מחלה היא גם הזדמנות

האם חולי הוא תמיד דבר רע? או שיתכן שהוא הופך אותנו לאנשים טובים יותר?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

ערב אחד, בדרכה הביתה מכנס מתיש, החלה הפילוסופית חווי קראל (Carel) מאוניברסיטת בריסטול לשוחח עם נהג המונית שלה. הוא שאל על מיכל החמצן שהיא נושאת עמה. יש לי מחלת ריאות כרונית, הסבירה קארל. צינוריות המיכל אווששו בדממת הערב. כשהגיעו לביתהּ הבטיח הנהג, מוסלמי אדוק, להתפלל למענה. "אני מרחם עלייך", הוא אמר לה ברוך.

הרגשות שאנשים בריאים מפגינים כשהם נתקלים באדם החולה במחלה איומה – החל מנקיפות חמלה, עבור באימה גלויה וכלה בקור לב – נראים כמו תגובה טבעית. רובנו מתייחסים לחולי כאל חוויה שלילית בתכלית. אנו מקשרים בין בריאות לבין מושגים כמו "כושר פעולה", "יכולת", "חופש" ו"אפשרות", הנחשבים כולם לתנאים יסודיים לשגשוג ולפריחה. החולי, לעומת זאת, מלווה באילוצים, שבריריות, אובדן ומגבלות – הממדים האפלים של "הצד החשוך של החיים" 1, כפי שאמרה סוזן סונטג (Sontag).

כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים

אבל האם לחולי יש ערך? בספרה Illness: The Cry of Flesh (משנת 2008), כותבת קארל שמחלת הריאות שלה הביאה עמה "הרבה רע, אבל למרבה ההפתעה גם הרבה טוב". פילוסופים אוהבים לומר שחוש האמת, הטוּב והיופי של בני האדם הוא המאפיין המייחד אותנו משאר המינים. אבל אולי נכון יותר לומר שהקיום שלנו מתאפיין בתלות ובסבל. כן, אנחנו חושבים, מדברים, יוצרים ואוהבים, אבל אנחנו גם מזדקנים, חולים ולבסוף מתים. וככל שתוחלת חיינו מתארכת, כך גוברת הסכנה שנבלה שנים ארוכות במצב של מוגבלוּת.

סנטוריום, Ubé

"סנטוריום", יצירה של Ubé, 2012.

"כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים", כתבה סונטג בספרה "המחלה כמטאפורה" (משנת 1978). "אף על פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מה – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא". אם הפילוסופיה עוסקת בחתירה לטוב לאורך חייו של אדם, לבטח יש גם מחויבות לבחון איזה ערך טומן בחובו המפגש עם החולי, שאותו חווים כמעט כולם.

חנויות הספרים מלאות בספרי זיכרונות, יומנים, תיאורים ומכתבים שנכתבו על-ידי חולים, למענם או על אודותיהם. אנו חיים ב"תור הזהב של הפתוגרפיה", כפי שטען לאחרונה ההיסטוריון תומס לָקֶר (Laqueur). הפופולריות של סוגה זו נובעת, בין היתר, מהתשוקה ללקחים מחוויותיהם של כותבים במצוקה. אבל לקר מציין שלשאול שאלות קשות זה לא כמו להיות מסוגל לענות עליהן, או אפילו כמו לכתוב היטב. וזה נכון לא רק ביחס לכתיבה, אלא גם בנוגע לחשיבה. לכן, אל לנו להשתוקק לפתוגרפיה, או אפילו לחולי עצמו, אלא לאותם היבטים בחוויית החולי המובילים לצמיחה מוסרית.

חוויית החולי, בחלק מהמקרים, היא חוויה המשפרת אותנו כבני אדם ומסייעת לנו לטפח מידות טובות וליישם אותן

האם אני בוחן חוויה שלילית מיסודה במשקפיים ורודים, או לוקה ברומנטיזציה? אולי תאמרו שגם אם גישתי האופטימית תנחם את החולים ואת מטפליהם, הרי בסופו של דבר החולי גוזל מאיתנו את מה שאנו זקוקים לו כדי לחיות היטב. אפיקורוס טען שהמרכיבים המרכזיים לחיים מאושרים הם חברוּת, חירות ושלוות נפש – אבל במקרים רבים, אלה הדברים הראשונים שאנו מאבדים בעקבות מחלה כרונית. חברים מפסיקים להתקשר, אנו מאבדים את חירות הגוף והנפש, והשלווה נרמסת על-ידי הכאב והתסכול. בספרה Smile or Die (משנת 2009) יצאה ברברה ארנרייך (Ehrenreich) נגד הפלצבו התרבותי שלנו, הלוא הוא החשיבה החיובית. היא תקפה את "החיפוש האוניברסלי אחר הצדדים החיוביים" של סרטן השד בעולם המפותח. היא אומרת שקשה להתחמק מדיבורים נרגשים על המחלה כמסע הנועד להסתיים בהתחדשות החיים, הקריירה, מערכות היחסים והאופי – נרטיב שמדיר את כל מי שמחלתו אינה מובילה לצמיחה אישית, ואת מי שאינו מתאושש.

האם אפשר לטעון שמחלה היא דבר חיובי, ובה בעת להכיר בכוחה ההרסני? כן: אני חושב שאפשר למצוא איזון בין הצדדים החיובים לבין הייאוש. אני רוצה להראות שחוויית החולי, בחלק מהמקרים, היא חוויה המשפרת אותנו כבני אדם ומסייעת לנו לטפח מידות טובות וליישם אותן. ואם זה נכון, אז אכן מדובר בתהליך המשנה את חיינו גם לטובה.

העיסוק בחולי אינו נעדר מתולדות הפילוסופיה. הבודהה הבין ש"הקיום הוא סבל" לאחר שפגש שלושה אנשים, אחד חולה, אחד זקן ואחד מת. מחלות ממושכות מסוגלות לשחרר אותנו מהדבר שאוגוסטינוס כינה "חולשתו של הבשר", על תאוותיו ותאבונו. מחלות אף מאלצות אותנו להכיר באמיתות הנוראות של העולם, ו"להוליד את מחשבותינו מתוך הכאב", כפי שטען ניטשה. אבל הבעיה בטענות האלה היא שהן מסתמכות על תפישות שונות של חוויית הקיום האנושי – לדוגמה, היותנו בריות "מותנות" בעולם של ארעיות, או יצורים חוטאים השואפים להתאחד עם האל. יש חולים שיסכימו עם התפישות האלה, אבל לא כולם מסכימים איתן, ולא כולם מסוגלים או אמורים להסכים איתן.

בודהה, סרי לנקה, Ranawana Buddha

Ranawana Buddha בסרי לנקה, בתנוחה של הבעת טוב, שלום וסילוק הפחד. תצלום: דניס קנדי

אפילו בהיעדר מערכות פילוסופיות או תיאולוגיות מורכבות, האופן שבו חולים שונים מתארים את חוייתם  מעיד לעתים קרובות על יכולתן של מחלות להוביל לצמיחה מוסרית. יש המדברים על הלקחים החשובים שהם למדו על החיים, על "אמיתות עמוקות" שבלעדיהן לא ניתן לחיות היטב ושאותן ניתן ללמוד רק מעימות טעון ומוחשי עם המוות האורב לכולנו. חולים רבים מספרים שנעשו אדיבים יותר ועדינים יותר, אומרים שהם למדו להכיר תודה ונעשו אנוכיים פחות. כאילו עצם המחשבה שאיננו בריאים עוזרת לנו לרכוש את התכונות האלה או לטפח אותן.

הגוף הוא נדבך מרכזי בקשר בין חולי למידות טובות. קארל מבחינה בין "הגוף הביולוגי" (האורגניזם המתואר בביולוגיה והמטופל ברפואה) לבין "הגוף שאנו חיים" (הישות שאנו חווים בתור העצמי, ושעמה אנו מנהלים מערכת יחסים מסוכסכת והפכפכה). איש אינו חווה את גופו כתערובת של בשר, עצמות ונוזלים, אף שכך הרפואה נוהגת לתפוש את הגוף. לא, אנו חיים את גופנו. הוא אינו מרכיב זניח בזהותנו האישית, אלא זירת פעילותינו וחששותינו.

כשאנחנו בריאים, הגוף הביולוגי ממלא בלי מאמץ את פקודותינו ואינו מעמיס מכשולים המפריעים לנו להגשים את רצונותינו. אבל בעת מחלה, הגוף מתאמץ, מתנגד. רצונות אינם מיתרגמים לפעולה, והעולם כמו קמל ונעשה משונה ורודני. כשאנו חולים, אנו מבינים לעומק עד כמה חוויית הקיום שלנו תלויה בגוף שבו אנו שוכנים. תיאור מדעי של מחלות הגוף הביולוגי אינו  מתאר כראוי את חוויית החולי, אומרת קארל. איש אינו חווה דעיכה בפעילות הריאות באופן גופני בלבד. אנשים הסובלים ממחלת ריאות חשים תסכול על שאינם מסוגלים לדלג במעלה המדרגות, או חרדה על כך שכל דבר נראה כאילו הוא מתכווץ וקורס לתוך עצמו. קול מחאתן של ריאותינו הדואבות והחלשות מחריש את חלומותינו ואת שאיפותינו. החולי אינו רק חוויה של כאב ואי-נוחות, אלא גם של פגיעוּת אדירה, בעולם עוין המסרב לבוא לקראתנו בשעת מאבק.

כלומר, החולי הוא התפר שבין הגוף הביולוגי לגוף שאותו אנו חיים. מחלה ביולוגית היא כשל בתפקוד של הגוף הביולוגי, ואילו חוויית החולי היא האופן שבו אנו חווים את הכשל הזה, ההבנה הנוראה שאיננו אלא בני תמותה שבריריים. אבל קארל טוענת שההכרה בקשר הזה עשויה להיות הזדמנות לצמיחה מוסרית. כשהמחלה קוטעת את "התכתובת המושלמת" בין שני הגופים, אנו מכירים באוסף של אמיתות לגבי היותנו בעולם. הכרה זאת דורשת מגוון של רגישויות ותגובות, אפילו אם הטיפול הרפואי נוחל הצלחה. כימותרפיה עשויה להסיר גידולים סרטניים בהצלחה, אבל היא אינה מסירה את תחושת הניכור שלנו מגופנו, את התחושה שגופנו "בגד" בנו. ניתוחים עשויים לתקן איבר שכשל, אבל לא להשיב לנו את התחושה האובדת שהעולם הוא מרחב של אפשרויות. זה המקום שבו חוויית החולי יכולה להקנות לנו טוב מוסרי.

משוכות, רץ משוכות, אתלטיקה

"משוכות", תצלום: מלינדה הרטלי

מחלתה של קארל חידדה את כושר ההסתגלות שלה ואת היצירתיות שלה. היא נמנעת משיפועים תלולים ומעליות וירידות תכופות במדרגות. היא מוצאת מסלולים חדשים לטייל בהם עם הכלב ולומדת לקבוע את כל הפגישות השבועיות לאותו יום, באותו צד של הקמפוס. התאמות כאלה הן חלק יסודי ובלתי נפרד מחוויית החולי שלה, אומרת קארל. כושר הסתגלות הוא תגובה ישירה לשינוי ביכולות הגופניות שלה, ויצירתיות מתרחשת בתוך התנאים המעשיים והחברתיים שמחלת הריאות כפתה על עולמה. אמנם, חיי היומיום שלה אינם מתאפיינים בדרמטיות המטאפיזית שתיארו בודהה, אוגוסטינוס או ניטשה. אבל החיים מורכבים מאלפי דברים קטנים, וכל אחד מהמעשים הקטנים האלה הוא הזדמנות צנועה לתרגל מידה טובה.

לטענה שהחולי מוביל לשיפור מוסרי יש מבקרים משני סוגים. הכותבת ג'ינה מ. שוֹ (Shaw), שהחלימה מסרטן השד, טוענת שהעיסוק ביכולתו של החולי להוביל לגאולה מוסרית, נותן לנו תמריצים מוטעים לייצר מחלות, להחריפן או להאריכן. שו בזה למי שאומר שהסרטן הוא "מתנה", בטענה שאמירות כאלה מסוות את התנאים הגופניים והרגשיים הנוראים שהסרטן כופה עלינו. מתנות נותנות, היא כותבת, ואילו הסרטן הוא "הגנב שלוקח בלי הפסק". מכיוון שמחלות לוקחות מאיתנו יותר ויותר ככל שהן מתארכות ומחריפות, עלינו לדחות כל ניסיון לעטוף את המחלה הזאת במעטה חיובי של מידות טובות, של אמת, או של כל דבר אחר.

נכון, היו הוגים שחשבו כי יש לשאוף לחולי. דיוגנס, מאסכולת הציניקנים של יוון העתיקה, התגלגל לכאורה בחול החם בקיץ, וצעד יחף בשלג בחורף. הוא התעקש שמידות טובות כמו אי-הזדקקות ומשמעת אפשר לפתח רק בתנאי קושי מתמשכים (אומרים שסיבת מותו הייתה אכילת תמנון חי, נשיכת כלב חולה או עצירת הנשימה מבחירה). ניטשה, שהעריץ את הציניקנים, אמר שגם אם סבל גדול אינו הופך אותנו לאנשים טובים, הרי שהוא הופך אותנו לעמוקים יותר – שהחולי הוא המשחרר הגדול של הרוח, כיוון שהוא חושף את ה"אנרגיות" האמיתיות שלנו, שנחסמו על-ידי נוחותם של חיי הרווחה.

אך מעטים הפילוסופים שישקלו ברצינות תפישות מחמירות כאלה של טיפוח מוסרי. המידות הטובות שניטשה והציניקנים קידשו היו כוחניוֹת, צבאיוֹת. אומץ ושליטה עצמית, למשל. היום, לעומת זאת, חולים מדברים לא פחות על סבלנות ועל אמפתיה. במבט רחב יותר, העובדה שהחולי עשוי לתרום לצמיחתנו המוסרית אינה סיבה מספקת לנסות לחלות או להחריף את מחלתנו. אמנם, מידות טובות הן חשובות, אך גם הבריאות חשובה, ולכן אדם שקול לא ינסה בהכרח לטפח את מידותיו הטובות על חשבון בריאותו.

קבוצת המבקרים השנייה מציינת שהחולי אינו הופך את כל החולים באשר הם לאנשים טובים יותר. החולי אכן עשוי להוביל לצמיחה מוסרית, אבל הוא עלול גם להשחית. הוא עלול להפוך אותנו לאנשים אדיבים פחות, סבלניים פחות, עסוקים יותר בעצמנו. הוא עשוי להנחיל בנו דווקא מידות רעות ולשחוק את המידות הטובות שהיו לנו מלכתחילה. בספר הזיכרונות Ordinary Life (משנת 1997) הפסיכותרפיסטית קתלין קונווי (Conway) מתארת כיצד החמלה שלה כלפי אחרים קטנה ככל שתסמיני סרטן השד התגברו אצלה – בין היתר מכיוון שההתמודדות עם המחלה גזלה ממנה כוחות. לעתים, בנסיבות כאלה, מידות רעות אחדות הן הכרחיות. קארל גילתה שגסות רוח היא אסטרטגיה חיונית לסילוק מבטים לא נעימים ולבלימת שאלות פולשניות. אם כך, המידות הטובות שהחולי מקנה לנו עלולות להפוך את ההתמודדות עם המחלה דווקא לחוויה קשה יותר.

אז האם כל הדיבורים שלי על תרומתן של מחלות לצמיחה מוסרית בסך הכול מטילים עול נוסף על כתפיהם של החולים? נושאים מסוג זה מורכבים מספיק גם בתקופות הטובות ביותר, ועל אחת כמה וכמה כאשר אנו מתפתלים כ"תולעת מרוסקת-למחצה", אם להשתמש בתיאור המוחשי של סימון וייל (Weil) את הסובלים והחולים. הציפייה לגישה אופטימית הרתיחה את כריסטינה מידלבּרוּק (Middlebrook) והפכה אותה ל"מכוערת כמדוזה", כך היא כותבת בספרה Seeing the Crab (משנת 1996). ספר זה, שבו היא מתארת את חוויית הגסיסה, התפרסם ב-2009, לפני מותה מסרטן שד גרורתי.

כיסא גלגלים, חוף הים, חול

כיסא גלגלים מותאם לשימוש בחוף הים. תצלום: פיטר פירסון

נכון שאידיאולוגיית "החשיבה החיובית", שאותה גינתה ארנרייך וגינו גם אחרים, מתעלמת מהמורכבות של חוויית החולי ומהשונוּת הרבה המאפיינת אותה. לפעמים החולי מסתיים בבריאות מחודשת. אבל לפעמים הוא מסתיים במוות כואב. יש המסתגלים באומץ, ויש שקופאים ומאבדים כל תקווה. אולי נדמה לכם שהמסקנה המתבקשת מהגישה שלי היא שמי שלא הפך לאדם טוב יותר בעקבות מחלתו נכשל איכשהו, שאולי בריאותו שבה אליו ללא אוסף חדש של מידות טובות כפרס על מאמציו.

אבל אני חושב שנוכל לחזור ולהדגיש את הפוטנציאל לצמיחה מוסרית הטמון בחולי, בשני סייגים. האחד הוא להכיר בכך שצמיחה מוסרית אינה תמיד אפשרית. אין ספק שמציאת מידות טובות בתוכנו היא תהליך מורכב בתקופות של מצוקה, ותהליך זה תלוי בדברים רבים – אופיה של המחלה, המזג הטבעי שלנו, התמיכה המעשית והחברתית הזמינה לנו. הגורם האחרון הזה חשוב במיוחד. כפי שידעו היטב אנשי העת העתיקה, טיפוח מידות טובות אישיות הוא פעילות קהילתית, מכיוון שאנו לומדים על עצמנו ומשפרים את עצמנו באמצעות מפגשים עם אנשים אחרים (חשבו על כושר ההסתגלות והיצירתיות שקארל דיברה עליהם, אלה תכונות שקל יותר לפתח באמצעות שיתוף פעולה).

כלומר, גם יכולתה של המחלה להפוך למרחב של צמיחה אישית, וגם האפשרות שהיא תהפוך לכוח הרסני ומנכר, תלויות, בין היתר, בהקשר החברתי והפוליטי הרחב שבו אנו נמצאים. ייתכן כי הדברים שמספרים חולים על חוויותיהם האישית – לעתים קרובות הסיפורים חדורי כאב, לעתים קרובות חדורי זעם – מלמדים כי התרבות המוסרית והחברתית של החברות המערביות אינה מייצרת הקשר המעודד צמיחה מוסרית. לדוגמה, צעדים שננקטו לאחרונה בבריטניה, כגון קיצוץ המימון לקבוצות תמיכה לאנשים הסובלים מבעיות נפש, דמוניזציה של "רודפי קצבאות" ושל מי שמנצל כביכול את הזכות לקבל ימי מחלה, והחמרת הקריטריונים לקבלת קצבת נכות – כל הצעדים האלה לא יעזרו לרוב החולים למצוא משמעות בחוויית החולי שלהם.

דרך אנושית אחרת להפיק ערך מהחולי היא פשוט לא להתעקש שאנשים חולים חייבים לשאוף לצמיחה מוסרית. יש המחליטים לראות במחלה קשה אתגר, קרב שצריך לנצח בו, הזדמנות לצמיחה. אבל אחרים שונאים דיבורים כאלה. הם רואים במחלה דבר שיש להתמודד עמו או לשרוד אותו, מסע כפוי שיש להשלים, לא מרוץ שיש לנצח בו. הדרישה שכל חולה וחולה ינסה להשתמש בחוויית החולי כדי להפוך לאדם טוב יותר, היא כשל אמפתי חמור.

למעשה, קארל טוענת שאמפתיה היא המידה הטובה שחסרה לרוב האנשים – בייחוד למי שבריא ואינו מודע למזלו הטוב, למי שמקבל כמובן מאליו את שיתוף הפעולה של גופו. כדי לפתח אמפתיה לחוויית החולי עלינו ללמוד לחשוב עליה "מבפנים", מתוך הגוף שהחולה חי וחווה, במקום לראות בחולי מצב ביולוגי או רפואי גרידא. כלומר יש לנסות להבין את נקודת מבטו של האדם הנאבק, לא רק במחלה, אלא גם באי-ההבנה של הזולת באשר לדרישותיה הגופניות, הפסיכולוגיות, הרגשיות והחברתיות הבלתי נלאות.

חלק ניכר מההגות שעוסקת בחיים הטובים, מתבסס על ההנחה שבריאות היא תנאי מקדים הכרחי לכך. אבל אם החולי הוא מאפיין יסודי של המצב האנושי, עלינו לנסות להבין גם כיצד הנתמכים, החולים והפגיעים יוכלו לשגשג נוכח מצוקתם. בחינה מעמיקה של הקשר האפשרי בין חולי לצמיחה מוסרית, היא צעד בכיוון הנכון.

אם הגעתם עד לכאן...

קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב עת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: ברכישת זכויות בחו"ל, בבחירת מיטב התכנים, בתרגום ובעריכה. אנו מאמינים שיש מקום לכתב עת ברמה הזאת בישראל. אם הנאת הקריאה קרובה לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. 

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים..., זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לתמוך באלכסון

איאן ג' קיד (Kidd) הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת נוטינגהם. הוא עוסק באפיסטמולוגיה חברתית ובאפיסטמולוגיה של המידות הטובות, בפילוסופיה של המדע ובחוויית החולי וערכה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: חולת סרטן צעירה בביתה. תצלום: Pantea Naghavi Anaraki / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איאן ג' קיד, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על מחלה היא גם הזדמנות

01
נורית ענבר וייס

יופי של רשימה. הפילוסופית ששמה תורגם כאן "הבי קארל" היא חווי כראל, ישראלית החיה בבריטניה. ספרה המוזכר ברשימה זו תורגם לעברית ושמו המתורגם הוא "לחיות. מחלה - ממצוקה לאתגר".
עוד על סיפורה של חווי כראל אפשר לקרוא בכתבה הבאה:
https://alaxon.co.il/article/%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%92%D7%9D-%D7%94%D7%96%D7%93%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA/

05
גיורא

רק לדייק קצת: הבודהה לא קבע שהקיום הוא סבל, אלא ש"יש סבל".

(ארבע האמיתות: יש סבל, ההשתוקקות/היאחזות היא הגורם לסבל, ניתן לצאת לחופשי, וזו הדרך)

07
שחק

"ייאמר בקצרה כי על אף דימויין האכזרי של המחלות, הן מועילות ומשרתות את טובתנו, וכשהאבחנה נכונה, הן מראות לנו את פגמינו המהותיים. כשהטיפול נכון, הן מהוות גורם לסילוק הפגמים הללו ומותירות אותנו במצב טוב וחזק יותר מאשר קודם לכן. סבל הינו אמצעי לתיקון משום שהוא מצביע על שיעור שלא הצלחנו להבין באופנים אחרים, והוא יתבטל רק כאשר נלמד את השיעור."

"מחלה היא בעיקרה תוצאה של קונפליקט בין הרוח לנפש, ואיא אפשר למגר אותה אלא על ידי מאמץ רוחני ונפשי."

"הקונפליקט נוצר רק כאשר אישיותנו סוטה מן הדרך שהתוותה על ידי הרוח אם בשל התשוקות הארציות שלנו או בגלל השפעת הזולת."

מתוך "רפא את עצמך" מאת אדוארד באך, 1931.