מחלת הפסיכיאטריה

היסודות הביולוגיים של מחלות הנפש עודם בגדר תעלומה, אבל הפסיכיאטרים מסרבים להודות בכך וממשיכים בשלהם: האם הם ילמדו ענווה? האם אנו לקראת שינוי בגישה?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

על הספר: Mind Fixers: Psychiatry's Troubled Search for the Biology of Mental Illness מאת אן הרינגטון (הוצאת נורטון, 2019).

ב-1886 פנה קלארק בֶּל, עורך כתב העת של האגודה הרפואית-משפטית של ניו יורק, אל רופא בשם פְּליני אֶרְל (Earle) והציג בפניו שאלה שתעניין לבטח את קוראי כתב העת שלו: אילו מחלות נפש קיימות מעל כל ספק? בחמישים שנותיו כפסיכיאטר צבר ארל הישגים רבים: הוא פיתח תוכניות לימודים להכשרת סטודנטים לרפואה בנושא הפרעות נפש, היה בין מייסדי האיגוד הפסיכיאטרי המקצועי הראשון, ופתח את אחת המרפאות הפסיכיאטריות הפרטיות הראשונות במדינה. יתרה מזאת, הוא ניהל מספר מוסדות פסיכיאטריים שבמסגרתם הוא יזם אסטרטגיות טיפול חדשניות, כמו למשל הענקת השכלה למטופלים הסובלים ממחלות נפש. פליני ארל היה הרופא האמריקאי המתאים ביותר לענות על השאילתה של בל.

לאור ידיעותינו הנוכחיות לא ניתן להציג שום סיווג פתולוגי, וזאת מהסיבה הפשוטה שפרט למקרים בודדים ויוצאי דופן, הפתולוגיה של מחלות הנפש אינה ידועה לנו

ארל ענה במכתב שלא היה צפוי להשביע את רצונו של בל. "לאור ידיעותינו הנוכחיות״, כתב, "לא ניתן להציג שום סיווג פתולוגי, וזאת מהסיבה הפשוטה שפרט למקרים בודדים ויוצאי דופן, הפתולוגיה של מחלות [הנפש] אינה ידועה לנו". ההסתייגות של ארל הייתה גם קינה. במהלך הקריירה שלו הוא צפה בהתלהבות בהפיכתה של הרפואה ממקצוע המבוסס על ניסיון אישי ומסורת למקצוע המעוגן במדע. בעבר, רופאים טיפלו במחלות בעלות שמות מעורפלים כמו "צמרמורות" ו"קדחת" בטיפולים כמו הקזת דם או רטיות חרדל. כעת הם השתמשו בחומרים כימיים כמו חיסונים כדי לתקוף מחלות המזוהות על סמך מקורותיהן הביולוגיים. אבל ארל ידע שפסיכיאטרים אינם יכולים להציץ במיקרוסקופ ולזהות את המקור הביולוגי לסבלו של מטופל – סבל שנוצר, כך הם הניחו, במוח. הם היו תקועים בעבר הטרום-מודרני, ונאלצו לאבחן ולתכנן טיפולים על סמך "המצב הנפשי הנראה [ההדגשה של ארל עצמו], כפי שבא לידי ביטוי בסממנים חיצוניים".

אישה, פיקאסו

מה יש לה? יש מה לאבחן? לטפל? כיצד? - דיוקן אישה (1902), פבלו פיקאסו. מוזיאון בולטימור לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

הניסיונות המתמשכים לדחוף את הפסיכיאטריה אל העידן המודרני של הרפואה הם נושא ספרה של אן הרינגטון ( Mind Fixers: Psychiatry's Troubled Search for the Biology of Mental Illness). כפי שאפשר ללמוד מכותרת המשנה של הספר, "מסעה רצוף הקשיים של הפסיכיאטריה אל מקורותיהן הביולוגיים של מחלות הנפש", לא מדובר בתיאור של התקדמות הדרגתית ויציבה אלא בתיאור של נתיבים מבטיחים שהתגלו כמבואות סתומים, של טיפולים שנדמו מופלאים בשעתם אך בדיעבד נראים ברבריים, ושל החלטות בתחום המדיניות הציבורית שהתקבלו מתוך תקווה אך הסתיימו באופן בלתי נמנע באסון.

אחדים מהמקרים שהרינגטון מתארת מוכרים, כמו למשל המצאת הלובוטומיה, שזיכתה את אֶגַש מוּניז (Moniz) בפרס נובל ב-1949, פחות או יותר באותו זמן שבו הפסיכיאטר וולטר פרימן (Freeman) הסתובב ברחבי ארה"ב והשתמש בכלי דמוי דוקרן קרח כדי לבצע את אותו הליך ממש בדייריהם חסרי האונים של מוסדות פסיכיאטריים. הרינגטון שולפת גם סיפורים מפח האשפה של ההיסטוריה. בשנות השלושים של המאה הקודמת, לדוגמה, השתמשו באינסולין כדי להכניס מטופלים לתרדמת בתקווה שהם יתעוררו ללא הפסיכוזות שהם סובלים מהן. ולפחות במקרה אחד – פרשת שחרורם של מטופלים פסיכיאטריים רבים ממוסדותיהם בשנות השישים והשבעים – היא מוסיפה היבט חדש לסיפור ישן. היא טוענת באופן משכנע למדי שאת מהלכי השחרור ההם לא הובילו פסיכיאטרים חובבי תרופות שהיו משוכנעים כי מעט תורזין ישקם את מטופליהם לחלוטין, אלא הפרוידיאנים. מבחינת אלה האחרונים, התרופות האנטי-פסיכוטיות שהומצאו בשנות החמישים היו אמצעי המכשיר מטופלים לטיפולי פסיכואנליזה במרפאות חוץ.

כל הטיפולים הוצגו במקור על-ידי חסידיהם כ"דבר הגדול הבא" – וברוב המקרים באמת הייתה סיבה לטעון זאת. אבל בכל אחד מהמקרים הללו הופיע הטיפול קודם, לעתים קרובות ממש במקרה, וההסבר לא הופיע מעולם

כל הטיפולים שהרינגטון מתארת, החל מאמבטיות קרח וכלה בפרוזאק, הוצגו במקור על-ידי חסידיהם כ"דבר הגדול הבא" – וברוב המקרים באמת הייתה סיבה לטעון זאת. יש אנשים שבאמת התעוררו מתרדמת אינסולין ללא דלוזיות, ויש אנשים שבאמת התאוששו מדיכאון עמוק ומשתק בזכות טיפולים בנזעי חשמל או בנוגדי דיכאון. אבל בכל אחד מהמקרים הללו הופיע הטיפול קודם, לעתים קרובות ממש במקרה, וההסבר לא הופיע מעולם. היום, כמו ב-1886, היסודות הפתולוגיים של רוב הפרעות הנפש אינם ידועים לנו כלל – וזה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהמוח הוא אחד האובייקטים המורכבים ביותר ביקום. פסיכיאטרים ממשיכים לרשום למטופליהם מגוון הולך וגדל של תרופות, ואף אחד מהם אינו מבין מדוע בדיוק הטיפולים הביולוגיים האלה עובדים.

וולטמטר, מד מתח

פעם, זה היה הדבר הבא. תצלום: תומס קלי

המסקנה היא שפסיכיאטרים אף אינם יודעים לחזות במדויק למי התרופות שלהם יעזרו ובאילו נסיבות. זאת הסיבה שבמקרים רבים הם רושמים, למשל, תרופות אנטי פסיכוטיות לאנשים הסובלים מדיכאון, או נוגדי דיכאון לאנשים הסובלים מהפרעות חרדה. הפסיכיאטריה היא עדיין דיסציפלינה אמפירית, והפסיכיאטרים תלויים בניסיונם האישי ובניסיון עמיתיהם לא פחות משהיו פליני ארל ועמיתיו. לא פלא שההיסטוריה של התחום הזה – שנהנה מהילה מדעית גם בהיעדר ממצאים מדעיים – אינה רצופה רק תקוות ומכשולים, אלא גם היבריס.

המילה הזאת אינה מופיעה בספרה של הרינגטון, למרות שהוא עמוס בסיפורים על רופאים שאפתניים יתר על המידה הממאנים להכיר בכשלי התיאוריות שלהם. כפי שהרינגטון מבהירה כבר בתחילת הספר, היא נחושה להקפיד על איפוק. "אמנם סיפורי ניצחון המופיעים לצד סיפורי-נגד המפריכים את אותם ניצחונות, עשויים להסב לנו סיפוק רגשי חולף", היא כותבת. אבל בסופו של דבר הם רק מונעים מאיתנו לראות את התמונה הכוללת ומובילים להאשמות הדדיות, לקיפאון משתק", וזה מצב שאינו מועיל במיוחד. בבואה לתאר בפנינו את הניסיונות המתמשכים לזהות את המקורות הביולוגיים, ובייחוד המוחיים, של הסבל הנפשי, החליטה הרינגטון להתמקד אך ורק בעובדות, וכך היא מקווה להשיב את המפעל הפסיכיאטרי "העצבני״ אל דרך הקדמה.

בהצבעה שערכה האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה ב-1973 נקבע שהומוסקסואליות אינה מחלת נפש. רבים העלו את השאלה המתבקשת – איך ייתכן שתחום בעל יומרה מדעית מיישב סוגיה הרת גורל כזו בקלפי?

לא בכדי מאסה הרינגטון בעימות הקולני הזה, המתנהל בין שני צדדים חרשים – אלו המשתייכים למקצוע שאפתני ובטוחים שהפסיכיאטריה מתקדמת לעבר פענוח הפרעות הנפש, והמבקרים החושבים שמדובר במקרה הטוב בניסיון כושל לסייע לסובלים, ובמקרה הרע בפסבדו-מדע, המקנה לקבוצות מסוימות שליטה על קבוצות אחרות ופוגע בכבוד האדם. לא נראה ששני הצדדים האלה למדו רבות זה מזה מאז שפרץ העימות הזה לפני יותר מחמישים שנה.

הרינגטון מתעדת במיומנות שורה של פרשיות אומללות הממחישות את אי-יכולתה של הפסיכיאטריה לתת תשובה לשאלתו של בל. בין הפרשיות הללו נמנית ההצבעה שערכה האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה ב-1973 ובה נקבע שהומוסקסואליות אינה מחלת נפש. המבקרים הקבועים העלו את השאלה המתבקשת – איך ייתכן שתחום בעל יומרה מדעית מיישב סוגיה הרת גורל כזו בקלפי? והפעם הצטרפו לשואלים חברות הביטוח והביורוקרטים מהממשלה, שתהו, לעתים קרובות בריש גלי, אם הפסיכיאטריה ראויה בכלל לאמונם, ולכסף המתלווה לאמון זה.

מצעד גאווה, הומוסקסואלים

בריאים לחלוטין מאז ומעולם. מצעד גאווה בקנדה. תצלום: לוי סונדרס

בתגובה החליטה האגודה לטהר את ה-DSM, מדריך האבחון שלה, מהתיאוריה הפרוידיאנית שהובילה לכך שההומוסקסואליות נכללה בו מלכתחילה. כשהמהדורה השלישית של ה-DSM יצאה לאור, ב-1980, טענו מחבריה שהם ניסחו רשימה מדויקת של הפרעות נפש: הם סילקו את ההנחות המוקדמות ששכנו בבסיס הטקסנומיות הקודמות והסתמכו הפעם על תיאור א-תיאורטי של התסמינים. אך כפי שהרינגטון מציינת, דווקא כן הייתה להם תיאוריה – ולפיה מחלות נפש אינן אלא פתולוגיה של המוח. וכאשר הם טענו כי הם אינם פועלים לפי תיאוריה כלשהי –

"הם נהגו בחוסר כנות. הם הניחו ש... הסַמָנים והסיבות הביולוגיים של כל הפרעות הנפש יתגלו בסופו של דבר. כוונתם הייתה שהקטגוריות התיאוּריות החדשות יבשרו את המחקרים שיגלו אותם".

ה"קריצה" של ה-DSM-3 אל המדע, הספיקה כדי לשקם את המוניטין של המקצוע, אבל התגליות המיוחלות לא באו. אף שה-DSM (שמהדורה חמישית שלו כבר ראתה אור) ממשיך להיות עמוד השדרה של הפסיכיאטריה הקלינית – והפך למילון היומיומי של סבלנו הנפשי – המקורות הביולוגיים של הפרעות הנפש המצוינות בו הן חמקמקות כל כך, שראש המכון הלאומי לבריאות הנפש של ארה"ב הודיע, ב-2013, כי המכון "ירחיק את מחקריו מהקטגוריות של DSM".

הניסיון לשכך את הספקות הציבוריים הוביל לכישלון נוסף שהרינגטון מתארת: עלייתה של תיאוריית חוסר האיזון הכימי בכל הקשור למחלות נפש, ובייחוד דיכאון. התיאוריה הזאת עלתה לראשונה בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, אחרי שחוקרים הדגימו את עקרונות ההעברה הסינפטית הכימית (או הולכה עצבית), שאותם אוששה התגלית כי תרופות משנות-תודעה כגון LSD פועלות על סרוטונין ומוליכים עצביים נוספים. התיאוריה נפוצה בציבור בשנות התשעים עם העלייה בהיקף הפרסומות לתרופות מרשם, ובייחוד לנוגדי דיכאון. הרינגטון מזכירה קמפיינים פרסומיים לפרוזאק וזולופט (Zoloft) שהבטיחו לצרכנים החשדנים כי לא זאת בלבד שהתרופות החדשות האלה משככות תסמינים על-ידי שינוי התודעה, כמו סמים קלים, אלא שהן מתקנות את הגורמים הביולוגיים היסודיים שאחראים למצוקותיהם.

למרבה האירוניה, בדיוק כשהציבור החל לקבל את התיאוריה שלפיה דיכאון נובע מחוסר איזון ברמות הסרוטונין, החוקרים החלו לגבש קונצנזוס חדש בנוגע לתיאוריה הזאת: שיש בה כשלים יסודיים ושסביר להניח שהיא שגויה לחלוטין

האסטרטגיה הזאת נחלה הצלחה אדירה בשוק. אבל הייתה בעיה. "למרבה האירוניה, בדיוק כשהציבור החל לקבל את התיאוריה שלפיה דיכאון נובע מחוסר איזון ברמות הסרוטונין", כותבת הרינגטון, "החוקרים החלו לגבש קונצנזוס חדש" בנוגע לתיאוריה הזאת: שיש בה "כשלים יסודיים ושסביר להניח שהיא שגויה לחלוטין". חברות התרופות הגיעו למבוי סתום, ונכון לעכשיו הן זנחו את הניסיון למצוא תרופות חדשות להפרעות נפש, אך הן ממשיכות למכור את אותן תרופות ישנות ולטעון לשם כך את אותן טענות ישנות. החדשות האלה עדיין לא הגיעו לצרכנים – או שהן כלל לא מטרידות אותם. לפי הסקרים האחרונים, יותר מ-12 אחוז מהאמריקנים בגיל 12 ומעלה נוטלים נוגדי דיכאון. תיאוריית חוסר האיזון הכימי, וכמוה גם ה-DSM המשופץ, אינם עומדים באמות מידה מדעיות, אבל כרטוריקה הם הצליחו בגדול.

הענייניות שהרינגטון מקפידה עליה בעודה מתעדת את עלייתן ונפילתן של התיאוריות הביולוגיות השונות של תחום מחלות הנפש, היא שהופכת את הספר הזה למסמך בעל ערך להיסטוריונים של הרפואה. אולי הוא אפילו יעזור למבקרים מחד גיסא ולתומכי הפסיכיאטריה הביולוגית מאידך גיסא להיטיב להבין את הזרם ההיסטורי שבו הם שוחים, ולנסות להפסיק להטביע זה את זה. אבל האיפוק שלה טומן בחובו סיכון: היא עלולה להמעיט בחשיבותן של הצרות שעליהן היא מדווחת.

הרפואה המודרנית בנויה סביב ההבטחה הבאה: אם נתייחס לסבל האנושי כאל מחלה ביולוגית, נגיע לתובנות ונמצא לו מזור. לגישה הזאת יש היבט סוציו-פוליטי בלתי נמנע. כשאנו מתיימרים לקבוע אילו ממצוקותינו אמורות להיות באחריות הרפואה, במרומז אם לא במפורש, אנו מציגים חזון מסוים בנוגע למידת השליטה של האדם בחייו, למהותם של חיים טובים, לחלוקתם הנדרשת של משאבים חברתיים כמו כסף וחמלה. מובן ששאלות כגון אלה אינן תמיד בהולות – הרי ברור שרגל שבורה היא בעיה הדורשת טיפול בחברה המצריכה ניידות.

סמיילי, בלונים, שמחה

אז עכשיו הכול יופי? נמצאו הפתרונות? רופאו המחלות? תצלום: לידיה נאדה

הצירוף בין העובדה שהמוח הכרחי לקיומה של תודעה, והעובדה שהמוח הוא גוש בשר שיושב בתוך מרק של כימיקלים, אינו מוביל בהכרח למסקנה שסבל תודעתי הוא תופעה ביולוגית לחלוטין

אבל הפסיכיאטריה מתמקדת בחיי הנפש, ובייחוד בחוויה הסובייקטיבית של העולם ושל העצמי, ולכן היא משפיעה על האופן שבו אנו רואים את עצמנו ואת החיים בצורה ישירה הרבה יותר מאשר תחומי רפואה אחרים. במילים אחרות, הפסיכיאטריה מעלה שאלות מוסריות. כשאנו משכנעים אנשים שמצבי רוח מסוימים אינם אלא רעש אלקטרו-כימי, אנו אומרים להם בעצם כיצד החוויה האנושית אמורה להיראות, גם אם אנחנו בסך הכול רוצים להקל את כאבם.

במובן זה, הניסיון לזהות את הגורמים הביולוגיים של מחלות הנפש שונה מהניסיון לזהות את הגורמים הביולוגיים לסרטן או למחלות לב. הצירוף בין העובדה שהמוח הכרחי לקיומה של תודעה, והעובדה שהמוח הוא גוש בשר שיושב בתוך מרק של כימיקלים, אינו מוביל בהכרח למסקנה שסבל תודעתי הוא תופעה ביולוגית לחלוטין, או אפילו למסקנה שהגישה הביולוגית היא הגישה הטובה ביותר לתחום הפרעות הנפש. השאלות המוסריות הלא פתורות האלה – שאלות שאולי אי אפשר לפתור כלל – מטילות צל כבד על ההיסטוריה הפסיכיאטרית שהרינגטון פורשת בפנינו בספרה. ייתכן כי הדרך שהיא בחרה בה אכן מחייבת אותה להתרחק משאלות סבוכות כמו מערכת היחסים בין הנפש והמוח או מערכת היחסים בין הסדר הפוליטי ומחלות נפש. אבל בניסיונה של הרינגטון לעקוף את וכחנותם של הצדדים, היא מזניחה כליל את התעלמותם של הפסיכיאטרים מהשאלות האלה, את האופן שבו הם מסווים אותן מאחורי רטוריקה מדעית, ואת ההשלכות הנובעות מכך.

אסתכן בווכחנות בעצמי: המונח שהרינגטון משתמשת בו, "חוסר כנות", אינו מיטיב לתאר את הציניות של רוברט שפיצר (Spizer), עורך ה-DSM-3, שהודה בפניי שהשינויים שהוא חולל במדריך היו תגובה לכך ש"הפסיכיאטריה נתפשה כמדע מפוברק", ושאמר לי שהמהדורה השלישית הצליחה מכיוון שהיא "נראתה מדעית מאוד. כשאתה פותח אותה, אתה מתרשם שמי שחיבר אותה מבין משהו". והמילה "אירוניה" אינה מיטיבה לתאר את פעולותיה של תעשיה המתהדרת במוצרים המסוגלים לתקן חוסר איזון ביו-כימי, אף שהיא כבר אינה חושבת שחוסר איזון ביו-כימי הוא מקור הבעיה. זהו חוסר יושר, לפעמים בקנה מידה מזעזע. וכמו כל ההתנהגויות חסרות היושר, גם זו משרתת יותר מאשר אדון אחד: לא רק את הרצון לעזור לבני אדם, אלא גם את הרצון לשמור על כוח ורווחים ולהגדילם.

בסוף ספרה מפצירה הרינגטון בפסיכיאטריה "לצמצם את תחום העיסוק שלה" ולהתמקד רק במחלות נפש קשות, כמו סכיזופרניה, המטופלות כעת בעיקר בבתי כלא ובבתי מחסה של חסרי בית. לדעתה, שינוי זה ידרוש מהתחום כולו "להתגבר על הרגליו הרדוקציוניים העיקשים ולהתחייב לדיאלוג מתמשך עם... מדעי החברה ואף עם מדעי הרוח". זאת הצעה מתקבלת על הדעת, והיא מצביעה על כיוונים טיפוליים שאינם תרופתיים, כמו ניסיון מחודש להקים מוסדות הומניים ויעילים לטיפולים ארוכי טווח. אך אף על פי שהרינגטון מציגה את ההצעה המצוינת הזאת באופן ענייני וחסר פניות, לא סביר שהיא תתקבל על-ידי תעשייה המסרבת להכיר במלוא ההשלכות של שאיפותיה או בהיקף כישלונותיה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

גארי גרינברג (Greenberg) הוא פסיכותרפיסט ומחבר הספר The Book of Woe: The DSM and the Unmaking of Psychiatry (משנת 2013).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "אבודה", תצלום: Thư Anh, ב-unsplash.com

Photo by Thư Anh on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גארי גרינברג, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

24 תגובות על מחלת הפסיכיאטריה

01
ארכימדס

סוף סוף מישהו אומר את האמת הפשוטה: שהפסיכיאטרים מחליפים טיפולים כמ גרביים, בלי לדעת מה עובד, איך ולמה, ועד שהם לא יודעים, הם עוברים למשהו אחר. צריך לחשוב מחדש על כל העניין, וטוב שהמאמר הזה מתפרסם.

02
אבי

מאמר נוסף בטרנד העכשיו של תקיפת הפסיכיאטריה, שכמו רבים וטובים לפניו מתבסס בעיקר על תחושות והלכי מחשבה אופניים מבלי להכיר את התחום באמת. הטענה שהפסיכיאטרים לא יודעים מה הם עושים ומחליפים טיפולים כל הזמן פשוט מנותקת מהמציאות (למעשה לא מעט טיפולים פסיכיאטריים קיימים כבר עשרות שנים). זה אומר גורם לכותבים ולחלק מן הקוראים להרגיש מאוד נאורים, מתקדמים ולא קונפורמיסטים, אבל ההתקפה הזו על הפסיכיאטריה מביאה לסבל רב של אנשים שמתרחקים מטיפול בגינם. אם את או אתה סובלים מבעיה נפשית אל תחשבו פעמים ופנו לאיש מקצוע. זה לא אומר שאין בעיות בפסיכיאטריה או בעולם הרפואה בכלל, אבל זה נכון לגבי כל תחום בעולם, כולל מדעי הרוח, הטכנולוגיה וכו'. צריך להיות אקטיביים ומודעים בקבלת הטיפול, אבל אל תוותרו עליו בשל מאמרים מלאי בורות כמו המאמר הנ''ל, טיפולים פסיכיאטריים עזרו ועוזרים למיליוני אנשים שאחרת היו סובלים סבל קשה.

    03
    ארכימדס

    גארי גרינברג (Greenberg) הוא פסיכותרפיסט ומחבר הספר The Book of Woe: The DSM and the Unmaking of Psychiatry (משנת 2013).
    והוא אמר בדיוק שטיפולים שמשמשים כמו שאמרת עשרות שנים, לא בדוקים, לא ברור למי, למה ומתי הם עוזרים, ואז עוברים לגל הבא. מדויק מאד, גם מהניסיון שלי ושל לא מעט אנשים שאני מכיר.

      04
      אבי

      אם הטיפולים האלה משמשים כבר עשרות שנים אז על איזה גל אתה מדבר? או שמשהו משמש לאורך זמן או שיש גלים, זה לא יכול לבוא ביחד. הטיפולים הפסיכיאטריים בהחלט בדוקים, יש שלל מחקרים שמוכיחים את יעילותם (וחשוב להדגיש שלא תמיד מדובר בטיפולים תרופתיים). הניסיון שלך ושל אנשים אחרים ראוי לכבוד, אבל הוא בשום צורה ואופן לא מהווה תחליף לידע מחקרי מבוסס היטב. מדע וידע לא מבוססים ולא יכולים להיות מבוססים על ניסיון אישי אלא אף ורק על מחקרים רבים שבונים את הידע פיסה אחר פיסה, באופן סיזיפי וארוך.

05
חיים

כנראה שהבסיס של הפסיכיאטריה היא התאוריה המטריאליסטית, במסגרתה הכל זה פיסיקה, כימיה וביולוגיה.
ולכן אם יש הפרעה נפשית- הפיתרון הוא בחומרים.
אבל אם נלך עם האינטואיציה של התפיסה הדואלית, ונקבל שיש גוף אבל גם יש נפש (למרות שלא ניתן לצפות בה) - נקבל את המגבלות של התרופות ונחפש עוד אפיקי טיפול

    06
    אורונה

    מסכימה איתך בתור מישהי שעד גיל ארבעים לא לקחה כדורים ואז נאלצה לפנות לפסיכיאטריה בגלל חוויות רוחניות כדי להבין אנשים אחרים במצוקה דומה רוב הפתרונות התרופתיים כשלו אל מול אופי האנשים המטופלים הסביבה התומכת

07
אברום רותם

תודה! סקירה מאירת עיניים לסוגיה טרגית, שמלווה אותנו כצל שחור ואף מאיים.
מצד שני נראה שהביקורת כיום וההצלפות ביומרה והתנשאות של רופאים ואנשי מדע אחרים שנעשתה בעבר הלא רחוק, שאכן עשו מעשים איומים, שופכת את התינוק עם מי האמבטיה, ולא תורמת. למעשה לא מוצעת חלופה ראויה, ולומר "לא" נחרץ זה נחמד אך לא מספיק.
נראה שכיום תובנות אלו מחלחלות גם לפסיכיאטריה, שהיא עוזרת ומסייעת, גם אם אין ספק שאנו עוד רחוקים מרחק רב ממתווה הבנה כלשהי.

08
אמיר א

האם זה לא המצב בכלל בעולם הרפואה? הרי ברפואה כל הזמן יש פרסומים שהנה, התרופה לסרטן נמצאת מעבר לפינה, רק כדי לגלות אחרי שבועיים שעכשיו יש תרופה חדשה שהיא היא תהיה הדבר האמיתי. וכמו שיש בפסיכיאטריה הנחות שלא בהכרח מבוססות (חוסר איזון כימי, לדוגמא), גם ברפואה ישנן הנחות כאלו (עכברים הם מודל תקף למחקר של מחלות אנושיות). וכמו שעם תרופות פסיכיאטריות יש חוסר וודאות, כך גם בתרופות למחלות שאינן נוגעות לנפש. רק לאחרונה חברת התרופות אלי לילי הודיעה שהיא מושכת את התרופה Lartruvo מהשוק, אחרי שמחקרים קלינים הראו שהיא לא מאריכה את חייהם של חולי סרטן. איך התרופה כן הגיעה לשוק? כי ה-FDA נותן אישורים מהירים לתרופות מצילות חיים כיום, גם אם המחקרים הקלינים הסופיים עדיין נמצאים בחיתוליהם והמסקנות יגיעו רק אחרי שהתרופה כבר תמצא את דרכה לשוק.
הפסיכיאטריה נמצאת בנקודת התחלה נחותה בהשוואה לרפואה שאינה נוגעת למחלות נפש בגלל שתי סיבות עיקריות: (א) את תוצאות מחלות הנפש קשה לכמת עקב היותן סובייקטיביות ועקב הקושי להסתמך על מהימנות האינפורמציה המגיעה מהחולים; (ב) היכולת הנוכחית למדידת הפעילות המוחית היא פרימיטיבית במקרה הטוב. אבל שני הקשיים הללו לא מצביעים בהכרח על כשל בהנחות לגבי הבסיס הביולוגי של מחלות הנפש. וכמו שבדיסיפלינות אחרות תיאוריות רבות היו צריכות לחכות להתקדמות בעולם הניסויי על מנת לזכות לאישוש, כך בפסיכיאטריה ייתכן ושיפור ביכולת ההדמיות המוחיות יביא להבנה טובה יותר של הבסיס הביולוגי למחלות נפש שונות. או שלא.

09
דר' וידנפלד יעקב

נשכח מכותב המאמר שיש עוד תחום רפואי שעוסק בחקר המוח ובטיפול מחלותיו וזה תחום הנוירולוגיה (שאני שייך אליו). תחום מחקרי זה, הגיע להישגים אדירים בעשורים האחרונים. אני שומע רבות את המשפט הקלשאי "אנחנו לא יודעים (כמעט) כלום על המוח". אני מודע שמשפט זה מרשים רבים מהשומעים אותו המשוכנעים באמיתותו. אלא שלשמחתי ולמזלנו, הוא לא נכון. הידע על פעילות המוח הוא רב מאוד, גם אם עדיין רחוק ממושלם. וידע זה אומר לנו (בצורה מאוד פשטנית,כמובן) שפעילות המוח התקינה או הפתולוגית היא פעילות ביוכימית, פיזיקלית. אין פעילות מוחית אחרת נסתרת מהעין ומיסטית (קרי, נפש). כתוצאה מהפעילות הביוכימית-פיזיקלית המוח מבצע את פעולתו שהיא - מוטוריקה, תחושה, חשיבה, זכרון ורגש. תוצרי פעילות זו הם ההישרדות שלנו והתפתחותנו האינטלקטואלית הכוללת גם אתיקה, אסתטיקה, לוגיקה, תודעה ועוד הרבה.
על כן, אם אנו חושבים שהפתולוגיה הפסיכיאטרית היא פתולוגיה קיימת ולא המצאה ושמקורה הוא במוח ולא באיבר גוף או חוץ-גופי אחר, אזי פתולוגיה זו קשורה לחלוטין בפעילות מוחית ביוכימית-פיזיקלית לא תקינה. ובפתולוגיה זו מטפלים (גם) תרופתית.
לבסוף - אינני פסיכיאטר אך אני מזדהה עם אחד המגיבים לפני - הפניה החבויה לקוראים להמנע מטיפול פסיכיאטרי בטענה שמדובר בטיפול שרלטני ושקרי, היא פניה מסוכנת ביותר היכולה לסכן את בריאותם ואף את חייהם של אנשים רבים. נא להזהר!!

    11
    דן פלד

    מהקריאה שלי את המאמר קיבלתי רושם מאוד אחר לגבי הכוונות של הכותב. הקורא ארכימדס טוען שסוף סוף נחשפת האמת שהמלך הוא עירום והקורא ד״ר וידנפלד בא לתמוך בפסיכיאטריה בטענה שהמוח הוא מכונה ואנחנו מתקדמים כל הזמן ומבינים את המכונה הזו טוב יותר. להבנתי בדיוק אל אזור הביניים שבין שני הקצוות האלה מכוון המאמר הזה.
    הטענה של המאמר, כמו שאני קורא אותה, היא שראוי שפסיכיאטרים ידעו לשמור על ענווה ולגשת לכל מטופל ומטופל במשנה זהירות ושההתייחסות שלנו כמטופלים פוטנציאלים צריכה להיות מלווה ברמה מסויימת של חשדנות.
    אני אישית חושב שהגישה הזו היא חשובה ונכונה תמיד, גם כשמדובר בתחומים אחרים של רפואה.

12
שמעי

שלום אני סבלתי שנים ושניגשתי בעומץ לפיסיכיטר אז נפגעתי שוב כול עוד יש מוסדות פסיכיאטריות חייבים לשנות שזה יהיה מרכז בוטיק משהו שיהיה נעים להגיע שיהיה את כל הזמן שבעולם בשביל אותו בן אדם שמגיע אליו ולא מוסד שגורם לך להרגיש מאויים על ידי זה שאתה הקטן והם הגדולים

13
ינון

הסיבות לסבל נפשי ולהפרעות אחרות הן מגוונות (נכון שזה היה יכול להיות כייף לדעת לזהות את הסיבות?).
דבר אחד יש לקחת בחשבון כשמפסיקים את התרופות, התופעות הקשות המיידיות הן תסמיני גמילה ולא "חזרה של מחלה".

14
טראומתית

הדכאון לא נובע מבעיה במוח, אלא מהתעללות, טראומות, אנשים אכזריים.
ככה גם חרדות.
העולם מספק שורה ענקית של סיבות להיות בחרדות.

חרדות ודכאונות אינן מחלות נפש, אלא התגובה הכי אנושית ובעיקר נשית למציאות.

אבל כל מי שלא שטוף מוח מבין ית זה.
והכדורים נועדו רק להקל.

באשר לסכיזופרניה ןאנשים המנותקים לגמרי מהמציאות - זה כבר לרוב ההיפך הגמור. ואולי זו צורה משונה מאוד של המוח להתמודד עם הטירוף המציאותי.

15
לכן

לכן הפתרון חייב לכלול אאוגניקה - ובעיקר העלמת הגנטיקה הפסיכופתית מחיינו. פסיכופטים ואנשים בעלי מוח הקרוב לזה - הם אלו שמייצרים אצל כולנו את הבעיות הנפשיות ואת הסבל הבלתי יתואר.

    16
    דן פלד

    אתה מעוניין להעלים חלקים מהגנטיקה האנושית בלי שאתה באמת מבין עד הסוף מה התפקיד שלהם בהתפתחות שלנו ומה תהיה ההשפעה של היעדרותם. זה שילוב מושלם של טיפשות ורשעות שכבר נוסו בעבר של ההיסטוריה האנושית. 

18
יורם

אותם מטופלים שהכדורים בעיקר ssri עזרו להם במשך שנים רבות,לא בהכרח מתעניינים באמת המוחלטת או בהגדרות הם מסתפקים בכך שהטיפול מאפשר להם לתפקד ולהיות מאוזנים נפשית.

19
ליאור

מאמר על נושא מורכב ואמביוולנטי וחשוב, ולפי כמות ומגוון התגובות הוא מצליח להטריד ולעורר לחשוב, וכבר בכך ממלא את תפקידו. הכתיבה עצמה אמנם היתה יכולה להיות הרבה יותר ברורה, עם פחות סתירות פנימיות ועם פחות הכללות. אבל יוצא שבסופו של דבר דוקא אופן הכתיבה החובבני מצליח בלי כוונה לייצג את מורכבות הנושא, על הסתירות הפנימיות והבלגן שקיים שם. מאמר שאינו סגור על עצמו, אבל חי ובועט, שמצליח בעצם צורת כתיבתו לשקף תחום שאינו סגור על עצמו, אבל חי ובועט.

20
שלהבת פז

מאמר מעולה וחשוב. יש כאן תעשייה של עשרות מיליארדים, שמסממת אחוזים ניכרים מהאוכלוסיה - ללא שמץ של מדעיות. זו אולי ההונאה הגדולה ביותר של העת המודרנית.

    21
    נדב

    כמישהו שעובד בתחום בריאות הנפש...הרבה סבל, נפשי ופיסי נחסך מאנשים שמוצאים את אותו איזון עדין גם בעזרת טיפול תרופתי. האמת כמו תמיד נמצאת אי שם באמצע, וכל מקרה פסיכיאטרי הוא עולם ומלואו שדורש התייחסות הבוחנת את כל האספקטים של חייו...בסה"כ התחום התקדם משמעותית בעשורים האחרונים, ולקרוא לו הונאה זו אמירה מסוכנת.

    22
    ד"ר וידנפלד יעקב

    אנא גלי לנו את המידע שאת מסתמכת עליו בהצהרה נחרצת זאת (להזכיר, תחושה ודעה אישית אינן נחשבות לעובדות מדעיות).
    ד"ר וידנפלד יעקב

23
ירון

העובדה שישנם מטופלים רבים שנשכרים מהטיפול התרופתי שהם מקבלים איננה סותרת את העובדה שישנם גם לא מעט מטופלים שסובלים וניזונים מהטיפול שהם מקבלים. כאשר מטופלים, בעיקר בשרות הציבורי, אינם מקבלים את המידע ואת המעקב הצמוד שהם צריכים - בהרבה מקרים הנזק גדול מהתועלת. במיוחד בבני נוער שם היכולת לאבחן היא אפילו קשה יותר. תרופות שניתנות לילדים ובני נוער שאינן מאושרות במרבית המדינות , חוסר זמינות של פסיכיאטרים, חוסר יכולת להבדיל בין הפרעה נפשית לבעיות של גיל ההתבגרות ועוד ועוד יוצרים טיפול שפוגע יותר מאשר עוזר.

24
דולב ב.

תודה, אני ממש מסכים עם הכתוב.
זה תחום שמתחזה להיות רפואי, אך פוגע בחברה ובאנשים (בעיקר אנשים שגם ככה הם חלשים).

ממליץ על סדרת מאמרים מרתקת בעיני, מצרף לינק:
https://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=3044
- תרופות פסיכואקטיביות – לא מה שחשבתם
מאת דורית שיקיירסקי