מחר שוב תהיה לנו גינה פורחת

בית הוא עוגן של זהות ובסיס לכל מעגלי החיים שלנו. לכן אבדן הבית הוא אירוע כואב במיוחד, שמלמד אותנו להעריך את המרחב שיש לנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ריטה וטרי רואן עברו לביתם שבסנטה רוזה, קליפורניה, בשנת 2010. בבית היו ארבעה חדרי שינה עבור ילדיהם ונכדיהם, וחצר יפה עם עצי לבנה, מרחבים ופאטיו מרוצף הצופה אל ההרים.

אבל בשנת 2017 הזוג רואן נאלץ להתמודד עם שריפות היער שהשתוללו ברחבי המדינה. קודם לכן הם התגוררו בסאן דייגו ושרדו שתי שריפות שלא פגעו בביתם. לכן, באוקטובר שעבר, כשהשריפות התקדמו לעבר ביתם החדש, טרי היה נחוש להילחם בלהבות. ״לא חשבתי שהבית יישרף,״ אמר טרי. ״פשוט לא האמנו שזה יקרה״.

כשהאש התקרבה וכבלי החשמל החלו מתיזים גצים, ריטה ידעה שהם חייבים לעזוב את הבית. היא מיהרה לקחת את הכלב ומזון לכלב. היא לקחה את המעילים מהארון שבכניסה, הורידה ציורים מהקריות ורצה אל הדלת. טרי היה עדיין נחוש להילחם בשריפה, ולכן הם מיהרו לקבוע מקום מפגש וריטה התחננה בפני טרי שכאשר יחשוב שאין עוד טעם במאמציו, הוא יעזוב את המקום.

המשפחה נברה בהריסות כדי למצוא משהו שניתן יהיה להציל – צילומי משפחה ישנים או מזכרות מהילדוּת

גחלים לוחשות ניחתו על הבית והיכו בגג כמו ברד, מספר טרי. צינור ההשקיה הזעיר שלו נראה מגוחך מול הבערה האדירה. הגחלים נפלו על בתים ועצים, ומיד העלו את כולם בלהבות. טרי נחנק מהעשן, רץ אל המכונית שלו וברח. הוא פגש את ריטה ושניהם ישנו במכונית. בבוקר הם נסעו לביתו של קרוב משפחה כדי לנסות לחשוב מה לעשות.

חמישה ימים לאחר מכן, בני משפחת רואן חזרו אל הרדמה שעליה ניצב ביתם. המשפחה נברה בהריסות כדי למצוא משהו שניתן יהיה להציל – צילומי משפחה ישנים או מזכרות מהילדוּת. לאחר מכן כולם נעמדו במעגל, שילבו ידיים וקראו "קדיש", כמו במותו של אדם אהוב.

שריפה, מטף, חדר

כשגם מטף הכיבוי נשרף. תצלום: דני מילר.

החוויה של טרי וריטה לא הייתה ייחודית. בשנת 2005 סופת ההוריקן קתרינה והשיטפון שבעקבותיה הרסו 800 אלף בתים. בשנת 2017, סופת ההוריקן מריה הרסה 70 אלף בתים וגרמה נזקים ל-300 אלף בתים נוספים. השריפות שהשתוללו בקליפורניה בעונת 2020, ולוו בשמיים כתומים שהשרו תחושה אפוקליפטית, חרכו שטח חסר תקדים בגודלו, של למעלה מ-16 מיליון דונם, השמידו לפחות 8200 מבנים והכריחו יותר מ-53 אלף בני אדם לעקור מבתיהם.

הטרגדיה של אובדן הרכוש מחווירה, כמובן, לעומת אובדן החיים בכל אסון. אבל לאבד את הבית זו חוויה נוראה – ובגלל שינויי האקלים, אובדן כזה מתרחש בחייהם של עוד ועוד בני אדם. החוויה כואבת במיוחד – אבל הבנתה עשויה לסייע לכולם להעריך יותר את הריק שנפער.

מהו בית?

בית הוא המקום שבו אנחנו מאחסנים את חפצינו, אליו אנחנו מזמינים חברים לארוחות, שם אנו נרדמים בכל לילה וחולקים רגעים של צחוק ודמע, שתיקות ואינטימיות. הוא משרת היבטים רבים של חיינו, אבל מהו התפקיד הפסיכולוגי שממלא המבנה הזה?

בית הוא השריון שלנו, תחושת המקום, תחושת הזהות

״בית הוא השריון שלנו, תחושת המקום, תחושת הזהות,״ אומר צ׳ארלס פיגלי (Charles Figley), העומד בראש הקתדרה לחקר בריאות הנפש במקרים של אסונות באוניברסיטת טוליין בניו אורלינס. הוא אוצר חוויות וזיכרונות, ומעורר מחשבות. הוא מספק הפוגה מן הכאוס של העולם ומעניק תחושת ביטחון.

הפסיכולוג פורץ הדרך אברהם מאסלו פיתוח מודל רב השפעה של המניעים האנושיים, על פי פירמידה של צרכים. בבסיס הפירמידה נמצאים הצרכים הפיזיולוגיים כמו הנשימה, האכילה והשינה. ברגע שצורך כזה מתמלא, אנשים נדחפים למצוא ביטחון. לאחר מכן מגיעים האהבה והשייכות, ההערכה ולבסוף המימוש העצמי. בלי למלא את הצרכים שבבסיס הפירמידה, כמו מקלט, אנשים אינם מסוגלים להתקדם לעבר משמעות והגשמה.

״אובדן של בית פוגם בתחושה שאפשר להמשיך להיות יצרנים ולהשיג מטרות, כי אין לנו מקום שבו אפשר לטפל בגופנו שלנו,״ אומרת פרנסס בולון (Boulon), פסיכולוגית מאוניברסיטת פורטו ריקו, ריו פידראס. ״זו חוויה הרסנית״.

הביטחון שמקנה הבית בא לידי ביטוי אפילו בביולוגיה שלנו. במהלך האבולוציה, בני אדם חשו בטוחים כשאדם אחר או כלב שמרו עליהם, והרשו לגוף לעבור ממצב דרוך למצב של רגיעה, אומר סטיבן פורג׳ס (Porges), חוקר בכיר באוניברסיטת אינדיאנה. היום, הבית הוא מבנה פיזי שבו אנחנו מרגישים בטוחים די הצורך כדי להירדם, לאכול ולעכל, ולשהות עם אחרים במצבים אינטימיים. בלעדיו, הגוף נכנס למצב מאוים, העלול לערער את מערכת העצבים ולהוביל לתסמונת דחק פוסט טראומטית, חרדה או דיכאון. אומר פורג׳ס: ״עבור רוב בני האדם, הבית הוא מטפורה המגלמת ביטחון״.

מארי קאסאט

בית הוא תחושה של ביטחון: אם ובתה מתעוררות במיטה, ציור של מארי קאסאט (1894). תצלום: ת'אד זיידוביץ'

גלי שינוי

איבוד של בית עלול לזעזע הנחות יסוד על אודות העולם. אנשים עשויים להפסיק להאמין שהעולם הוא מקום בטוח, שיש להם שליטה, שהם מסוגלים להשיג את מטרותיהם, אומר ראסל ג׳ונס (Jones), מרצה לפסיכולוגיה בווי׳רג׳יניה-טֶק. בנוסף לשינוי נקודת המבט הגלובאלית, מתרחשים שינויים חברתיים, כלכליים וסביבתיים.

מבחינה חברתית, משפחה עלולה להיעקר מחבריה, בית הספר והקהילה בדיוק בעת שהיא נזקקת למרב התמיכה מכל אלה. כלכלית, אנשים עבדו במשך עשרות שנים כדי לשלם את המשכנתא ולהוריש את הבית לילדיהם, אבל הביטחון הכלכלי הזה והמורשת המשפחתית נעלמים, אומר אית׳ן רייקר (Raker) המשלים את עבודת הדוקטורט שלו בסוציולוגיה באוניברסיטת הארוורד. שוכרים ובעלי הכנסות נמוכות עלולים להתקשות לשרוד את המכה הכלכלית, וכדי לקבל תמיכה מן המדינה הם נאלצים להתמודד עם בירוקרטיה נוראית.

בעקבות אסון, אנשים חייבים לשאול את עצמם: האם אני רוצה לשקם? האם אני רוצה לעבור דירה? האם לעבור להתגורר בעיר אחרת?

גם מערכות היחסים של אנשים עם הסביבה עשויות להשתנות. ברמה האישית, יש מי שמקורות הפרנסה שלהם היו קשורים לאדמה שנחרבה. או שהאירוע משנה את הקשר שלהם לטבע. ״כבר לא רואים עצים או שיחים כשנוסעים בכביש. הכול נראה כמו חומר בעירה,״ אומר טרי רואן. ברמה הקיומית, אסונות טבע עלולים לעורר פחדים ותחושת חוסר אונים בנוגע לשינויים באקלים ולמערכות יחסים שנשברו בין האדמה ובני האדם. ״ישנו אבל אקולוגי בקהילה בנוגע לאדמה שלנו, שבמשך שלוש שנים לא האירה אלינו פנים,״ אומרת אדריאן היינץ (Heinz), מטפלת וחוקרת במרכז הלאומי לפוסט-טראומה במערכת הבריאות של פאלו אלטו ובאוניברסיטת סטנפורד.

אנשים נאלצים לעתים גם לקבל החלטות מכריעות בעקבות האירוע, אומרת דורין ואן ליוּוֶן (Van Leeuwen), מטפלת משפחתית ויועצת נישואים בקליפורניה. מאחר שאינם יכולים להמשיך בדרכם בחיים, הם חייבים לשאול את עצמם: האם אני רוצה לשקם? האם אני רוצה לעבור דירה? האם לעבור להתגורר בעיר אחרת?

בית שרוף, שריפה

לשקם? לעבור? בית שרוף בדטריוט, ארה"ב. תצלום: אנג'י לינדר

״מה שחשוב בבית הוא היותו המקום שבו אינכם חייבים להצדיק את קיומכם, המקום שתמיד מקבל אתכם,״ אומר הפסיכולוג קנת׳ מילר (Miller), החוקר ומטפל בתחום בריאות הנפש בפליטים, שרבים מהם נעקרו ולא היה להם בית משלהם במשך שנים. עם זאת, מרבית האנשים בעולם אינם טורחים להעריך את הנוחות, היציבות והאושר המתלווים לכך שיש להם בית. ״כשאתם חולים, אתם בוודאי לא מסתובבים וחושבים לכם ׳כמה נחמד להיות בריא!״ מתבדח מילר. אבל בעצם, כדאי מאוד לנהוג כך. מחקרים רבים והולכים מעידים כי הכרת תודה עשויה להועיל לבריאות הנפש ולאושר. ״אני מסיים את המדיטציה שלי ונוקב בחמישה דברים שאני אסיר תודה עליהם באותו ערב. אחד הדברים שאני עושה לעתים קרובות זה לסקור את ביתי,״ אומר מילר. ״זה מעצים את תחושת השייכות שלי״.

כוחם של החפצים

אנו יוצרים קשר רגשי לחפצים. הם מייצגים את הזיכרונות שלנו, מערכות היחסים, וחלקים מזהותנו. הם ממסגרים את ההיסטוריה האישית שלנו ואת זו של משפחתנו

על אף תשומת הלב הרבה שזוכים לה המינימליזם ו״גישת מרי קונדו״ לחלל הביתי, ישנם חפצים רבים שדווקא מעוררים שמחה. ״לחפצים ישנה תכונה פלאית עבורנו,״ אומרת רנדי פרוסט (Frost), פסיכולוגית ומרצה בסמית׳ קולג׳. ״אם אתם חושבים על כרטיס ששמרתם מההופעה האהובה עליכם, אין בו דבר גשמי שהופך אותו למיוחד. הוא מיוחד בזכות הקשר שלו לאירוע, במחשבתכם. כשאתם רואים את הכרטיס מתעוררים בכם זיכרונות מההופעה״. כך אנו יוצרים קשר רגשי לחפצים. הם מייצגים את הזיכרונות שלנו, מערכות היחסים, וחלקים מזהותנו. הם ממסגרים את ההיסטוריה האישית שלנו ואת זו של משפחתנו. הם חלק מהיותנו בחיים ומההערכה שלנו את החיים.

החפצים שאובדנם מעורר בנו הכי הרבה כאב ואבל הם אלה שאינם ניתנים להחלפה – צילומי משפחה ישנים, כרטיסי ברכה ליום הולדת, גביע שזכינו בו בילדות או פרס מקצועי. ״השברולט 1957 שקיבלת מאבא שלך? אי אפשר להחליף אותו באחר, והדבר מעורר מצוקה של ממש,״ אומר ג׳ונס.

ריטה וטרי רואן שמרו את המזכרות של בנם במוסך המקורה – צילומים, קלטות וידאו, חיבורים, כל מה שסימל הישג. כולם נעלמו בשריפה. ״הרגשתי כאילו איבדנו את הילדוּת של בננו״, אומרת ריטה. הם איבדו גם פריטים שייצגו עבודות והישגים שלהם והיסטוריה משפחתית. ״לטרי היו עשרות מדליות מתחרויות אתלטיקה. כולן אינן. היו לנו מכתבים יפהפיים מתלמידים לשעבר. כולם אינם. הסמובר של סבא-רבא שלי, שנדד מרוסיה לארגנטינה ומשם לברוקלין. אלה לא דברים יקרים, אבל זו הייתה המורשת המשפחתית שלנו,״ אומרת ריטה.

קומקום

לא שאלה של ערך כספי, אלא של זיכרון ורגש. תצלום: גבריאל מנלייק.

ממחקרים עולה כי חוויות ופעילויות מספקים לרוב יותר אושר מרכישת חפצים, מסביר פרוסט, ולכן תנו לחפצים המגלמים זכרונות לדחוף אתכם לפעולה

ההכרה בכוחם של פריטים כמו הסמובר של ריטה מגלה כיצד ראוי להעריך יותר את חפצינו. אנשים יכולים לחוש בנוח להיפטר מחפצים שהצטברו או להימנע מרכישה של דברים חסרי משמעות. אבל אנשים עשויים לחוש ביטחון כשהם שומרים חפצים בעלי ערך רגשי ומכירים ביכולתם לעורר זיכרונות ושקף זהות. חפצים אלה עשויים להיות בעלי משמעות רבה עוד יותר, כשהם מפעילים וממשיכים לבנות את הזהות שלכם. כשאת לובשת שמלה שאת וחברתך הטובה קניתן בטיול למקסיקו, צלצלי אליה כדי להעלות זיכרונות או לתכנן הרפתקה חדשה. כשאת מגלה כרטיס מהופעה נעוץ בשולי המראה בבית, חשבי על ההופעה הבאה שתרצי לראות. ממחקרים עולה כי חוויות ופעילויות מספקים לרוב יותר אושר מרכישת חפצים, מסביר פרוסט, ולכן תנו לחפצים כאלה לדחוף אתכם לפעולה.

מחיר נפשי

רבים עוברים את אותו מסלול אחרי שאיבדו את ביתם, אומרת המטפלת וונדי וילרייט (Wheekwright).  אחרי ההלם הראשוני, יחידים וקהילות נכנסים לפעולה, חווים שפע של תמיכה, נדיבות וטוב לב, ומחליטים בנחישות: אנחנו נעבור את זה.

אולם כחצי שנה לאחר מכן, המציאות מכה בהם – לרוב בעקבות לחצים לוגיסטיים. אנשים עשויים לגלות שכספי הביטוח אינם מספיקים, הם מתקשים לשחזר אילו חפצים היו להם או שהתהליך נמשך זמן רב משחשבו. ״ניצולים הם אנשים מאוד עסוקים. הם הופכים להיות מומחים לביטוח, אישורי בנייה ובורות ספיגה. אין להם זמן לחוש כאב,״ אומרת וילרייט. המשאבים הקוגניטיביים עלולים להידלדל והדבר מוביל למתח ועצבנות. ״כשאתם חייבים להתקשר לחברת הכבלים זה סיוט,״ אומרת היינץ. ״עכשיו כל החיים נהיים כאלה״. בשלב זה, המצוקה עשויה להתבטא פתאום בתסמינים גופניים או נפשיים: נדודי שינה, כאבי ראש, כאבי בטן, שתייה מופרזת, קשיי ריכוז.

סוזאן לוין איבדה את ביתה כשהסכרים נפרצו והשיטפון גאה בעקבות הוריקן קתרינה. את הבית ההוא היא רכשה ביחד עם בעלה שנה אחרי שנישאו. הם גרו שם במשך 25 שנה, גידלו שם את שתי בנותיהם ופתחו חנות לנעלי ספורט, שהפכה למרכזית בקבילה. סיפור הפינוי שלה עבר בבתי קרובים, קרוואנים לשעת חירום וחדרים שכורים. היא התמודדה עם עצבנות, חרדה ופוסט טראומה, בעיקר משום שנאלצה להמשיך לנדוד ולהתגורר בחללים זעירים. בשלב כלשהו, היא מצאה את עצמה מתקשה לנשום. אחרי מספר בדיקות רפואיות היא אובחנה כסובלת מקלסטרופוביה ופוסט טראומה. אחד התסמינים מלווה אותה עד היום. במיטות שבהן ישנה במהלך אותה תקופה, הרגליים שלה היו תלויות מעבר לקצה. כעת היא לא מניחה לרגליה לעולם לגעת בקצה המיטה.

הסיוע שקיבלו בדיור בשנתיים הראשונות לאחר האסון נקשר לסבירות נמוכה יותר לפוסט טראומה לאחר מכן – דבר המדגיש את חשיבות תוכניות הסיוע הממשלתיות

רק חלק קטן משורדי הטראומה, כעשרה אחוזים, ממשיכים לסבול מתסמינים. למרות זאת, פוסט טראומה ודיכאון הם שני המצבים הנפוצים ביותר המתפתחים לאחר טראומה של אובדן בית, אומר ראסל ג׳ונס. במחקר שבדק ניצולים של רעש האדמה בקוֹבה, שהיכה ביפן בשנת 1995, התברר כי גם שש עשרה שנה לאחר מכן נזקים לבתים נקשרו לאיכות חיים נמוכה יותר ובריאות פחות טובה, גם אחרי שקלול נתונים סוציואקונומיים. מחקר אחר בדק 725 ניצולים מרעש אדמה שהתרחש בשנת 1988 בספיטק שבארמניה, 23 שנה לאחר מכן. הסיוע שקיבלו בדיור בשנתיים הראשונות לאחר האסון נקשר לסבירות נמוכה יותר לפוסט טראומה לאחר מכן – דבר המדגיש את חשיבות תוכניות הסיוע הממשלתיות.

רעידת אדמה, האיטי, פורט או פרנס

נזקי רעידת האדמה בהאיטי (2010), תצלום: UN Photo/Logan Abassi United Nations Development Programme, ויקיפדיה

ניצולים שאיבדו את בתיהם עלולים גם לחוות צמיחה פוסט טראומתית – שינויים חיוביים שלפעמים צצים אחרי טראומה, כמו הערכה גדולה יותר לחיים, היענות להזדמנויות חדשות, קשירת קשרים אמיצים יותר, התנסויות דתיות ורוחניות והערכה לכוחם הפנימי

אחרי שריפות היער בקליפורניה, מחוז סונומה יצר את אפליקציית Sonoma Rises כדי לטפל בבריאות הנפש של הקהילה. התוכנית, מסבירה ואן ליוון, מספקת שירותי בריאות נפש, מרכזי סיוע, תרפיה באמנות וכישורי עמידוּת נפשית. לאחר הוריקן מריה, דומינגו מרקס (Marques) מאוניברסיטת אלביסו בפורטו ריקו, פיתח תוכניות קהילתיות לבריאות הנפש המבוססות על טיפול קוגניטיבי התנהגותי. הוא טיפל ולימד עזרה ראשונה נפשית והקליט סרטוני יוטיוב המדגימים קישבוּת וטכניקות נשימה.

ניצולים שאיבדו את בתיהם עלולים גם לחוות צמיחה פוסט טראומתית – שינויים חיוביים שלפעמים צצים אחרי טראומה, כמו הערכה גדולה יותר לחיים, היענות להזדמנויות חדשות, קשירת קשרים אמיצים יותר, התנסויות דתיות ורוחניות והערכה לכוחם הפנימי. במחקר שכלל 44 ילדים ומתבגרים שבתיהם נשרפו, ראסל ג׳ונס זיהה צמיחה פוסט טראומתית כאחת מחמשת הנושאים המרכזיים. כפי שאחד הנערים נזכר, ״למדתי מזה כל כך הרבה. כאילו, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. כלומר, לראות את כל האנשים האלה עושים את כל הדברים האלה, כמו צעדות לגיוס כספים, הפגנות תמיכה, זה היה מדהים״. צמיחה בעקבות טראומה משמשת תזכורת לכך שתמיד ניתן ללמוד ולגדול מחוויות.

דינמיקה מגדרית

נשים נוטות להתרכז יותר בפרטי הפרטים של גידול הילדים. הן משמרות את המורשת ההיסטורית בחיים. כשהבית נפגע או נהרס, הדבר מזעזע את הקשר שלהן לעבר.

חוויית אובדן הבית עשויה להיות שונה עבור גברים ונשים. אם אישה חשה בעלות על הבית – נניח אם היא עיצבה את חדרי הילדים, סדרה אלבומי משפחה וארחה לארוחות בחגים – האובדן עלול להיות צורב יותר. ״נשים נוטות להתרכז יותר בפרטי הפרטים של גידול הילדים. הן עלולות לעבור טראומה כשהקן שבנו נהרס״, אומרת פיגלי. נשים גם נוטות יותר לשמר מזכרות משפחתיות, אומרת מישל מאייר (Meyer), מנהלת ומרצה במרכז לצמצום סיכונים ושיקום באוניברסיטת A&M בטקסס. ״הן משמרות את המורשת ההיסטורית בחיים. כשהבית נפגע או נהרס, הדבר מזעזע את הקשר שלהן לעבר״.

גברים נוטים תכופות להתמקד בצורך למצוא גג למשפחה, ולחזור לעבודה כדי לפרנס, אומרת מאייר. הם עשויים לרצות ״לחזור לשגרה״, ואילו נשים עשויות לפקפק באפשרות לחזור לחיים נורמליים באותו מקום, מאייר אומרת. נשים נוטות יותר לדבר על האבל שהן חשות ולהישען על חברות. גברים, שעלולים לחוש לחץ להיות חזקים ולפרנס את משפחתם, עלולים להדחיק את ההשפעה הרגשית – העלולה להתפרץ לאחר מכן באמצעות תסמינים גופניים כנדודי שינה או התמוטטות עצבים, אומרת היינץ.

ההבדלים הללו באו לידי ביטוי בחוויה של סוזן לוין. היא נזכרת שהייתה עצובה, חסרת סבלנות ופסימית לאחר מה שקרה, ואילו בעלה היה נחוש ומעשי, דיבר מיד עם הרשויות ועם חברת הביטוח וטיפל בכל הלוגיסטיקה בניסיון להתקדם. ״אני קרסתי והוא הזדקף״, נזכרת לוין. ״הוא היה סלע״.

מאחר שבעל ואשתה עשויים לחוות ולעבד את האובדן בצורות שונות, הם עלולים להתרחק זה מזה. פיגלי, לדברי פיגלי. עיבוד האובדן ביחד עשוי לפתור את הבעיה. ״תמיד עודדתי אנשים לבוא לייעוץ כזוג, כדי שידברו זה עם זה ולא איתי״.

גינה, פריחה, פרחים, עציצים

הגינה שוב תפרח, ויהיה בית. תצלום: ג'נה

להתקדם

ישנן מספר פרקטיקות חשובות שעשויות לסייע להתגבר על אובדן בית. ראשית, יחידים צריכים להרשות לעצמם להתאבל. להרגיש את הרגשות הללו במלואם, ולא להכחיש אותם או להאמין שהם ״לא אמורים״ להרגיש כך. הדבר יאפשר להם להמשיך הלאה. שנית, תמיכה חברתית – חלוקת חוויות ורגשות עם אנשים אהובים שבהם אתם בוטחים יכולה לעזור לעבד את החוויה. קשיים בתחום בריאות הנפש גורמים לאנשים לעתים קרובות להתכנס בתוך עצמם, אבל לדברי היינץ בדיוק אז חשוב שיחצינו. שלישית, חשוב להתכונן לאסון. אנשים יכולים לשמור תמונות בפורמט דיגיטלי, לסרוק מסמכים לענן או לכוננים דיגיטליים, להניח מסמכים חשובים בכספת ולהכין רשימת צעדים למקרה של פינוי, בהתאם למשך הזמן הנדרש להם כדי לעזוב. לדברי היינץ יש לכך יתרונות מעשיים ופסיכולוגיים.

מעורבות ושמירה על מסורות משפחתיות עשויות לאפשר לאנשים לדמיין עתיד חדש וליצור זיכרונות חדשים

רביעית, חשוב להכות שורשים. העקירה מן החיים עלולה להוביל לתחושה של חוסר שייכות וחוסר קביעות, ולכן ניצולים יכולים לקחת חלק בארגוני מתנדבים, מועדוני קוראים, כנסייה או בתי הספר של הילדים. לדברי בולן, מעורבות ושמירה על מסורות משפחתיות עשויות לאפשר לאנשים לדמיין עתיד חדש וליצור זיכרונות חדשים. אפילו הדלקת נרות בארוחה או צפייה בסרט בכל יום שישי עשויות לשחזר את תחושת הזהות העצמית.

המעשה החמישי הוא מציאת משמעות. אסון טבע יכול להפשיט אנשים מתחושת השליטה שלהם – והדבר עולה תכופות בעת הטיפול. ״ישנו שלב שבו מישהו מחליט מה משמעות הטרגדיה״, אומר ג׳ונס. ״והשאלה חוזרת עם הזמן. שנה לאחר מכן אתם עשויים לומר ׳במה השתנתה הערכתי את העולם?׳״

ולסיום, ניצולים פשוט צריכים לטפל בעצמם. כשהם משוחחים כל היום בטלפון עם חברת הביטוח, יכול להיות שקשה להם למצוא זמן להתעמל, לדבר עם מטפלת או פשוט להירגע. אבל כשאתם מקצים זמן לטיפול בעצמכם לומדים להתמודד טוב יותר עם המצב לאורך זמן. תחביבים גם הם עוזרים, למשל גינון או בישול, אומרת ואן ליוון. בנוסף לשמחה שהם מספקים, הם מאפשרים לאנשים לבטא חלק מזהות ברגע שבו הם לא מרגישים מחוברים.

סוזן לוין פנתה לאהבת הגינון כשהמשפחה שלה מצאה בית חדש בלואיזיאנה. היא תמיד אהבה את הגינה, ובביתה הישן היה שפע של שיחים ופרחים. כשהיא ובעלה נכנסו לגור בביתם החדש, רגעי השלווה הגיעו ביום ראשון אחד שבו נעצה את המעדר בקרקע ליד דלת הכניסה לבית, והחלה לשתול גינה חדשה, בציפייה לראות מה יגדל שם.

אביגֵיל פייגאן (Fagan) היא עורכת ב-Psychology Today, ובהכשרתה היא עיתונאית מדע, בריאות וסביבה. מאמריה התפרסמו בכתבי עת שונים ובהם Scientific American, The Cut ו-Spectrum.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2020 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בית מגפרורים. תצלום: סאטו, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אביגֵיל פייגאן, Psychology Today.


תגובות פייסבוק