מותק של פמיניזם

הן ילדות ובנות עשרה, הן לא ממהרות להתבגר, הן מעריצות תרבות פופולרית, הן אוהבות ורוד, הן הפמיניסטיות החדשות
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

אני לא יודעת מי מכם עוקבים כמוני אחרי מגזין האופנה לנערות Teen Vogue (יש לי הסיבות שלי). Teen Vogue הוא הגרסה המתוקה, בת העשרה, של Vogue האמריקאי, והוא עושה הרבה שימוש בצבעי גלידה, בצילומי אופנה מחויכים ובשמלות קוקטייל קטנות (אלה שכששחקניות צעירות לובשות לאירוע שטיח אדום כותבים עליהן שהן "התלבשו לגילן"). אם רוצים לאפיין את הכתבות שמתפרסמות בו, ובפרט אם רוצים לעשות להן רדוקציה, אפשר לציין כותרים כמו "ההחלקה החדשה של סלינה גומז", "עצות איפור לבנות העשרה" ו"איך להפוך למפורסמים באמצעות טאמבלר".

 

"That it will never come again is what makes life sweet", Emily Dickinson

 

נניח שבמהלך 2012, סתם בקריאה שגרתית ב-Teen Vogue לקראת סילבסטר, הייתי נתקלת בכתבה שכותרתה "ארבע דברים לעשות בשנה החדשה כדי להיות פמיניסטית טובה יותר". אני די בטוחה שהייתי נרעשת. אני די בטוחה שזה היה נראה לי רדיקלי, מקדים את זמנו, ומבשר על רוחות של מהפכה.
אבל האמת היא שכשראיתי את הכתבה הזו (היה זה ערב סילבסטר 2015, לקראת השנה הנוכחית) לא הייתי נרעשת בכלל. סדרת עצות בנושא פמיניזם טוב עבור הקוראות הנערות נראתה כגילום הצייטגייסט הנאמן ביותר ולא מעבר לכך.

תיק של נערה אמריקנית עם Teen Vogue

"תכולת התיק שלי", תצלום: ג'וליאן

פמיניזם נהיה יותר פופולרי בין השאר בגלל האופן בו נערות ונשים צעירות בחצי העשור האחרון חוות ומתקשרות פמיניזם.

כלומר שמשהו השתנה בשלוש או ארבע השנים האחרונות, אם בתרבות ואם בתודעה שלי (וברור שהשתיים די כרוכות זו בזו). חלקיקי מציאות שינו מיקומם באופן כזה שכתבת סילבסטר על פמיניזם במגזין נערות א-פוליטי וחסר אג'נדה הפכה לסטטוס קוו. האם זה אומר ש Teen Vogue נחשב כעת לפוליטי וחברתי? או שההיפך, שהפמיניזם שמתפרסם בו הוא א-פוליטי?

מן הסתם להופעת הכתבה יש קשר למגמה הנרחבת של אימוץ הפמיניזם בידי המיינסטרים בשנים האחרונות והפיכתו לפופולרי, ואפילו (אני לא אגיד "סקסי", לעולם לא) למסחרי. אני לא מדברת רק על הסדרה "בנות" שהיתה למילה נרדפת לפמיניזם עולם ראשון בן זמננו, אלא גם למוצרים תרבותיים מיינסטרימיים וקלים לבליעה עוד יותר כמו למשל הסרט "המתמחה" של ננסי מאיירס, "לשבור את הקרח" של דיסני וראיונות בתכניות בוקר.

אבל אני לא מבקשת לומר שהקוראות של ווג לנערות התחילו להתעניין בפמיניזם בגלל שהוא נהיה אופנתי. למעשה, הטענה שלי הולכת בכיוון הסיבתי ההפוך, והיא שפמיניזם נהיה יותר פופולרי בין השאר בגלל האופן בו נערות ונשים צעירות בחצי העשור האחרון, ברחבי העולם ובארצות הברית בעיקר, חוות ומתקשרות פמיניזם. הן אולי עושות את זה בהומור, הן אולי משתמשות באוצר מילים לא תאורטי ולא אקדמי ותוך כדי הקלדה באייפון, ובכל זאת – אני לא חושבת שמדובר בתופעה תרבותית במשקל נוצה. ובעצם גם אם כן, נדמה לי שאפילו הביטוי "משקל נוצה" משנה את משמעותו בהקשר הזה.

אם לחתור תחת אותן נערות עצמן ולהתעקש לדבר עליהן בטרמינולוגיה קדומה – אז הסיבה לכך שכתבה על פמיניזם ב- Teen Vogue הפכה מובנת מאליה נעוצה בצמיחתו של זרם פמיניסטי חדש, מרכזי הן באופיו והן בגודלו, שהוא נקודת מפנה מהותית בעלת משמעויות פוליטיות, חברתיות ואסתטיות עמוקות.

יש סימנים ברורים לצמיחתו של זרם פמיניסטי חדש, מרכזי הן באופיו והן בגודלו, שהוא נקודת מפנה מהותית בעלת משמעויות פוליטיות, חברתיות ואסתטיות עמוקות.ככל שידוע לי, הזרם החדש הוא עוד נטול שם מוגדר ולצורך העניין אכנה אותו: המפנה המתוק של הפמיניזם. לו היה לו לוגו משלו הוא כנראה היה גיף של "הפוני הקטן שלי" מבריש את הרעמה שלו, ואולי גם מפיץ ריח של מחק תות.

המפנה הזה, על כל אפיוניו הסוכרתיים, קשור גם בבנות-העשרה בשר ודם שמעריצות תרבות פופולרית מתקתקה והינן במידה רבה מי שאימצו אותו באופן מובהק, הן בנשים בשנות העשרים לחייהן שעוסקות בנעוריהן המתארכים שלהן ושל חברותיהן, והן באסתטיקה וחוויה טינאייג'רית שעשויה לחלחל אל כל הגילאים והמגדרים.

אי אפשר לדבר על המפנה המתוק בלי להזכיר את הנשים הצעירות (מאד), מובילות דעת הקהל, האופנתיות והחריפות שמזוהות עמו ועומדות בראשו.

הראשונה בהקשר זה היא טאבי גבינזון, (Tavi Gevinson) ילידת 1996. אני מדמיינת לעצמי לרגע מנהיגות אחרות של תנועות פמיניסטיות. פובליציסטיות, אמניות, משוררות, איך הן נראו, איך הן דיברו, מה הן ייצגו. אני יודעת שטאבי לא נראית ככה, שלכאורה היא לא נושאת בדמותה שום דבר מהמטען הסימבולי של נשים אלה כפי שלמדנו להכירן. אבל אז אני חושבת על כך שלפני בטי פרידן, פמיניסטיות לא ממש נראו כמו עקרות בית בורגניות. ולפני בל הוקס, הן בטח ובטח לא "נראו" ולא היו שחורות. אז לפני טאבי הן לא נראו כמו נערות קטנות קומה שעושות הרבה אקספרימינטים עם השיער שלהן.
טאבי היא נערה יהודייה מפרברי שיקאגו שהפכה לשם מוכר בתרבות הפופולרית האמריקאית ב-2008 בהיותה בת 12, כשהקימה את בלוג האופנה Style Rookie, שבאמצעות שפתו האידיוסינקרטית, אסתטיקת ה-DIY והאינטיליגציה מלאת הברק שלו, הפך לקונצנזוס הן אצל ילדות לקראת גיל ההתבגרות והן אצל מי שכבר חווים את עצמם כוותיקים ומרכזיים בתעשיית האופנה ותרבות הפופ.

טאבי גבינזון

טאבי גבינזון, 2013. תצלום: Juaretsi

בעקבות ההצלחה, גביזון הקימה בגיל 17 את מגזין הרשת Rookie, שהיא היזמית והעורכת הראשית שלו. מדובר במגזין שנועד לנערות ונכתב מפרספקטיבה פמיניסטית מוצהרת. לכאורה הרחק מ-Teen Vogue, הכותרות המאפייניות את Rookie הם למשל "איך לעשות שלא יהיה לך אכפת ממה שאנשים חושבים עלייך", "מפגשים ראשונים עם המבט הגברי", ו"המדריך למחאה דרך האינטרנט". המגזין גם מוציא מעין "ספר מחזור" שנתי, כלומר גרסת דפוס של חלק מהמאמרים והצילומים. בכל שנה יוצאות נערות המערכת למסע מתועד ומשותף (גם במובן האינטרנטי כמובן) ברחבי ארצות הברית וחוגגות את המגזין המודפס במפגש אמיתי, פנים אל פנים, מלא בסופגניות ובשמלות נשף, עם נערות אמריקאיות מעיירות שכוחות-אל וממועטות ליברלים.

החוקרת ג'סאלין קלר מאוניברסיטת מידלסקס שבלונדון, שעבודת המאסטר שלה עוסקת בבלוגריות פמיניסטיות בין הגילאים 15 ו-21, טוענת שטאבי מציעה מופע ייחודי של פמיניזם פופולרי שמקורות הידע שלו הן סובייקטיביות של ילדות ונערות. לטענתה אין לפטור את טאבי כעוד נערה ניאו-ליברלית, "סובייקט אינטרקטיבי הבקיא במדיה", שנהייתה מפורסמת דרך אינדיבידואליזם יזמי (קלר כותבת כי יש אפילו מי שמכנים את טאבי איל הון של מדיה שעסוקה בהרחבת האימפריה שלה). לפי קלר, טאבי מגלמת מודל פמיניסטי של תרבות פופולרית – פוליטיקה פמיניסטית שמתקיימת לצד אהבה לטיילור סוויפט. כלומר טאבי מאמצת הן את זהות ה-girl, ילדה-נערה, והן זהות פמיניסטית, מבלי שאלה סותרות זו את זו. בעוד שהתרבות הפופולרית הפוסט-פמיניסטית מייצרת או מייצגת נערות בנות עשרה כצרכניות בעיקר, כותבת קלר, טאבי מזכירה לנו שנערות אלה דווקא חותרות תחת התפקיד המיועד להן ופועלות כיצרניות של תרבות, גם אם הפרקטיקות שלהן לא נתפסות כמשפיעות בתרבות המיינסטרים, וגם אם הן נעדרות מהשיח הפמיניסטי ה"רציני", המבוגר והאקדמי.

ככזו, הפכה טאבי לפנים בה' הידיעה של הפמיניזם העכשווי לנערות (זאת חרף אמירותיה שלפמיניזם לא יכולה להיות דמות אחת שמזוהה איתו כי זה חוטא למטרותיו). לצידה ניצבות יצרניות תרבות נוספות כמו למשל חברתה הצלמת הקנדית פטרה קולינס (Petra Collins), בת ה 22. מלבד לצלם תוך התמקדות מופגנת במיניות נשית-ילדית, קולינס אוצרת תערוכות של נשים בלבד; היא הקימה קולקטיב ענק של אמניות מכל העולם ששמו The ardorous ולו פלטפורמה שמאפשרת יצירת קשר עם החברות בו; היא מצטלמת בעצמה עבור אמנים ואמניות אמריקאים בולטים בארצות הברית (כמו ריאן מקינלי ומאיה פור), ואפילו צועדת יחד עם דוגמניות-על מקצועיות בתצוגה של גוצ'י. בזמן שטאבי מזוהה עם תכנים, טקסטים והרצאות, עם סוג חדש של אינטלקט ותאוריה פמיניסטיים ששמים דגש (אפקטיבי גם אם לא בהכרח מקורי במיוחד) על ערכי האינדיבידואליזם והסובייקטיביות – ניתן לומר שפטרה חיה בדימויים. כאמור, רוב הדימויים האלה עוסקים במיניות של נערות ואפילו ילדות, ופה אולי חשיבותם הגדולה ביותר. ככל שידוע לי, אין דוגמאות אמנותיות או תרבותיות רבות לעיסוק בנושא זה דרך מבטן של הנערות עצמן.

בדרך כלל כשאנחנו נתקלים בייצוגים של מיניות זו המצויה על קו הגבול של החוקי או לא חוקי, הדבר קורה דרך עיניהם של יוצרים כמו הסופר ולדימיר נבוקוב או הבמאי והתסריטאי הרמוני קורין. אפילו אם מדובר באישה, כמו למשל הבמאית סופיה קופולה, המבט המופנה אל המיניות הנערית הזו הוא מבט מוקסם, בוגר, נוסטלגי, ובעיקר מוגן במידה מסוימת. כשיוצרים אלה עוסקים במיניות נשית נערית או ילדית, נדמה שהם חושפים בעיקר פנטזיות רומנטיות, ולעיתים אלימות, בנוגע למה הם היו רוצים שהיא תהיה. מיותר לציין שמהלך דומה ומועצם יותר, מורכב פחות, קורה בשימושיהן של חברות מסחריות.
פטרה מצלמת את עצמה ואת חברותיה מאז שהיתה בת עשרה, ונדמה שהיא מצליחה לחשוף בדימויים שלה "מבט מבפנים" של אותו גוף נערה, אולי המוצר התרבותי הנחשק ביותר של תקופתנו – אם כי אותו המבט מבפנים לא בהכרח שונה באופן מוחלט מהייצוגים הקיימים המוכרים לנו.

לצד טאבי האמריקאית ופטרה הקנדית, פועלת גם האמנית, הצלמת והמעצבת הישראלית (במקור) מעיין טולדנו (Mayan Toledano). מעיין, בת 27, מנכיחה בעבודות שלה התרפקות על גיל הנעורים ועל החדר האינטימי והמוגן בבית ההורים, כמו גם על ייצורם של תרבות, דיאלוג והשפעה, מתוך החדר הסגור הזה. עמדה זו שונה כל כך מגישת ה"צאו לעולם, תעבדו קשה, תעשו נטוורקינג" שכל יוצר ויוצרת בימינו מכירים היטב. מעיין מוכרת בתרבות האמריקאית בעיקר בגלל מותג האופנה שלה, ובו תחתונים וסווטשירטים עם כיתובים בפונט בסגנון שנות השבעים שמצהירים בפשטות," Feminist", או "Don't Touch". מעיין אף צילמה לאחרונה סדרה של חיילות ישראליות ואולי היתה הראשונה להציג אותן מפרספקטיבה לא מגויסת (לא לאומית ולא ביקורתית) כשהן מופיעות בצילומים אלה קודם כל כנערות אשר מדגימות את מה שהוכח מחקרית בשנים האחרונות – שזהות "הנערה המתבגרת" היא רכיב אישיותי שיוצר יותר אחדות בין סובייקטים מאשר קטגוריות כמו לאום, גזע, ואפיונים אחרים שאנו תופסים כדומיננטיים. אמנם נערות אלה הן חיילות אך בראש ובראשונה – הן טינאייג'ריות. יפות, אדישות, מפונקות, משועממות, אשר פשוט "מעבירות את הזמן" הזה של בין לבין, תוך שימת יותר דגש על בחירת מידת המדים המחמיאה מאשר על שאלות בנוגע לאתוס הציוני ולכיבוש. יש לומר שהמבט של מעיין  איננו ביקורתי אלא מלא בהזדהות, ובזכרון הלא רחוק של עצמה כחיילת.

חיילות בכינרת, מעין טולדנו

תצלום: מעיין טולדנו

אמניות נוספות שניתן לציין, הן הצלמת/דוגמנית  השבדית ורודת השיער ארבידה ביסטרום (Arvida Bystrom), שצילמה לאחרונה את פמלה אנדרסון למגזין Dazed; את אישיות האינטרנט ואמנית הניו מדיה הפורטוריקנית מולי סודה (Molly Soda) שהיא בת 27; ואת הכותבת והיוצרת אודרי וולן (Audrey Wollen) שמוכרת בזכות טקסטים נפלאים דוגמת זה שמתאר כיצד הבינה שהחבר לשעבר שלה עוד מאוהב בה כשגילתה את תגית החיפוש "פורנו של ג'ינג'יות" על הלפטופ שלו. בכתבות שעסקו ביוצרות אלה הושם דגש על תפיסת מציאות ונשיות לא מיופיפת ולא מלוטשת, שמאופיינת בכנות חדה, מכאיבה ולעיתים מכוערת (עד כמה שהיא יכולה להיות מכוערת כשהיא מופיעה בדימוי של צעירה יפהפיה), שרותמות את האינטרנט לצרכיהן שלהן, צרכים שנעים במרחב שבין עיסוק תרפויטי בגוף לבין שינוי ממשי רחב היקף של דימוי עצמי וקונבנציות של יופי.

מובן שהנשים שהזכרתי פה, וכן נשים נוספות שפועלות לצדן, ללא קשר למוצאן האתני הממשי, מייצגות את הדגם הלבן והמערבי ביותר של גיל הנעורים והפמיניזם המתוק. יש לומר שהלובן הזה והעמדה שאיננה נלחמת על הזכות לפרנסה, יצירה או השכלה ולוקחת אותן כמובנות מאליהן הן גם כן חלק ממאפייניו. אפשר לציין לעומתן את מאליילה, למשל, גם היא אלילת נוער מסוגה, שאולי מסמנת את הטמעותה של אותה הגישה האינדיבידואליסטית המערבית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחלקי עולם שאינם מערביים ואינם חילוניים, ומתוך כאן מציעה גם עמדה אקטיבית הרבה יותר, משועשעת פחות.

אפשר להרחיב על נשים צעירות אלו לנצח ואפילו עד ליום בו הן יחגגו יום הולדת שלושים, אבל אני לא רוצה לעסוק רק באיקוניות מסוימות אלא בתנועה שהן מסמנות ביחד.

אם נרצה למקם את שדה הפעולה של המפנה המתוק, אין ספק שמבחינת המרחב או הדיסציפלינה הוא קשור בעיקר לתרבות ולאמנות ויזואליות. מן הסתם, בעידן הפוסט מודרני הייצוג הוא השפה הדומיננטית ביותר ואולי היחידה לדבר דרכה, ולכן הפן הויזואלי-אסתטי הוא כלי הרכב בו תנועה זו מתהווה ומתניידת. במפנה המתוק הצורה היא גם התוכן, והייצוגים שתנועה זו מייצרת – אינסוף צילומים, פוסטים, איורים, הדפסים, מדבקות, ממים, ומיני arts and crafts, משקפים את כל שמתקיים בתוכו.

חיבור נוסף לשדה האמנות הויזואלית מתקיים מתוך כך שהפמיניזם המתוק עושה שימוש במאפיינים רבים של הפמיניזם הרדיקלי של שנות השישים והשבעים ושל זרם האמנות שצמח בו. נראה שבלב המפנה ישנם נושאים מקבילים לאלה ששימשו במרכז העשייה של אמניות פמיניסטיות באותן שנים; נושאים שלאחר מכן ירדו קצת מסדר היום הפמיניסטי כי נחשבו "מהותניים" מדי, כלומר, כאלה ששמים דגש גדול מדי על נשיות טבעית ואותנטית. דוגמא לכך אפשר למצוא בעיסוקן של נשים צעירות אלה בגוף הנשי, כשהן מתעניינות בקבלה שלו בצורתו הטבעית (אם כי ברוב הייצוגים שלהן הוא יהיה צעיר מאד); בין הנגזרות של העיסוק בגוף אפשר למצוא גם את העניין שלהן בשיער גוף גלוי (אבל כזה פלומתי וצבוע בירוק פיסטוק או ורוד) ובדימום המחזור (שנוטה להתרחש בתחתוני ילדה המוכתמים קלות).

באופן כללי קשה לפספס את הדמיון למודל נשי מדומיין ברוח שנות השבעים – שיער לא מעובד לכאורה, סקייטים, תמונות צהבהבות, חושניות, שמבקשת להעניק אווירה לא מהונדסת, קשתות בענן, תחתוני סבתא, העצמה נשית, קבוצות נשים, כוח קולקטיבי שלעיתים מחפה על היפר אינדבידואליזם הישגי וקיצוני (כפי שאני בטוחה היה המקרה גם בשנות השבעים עצמן – נוסטלגיה אינה העניין פה, אלא אסתטיקה של נוסטלגיה). בנוסף המפגשים ההמוניים השנתיים של המגזין רוקי דומים לפי ג'אסלין קלר למעגלי העלאת המודעות של שנות השישים והשבעים, ובמובן אחר גם למפגני מחאה פרפורמטיביים בסגנון אירועי "האפנינג" האמנותיים של אותם עשורים.

לצד כל אלו, המפנה הפמיניסטי המתוק מקיים גם קשרי זיקה עם תכנים המשויכים לזרמי אמנות פמינסטיים ופוסט מודרניים של שנות השמונים והתשעים– אירוניה, פירוק הייצוג, חתירה תחת קונספט ה"טבעיות" ושאלות העוסקות במבט.

תצלום: מעין טולדנו

תצלום: מעיין טולדנו

נשים צעירות אלה מתכתבות עם אמניות פמיניסטיות כמו ברברה קרוגר, סינדי שרמן, גרילה גירלז ואחרות שהתפרסמו באותן השנים שהן עצמן נולדו. הדיאלוג שלהן בא לידי ביטוי בכך שהן עושות שימוש במוטיבים הלקוחים ממדיה פופולרית ואפילו מעולם הפרסום. במקום להתעלם מייצוגים אלה ולנסות לייצר ייצוגים חלופיים – הן נוקטות בגישה העושה שימוש גלוי ואף מוקצן בכלים אלה ובייצוגים הפופולריים שהם מייצרים. יש זיקה בין העבודות של צלמות כמו פטרה קולינס ומעיין טולדנו לקולנוע, פורנוגרפיה, אופנה ותיעוד עצמי אובססיבי ברשתות חברתיות. מעניין אותן במיוחד מי שולט במבט, ומבחינתן כל עוד הן אלה שנמצאות מאחורי העדשה, הייצוג יכול להיות כזה שדומה מאד ליצוגים שהן מתנגדות להם. כמו כן, בשימוש בכלי עיבוד תמונה הזמינים לכל אחת ואחד ברשתות החברתיות עצמן ובאפליקציות של הטלפונים שלהן – נשים צעירות אלה לא בהכרח מבקשות להציג את הגוף או את המציאות בדיוק "כפי שהינן", אך הן כן חושפות באירוניה את הפרקטיקות שמאפשרות להן את משחק המציאות הזה, מבלי להעביר אותו טִבְעוּן כפי שנעשה למשל בפוטושופ מקצועי.

מובן שפמיניסטיות של מתיקות אלה קשורות קשר בלתי נפרד גם לסוג הפמיניזם ששולט בתרבות הפופולרית העכשווית. החיבור המרכזי הוא השימוש במדיה על כל רבדיה במקום דחייה שלה או ביקורת חד משמעית כלפיה, זיקה עמוקה לעולם האופנה שכבר לא נחשב כסמן לא פמיניסטי, סימון הרשתות החברתיות כמרכז של ייצוג עצמי משוחרר מתיווך, ועוד. אך ישנו גם הבדל עקרוני וקל לזיהוי בין הפמיניזם שלהן לבין זה של מובילות דעת קהל בוגרות יותר. בעוד שנשים שנולדו לפני 1985 שאימצו בעבר או שמאמצות כיום אג'נדה פמיניסטית, נוטות להדגיש איזו עוצמה נשית כפי שאנחנו מדמיינים אותה – חישבו למשל על הקליפ האחרון של ביונסה. הצעירות שעומדות מאחורי המפנה המתוק של הפמיניזם לא מתמסרות לייצוגים אלה שאמורים להיות התגלמות הנשיות החזקה והאוטונומית. אמנם גם הן לוקחות בעלות על זהות גזעית או נשית ואפילו על הסטריאוטיפים של זהויות אלה, מתוך עמדה שהניכוס שלהן הוא שעושה את ההבדל, אך הן מוותרות על הסוג המסוים של "כוח נשי" שלכאורה הולך יד ביד עם ניכוס זה. פעמים רבות הן דווקא מציגות חזות שבירה ושברירית, מתוקה, ילדותית, חושנית, ואפילו פאסיבית וסתם משועממת מאד.

לצד הפאסיביות והשעמום המתבטאים במבטים מעוגלים לעבר מצלמת הטלפון, בנות אלה נוקטות גם עמדה סביב הבחירות בארצות הברית והן מעורבות מאד בנושא הבוער של זכויות רבייתיות כגון הזכות להפלה ולאמצעי מניעה. אפשר להבחין במעורבות בראיונות שנערכים עימן ובחשבונות האינסטגרם הפרטיים שלהן שלהם עשרות אלפי עוקבות ועוקבים שמקבלים מהן תוכן בלתי מתווך. ואפילו אז הן שומרות על מתיקות אין קץ.

נשאלת השאלה אם כך, מה מייצגת המתיקות הזאת, בעצם?

האם היא הדבש שבתוכו נטבלות האותיות? האם בדומה ללימודים בישיבה: כדי שיסכימו הנערות באשר הן ללמוד כיצד להיות פמיניסטיות טובות יותר ממתקים עבורן את המסר?

ואולי זהו פשוט ממד של ריבוי. בהתרחבות האינסופית שאולי תכיל בסוף הכל ותבלע הכל, מדובר בעוד מתיחה של המנעד שמבקשת לומר "גם זה מותר, גם זה לגיטימי, גם זה נשי, גם זה פמיניסטי"?

ואולי לפמיניזם, כישות, חסרו שנות הנעורים הקלילות והנרקיסיסטיות, והוא מבקש לשוב אליהן, כי התבגר והזדקן ונלעס והתיישן טרם זמנו?

האם גיל הנעורים במקרה זה הוא מעין מטפורה להשתנות המתמדת שהינה לא רק השתנות של הנשיות, אלא של המחשבה הפמיניסטית עצמה?  האם זו מטאפורה למצב המעבר התמידי שאנחנו שרויות בו, בציפייה ליום המדומיין של השוויון, של התיקון?

דמעות בנים ודמעות בנות

תצלום: מעיין טולדנו

והרי שנות הנעורים נתפסות תרבותית כהתגלמות הלימינליות. בחברה התעשייתית היו הנעורים, ואלה הנשיים בפרט, שלב של המתנה – המתנה להנשא ולצאת מבית ההורים, המתנה להגיע כבר לקץ הילדות, המתנה חסרת נחת להפוך כבר לדבר הבא. בחברות פוסט תעשייתיות שנות הנעורים אינן עוד לימינליות באופן גורף, אך כן בעלות אפיונים לימינליים. מחקרים סוציולוגיים שביקשו לפצח את טיבן של  שנות הנעורים מצאו כי הן מאופיינות בעיקר במתח בין הנאה טוטאלית מהרגע לבין ציפייה ותכנון לעתיד. רבות נכתב על פנייתם של בני נוער ובעיקר פנייתן של בנות העשרה לעבר צרכנות כאמצעי הסתגלות לבגרות, אותו המצב לכאורה "קבוע" שהם משתוקקות לו. הדבר מזכיר את מה שכתב רולאן בארת על צעצועי הפלסטיק המדמים מטבח או ארגז כלים שתפקודם אינו לאפשר זמן משחק נאיבי, אלא להרגיל ילדים לתפקידם העתידי הצרכני בחברה קפיטליסטית.

תפקיד חברתי זה שמיוחס לגיל הנעורים והתמורות שהוא עובר, מוביל אותי להאמין שהפמיניזם המתוק משקף משהו מתפיסתנו את המהות הפמיניסטית (אם יש כזו) כיום. מה שהפמיניזם המתוק, הנערתי מלמד אותי, קשור למפגש של תפיסות פמיניסטיות עם ממד הזמן יותר מכל, ולכך שכמו גיל הנעורים, גם הפמיניזם איננו באמת מצב לימינלי, גם אם יש לו מאפיינים כאלה.

גיל הנעורים מסמל מרחב הדומה מאד לנקודת סף או קו גבול, גדוש בתחושות של ציפייה, קוצר רוח ואפוף בתחושת זמניות חולפת, רק שזהו אינו רק מרחב שחולפים בו, אלא דווקא מרחב של השארות בהווה הנמתח כמסטיק. השארות, או אפילו התבוססות, במה שדימינו, טעינו לחשוב, שהוא שלב בלבד. התבוססות שמכירה בכך שאין שום עתיד למהר אליו, שום התבגרות, שום "הפיכה לאישה", שום רגע של בשלות, של הגעה ליעד מדומיין.

כצרכניות של פמיניזם, אנחנו מורגלות לקשר שקיים בינו לבין שינוי שעומד להתרחש. מציאות חדשה, שחר של יום חדש. הטרמינולוגיה הפמיניסטית הכי שגורה, הכי מאוסה, מערבת משפטים כמו "כשנגיע ליום בו נשים לא תהיינה חשופות לאלימות בהולכן ברחוב", או "היום בו נשים ירוויחו כמו גברים." היא קשורה בעתיד שאליו יש לפעול ואליו יש למהר כי עכשיו נורא ואיום ובלתי נסבל, וגם אנחנו, כפי שאנחנו כרגע, עוד לא הפכנו למי שעלינו להיות. שפה זו קשורה לפעולה הרתומה תמיד "למען בנותינו", למען הנערות שיום אחד יגיעו לעולם הזה, שיהיה אחר,  שאנחנו נהיה בו אחרות. לעומת עמדה זו שהופכת את ההווה ללא יותר ממתכון שתכליתו להפיק משהו מוצלח יותר בעתיד, המפנה המתוק של הפמיניזם מנכיח את החשיבות שנערות אלה רואות בהווה. הן כבר חכמות וכבר יצירתיות¬ וכבר שוות, ולא מחכות לשחרור, או פנטזיות שחרור, שיגיעו. בעיקר הן חיות עכשיו, בהווה, ברגע זה, במציאות שאיננה יותר או פחות ממה שמתאפשר לנו כרגע.

אפילו הבחירה במילה "מפנה" מגלמת את הסתירה האינהרנטית לסוג זה של פמיניזם, לדימוי הגילאי הזה. אין בו הרי מפנה של ממש.

טין ווג למשל, הוא אולי מגזין מתוק לנערות שכותב על פמיניזם, אך הוא אינו מייצג את מה שתארתי כאן כמפנה המתוק. הפמיניזם של הטין ווג מניח קודם כל שכדי להתממש עליו להמתין לשלב הבא, לעתיד המשופר הזה שאליו עלינו לשאוף. בסילבסטר נכין רשימת יעדים פמיניסטית ובשנת 2016 נהיה טובות יותר!

אינני מבקשת לטעון שאותן אמניות וכותבות צעירות שציינתי קודם מוותרות על שינוי ונוכחות בהווה בלבד, אבל אני מאמינה שזהו היסוד העמוק והמעניין ביותר בהוויה ובאסתטיקה שלהן.

ומהי המתיקות, אם כך? זוהי המתיקות של השנייה הנוכחית, שאולי תעבור לבלי שוב, כמו בציטוט של אמילי דיקינסון. אבל מה שמתוק בה הוא לא רק העלמה בעוד רגע, אלא קיומה כעת, הווה, נוכחת, מוגשמת. כל זה איננו רק תחנה בדרך. זהו העכשיו שרק בתוכו אנחנו חיים וחיות, ארוך ויחיד ולא דומה לשום דבר אחר ולא מחכה לשינוי הדרמטי שבקצה הדרך, אלא פשוט מתקיים, כפי שהינו, במתיקות.

במילים אחרות, זו בעצם רק את שסרוחה על ספת הסלון או בחדר השינה, צופה בקומדיה רומנטית דביקה שראית כבר אינסוף פעמים ויודעת בדיוק למה לא כדאי לך לצפות בה. את נאחזת באסופה קטנה וארעית של חפצייך כאילו חייך תלויים בהם (סמארטפון, לפטופ, חופן שקדים מסוכרים, פתק קטן שחברה השאירה על הדלת, גרב שהורדת בגלל החום), ויודעת שלא יהיה משהו אחר, שלא תכירי משהו אחר, ושלא יהיה טוב יותר מאשר ברגע הזה ממש.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על מותק של פמיניזם

01
depressive person

מאמר משובח. התופעה מעניינת מאוד. מעוררת בי אמביוולנטיות רבה. מצד אחד בוז כלפי מה שנדמה כן, כוויתור או הרמת ידיים ואף נסיגה הכוללים אימוץ של ערכים ומוצרי תרבות היפר-קפיטליסטים ואיזו ריקנות כללית. מצד שני, הערכה לרוח היוזמה של כל האמניות והבלוגריות המתוארות, כמ גם לאופן שבו הן מקדמות הרחבה של מעגל הפמיניסטיות, ופשוט להיעדר הטהרנות שהן מייצגות, להכלה שלהן ולעובדה שהן מקדמות סדר יום מורכב יותר.
הנקודה המסכמת - זיהוי הגל הפמיניסטי הזה עם עם העדפה (לא בהכרח מודעת ומכוונת) של הנוכחות בהווה על פני שינוי - מרתקת!

03
ליטל

גולדמן מעולה כהרגלה!! כתוב נפלא ומרתק. נהדרת בעיניי מגמת ההכלה ל"מפנה" שנדמה לי ששוררת יותר מאשר הביקורת כלפיו. פלח האוכלוסיה שמצליח להכיל בחיוך פער דורות הוא זה בו אני רוצה להימצא!