מחר תזרח השמש

אין דבר שאנו כמהים לו יותר מוודאות, והנה נגזר עלינו להתמודד כל ימינו עם חוסר ודאות. בין אמונות יציבות וידע מתעדכן, הגמישות שלנו היא אחד המפתחות לאושר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני מוכן להמר על כך שקוראי המשפט שבכותרת רואים בו משפט הגיוני. ולא רק הגיון יש בו, אלא גם מן הוודאות. כאילו היה עוגן כבד משקל, מצלצל המשפט בפעמוני המציאות המוכרים לנו היטב, ומקרקע אותנו במעין סטירת לחי הגונה, הנוטעת את רגלינו עמוק בתוך אדמה הקיום הבוצית. "מחר תזרח השמש" הוא משפט המפיח סדר ועקביות, אשר בתורם מאוששים על-ידי מארג הזיכרונות היקר שלנו, שבו טוויים סיבי ימים עברו, ובכל אחד מחוטים אלו – זרחה השמש. זהו משפט בסיסי למדי.

לא רק סדר ועקביות, אלא גם אופטימיות. הרי בכל מקרה מחר תזרח השמש, ובכך יש נחמה גדולה. מי שיתעקש, כמובן, יוכל למצוא גם קורטוב אכזריות בזריחתה של השמש, מהסוג שאינהרנטי לטבע הדברים. לא משנה מה יתרחש בהוויה האנושית, ימשיך היקום על סדרו בנונשלנטיות מקפיאת דם. מטלטלים הזעזועים ככל שיהיו, בערב תשקע השמש ולמחרת בבוקר תזרח מחדש בשמי שחר סמוקים, והספינה הקוסמית תמשיך לשייט על מימיו של האוקיינוס הקיומי. השמש אינה מקימה קול צעקה, אינה מתחשבנת או מתחשבת, ולא ניתן לבוא איתה בדין ודברים. היא רק שוקעת, וזורחת, וחוזר חלילה – ובכך ניתן להיות סמוכים ובטוחים.

האמנם?

מרכבת השמש של טרונדהולם

מרכבת השמש של טרונדהולם, ממצא מתקופת הברונזה (בדנמרק של ימינו). תצלום: המוזיאון הלאומי של דנמרק, ויקיפדיה

זיכרונות מתוקים

נתחיל את מסענו הקצר בניסוי מחשבתי, שהוא אחד מהחביבים עליי בכל הקשור לקריאת תיגר על טבע המציאות. בניסוי הזה נדמיין ציוויליזציה מתקדמת משלנו, באלפי מונים, כזו שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת החדרת זיכרונות מלאכותיים, מפורטים ועשירים, שנדמים אמיתיים לחלוטין, אל תוך מוחותיהם של בני האדם. בנוסף לכך, ביכולתם של אותם אדונים עילאיים ליצור את אותה המכונה הביולוגית הנושאת לתפארה את בן האנוש ואת זיכרונותיו – מכונת הגוף האנושי. אם כן, ייתכן כי קיומו של קורא (או כותב) שורות אלו החל לפני רגעים ספורים בלבד, נאמר דקות בודדות, וכל הזכור לו מלפני כן הנו זיכרון מלאכותי שתול, עשוי להפליא על-ידי רב אמן מן המעלה הגבוהה ביותר.

ועכשיו, נסו לשלול טענות אלו. בניסיון לעשות כן, כל שיש להיאחז בו הוא ידע וזיכרון. לכאורה אדם יודע, מרגיש וזוכר שלא כך הדבר. יודע אדם שנולד, גדל, ולאורך דרכו אסף וליקט בעל כורחו את חוויות חייו ללא הרף. הוא זוכר את ימי ילדותו, את הגננת בגן החובה, את שיברון הלב הראשון, את הרגעים המכוננים וכמובן – את הידע שצבר. ראשית – שיש שמש, ושנית – שכדור הארץ נחוג סביבה, ועל כן הניסוי המחשבתי שלעיל אף עשוי להישמע מגוחך, אך מובן שאין בכך בכדי לסתור את הטענות. למעשה, לא ניתן לסתור אותן. לא ניתן להוכיח שזיכרונותינו אינם שתולים, שזהו אינו חלום, משחק מחשב, הזיה, סימולציה, מוח בצנצנת, המופע של טרומן, או כל תרחיש אחר אשר סופו להמם את האנטגוניסט בטוויסט מסמר שיער, שמערער את האמיתות הבסיסיות ביותר של קיומנו. אם מדקדקים לעומק, מבנה המציאות, שנדמית פעמים רבות איתנה, חסונה ויציבה, עומד על פיגומים רעועים וחלשים המתעקמים ביזע ובמאמץ כדי לשאת את משקלם של פרדוקסים וחתירות אפיסטמולוגיות מרדניות, עד כי לעתים נראה שמשב רוח קל יכול בקלות רבה לנדנד את הבניין האהוב והמוכר שאנו מוקירים עד כאב וחרדים לעזוב ביום מן הימים.

מדוע ואיך הגיעה הוודאות למעמד של כבוד כזה? מהו כרטיס הכניסה שלה לפנתיאון הצרכים הקיומיים של צורות חיים מורכבות? ואם אכן התפקיד שהיא משחקת בחיינו כה חשוב, מדוע לא ניתן להגיע למאה אחוזי ודאות?

משום מה, תמיד הוקסמתי על ידי אי-השלמות לכאורה של אותו גורד שחקים קיומי, הנע ונד בבריזה הפילוסופית של ליל קיץ מהורהר. מהרגע שבו הכרתי לראשונה בתובנה כי המערכת שבה אני מתקיים כאילו תוכננה בליבתה סביב הרעיון שלא ניתן לדעת דבר בוודאות מוחלטת – ניצוץ נדלק בעיניי. אתגר. חידה. הרגשתי שהיקום בכבודו ובעצמו קורא לי. "הנה", הוא מצביע ואומר, "שביל לצעוד בו". עוברי האורח שנקרו בדרכי לעתים הרימו גבתם בתמיהה כאשר ניסו להבין לפשר האוצר שאותו אני מנסה לצוד. שנים לאחר מכן הבנתי שגם הם תרים אחריו, רק בדמות אחרת. ודאות במערכות יחסים, במקום העבודה, בבריאות הפיזית והנפשית. ודאות במה שילד יום, בשגרה, בהבנת העולם. במרוץ החיים אנו רודפים אחרי הרבה דברים, אך בסופו של דבר אנחנו רודפים אחר ודאות. כשהתחלתי לחקור לעומק את נפש האדם ואת המוח האנושי לא יכולתי שלא להסתכל על הוודאות כעל כוח מניע הפועל בבסיס הווייתנו.

אך מדוע? מדוע ואיך הגיעה הוודאות למעמד של כבוד כזה? מהו כרטיס הכניסה שלה לפנתיאון הצרכים הקיומיים של צורות חיים מורכבות? ואם אכן התפקיד שהיא משחקת בחיינו כה חשוב, מדוע לא ניתן להגיע למאה אחוזי ודאות? האם נדונה הציוויליזציה האנושית להסתיים ללא תשובות לשאלות הגדולות ביותר שלה? כמה טראגי יהיה הדבר.

ספינה בבקבוק, תצלום ישן

ספינה ונוף בבקבוק בתצלום ישן בצילום חדש. תצלום: אנני ספראט.

הפרצה בגדר

ודאות היא הידע המושלם, החפות השמימית משגיאה, קונפיגורציה רגשית המאופיינת על-ידי היעדרו המוחלט של הספק, והיא העסיקה את האנושות משחר ימיה. סוקרטס, "הפילוסוף הראשון", טען שאינו יודע דבר, מלבד מידת בורותו. עד כדי-כך לקח סוקרטס ברצינות את בעיית הסקפטיציזם, שנדמה כי הפרה את שלוותו כמוט ברזל הנכנס בפתאומיות אל תוך חישוריו של גלגל מסתובב. מאז ניסו רבים וטובים לתקוף את הבעיה מזוויות שונות ומגוונות. אל-ע'זאלי, דקארט, ויטגנשטיין, גדל, טיורינג, שרדינגר, איינשטיין. לשווא. אדרבא, ככל שהעמיקה האנושות לחקור במופלא הזה ולרדת לרזולוציות יותר ויותר עמוקות, כאילו היא מנסה לרדת לסוף דעתו של היקום עצמו, כך הלכה ועלתה אי-הודאות על נס, שהתנופף מולה במעין התרסה עיקשת. במאה ה-21, עם בוא תקופה שייתכן ולימים תירשם בספרי ההיסטוריה כתור הזהב של הספקנות, עם צמיחתם ופריחתם של ענפים כגון תורת המיתרים, פיזיקה דיגיטלית והיפותזת הסימולציה, ועל כתפיהם של ענקים כמו פרדקין, וילר ופנרוז – הדגל הזה מתנופף גבוה מאי פעם.

איך יודעים מה כדאי לעשות? היכן לחפש מזון, מתי לברוח ולאיזה כיוון, מאילו סיטואציות יש להימנע ולהתרחק, עם מי לבלות, אילו מסרים להעביר, עם איזה שותף להביא צאצאים?

הניסיון להתחקות אחר שורשיה הקדמוניים של הוודאות כמנגנון רגשי לוקח אותנו אל מחזותיה הפראיים של הביולוגיה האבולוציונית, אשר כמנהגה, מיטיבה להפשיט את התחכום והמסתורין מהסיבוכיות הערטילאית של ההתנהגות האנושיות. צורות חיים מורכבות, אשר דחפיהן הבסיסיים ביותר מתכנסים לכדי הישרדות ורבייה, בוחרות (לאלו המאמינים ברצון חופשי) את הצעד הבא שלהן מתוך רפרטואר רחב יריעה של אפשרויות, במטרה לתמוך בהמשך קיומן. איך יודעים מה כדאי לעשות? היכן לחפש מזון, מתי לברוח ולאיזה כיוון, מאילו סיטואציות יש להימנע ולהתרחק, עם מי לבלות, אילו מסרים להעביר, עם איזה שותף להביא צאצאים? בשביל לדעת לבחור בשכלתנות את הצעדים שיוליכו את האורגניזם אל ההזדווגות המוצלחת הבאה או אל התפוח המזין – יש להבין איך העולם עובד, וייתכן כי דרך פרצה זו בגדר השתחלה הוודאות אל התודעה האנושית.

פרי אדום, ענף

תמיד יהיה מישהו שיהיה הראשון לטעום ולקחת סיכון במצב של חוסר ודאות. תצלום: הקטור פלקון.

בעידן הפוסט-קוונטי יש לנקוט במשנה זהירות כאשר רוצים לטעון שהיקום הוא דטרמיניסטי מטבעו, אך גם אם לא כך הדבר, לכל הפחות ניתן לומר שהוא פסבדו-דטרמיניסטי. איפשהו בין המאקרו למיקרו, בנקודה המתוקה (יש שיגידו מתוקה-מרירה) שבה אנו נמצאים, רכובים על כנפיה האצילות של הסיבתיות – מתבלט לו החוצה בגאון חוק טבע אחד, וכאילו דוחק את השאר הצידה, בעודו מכריז בסמכותיות נוקשה: דבר גורם לדבר. בעידן של בינה מלאכותית ורשתות עצביות, את הסיבתיות ניתן אולי להחליף בקורלציה, אך עבור הוודאות אין זה משנה: כאשר א' אזי ב'.

מאמצינו הכבירים להפחית את אי-הוודאות בחיינו הם בעצם בריחה עקיפה מהמוות

בעודנו ממתינים לתשובה מריאיון העבודה למשרת חלומותינו הנכספת, מבני זוג שאחריהם  אנו מחזרים בהתמדה, או ממעבדת הכימיה שאליה נשלחה דגימה מדמנו בחשד למחלה – אנו ממתינים לוודאות. מאמצינו הכבירים להפחית את אי-הוודאות בחיינו הם בעצם בריחה עקיפה מהמוות, שכן היעדר הוודאות משמעו יכולת חיזוי פחותה של סביבתנו ועל כן יכולת התמודדות פחות טובה עם איתני הקוסמוס. מאמצים אלו באים לידי ביטוי בכל פסיעה שלנו. אנו רוצים להבין כיצד העולם עובד, ולנצל את ההבנה הזו לטובתנו.

רעם ביום בהיר

בשלהי המאה ה-20 חלחלה שאלת הוודאות אל תוך יסודותיה העמוקים ביותר של המתמטיקה, יסודות שעד אז נתפשו כעמידים בפני כל מתקפה. בזה אחר זה, כשלו הניסיונות לבצר את ממלכת הלוגיקה, זו המשמשת עמוד תווך למדע כולו. בקרב קשה, אשר מנצח מובהק אין לו עד היום, גדולי החושבים ניסו לפצח את בעיית הוודאות, שאיימה לכרסם באריג המציאות. ככל שאנו לומדים יותר, כך אכן אנו מבינים כמה מעט אנו יודעים, ומגמה מעניינת היא ההסתכלות ההסתברותית שלנו על העולם, אחד הטרנדים החמים ביותר במדע העכשווי, הסתכלות שבמידה מסוימת הולכת ומחליפה את הסיבתיות הדטרמיניסטית אשר על ברכיה גדלנו.

קורט גֶדֶל, מתמטיקאי אוסטרי ומגדולי הלוגיקנים של כל הזמנים, גאון מופנם וביישן שזכה ליחס אוהד במיוחד מצד מי שככל הנראה היה חברו הטוב ביותר, אלברט איינשטיין, הוא שהביא את הבשורה המטלטלת – ישנן קביעות נכונות בעולמנו אשר לא ניתן להוכיח את נכונותן. הדיון הפילוסופי בדבר מגבלות התפישה האנושית, שהוביל בסופו של דבר לכינון עמדות כגון המיסתריאניזם החדש (עמדה פילוסופית המציעה שבני האדם פשוט אינם יכולים, וגם לא יוכלו לעולם, לפתור את הבעיה הקשה של התודעה ולרדת לטיבה האמיתי והסופי של המציאות, או בכלל לדעת אם היא כלל קיימת) – אינו דיון חדש, אך גֶדֶל סיפק לעולם הוכחה מתמטית לכך שבמערכת שבה אנו מתקיימים ישנם דברים שלעולם לא נוכל לדעת בוודאות. גדל פער תהום עמוקה, ויש שיאמרו שהיא גם אפלה מאין כמוה, בין שני מושגים שעד אז היה נדמה כי לא ניתן להפרידם - האמת וההוכחה. נדמה כי גדל בישר את הקץ לשאיפה הרומנטית לבצע אקסיומטיזציה של המתמטיקה ולהוכיח את עקביותה, חלום נגוז ששברי ניתוצו עודם מפוזרים סביבנו על שטיח כמיהת האנושות להבין את עצמה ואת עולמה. ואם על השטיח נמצאים רסיסיו החדים של החלום הישן, הרי שעל קירות הבית נכתב בדם: "הקביעה הזו אינה יכולה להיות מוכחת מתוך מערכת אקסיומות נתונה". ישנן אמיתות שבני האדם פשוט אינם יכולים לתפוש.

תוך כדי הצעידה אל תוך העמק המוזר, שבו אין משמעות למושג האמת, יומרתו של המדע לדעת הכול התחלפה בדמדומיהן של אקסיומות אשר אינן נשענות על דבר, והלכה והתפתחה התפישה האינטואיציוניסטית, זו הגורסת שהמתמטיקה היא תוצאה טהורה של פעילות מנטלית אנושית, ועל כן אינה תגלית של עקרונות בסיסיים המתקיימים במציאות אובייקטיבית. הקרקע נשמטה בפתאומיות תחת רגליו והאדם נותר להתמודד עם חוסר הביטחון הקיומי הכרוך במצב העניינים החדש שבו היעדר הוודאות מכתיב את הטון של הלך הרוח המתגבש – הלך רוח ושמו סובייקטיביות.

ענפים, שריפה, עץ

תמיד יש עוד. תצלום: דנילו בטיסטה

השאיפה לוודאות

אחרי שעשתה שמות בתחום המתמטיקה, כאשר הציג אותה כאוסף כללים חסרי משמעות מחוץ למערכת (או שמשמעותם מחוץ למערכת אינה עניין מתמטי), שאלת הוודאות הלכה ותפסה מקום מרכזי גם בעולם מדעי המוח והנפש. יותר ויותר תחלואי נפש מקבלים במה בשיח ה״וודאי״ ונתפשים כפתולוגיות של ודאות. בין אם במצבים בהם הוודאות היא בעודף (כגון סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות), ובין אם במצבים שבהם היא בחסך (הפרעות דיכאוניות, אוטיזם, חרדה) – הולך ומתקבל הרושם שוודאות היא יכולת מנטלית-קוגניטיבית של ממש, מעין ״צבע יסוד״, או אבן בניין של הנפש האנושית. במרוצת ההיסטוריה טענו אסכולות שונות – למשל,  הפסיכואנליזה – כי ישנם כוחות פרימיטיביים בסיסיים (ומעטים) הפועלים ״מאחורי הקלעים״, ומהדינמיקה בינם לבין הסביבה ובינם לבין עצמם נגזרת מרבית החוויה האנושית, אם לא כולה, על עושרה ועומקה ורבדיה הרבים. דובר למשל על יצרי המין והמוות, אך מה אם יש כוח בסיסי מאלו? האם כוחות כגון מין והרס הם למעשה כמיהה לוודאות? פנים שונות לאותו המטבע? ודאות שיהיו עוד ממני, ודאות שאני מספיק כשיר כדי להתרבות, ודאות בכך שאני יכול ליצור (ולהרוס), ודאות שאני יכול לחוות עונג, ודאות שאני קיים.

צורות שונות של חוסר ודאות קידמו וחיזקו התנהגויות המאופיינות בחקר ובסקרנות. חוסר ודאות מייצר תקווה, כזו המהווה תמריץ לחקר הסביבה, ללמידה

אך האם ודאות מוחלטת היא מצב רצוי? מדענים ופילוסופים רבים ובולטים, חלוצים בחקר המוח והתודעה, אינם חושבים כך בהכרח. ודאות מוחלטת, חלקם טוען, משולה למוות. ניתן לחשוב על מוות כעל המצב היחיד שבו הוודאות מקסימלית. המוות הוא המזעור האולטימטיבי של ההפתעה, מזעור עד כדי ביטול מוחלט. מה שרצוי, אם כן,  אינו ודאות מוחלטת, אלא שאיפה לוודאות מוחלטת. מפל ריכוזים. בדיוק כפי שהפרש לחצי אוויר בין אזורים שונים נחוץ כדי ליצור זרם של אוויר, כך הפרש במידת הוודאות בין רגעי זמן שונים נחוץ כדי ליצור זרם של חיים תבוניים, של אקספלורציה וסקרנות. ניתן לחשוב על השאיפה לוודאות כעל מצע פורה, ואולי גם הכרחי, להתפתחות התנהגות אינטליגנטית במערכות מורכבות.

תימוכין לקו המחשבה הזה ניתן למצוא בין היתר במספר מחקרים, אשר הראו כי צורות שונות של חוסר ודאות (כגון גישה אקראית למזון) קידמו וחיזקו התנהגויות המאופיינות בחקר ובסקרנות. חוסר ודאות מייצר תקווה, כזו המהווה תמריץ לחקר הסביבה, ללמידה. כאשר אנו ״בוחרים״ את הפעולה הבאה אשר נבצע, את המחשבה הבאה אשר נחשוב או את התחושה הבאה אשר נחוש, אנו ״בוחרים״ מתוך רפרטואר רחב מאוד, ולא כל האופציות הן בעלות אותו פוטנציאל בכל הקשור להפחתת אי-הוודאות. ישנן התנהגויות אשר מפחיתות יותר את אי-הוודאות שלנו, וישנן כאלו שפחות. אלו שמפחיתות יותר – הן התנהגויות אשר מקושרות לצבירת ידע. להיות ודאיים יותר משמעו לדעת יותר, וכאן קשה להתעלם מההתכתבות של השאיפה לוודאות עם מנגנונים נפשיים מסוימים. אדם המבלה את מרבית השבוע בחדר הכושר כדי להגדיל את מסת השריר שלו לממדי ענק הוא אדם אשר מונע על ידי (אי) וודאות. אי-ודאות לגבי כך שהוא מספיק חזק, מספיק יפה, אי-ודאות שהיא בת טיפוחן של טראומות עבר אשר פגעו בה אנושות. ומה לגבי אדם המשקיע את עיקר האנרגיות שלו בהעשרה אינטלקטואלית וצבירת ידע? לא רק שלמידה היא, כאמור, התנהגות הנותנת מענה ליצר הסקרנות ובכך מפחיתה את אי-הוודאות האינהרנטית הכרוכה בקיומנו, אלא שצבירת ידע ופיתוח היכולות הקוגניטיביות והמנטליות שלנו גם הם סוג של כוח, וכוח, כאמור, מפחית אי-ודאות – מנגנון הגנה פסיכולוגי במלוא הדרו.

בחורה, צעירה, שיער, כלב, עונג

עונג, הנאה, ככה סתם. תצלום: יינגצ'ו האן

אם ודאות היא אמת מידה לידע, וידע מקנה יתרון מובהק בניסיון להביא את צרכינו על סיפוקם, הרי שוודאות תתוגמל גבוה מאוד בסולם הפרסים של תחושת העונג

האבולוציה הביולוגית יצרה מנגנון לא רע שמבטיח שלא נחדול מקיום יחסי מין ומהכנסת קלוריות לגופינו – מנגנון ושמו ״עונג״. הדברים החיוניים ביותר להמשך קיומנו מסבים לנו עונג, אך בסופו של דבר אנו עדים להתפתחות של ציוויליזציה (ותהא זו התפתחות ששורשיה נעוצים בביולוגיה הסבוכה שלנו או שמא התפתחות אינטלקטואלית ותרבותית גרידא) המשועבדת ללמידה ולצבירת ידע לא פחות משהיא משועבדת למין ולמזון. ידע מאפשר לנו גישה ליותר מאותם הדברים אשר מספקים לנו את הצרכים הבסיסיים שלנו. מייצורים המסתובבים בטבע הפראי ותרים אחר מזון והזדווגות בהנחיית מידע חושי גולמי למדי, למדנו וצברנו ידע ״גבוה״, המאפשר יותר מזון, יותר מין, יותר עונג. למידע יש, לכאורה, ערך גדול יותר מהדברים שאותם הוא לכאורה משרת, אם כי הטענה במאמר זה היא שאנו משרתים את המידע, ולא להפך. אם ודאות היא אמת מידה לידע, וידע מקנה יתרון מובהק בניסיון להביא את צרכינו על סיפוקם, הרי שוודאות תתוגמל גבוה מאוד בסולם הפרסים של תחושת העונג.

היבט מעניין נוסף בהקשר הזה נעוץ בשאלה: היכן נאגר המידע הזה? בני אדם נולדים ומתים – אך המידע נשאר. חלקו, כמובן, חווט במוחותינו בתהליך של מאות אלפי שנות אבולוציה, אך חלק לא פחות מעניין של המידע (ואולי אף חלק משלים לו) אינו נצרב במוחנו, ובוודאי לא בפרק זמן כה קצר (במונחים אבולוציוניים), ועם זאת החלק הזה מצליח לשמר את עצמו. אי שם בימים עתיקים ורחוקים, החלה מהפיכה. מהפיכה שעדיין לא זכינו לראות בזנים אחרים של בעלי-חיים, לפחות לא בהיקף כזה. מהפיכה אשר הובילה אותנו להיות השליטים הבלתי-מעורערים של הפלנטה הזו. מהפכת הידע הרשתי, זה המתקיים ברשת כל עוד לא כל צמתיה נעלמים בבת אחת. מהורים לצאצאיהם, דור אחד דור, כל פיתוח והתקדמות מועברים הלאה באמצעות לימוד ומשחק כיול הרמוני של מידת הוודאות שלנו. ההתנהגות המינית אשר מבטיחה את המשך קיומנו הייתה עד כה התהליך ששימר את המידע הזה. בסופו של דבר פיתחנו אמצעים כגון שפה, כתב, דיו, נייר וכוננים קשיחים – אך האם נכון להסתכל על המידע כעל פריט הנאגר על-ידי בני אדם? או שמא מידע הוא המים שבהם שוחה הדג, והוודאות היא זרמי האוקיינוס האינפורמטיבי אשר מנחים אותו לשחות במסלול אקראי לכאורה, כאילו היה שבוי על-ידי אותה יד האלוהים אשר משחק הקוביות שלה טלטל את איינשטיין להתכחשות למסקנות שעלו ממפעל חייו? ומי יודע אילו אוצרות של ידע נעלמו מהעולם הזה לבלי שוב, עם היכחדותם של עמים אבודים ושפות שנשכחו? ברור שבעולם שבו לא ניתן (ואולי אף לא רצוי) להגיע לוודאות מוחלטת, עולם שבו המידע, שפת המציאות עצמה, שקול להפחתת אי-הוודאות – בעולם כזה ישנו יתרון מובהק למי שניחן בגמישות מנטלית וביכולת לעדכן את מערכת האמונות שלו ללא הרף בפניהן של הראיות. בעולם שבו דבר אינו ודאי – הכול ייתכן.

ד"ר עידן קורנבלום הוא מתמחה לפסיכיאטריה במערך לבריאות הנפש במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. תחומי העניין העיקריים שלו נעים סביב חקר חישובי של המוח, בדגש על תיאוריות כגון העיבוד המנבא, המוח הבייסיאני ותורת האינפורמציה, וסביב מצבים משני-תודעה ואספקטים פילוסופיים אפיסטמולוגיים של חקר המציאות. הפלטפורמה האישית שלו, 'סימולאקרה' עוסקת בשאלת הקיום ובמהות החוויה האנושית. 

תמונה ראשית: שמש שוקעת, שמש זורחת. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עידן קורנבלום.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מחר תזרח השמש

01
לולאה משונה

אין צורך בזכרונות שתולים בשביל לטעון שאולי השמש לא תזרח מחר. נניח שזרחה עד עכשיו: אז מה? התפוחים נפלו לארץ עד עכשיו-אז מה?
גם אין צורך בחייזרים בשביל זכרונות מוטעים. מספיק להניח שכזה הוא היקום, שהוא "התחיל" בצורה כזו. גם בזה אין צורך. אולי פשוט הכל היה אשליה, או חלום, שמגיע לקיצו.
האמנם ההמתנה לתוצאות בדיקות מעבדה או ראיונות עבודה היא חלק מאותו החיפוש הנצחי? אני ממתין לתוצאות מעבדה כדי שאדע איך להתנהג. בלי קשר לשאלה אם אני חולה או לא, והאם התוצאה נכונה, העיקר שהמערכת שבאמצעותה אני חושב על המציאות נשארת. ויש מקום במערכת הזו לטעות מעבדה, למחלה ולבריאות. לא הבנתי.