מורקמי נותן עצות

מה צריך כדי לכתוב רומן? עבודה קשה, יכולת התמקדות, סיבולת לב ריאה וגם קסם. כישרון גם הוא אופציה.
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

קשה להאמין, אבל הסופר היפני, חסיד החתולים הדוברים והמתעד הידוע של אוזניים מוזרות, הרוקי מורקמי, הגיע לגיל שבעים. אני מניחה שבכל זאת, אנחנו חייבים להאמין שמדובר בעובדה: הרי הסופר המפורסם בעולם כבר פרסם 14 רומנים ולא מעט סיפורים קצרים ועוד יצירות, והוא בוודאי אחד הסופרים המפורסמים ביותר בעולם. לכבוד יום ההולדת שלו, ולטובת מי שמקווים להגיע לגילו של מורקמי וגם להיות סופרים כמוהו, אספתי לכם צרור עצות שלו בענייני כתיבה.

ובכן....

תקראו

המשימה הראשונה למי ששואף להיות סופר היא לקרוא ערימות של רומנים: אין הכשרה קריטית יותר מקריאת רומנים

אני חושב שהמשימה הראשונה למי ששואף להיות סופר היא לקרוא ערימות של רומנים. צר לי להתחיל בהערה כל כך שגרתית, אבל אין הכשרה קריטית יותר מקריאת רומנים. כדי לכתוב רומן, אתם חייבים להבין, ברמה הפיזית, איך מרכיבים רומן... חשוב במיוחד לחרוש כמה שיותר רומנים כשאתם עדיין צעירים. כל מה שתוכלו להניח עליו את ידיכם – רומנים גדולים, רומנים פחות גדולים, רומנים גרועים, זה לא חשוב (בכלל!), כל עוד אתם ממשיכים לקרוא. תספגו כמה סיפורים שהגוף שלכם מסוגל להכיל. תערכו היכרות עם הרבה כתיבה נהדרת. וגם עם כתיבה בינונית. זוהי המשימה החשובה ביותר שלכם.

(מתוך "אז על מה אכתוב?", מסה של מורקמי משנת 2015).

קחו מלים ישנות ותהפכו אותן לחדשות

אחד מפסנתרני הג'ז האהובים עלי ביותר הוא תלוניוס מונק. פעם מישהו שאל אותו איך הוא מצליח להפיק מהפסנתר צליל מיוחד מסוים. מונק הצביע על המקלדת ואמר: "זה לא יכול להיות תו חדש. כשאתם מסתכלים על המקלדת, כל התווים כבר נמצאים שם. אבל אם אתם מתכוונים מספיק לתו מסוים, הוא יישמע אחרת. אתם חייבים לבחור בתווים שאתם באמת מתכוונים אליהם!"

כשאני כותב, המלים האלו של מונק חוזרות אלי לא פעם, ואני חושב לעצמי: "זה נכון. אין מלים חדשות. העבודה שלנו היא להעניק מובנים חדשים ונימות מיוחדות למלים רגילות לגמרי". המחשבה הזאת מרגיעה אותי. פירושה הוא שמרחבים אדירים ובלתי מוכרים עדיין ניצבים בפנינו, שטחים פוריים שממתינים שנעבד אותם".

(מתוך המסה "שליח ג'ז", משנת 2007)

דף לבן, עט נובע, דיו, קסת

הוא מחכה לכם, אולי גם העולם. תצלום: קלי סיקמה

הסבירו את עצמכם בבהירות

כשאני כותב, אני קולט תמונות מסוימות ומחבר פיסות אלו לאלו. זה הקו של העלילה. ואז אני מסביר לקורא את קו העלילה. כשאתם מסבירים משהו, אתם צריכים להיות אדיבים מאוד. אם אתם חושבים: "זה בסדר, אני יודע את זה", אתם חוטאים ביוהרה גדולה. מלים קלות ומטפורות טובות; אלגוריה טובה. אז זה בדיוק מה שאני עושה: אני מסביר בזהירות ובבהירות".

(מתוך ראיון עם John Wray עבור The Paris Review, 2004)

חלקו את החלומות שלכם

לחלום זה העבודה העיקרית של סופרים, אבל לחלוק את החלומות שלנו הוא משימה עוד יותר חשובה. איננו יכולים להיות סופרים בלי להרגיש שאנחנו חולקים משהו.

(מתוך נאום קבלת הפרס הבינלאומי של קטלוניה, 2011)

כתבו כדי לגלות

כשאני כותב, בשעה שאני כותב, אני לא יודע מי עשה את זה. הקוראים ואני נמצאים באותו מקום. כשאני מתחיל לכתוב סיפור, אין לי מושג מה הסוף שלו ואני גם לא יודע מה עומד לקרות. אם הדבר הראשון הוא שיש מקרה של רצח, אני לא יודע מי הרוצח. אני כותב את הספר כי הייתי רוצה לגלות. אם אני יודע מי הרוצח, אין טעם לכתוב את הסיפור.

(מתוך ראיון עם John Wray עבור The Paris Review, 2004)

אגרו חומרים כדי להכניס אותם לרומן שלכם

אם הקסם נוכח, העניינים היומיומיים הבסיסיים ביותר והשפה הפשוטה ביותר יכולים להפוך למכשיר מתוחכם באורח מפתיע

אתם זוכרים את הסצנה בסרט "אי.טי." של סטיבן ספילברג כשאי.טי. מרכיב משדר מכל מיני חלקים שהוא מוצא במוסך שלו? יש מטרייה, מנורה עומדת, סירים ומחבתות, פטיפון – חלף זמן רב מאז שראיתי את הסרט, אז אני לא יכול לזכור הכול, אבל הוא מצליח לקחת את כל החפצים הביתיים האלו ולהרכיב אותם יחד כך שהמכשיר שהוא בונה פועל מספיק טוב והוא מסוגל לתקשר עם כוכב הלכת שלו במרחק אלפי שנות אור. הסצנה הזאת הייתה עבורי תענוג גדול כשראיתי את הסרט באולם קולנוע, אבל היום נראה לי שלהרכיב רומן טוב זה עסק דומה למדי. המרכיב החשוב ביותר אינו איכות החומרים – מה שצריך זה קסם. אם הקסם נוכח, העניינים היומיומיים הבסיסיים ביותר והשפה הפשוטה ביותר יכולים להפוך למכשיר מתוחכם באורח מפתיע.

אבל בראש ובראשונה, מה שקובע זה מה ששמור לכם במוסך. הקסם אינו יכול לפעול אם המוסך שלכם ריק. אתם צריכים לאגור הרבה זבל שישמש אתכם אם וכאשר אי.טי. יתקשר!

(מתוך "אז על מה אכתוב?", מסה של מורקמי משנת 2015).

מכונת כתיבה

גם זאת אפשרות, אולי אופציה רומנטית. תצלום: פריאנו סבסטיאן

חזרתיות עוזרת

כשאני במצב לכתוב רומן, אני קם בארבע בבוקר ועובד במשך חמש או שש שעות. אחר הצהריים, אני רץ עשרה קילומטרים או שוחה קילומטר וחצי (או עושה את שני הדברים), ואז אני קורא קצת ומאזין לקצת מוזיקה. אני הולך לישון בתשע בערב, ושומר על השגרה הזאת מדי יום, בלי שינוי. החזרה עצמה הופכת לדבר חשוב: היא סוג של היפנוזה. אני מהפנט את עצמי כדי להגיע למצב תודעתי עמוק יותר. אבל כדי לשמור על חזרתיות כזאת במשך תקופה כל כך ארוכה – שישה חודשים עד שנה – נדרש לא מעט כוח מנטלי ופיזי. במובן הזה, לכתוב רומן ארוך זה כמו אימון הישרדות. כוח פיזי הוא דבר הכרחי בדיוק כמו רגישות אמנותית.

(מתוך ראיון עם John Wray עבור The Paris Review, 2004)

התמקדו בדבר אחד בכל פעם

פוקוס, היכולת לרכז את כל הכישרונות המוגבלים שלכם במה שקריטי ברגע מסוים. בלי זה אינכם יכולים להשיג שום דבר בעל ערך

אם שואלים אותי מהי התכונה השנייה בחשיבותה לסופר [אחרי כישרון], השאלה קלה: פוקוס, היכולת לרכז את כל הכישרונות המוגבלים שלכם במה שקריטי ברגע מסוים. בלי זה אינכם יכולים להשיג שום דבר בעל ערך, אבל אם אתם מסוגלים להתמקד ביעילות, תוכלו לפצות על כישרון לא יציב או אפילו על מחסור בכישרון... אפילו סופר שיש לו כישרון גדול ומוח מלא רעיונות חדשים ונהדרים, ככל הנראה לא יהיה מסוגל לכתוב כלום אם, למשל, הוא סובל מכאב בגלל חור בשן.

(מתוך "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה")

על אף שאני כותב מסות וגם יצירות בדיונות, אלא אם כן הנסיבות מאלצות אותי, אני נמנע מלעבוד על משהו אחר בזמן שאני עובד על רומן... כמובן, אין שום כלל שקובע שאותו חומר לא יכול לשמש במסה וגם בסיפור, אבל מצאתי שלשכפל דברים כך איכשהו מחליש את הכתיבה הבדיונית שלי.

(מתוך "אז על מה אכתוב?", מסה של מורקמי משנת 2015)

טפחו סיבולת

אחרי עניין הפוקוס, הדבר הבא בחשיבותו לסופר הוא ללא ספק סיבולת. אם תתרכזו בכתיבה במשך שלוש או ארבע שעות ביום, ואחרי שבוע תרגישו עייפים מכך, לא תהיו מסוגלים לכתוב יצירה ארוכה. מה שכותב ספרות בדיונית צריך – לפחות מי שמקווה לכתוב רומן – הוא האנרגיה להתמקד מדי יום על פני חצי שנה או שנה, או שנתיים. אתם יכולים להשוות את זה לנשימה.

(מתוך "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה")

ערכו ניסויים בשפה

זכותם המובנית של כל הסופרים היא לערוך ניסויים באפשרויות של השפה, בכל דרך שהם מסוגלים לדמיין – בלי הרוח ההרפתקנית הזו, שום דבר חדש לא יוּכל להיוולד אי-פעם.

(מתוך "הולדת כתיבת המטבח שלי", 2015)

היו בעלי ביטחון עצמי

הדבר החשוב ביותר הוא ביטחון עצמי. אתם חייבים להאמין שיש לכם היכולת לספר את הסיפור, לגלות את ערוץ המים התת-קרקעיים, לגרום לחתיכות התצרף להתחבר. בלי הביטחון העצמי הזה, אינכם יכולים להגיע לשום מקום. זה כמו איגרוף. ברגע שאתם עולים לזירה, אתם לא יכולים לסגת. אתם חייבים להילחם עד שהקרב מסתיים.

(מתוך הרצאה באוניברסיטת ברקלי בשנת 1992, מובא ב"Murakami and the Music of Words" מאת ג'יי רובין)

כתבו לצדה של הביצה

זה משהו שאני תמיד חושב עליו כשאני כותב סיפור או רומן. מעולם לא הגעתי לידי כך שאכתוב את הדבר על פיסת נייר ואדביק אותה לקיר, אלא שהדברים חקוקים במוחי, והם בערך כך:

"בין קיר גבוה ומוצק, ובין ביצה שנשברת עליו, תמיד אעמוד לצדה של הביצה".

כן, לא חשוב כמה הקיר צודק וכמה הביצה טועה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר יצטרך להחליט מה צודק ומה לא צודק, מה נכון ומה לא נכון: אולי הזמן או ההיסטוריה יחליטו. אילו היה סופר שמכל סיבה שהיא, היה כותב יצירות כשהוא לצדו של הקיר, איזה ערך היה ליצירות כאלו?

(מתוך הנאום לכבוד קבלת פרס ירושלים לספרות, 2009)

התבוננו בעולמכם

הרהרו במה שאתם רואים, אבל זכרו שלהרהר זה לא לרוץ לקבוע מה צודק ומה לא צודק, מה ראוי ומה לא ראוי במה ובמי שאתם מתבוננים. נסו, באורח מודע, להימנע משיפוטים ערכיים – אל תמהרו להסיק מסקנות. מה שחשוב זה לא להגיע למסקנות ברורות, אלא לשמור על הפרטים הספציפיים של מצב מסוים... ואני שואף לשמר במוחי תמונה שלמה ככל יכולתי של הסצנה שהבטתי בה, של האדם שפגשתי, של החוויה שעברתי, ולראות בכל דבר כזה "דגימה" יחידאית, מעין מקרה מבחן. אני יכול לחזור ולהתבונן בדבר לאחר מכן, כשהרגשות שלי נרגעו והעניינים פחות דחופים, והפעם לבחון את הדבר מזוויות שונות. לבסוף, אם וכאשר הדבר נראה דרוש, אני יכול להסיק את המסקנות שלי.

(מתוך "אז על מה אכתוב?", משנת 2015)

היירונימוס הקדוש כותב, קארוואג'וו

הייתה לו סבלנות: "היירונימוס הקדוש בחדר העבודה שלו" ("היירונימוס הקדוש כותב"), 1605-1606, קאראווג'ו, גלריה בורגזה, רומא. תצלום: ויקיפדיה

נסו לא לפגוע באיש

אני מנסה לזכור "לא לתת לעט להפוך לחזק מדי", כשאני כותב. אני בוחר את המלים שלי כך שייפגעו מהן אנשים מועטים ככל האפשר, וגם את זה קשה להשיג. לא חשוב מה נכתב, יש סיכוי שמישהו ייפגע, שתעליבו מישהו. אני לוקח את זה בחשבון ומנסה ככל יכולתי לכתוב משהו שלא יפגע באף אחד. זהו לקח שעל כל סופר לנהוג על פיו.

(מתוך טור עצות של מורקמי, 2015)

קחו את הקוראים שלכם למסע

כשכתבתי את "מרדף הכבשה", הרגשתי באורח ברור שסיפור, מה שנקרא ביפנית "monogatari", אינו משהו שאפשר ליצור. זה משהו שאתם מוציאים מתוך עצמכם. הסיפור כבר שם, בתוכך. אי אפשר להמציא אותו, אפשר רק להוציא אותו. זה נכון מבחינתי, בכל אופן: זוהי הספונטניות של הסיפור. עבורי, סיפור הוא כלי תחבורה שלוקח את הקורא לאיזשהו מקום. כל מידע שתנסו להעביר, כל דבר שתנסו שהרגשות של הקורא ייפתחו אליו – לפני כל דבר אחר, אתם חייבים להכניס את הקורא לכלי הרכב. וכלי הרכב – הסיפור – ה-monogatari – חייב להיות בעל הכוח לגרום לאנשים להאמין. אלו, מעל לכל, הם התנאים שסיפור חייב לקיים.

(מתוך הרצאה באוניברסיטת ברקלי בשנת 1992, מובא ב"Murakami and the Music of Words" מאת ג'יי רובין)

כתבו כדי להאיר בני-אדם

יש לי סיבה אחת בלבד שבגללה אני כותב רומנים, והיא להעלות על פני השטח את הכבוד של הנפש של האדם האינדיבידואלי ולהאיר עליה

יש לי סיבה אחת בלבד שבגללה אני כותב רומנים, והיא להעלות על פני השטח את הכבוד של הנפש של האדם האינדיבידואלי ולהאיר עליה. מטרת הסיפור היא להשמיע קול אזעקה, למקד את האור על "המערכת" כדי למנוע ממנה ללכוד את נפשותינו ברשתה ולהשפיל אותן. אני מאמין באמונה שלמה שתפקידו של הסופר הוא להמשיך לנסות להבהיר את הייחוד של כל נפש אינדיבידואלית על ידי כתיבת סיפורים – סיפורים על חיים ומוות, סיפורים על אהבה, סיפורים שגורמים לבני-אדם לבכות ולרעוד מפחד ולהיטלטל מצחוק. זוהי הסיבה שבגללה אנחנו ממשיכים, יום אחר יום, לחבר בדיות בכל הרצינות שבעולם.

(מתוך הנאום לכבוד קבלת פרס ירושלים לספרות, 2009)

לא משנה מה, הכול חייב להתחיל בכך שיש לכם כישרון...

בכל ראיון שואלים אותי מהי התכונה החשובה ביותר שצריכה להיות לסופר. התשובה די ברורה: כישרון. לא חשוב כמה התלהבות ומאמץ תשקיעו בכתיבה, אם אין לכם כל כישרון ספרותי, אתם יכולים לשכוח מהאפשרות שתהיו סופרים. זה יותר דרישה מוקדמת מאשר תכונה הכרחית. אם אין לכם דלק, גם המכונית הטובה ביותר לא תיסע.

(מתוך "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה")

כתיבה דומה לניסיון לפתות אישה. הרבה מזה קשור לאימון וניסיון, אבל בעיקרו של דבר, מדובר בעניין מולד. בכל אופן, שיהיה במזל.

(מתוך טור עצות של מורקמי, 2015)

...אלא אם כן אתם עובדים ממש קשה!

סופרים שבורכו בכישרון מולד יכולים לכתוב בקלות, ללא קשר למה שהם עושים – או לא עושים. כמו מים ממעין טבעי, המשפטים פשוט זורמים ומצטברים, ובמאמץ מועט, או ללא כל מאמץ, סופרים כאלו מסוגלים להשלים יצירה. למרבה הצער, אני לא שייך לקטגוריה הזאת. אני נאלץ לחצוב באזמל בסלע ולחפור בור עמוק לפני שאני יכול לאתר את מקור היצירתיות שלי. בכל פעם שאני מתחיל רומן חדש, אני נאלץ לחפור עוד בור. אבל היות שאני מקיים אורח חיים כזה כבר שנים רבות, נעשיתי יעיל למדי, הן טכנית והן פיזית, ואני מסוגל לפתוח בורות בסלע ולאתר עורקי מים חדשים. ברגע שאני מבחין שמקור מסוים מתייבש, אני עובר לאחר. אם אנשים שמסתמכים על מעין טבעי של כישרון מגלים לפתע שהם כילו את המקור שלהם, הם בצרות.

במלים אחרות, בואו נודה באמת: החיים בעיקרם אינם הוגנים. אבל אפילו במצב לא הוגן, אני חושב שאפשר לחפש איזושהי הוגנות.

(מתוך המסה "הסופר הרץ", 2008).

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אמילי טמפל (Emily Temple) היא עורכת בכירה באתר LitHub המאגד חדשות ספרות, הפניות לביקורות ספרות ומובאות מתוך יצירות מרחבי העולם. 

תרגמה במיוחד לאלכסון: שירה ברזל. המובאות תורגמו מאנגלית.

ספריו של מורקמי שתורגמו לעברית הם:

"הפיל נעלם", תרגמו מאנגלית: רינה וגדעון ברוך, עם עובד (1999): קובץ ובו שבעה-עשר סיפורים קצרים, שהאלמנט הבולט בהם הוא השילוב בין הריאליזם לבין אירועים סוריאליסטיים, ספק מאגיים."דרומית לגבול, מערבית לשמש"- 1992 (מחברות לספרות, 1999)."יער נורווגי"- 1987 (כתר ספרים, 2000), תרגם מיפנית: דורון ב. כהן. הספר עובד לסרט בשם זהה"מרדף הכבשה"- 1982 (כתר ספרים, 2004), תרגמה מיפנית: עינת קופר."ספוטניק אהובתי"- 1999 (כתר ספרים, 2005), תרגמה מיפנית: עינת קופר."קורות הציפור המכנית"- 1995-1992 (כנרת זמורה-ביתן, 2005), תרגם מאנגלית: יונתן פרידמן."קפקא על החוף"- 2002 (כתר ספרים, 2007), תרגמה מיפנית: עינת קופר."ריקוד האדמה"- 2003 (כתר ספרים, 2008): קובץ ובו שישה סיפורים קצרים, תרגמה מיפנית: מיכל דליות־בול."ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" - 1985 (כתר ספרים, 2008), תרגמה מאנגלית: עידית שורר."ערבה עיוורת, עלמה נמה", מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר בשיתוף זמורה ביתן, 2009."אחרי החשכה", מיפנית: מיקי בול, הוצאת כתר, כנרת זמורה-ביתן, 2009."לרקוד לרקוד לרקוד", מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת כתר, 2010."על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 2010."שינה", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011."1Q84", מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 2011 (ספרים 1 - 2), 2012 (ספר שלישי)."המתקפה על המאפייה", 2013"צוקורו טזאקי חסר-הצבע ושנות העלייה לרגל" - מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 2015."הספרייה המוזרה", מיפנית: עינת קופר. הוצאת זמורה ביתן, 2015.

תמונה ראשית: סירת נייר. תצלום: אלכס, unsplash.com

Photo by Alex on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אמילי טמפל, LitHub.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מורקמי נותן עצות

02
הילה

יש להזכיר את הסרט "בערה" הנפלא של במאי דרום קוריאני ,קים קי-דוק, שעלה לאחרונה לאקרנים בארץ. הסרט נבנה סביב ספרו של הרוקי מורקמי "בערה" .האחרון מעיד שלקח את ההשראה מפוקנר "אסמים בוערים" .
כתבה טובה.