מחר בחלומות

החלום הנבואי הידוע ביותר מופיע בתנ"ך. פרעה חולם שהוא עומד על היאור. שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר עולות מהנהר, ואחריהן שבע פרות רעות מראה ודקות בשר שאוכלות את הפרות הטובות. אך מה משמעות החלום? יש כאן דפוס, לא? אחרי הטוב מגיע הרע. הרע מכניע את הטוב. וגם למספר שבע יש כאן תפקיד. פרעה מזמן אליו את יוסף שמפרש עבורו את החלום – לאחר שבע שנות שובע יבואו שבע שנות רעב. זהו מידע חשוב. כעת פרעה יכול לאגור מזון לקראת השנים הרעות. אבל אם פרעה מסוגל לחזות את העתיד, מדוע הוא אינו חולם בפשטות על שבע שנות שובע ושבע שנות רעב? מדוע הופיעו בחלומו הפרות הקניבליות? האם הפרות מייצגות דפוס אסוציאטיבי העולה מחוויותיו של פרעה? וכיצד זיהוי הדפוס יאפשר לו לנבא את העתיד?

הכול קשור לאופן פעולתו של המוח – הוא אינו רק קולט ומאחסן מידע לגבי העולם החיצוני, אלא גם מפרש אותו ומזהה בו דפוסים. אם כל האירועים בעולם היו אקראיים, לא היו בו דפוסים ולא היינו יכולים לחזות דבר. אנו מסוגלים לחזות אירועים רק לאחר שאנו מזהים דפוס בחוויות שלנו (או בידע שאנו צוברים, שאינו אלא נגזרת של חוויותינו). האם יש סדירוּת או רצפים קבועים באירועים המתרחשים בעולמנו? האם אירועים אחדים מתרחשים בדרך כלל בסמוך לאחרים? כשאנו מזהים דפוסים אסוציאטיביים באירועים, הם עוזרים לנו לחזות מה עומד לקרות בהמשך.

"יוסף מפענח את חלומות פרעה", ז'אן-אדריאן גינייה, המאה ה-19. תצלום: ויקיפדיה

אנו מסוגלים לחזות אירועים רק לאחר שאנו מזהים דפוס בחוויות שלנו או בידע שאנו צוברים

דפוסים מסוימים הם קבועים והגיוניים. לדוגמה, יום בא לאחר לילה. על כן יום ולילה מופיעים במוחנו כרצף אירועים, ואנו מסוגלים לחזות שלאחר לילה יבוא יום. דוגמה נוספת: הכבישים פקוקים במיוחד בשעות הבוקר ואחרי הצהריים, כשאנשים נוסעים לעבודה וחוזרים ממנה. ולכן אנו מקשרים בין נסיעה לעבודה לפקקים. האסוציאציה הזאת לא נולדה בעקבות חוק טבעי כלשהי, אבל אנחנו עדיין יכולים לחזות שבשמונה בבוקר הכבישים יהיו פקוקים, אלא במקרים שבהם ישנה התערבות אנושית מכוונת לשינוי תנועת המכוניות בכבישים.
דפוסים אחרים קשה יותר לזהות. אנחנו קוראים להם דפוסים "הסתברותיים" כיוון שהם מבוססים על אירועים בעלי נטייה להתרחש רק במקביל לאירועים אחרים. איננו יכולים לחזות את התרחשותם בביטחון מלא. חיזוי התנהגותם של יצורים חיים, אנושיים או אחרים, היא משימה הסתברותית. בהתבסס על התנהגותם של יצורים בעבר, אפשר לדעת אם סביר שהם יעשו דברים מסוימים, אך אי אפשר לדעת זאת בוודאות. התנהגותם אינה אקראית, אך היא גם אינה קבועה. יצורים חיים עלולים תמיד להפתיע.

לדוגמה, אני חוקרת אקדמית בעלת מספר מוגבל של שעות לימוד. אני משקיעה את מרבית זמני בכתיבת מאמרים בבית. לא קל לחזות מתי אבוא לאוניברסיטה. הגורם המנבא המתבקש הוא שעות הקורסים שאני מעבירה, במידה שיש כאלה, אבל אני אזיז את שעת הקורס אם יש לי התחייבות מחקרית קודמת. גורם מנבא נוסף הוא פגישה שנקבעה מראש, אבל אם יש לי מועד הגשה בהול, אני אבריז מהפגישה. לכן, אף על פי שאני נוטה להגיע לאוניברסיטה במקביל לקורסים שאני מלמדת ולפגישות שקבעתי, זוהי אינה התרחשות ודאית.

במהלך שנת REM אנחנו טובים יותר בזיהוי אסוציאציות מסובכות או "מרוחקות" שמסייעות לנו לחזות אירועים הסתברותיים.
גורם מנבא נפוץ פחות הוא הזמנה להיפגש לקפה עם אחד מעמיתיי. אם אני אמורה ללמד ולהגיע לפגישה, ובה בעת יש לי הזדמנות לפגוש קולגה לקפה, סביר מאוד שאני אבוא לקמפוס – זה עדיין לא ודאי, אבל ההסתברות גבוהה. בה בעת, אני יכולה לבוא לאוניברסיטה רק כדי לפגוש קולגה לקפה, או כדי לעבור משרד, אם כי הסבירות ששני הדברים האלה יתרחשו במקביל נמוכה הרבה יותר. עם זאת, כאשר הם כן מתרחשים במקביל, הם הופכים לגורמים הסתברותיים המנבאים את היותי באוניברסיטה.

איך כל זה קשור לחלומות?

בשעת ערות אנו טובים בזיהוי דפוסים הגיוניים וקבועים. אנו נוטים להניח שאנחנו צריכים להיות ערים כדי לתפקד, אבל זוהי הנחה מוטעית. מדי יממה אנו מצויים במצב אחר שבו מוחותינו פעילים לא פחות, ולפי חוקרים אחדים – פעילים אף יותר. הכוונה היא לשנת REM (ראשי תיבות של Rapid Eye Movement), המצב שבמהלכו אנו חולמים את רוב חלומותינו. במהלך שנת REM אנחנו טובים יותר בזיהוי אסוציאציות מסובכות או "מרוחקות" שמסייעות לנו לחזות אירועים הסתברותיים.

מספר ניסויים ממחישים זאת. ב-1999 נערך ניסוי בראשות רוברט סטיקגולד (Stickgold), פסיכיאטר מבית הספר לרפואה של הרווארד, ובו התברר כי מיד לאחר שמעירים אותנו משנת REM אנו מעלים אסוציאציות "מרוחקות" יותר מאשר לאחר כמה שעות ערות. לדוגמה, כשנבדקים שזה עתה התעוררו שמעו את המילה "חם" היה סיכוי גבוה יותר שהם יענו במילה "שמש", בעוד שאנשים ערניים לחלוטין ענו בדרך כלל במילה "קר" – האסוציאציה המתבקשת, כמו "יום" ו"לילה".

ב-2009 נערך ניסוי בראשות דניס קאי (Cai), פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה, ובו קיבלו הנבדקים מילים שלכאורה אינן קשורות זו לזו. תארו לכם רצף של מילים כמו "falling", "actor" ו"dust". אנשים שנתח גדול יותר משנת הלילה שלהם הוא שנת REM, טובים יותר במציאת המילה המקשרת בין כל האחרות: "star" (המרכיבה צירופים מקובלים עם כל אחת מהמילים הנ"ל).

במחקר שהתפרסם ב-2015 ונערך בראשות מורי בָּרְסְקי (Barsky), חוקר שינה מבית הספר לרפואה של הרווארד, נבחן נושא האסוציאציות ההסתברותיות בצורה מעמיקה יותר. החוקרים ביקשו מהנבדקים לחזות אחת משתי הסתברויות – "שמש" או "גשם" – על סמך תיאורים של אירועים רלוונטיים. לאחר מכן הם השוו את ביצועי הנבדקים שישנו שנת REM לאלה שנשארו ערים, וראו שנבדקי ה-REM קיבלו באופן קבוע תוצאות טובות יותר.

"בשלב הזה הייתי אמור כבר לחלום", תצלום: ברט

על בסיס ממצאים אלה אני טוענת שאנחנו טובים יותר ביצירת אסוציאציות מילוליות "מרוחקות" לאחר שנת REM מכיוון שבמהלך השינה חלומותינו מכשירים את מוחנו לזהות דפוסים הסתברותיים נסתרים של חוויות ואירועים. משמעות הדבר היא שאם מישהו רוצה לחזות אם אני אהיה באוניברסיטה ביום מסוים, יהיה לו סיכוי טוב יותר להצליח בכך מיד לאחר חלום.

במהלך שנת REM מוחנו אינו מתפקד בדיוק כפי שהוא מתפקד בערות. אחד ההבדלים העיקריים נעוץ בקורטקס הפּרֶה-פרונטלי לָטֶרָלי, אזור הממוקם מאחורי המצח משני צדי הראש. אזור זה אחראי לחשיבה הלוגית ולתכנון ודואג שנתמקד בפתרונות המתבקשים ביותר לבעיות הניצבות בפנינו. בין היתר, הקורטקס הפרה-פרונטלי מונע ממחשבותינו "לנדוד". אך כאשר אנו ניצבים בפני בעיות קשות וזקוקים לפתרונות המבוססים על אסוציאציות מרוחקות, אולי מוטב לתת למוח לנדוד, כלומר "לחשוב מחוץ לקופסה".

את הטענה הזאת העלו הפסיכולוג קרלו רֶוֶורְבֶּרי (Reveberi) ועמיתיו מאוניברסיטת מילאנו-בּיקוֹקה במאמר שהתפרסם ב-2005. החוקרים נתנו לנבדקים הסובלים מנזק בקורטקס הפרה-פרונטלי לטרלי בעיה קשה הדורשת חשיבה מחוץ לקופסה, ומצאו שהם השיגו תוצאות טובות יותר מאשר קבוצת הביקורת הנורמלית. אבל איננו זקוקים לנזק מוחי כדי לחשוב מחוץ לקופסה. במהלך שנת REM הקורטקס הפרה-פרונטלי לטרלי מכובה. מצב זה פוגע בחשיבה הלוגית, אבל משפר את היכולת שלנו להעלות אסוציאציות מרוחקות שבעזרתן ניתן למצוא קשרים בלתי שגרתיים.

אנשים, מקומות ואירועים מוכרים מופיעים בחלומותינו, אך מכיוון שהקורטקס הפרה-פרונטלי לטרלי מכובה, אנו כמעט לעולם לא חווים אותם כפי שהם במציאות: הם מתערבבים זה בזה והופכים את המוכר לזר, ואף למוזר. הסיבה לכך היא שבחלום REM אנחנו לא חווים את זיכרונותינו כפי שאנו חווים אותם בערות, אלא יוצרים דימוי המעלה בנו אסוציאציות לזיכרונות האלה. דימויי-חלום נראים לנו מוזרים כי הם מציגים בפנינו דפוס אשר נוצר משילוב אסוציאטיבי של מגוון אלמנטים מאנשים, מקומות ואירועים שונים. במהלך שנת REM, מוחנו מסוגל לזהות אסוציאציות מרוחקות או דפוסים בלתי שגרתיים, בדומה לאופן שבו הצליחו נבדקיה של דניס קאי לזהות את הקשר בין שלוש מילים בלתי קשורות לכאורה, מיד לאחר שהתעוררו.

אין זה הכול: הדרך הטובה ביותר לזכור שהמילה "star" קשורה ל-"falling", "actor" ו-"dust" היא לשלב אותן בדימוי אחד: שחקן מפורסם, טום קרוז למשל, מכוסה באבק ונופל מכוכב. בקיצור, אני טוענת שדימויי-חלום נראים לנו מוזרים כי הם קושרים בין אלמנטים השייכים לחוויות שונות במטרה להציג בפנינו דפוס מסוים. יתרה מזו, הדימויים המוזרים האלה עוזרים לנו לזכור דברים מסוימים מכיוון שקל יותר לזכור אירועים משונים מאשר אירועים שגרתיים.

אחד הדימויים החזקים ביותר מרפרטואר החלומות האישי שלי, שאותו אני מכנה "בית החול והבד", יעזור לי להמחיש את טענתי.

הנה כמה מובאות מדו"ח החלום שלי לגבי הבית המוזר:

"עכשיו אני צועדת לאורך כביש שקט בפרבר מלא בבתים נאים עם חצרות פתוחות... יש לי תחושה מוזרה – למרות שהשמיים בהירים והכול נראה בסדר... הבית האחרון, ליד הגשר, עדיין בשלבי בנייה. כשאני מתקרבת אליו אני שמה לב כמה משונה הוא נראה – צורתו מעוגלת, אבל קווי המתאר שלו אינם ברורים. ואז אני רואה שמשהו מכסה את הבית. אבל אינני מבינה מה זה – אולי יריעת בד גדולה... אני שמה לב שהבית צהוב ומבינה שהוא מכוסה חול. אני מפחדת. לפתע המחזה שמולי השתנה – עכשיו אני מתקרבת לחוף...".

אם אשאל אתכם, על סמך החלום הזה, מה קושר בין "בית", "בד" ו"חול", לא תצליחו לגלות את התשובה הנכונה. התשובה היא "מוות", אבל אין לכם שום סיכוי לדעת זאת. החלום הוא שלי, לא שלכם – החוויות שלי הן אלה שהתערבבו בו, והרי אתם אינכם יודעים באילו חוויות מדובר. כשתיעדתי את החלום הייתי ערה, מן הסתם, ומכיוון שהמוח הער אינו מיומן בזיהוי אסוציאציות מרוחקות ובלתי שגרתיות, אפילו אני מתקשה לפענח את כל הקשרים הקיימים בו.

האסוציאציות שבחלום קשורות לבני הבכור, השוקל לקנות בית שאדם אחר מת בו. כילדה פחדתי נורא למות בחול טובעני. נוסף לכך, הייתה לי בילדות חוויה טראומטית: הייתי בתוך בית וחשבתי שאדם קרוב אלי עומד למות. לבסוף, את המתים נהוג לכסות בבד (אסוציאציה תרבותית שכולנו חולקים).

על סמך חוויות אלה אפשר להבין ש"מוות" הוא המשמעות הנסתרת בדימוי בית החול והבד, שאותו זכרתי כיוון שהחלום העיר אותי. אבל לרוב חלומותינו איננו מודעים כלל.

"מעון" - בית חלומות, תצלום: טינה ואנס

עם זאת, אנו עשויים לשמר את חלומותינו ברמה לא מודעת. יש הבדל גדול בין שימור לא מודע לזכירה מודעת. כ-98 אחוז מפעילות המוח היא בלתי מודעת, והחלומות שאנו שומרים איתנו עשויים להיות אחד ההיבטים של עניין זה. ייתכן כי חלק גדול מההתנהגות שלי בעֵרוּת נקבעת לפי אסוציאציות לא מודעות שנוצרו והתגלו בחלומות שאיני זוכרת.

כשבני אמר לי שהוא שוקל לקנות בית שמישהו מת בו, רציתי לומר, "אל תקנה את הבית". אני אוהבת לעשות הליכות בחוף אבל איני עושה אותן לבד אף פעם, אולי בגלל פחד (בלתי מודע, לרוב) מחול טובעני. בנוסף, בגלל חוויות הילדות המוקדמות שלי קשה לי להיות לבד בתוך בית בלילה. רק מכיוון שזכרתי את החלום במודע, הצלחתי לפענח את כל התחושות האלה.

זיהוי דפוסים הוא אחד המאפיינים הייחודיים של המוח האנושי. המערכת הוויזואלית שלנו היא בעלת יכולת כמעט בלתי מוגבלת לזיהוי דפוסים. אבל למה בשעת ערות המוח מצטיין בזיהוי דפוסים הגיוניים וקבועים בעוד שבשנת REM הוא מתמחה דווקא בזיהוי דפוסים הסתברותיים? ולמה דימויי החלום שמופיעים בשנת REM – ומציגים את הדפוסים ההסתברותיים האלה – נותרים ברמה הלא מודעת?

ייתכן שהתשובות לשאלות האלה טמונות באילוצים האבולוציוניים: בני האדם חלמו כדי לשרוד. כפי שהכריז הביולוג האבולוציוני תאודוסיוס דובז'נסקי בכותרת אחד ממאמריו: "ללא האבולוציה שום דבר בביולוגיה אינו הגיוני".

מקורה של שנת ה-REM ברשתות מוח שהתפתחו בשלב מוקדם באבולוציה. כל היונקים ישנים שנת REM, כולל תנועות העיניים המהירות המאפיינות אותה. לחיות אין כישורי השפה הנדרשים ליצירת מחשבות מורכבות, אך סביר להניח שהן חושבת באמצעות דימויים. רוב הסיכויים הם שגם בני האדם הקדומים חשבו באמצעות דימויים. ייתכן שאורח חשיבה זה השתמר היטב במנגנונים האבולוציוניים הקדומים של שנת ה-REM. ייתכן כי יש קשר בין חוויית החיים של בני האדם הקדומים לאופן שבו שנת ה-REM מזהה דפוסים הסתברותיים בלתי שגרתיים ומשמרת אותם בדימויים שאינם מודעים.

אין ספק כי הישרדות הייתה אתגר גדול עבור בני האדם הקדומים. בספרו The Art of Thought (ראה אור ב-1926), כתב הפסיכולוג החברתי הבריטי גרהאם ואלאס (Wallas) על החשיבות האבולוציונית של זיהוי אסוציאציות או דפוסים נסתרים – למשל בסוגים שונים של חומרי מזון, או במינים שונים שנחשבים כולם לטורפים. לצורה קדומה זו של זיהוי דפוסים הוא התייחס בתור היכולת למצוא "דמיון בשוני".

חול, בד ובית הם דברים שונים, אך לאור הניסיון האישי שלי, המשמעות של כולם עבורי היא "מוות". ייתכן שהיכולת שלי להבין זאת נעוצה ביכולתם של אבותיי הקדומים להבין שאֲרָיות, נחשים וצבועים הם כולם טורפים שמשמעותם "מוות", למרות השוני ביניהם. יכול להיות שבית החול והבד המוזר שלי מבוסס על אותם עקרונות כמו דימוי-חלום המציג אריה, צבוע ונחש בדמות "ארצחש". אם הצעד ההכרחי הראשון של בני האדם הקדומים היה לזהות טורפים, והצעד השני היה לזהות גורמים מנבאים גלויים להתנהגותם, הרי שהצעד השלישי היה לנסות לזהות דפוסים הסתברותיים נסתרים שיעזרו להם להימנע מהסכנה.

כיצד נראו חייהם של בני האדם הקדומים? הדעה המקובלת היא שעד להופעת החקלאות, לפני כ-10,000 שנה, בני האדם היו ציידים-לקטים נודדים. אבל האם הם היו יותר לקטים מאשר ציידים? האם הם באמת נדדו ממקום למקום?

בעלי חיים מעטים בלבד נודדים דרך קבע. רובם נשארים בבית גידול יציב למשך עונה, מספר שנים, ואף כל חייהם. המרחב שבו משתמשים בעלי חיים באופן קבוע נקרא "תחום המחיה" (home range), קונספט שהיה מוכר היטב גם לדרווין. תחום מחיה מוצלח מציע ליושביו הזדמנויות לליקוט המזון (ציד הוא פעילות מסוכנת) ולצריכת המים. בני האדם הקדומים העדיפו להתיישב בסמוך לנהרות או אגמים שהציעו דגים בשפע. לרוב, משאבים טבעיים כמו מים, דגים, פירות ואגוזים מקובצים יחד באותם מקומות. הם אינם מפוזרים באופן שווה או אקראי. לכן בני האדם הקדומים ביקרו לעתים קרובות באתרים עשירים במשאבים, ולעתים אף יצאו למסע הכולל שורה של מקומות מסוג זה.

מן הסתם, מקומות בעלי שפע של משאבים טבעיים משכו אליהם גם חיות רבות. חיות זקוקות לבורות מים טבעיים, אך אלה מקומות מסוכנים מפני שטורפים ונטרפים גם יחד מתכנסים בהם: אריות אורבים בין הצמחים המקיפים את בורות המים, ונחשים לוכדים את טרפם בסמוך למים. יחד עם זאת, חיות יכולות למצוא בני זוג ליד בורות המים, כלומר הם מציעים גם הזדמנויות מיניות וחברתיות. ולא רק אויבים ובני זוג מבקרים בבורות האלה, אלא גם מתחרים. כלומר היכולת לחזות מתי טורפים ומתחרים יגיעו לבורות המים, ומתי בני זוג פוטנציאליים יהיו שם, היא חיונית להישרדות ולרבייה.

אבל קשה לחזות את הדברים האלה כיוון שהתנהגותם של בעלי חיים ובני אדם מבוססת על הסתברויות ולא על ודאויות. כושר חיזוי דורש מיומנות בזיהוי דפוסים הסתברותיים על סמך חוויות עבר. היכולת לצפות מתי טורפים, מתחרים ובני זוג יגיעו לבור מים אינה שונה מאוד מהיכולת לחזות מתי אני אגיע לאוניברסיטה.

שלב ההתקרבות למקומות עשירים במשאבים, כמו בורות מים, הוא השלב המסוכן ביותר כיוון שטורפים מסתתרים בקרבת מקום. אם בני האדם הקדומים קלטו הבזק צהוב (אולי אריה) בעת הגישה לבור מים, הם ידעו אם כדאי להם להמשיך או לסגת בהסתמך על תחזיות המבוססות על דימויים בלתי מודעים – דימויים שנוצרו בזכות תצפיות קודמות של טורפים ובזכות הקשרים המנטליים בין התצפיות האלה לאירועים אחרים. במצבים מסוכנים כאלה חובה להגיב במהירות. תחזיות המבוססות על דימויים בלתי מודעים מבטיחות תגובות מהירות לסכנה.

כאמור, במהלך שנת REM, מוחנו טוב יותר בזיהוי הדפוסים ההסתברותיים שביסוד התנהגותם של יצורים חיים. הדפוסים האלה מופיעים כדימויים בלתי מודעים אשר נשמרים בלא מודע גם במצב ערות. בכל פעם שנדרשת פעולה מהירה ואינסטינקטיבית – לרוב במצבים מסוכנים – דימויים בלתי מודעים קושרים בין חוויות עבר שונות וכך מאפשרים לנו לחזות, לדוגמה, את חשיבותו ההסתברותית של הבזק צהוב מעורפל. והנה הגענו למסקנה מפתיעה למדי: בעברנו האבולוציוני, חלמנו כדי לשרוד.

זברות במקווה מים בנמיביה. תצלום: Sehender1979

אמנם אי אפשר לומר שחלומות מתגשמים, אך אפשר לומר שחלומות מנבאים. איני מאמינה שאי פעם אצעד לאורך רחוב, אתקל בבית מכוסה חול ואחוש פחד. אבל אני חושבת שחלומותיי מזהים דפוסים הסתברותיים בחוויותיי, ושבעבר שימשו הדפוסים האלה את בני האדם לחיזוי התרחשויות אפשרויות באתרים חשובים. כשחושבים על כך, חלומות אף מסוגלים לחזות כיצד אני עצמי אפעל במצבים מסוימים, מכיוון שאני צופה באופן לא מודע את ההשלכות האפשרויות של המצבים האלה. לדוגמה, אתם יודעים שאם אחד מיקיריי ישקול לקנות בית שמישהו מת בו, אני ארצה לומר: "אל תקנה את הבית הזה". אם תדעו מה משמעותן של האסוציאציות שאני יוצרת בחלומותיי, תוכלו לחזות דברים הקשורים אלי. אבל בלי לחלוק איתי את חוויותיי, איני חושב שתוכלו לפרש את החלומות שלי.

פרעה זימן את יוסף מהבור שבו היה כלוא כדי לפרש את חלום הפרות הקניבליות. לעולם לא נדע אילו חוויות התקשרו במוחו של פרעה ויצרו יחד את דימוי שבע הפרות הקניבליות. רק אתם יכולים לפרש את חלומותיכם. אבל יוסף היה צריך למצוא במהירות פירוש משכנע – למשל, פירוש שיגרום לפרעה להרגיש חשוב. איני מאמינה שיוסף היה יכול לדעת מה ה"משמעות האמיתית" של החלום, כי הוא אינו פרעה. אבל הוא הכיר את פרעה ואת מחזורי מזג האוויר במצרים, ולכן הצליח לייצר נרטיב חיזוי סביר.

במונחים אבולוציוניים, הקוד הוויזואלי שחלומות ה-REM מספקים לנו נותר "חבוי" בלא-מודע כדי שבני האדם הקדומים יוכלו לקבל החלטות מהירות במצבים הטומנים בחובם סכנה או גמול, כמו ההתקרבות לבור מים. גם בחיינו המודרניים אנו מלקטים משאבים באתרים מוכרים מדי יום: אנחנו נוסעים לעבודה כדי לקבל שכר, הולכים לסופרמרקט כדי לקנות מצרכים, שותים קפה עם חבר ומבקרים בחדר הכושר. אמנם גם אנחנו משתדלים להימנע מאויבים ומתחרים, ובה בעת מנסים לאתר בני זוג, אך איננו נתקלים בסכנות גדולות כמו אלה שניצבו בפני אבותינו. איננו צריכים עוד לחלום כדי לשרוד.

יחד עם זאת, היכולת לזהות דפוסים הסתברותיים במהלך שנת ה-REM ממשיכה להועיל לנו, כיוון שאנו עדיין נאלצים להתמודד עם מקרים של אי-ודאות. הקוד ה"חבוי" עוזר לנו לפעול במהירות ובאינטואיטיביות במקרים האלה. האם כדאי לנו לנסות לפענח את קוד החלום החבוי? כן, בייחוד אם הוא גורם לנו לפחד ממצבים שאינם מסוכנים באמת. כפי שקורה לי כשאני לבד בלילה בתוך בית. גם אם נדמה לכם שאתם מכירים את עצמכם היטב, תוכלו לרכוש תובנות נוספות אם תבינו את עצמכם דרך חלומותיכם.

סוּ לוולין (Llewellyn) היא מרצה למדעי הרוח באוניברסיטת מנצ'סטר. היא מתעניינת במערכות היחסים בין חלומות, יצירתיות ופסיכופתולוגיה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: "חלום", תצלום: אריך פרדיננדSave

Save

Save

Save