחה לאיד. כשאסון אמיתי מתרחש בחייו של הזולת, היסוד ההשוואתי נעלם. כאשר התפרסם בתקשורת שג'ון קנדי הבן, שתואר כגבר הכי מושך בעולם, נכשל בחיזוריו אחר הזמרת האירית שינייד או'קונור, היו גברים לא מעטים ששמחו לאידו; אדרבא, שיתנסה גם הוא פעם אחת בכישלון מסוג זה, שהוא נחלת רבים מאתנו. (מסופר שכאשר ניסה להתחיל עם או'קונור וביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, היא נטלה את העט שהושיט לה וריסקה אותו בזעם.) אך כאשר אותו ג'ון קנדי הבן נהרג בתאונת מטוס, ירד אבל כבד על אנשים רבים, כולל אלה שבעבר קינאו בו או שמחו לאידו.

הקנאה, שכוללת גם היא יסוד השוואתי, דומה לשמחה לאיד בכל הנוגע למינוריות. כשאי אפשר להשוות את מצבו של אדם אחר למצבנו הנחות, הקנאה הופכת להערצה. הערצה דומה לגאווה, ושתיהן כוללות את תחושת ההשתתפות בשמחה. כשאין יסוד להשוואה, אין שמחה לאיד או קנאה, לפחות לא במידה רבה. כשהפערים גדולים ואיננו יכולים לראות איך אפשר לגשר עליהם, אנחנו משלימים עם המצב, ולכן אותם פערים לא נושאים בחובם חשיבות רגשית רבה.

יש המזהים את השמחה לאיד עם סדיזם, וטוענים שההבדל בינם הוא זניח, וכי שמחה לאיד היא סוג של סדיזם הכרוך בשנאה ובאכזריות. אני מסכים שלשמחה לאיד יש לעתים קרובות דימוי פומבי כזה, אך לדעתי הוא מייצג רק מקרים קיצוניים ולא אופייניים

3. שמחה לאיד קשורה לפסיביות. כשאנחנו שמחים בשמחתו של הזולת, אנחנו מוכנים להיות מעורבים באופן אישי ביצירת גורלו הטוב. לרוב, המוכנות הזאת לא קיימת בשמחה לאיד. מעורבות אישית אקטיבית מנוגדת לכללי התחרות ההוגנת; משמעותה שאנחנו מעורבים בגרימת נזק לאחר, ולכן אנו לא באמת טובים יותר. והיא עלולה להיתפס כעבירה; אף על פי שאותה צרה "מגיעה" לאדם האחר, אף על פי שאולי מגיע לו להיענש, לנו אין את הסמכות לאכוף זאת. לעתים קרובות, אחד הגורמים שתורמים להנאתנו מצרותיהם של אחרים היא התחושה שכישלונם לא נובע מהתנהגות זדונית שלנו, אלא מגורל. כאילו שנעשה פה צדק, ברוח האמרה התלמודית: "צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים". זו מין מתנה בלתי צפויה. לאור הפסיביות שמאפיינת שמחה לאיד, סביר להניח שרגש זה לא ממלא תפקיד חשוב בניהול חיינו (אף על פי שהוא נפוץ למדי). ההוגה הנורווגי בן זמננו, ג'ון אלסטר, טוען שרבים מאלו הנהנים ממנת חלקו הרעה של ידידם, יזדעזעו לנוכח המחשבה שעליהם לגרום בעצמם למצב זה; קל יותר לגרום לכך בדרך של הזנחה או הימנעות מעשייה.

שמחה לאיד וסדיזם

כשהייתי פמיניסטית צעירה, ההוגות הפמיניסטיות המובילות טענו שאם נשים ינהלו את העולם, לא יהיו סדיזם או מלחמה.

נעמי וולף

יש המזהים את השמחה לאיד עם סדיזם, וטוענים שההבדל בינם הוא זניח, וכי שמחה לאיד היא סוג של סדיזם הכרוך בשנאה ובאכזריות. אני מסכים שלשמחה לאיד יש לעתים קרובות דימוי פומבי כזה, אך לדעתי הוא מייצג רק מקרים קיצוניים ולא אופייניים. רוב מקרי השמחה לאיד שונים מהותית מסדיזם, שנאה או אכזריות. בניגוד לשמחה לאיד, סדיזם הוא צורת התנהגות ולא מצב רגשי. היסוד ההשוואתי המאפיין את השמחה לאיד לא קיים בסדיזם. גם שלושת המאפיינים הטיפוסיים הנוספים של שמחה לאיד שהוזכרו לעיל לא קיימים בסדיזם.

בסדיזם אין שאלה של "מגיע", וגם אם התפיסה הזו קיימת, היא אינה מרכזית. ההבדל בין שמחה לאיד לסדיזם נוכח גם באופיו של הסבל: בשמחה לאיד הוא מינורי, ובסדיזם הוא משמעותי. כשהסבל חמור, היסוד ההשוואתי נעלם ואיתו גם השמחה לאיד. הבדל נוסף נוגע לתפקידו של הסובייקט: בניגוד לשמחה לאיד, בסדיזם יש לסובייקט– לסדיסט – תפקיד פעיל בגרימת הנזק. הסיפוק שבשמחה לאיד הוא שונה; הוא נובע בעיקר מעליונות פסיכולוגית רגעית. העליונות הזו לא דורשת שנמלא תפקיד פעיל בגרימת הנזק לאובייקט.
כל ההבדלים האלה מעידים כי הסדיזם שונה משמעותית מהשמחה לאיד. ההבדלים האלה באים גם לידי ביטוי באכזריות הכרוכה בסדיזם. אכזריות אינה גורם הכרחי להנאה מצרותיו של אחר; תחושת הצדק והיסוד ההשוואתי חשובים הרבה יותר.

ערך מוסרי

לא מספיק להצליח; אחרים צריכים להיכשל.

גור וידאל

התפיסה הרווחת היא ששמחה לאיד היא רגש שפל מבחינה מוסרית. ולכן היא לעתים קרובות מקובלת פחות מקנאה, אף על פי שזו נחשבת בנצרות לאחד מ"שבעת החטאים". נראה שיש משהו שפל יותר בהנאה מצרותיו של אחר, מאשר בקנאה במזלו הטוב. הצער המרומז שבקנאה מכוון לאדם שמצבו טוב, בסך הכול, ולא אמור לפגוע בו. ההנאה שבשמחה לאיד מכוונת לאדם שמצבו רע מלכתחילה, ולכן היא רק מחריפה את מצבו. ארתור שופנהאואר טוען שתחושת קנאה היא עניין אנושי, אבל הנאה מאסונם של אחרים הוא עניין שטני. לדעת שופנהאואר, השמחה לאיד היא תכונה רעה ביותר בטבע האדם, מאחר שהיא קשורה באופן הדוק לאכזריות.

אפשר לערער על הביקורת המוסרית הקשה הזו. ראשית, ציינתי שעלינו להבחין בין שמחה לאיד לבין אכזריות, כפי שזו באה לידי ביטוי, לדוגמה, בסדיזם, או במקרה שאדם אחר חווה סבל רב. שמחה לאיד אינה מעידה על אופי זדוני. בניגוד לסדיזם, ההנאה שבשמחה לאיד לא נובעת מצרתו של אדם אחר, אלא מעמדת היתרון שלנו. המבקרים החריפים ביותר של שמחה לאיד הם אלה שלא מבחינים בינה לבין אכזריות וסדיזם.

הפגם המוסרי בשמחה לאיד קשור ליסוד ההשוואתי ולא לאכזריות. כשהיסוד הזה אינו נוכח, וכשסבלו של אחר הוא משמעותי, גם השמחה לאיד נעלמת. מכיוון שהיסוד ההשוואתי טבעי לבני אדם, יש לראות גם בשמחה לאיד תופעה טבעית, ואפשר אף לומר שיש לה הצדקה מוסרית מסוימת: היא מייצגת את הזכות להיות שמח כשמצבנו היחסי משתפר, אף על פי שאפשר לגנות את הדרך שבה אנו מחשבים את השיפור במצבנו; כלומר, אפשר לגנות את היסוד ההשוואתי. יתרה מזו, בגלל הפסיביות המהותית של השמחה לאיד, היבטיה השליליים משמעותיים פחות. הפסיביות הזו מפחיתה את הסכנה שנפגע באובייקט. שמחה לאיד אינה לעג פומבי שמטרתו להשפיל; היא הנאה פרטית הנעדרת היבטים של לעג חריף או השפלה. נוסף לכך, שמחה לאיד לא מכוונת לאנשים שנמצאים בעמדה נחותה לנו באופן מהותי, אלא דווקא לאנשים הדומים לנו. רבי יונה מגרונה, שחי במאה ה-13, טוען שלעג לרש, שהוא בבירור חילול-השם, חמור הרבה יותר משמחה לאיד, שאינה מזיקה לא בדיבור ולא במעשה.

התפקיד החשוב שממלאת תחושת ה"מגיע לו" בשמחה לאיד, מצביע על כך שאפשר למצוא את הרגש הזה בעיקר כשההיבט המוסרי עולה. אלה הנהנים מצרתם של אחרים אינם אדישים כלפי האדם שאיתרע מזלו או כלפי סבל באופן כללי. נהפוך הוא, הם רגישים לצרתו של הזולת, אלא שהם מאמינים שהיא באה עליו בצדק, ושבטווח הארוך היא עשויה אפילו להפחית את הצרות הלא-מוצדקות, ובכך לעשות את העולם שאנו חיים בו למקום צודק יותר.

ההערכה המוסרית של שמחה לאיד צריכה, אם כן, להיקבע על-פי שלושת הגורמים שהזכרתי: (א) מידת הצרה הנגרמת לזולת; (ב) מידת מעורבותנו ביצירתה; (ג) מידת ההצדקה של אותה צרה. במקרים אופייניים של שמחה לאיד שני הגורמים הראשונים הם שוליים: חומרתה של הצרה ומעורבותנו בה מזעריים. ובאשר לגורם השלישי, יסוד מהותי בשמחה לאיד היא ההנחה שנעשה כאן צדק. כל זה מעיד על כך, שמקרים אופייניים של שמחה לאיד אינם שליליים ביותר מבחינה מוסרית; הם אינם גרועים יותר מהרבה רגשות אחרים. ככל שגדל חלקם של שני הגורמים הראשונים, וככל שהצרה שבאה על הזולת מוצדקת פחות, כך נוטה ההערכה המוסרית של השמחה לאיד להיות שלילית יותר. שמחה לאיד אינה מידה טובה, אך היא גם אינה חטא – או, בכל אופן, היא אינה חטא חמור.

לנוכח השיקולים שהוזכרו כאן, עולים ספקות בנוגע להשוואה המוסרית בין קנאה בזולת לבין שמחה לאיד. אף שרבים סוברים ששמחה לאיד גרועה בהרבה מקנאה, ספק אם השקפה זו אכן מייצגת את עמדותינו המוסריות. כך הקנאה, ולא השמחה לאיד, כלולה ברשימת שבעת החטאים החמורים ביותר שמונה הנצרות (בצד החמדנות, העצלות, הכעס, התאווה, הגרגרנות והיהירות); היו אפילו שחשבו שהקנאה היא החטא הגדול מכולם. זאת ועוד, מכיוון שהשמחה לאיד מכוונת כלפי פורענות מוצדקת וקלה שיש לנו בה תפקיד פסיבי בלבד, הרי אין לראות את השמחה לאיד כגרועה יותר מבחינה מוסרית מהקנאה בזולת. נראה שהדעה המקובלת, המגנה את השמחה לאיד ביתר תוקף מאשר את הקנאה, נובעת מהתפיסה הרואה באכזריות, בסדיזם ובשנאה מקרים מייצגים של רגש זה. ראינו שדעה זו היא מוטעית. יתרה מזאת, מאחר ששמחה לאיד היא בדרך-כלל זמנית יותר מקנאה, הבעייתיות המוסרית שלה לרוב בולטת פחות.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מועדים לשמחה

01
ד.

"ההרגשה שאדם אחר ראוי לצרה מראה שאנחנו חושבים שנעשה פה צדק".
אמנם צדק נחשב בדרך כלל לערך חיובי, והוא אכן גורם ממתן מבחינה חברתית, אבל מן ההיבט הרגשי שבו עוסק המאמר צדק איננו אלא צורה של שמחה-לאיד, זדון שקיבל לגיטימציה.
לכל אורך המאמר מפעפעת מתחת לפני השטח ההבנה שהרוע לכל סוגיו קשור באופן הדוק להשוואה שהאדם מותח בינו לבין הסובבים אותו. אבל התרבות הרווחת אינה מתירה להבנה זו לעלות אל פני השטח, שהרי היא מעלה על נס צדק ושוויון - ערכים השוואתיים, ואינה מעזה להטיל בהם ספק.