מחשבות על כתיבה

האדם לנצח כותב רק את עצמו, הוא לנצח מקלף בתוכו שכבות דרך החיכוך עם העולם. הספרות שואפת לאמת, אני חושב
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

פרק ב'. חלק ראשון. הרמב"ם. "מורה הנבוכים". ספרו הפילוסופי הגדול. " איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושייה מופלאה" , כותב הרמב"ם, "ראוי להתבונן בקושיה זו, ובתשובה שהשבנו לפותרה". אני רוצה לשקוע אל תוך הפרק הזה , אל המהלך שהוא מציע, אל תוך ההסתכלות של הרמב"ם על הקושיה הזו, ה"מופלאה", שהקשה עליו אותו מלומד. אני רוצה לנסות ולהוציא ממנה משהו על תפיסת עולם, על כתיבה, על יכולת להתבוננות, על הבנת השדה שבו אנחנו מתנהלים, שכלפיו אנחנו חושבים, ושבתוכו מתרוצצות התודעות שלנו. הטקסט הזה של הרמב"ם, הוא טקסט בסיס טוב בשביל זה, אני חושב לעצמי, אני רוצה לקחת אותו ולרוץ ממנו הלאה. אני חוזר שוב למשפט הפתיחה שלו, על האיש המלומד שהקשה עליו קושיה. במשפט שאחרי הוא אומר: "לפני שאמסור את הקושיה ואת פתרונה אומר...". לפני שהרמב"ם משיב על הקושיה חשוב לו להבהיר דיוק לשוני מסוים. מה הדיוק? בספר בראשית פרק ג', פסוק ה' כתוב: "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". על פניו הדרך המקובלת, הבסיסית להבנת הפסוק הזה היא לקרוא אותו כאפיון של האדם. מה הכוונה "אפיון של האדם"? האדם כמשהו שדומה לאלוהים. "כאלוהים". במה האדם דומה לאלוהים? שאיפה לאמת, לנצח, לטוב המוחלט.

מוסר

בא הרמב"ם ומציג הבנה אחרת. הוא נותן דיוק מילולי. הוא כותב: "כל המדבר עברית יודע שהשם אלוהים משותף לאלוה, למלאכים ולמושלים מנהיגי מדינות". כלומר, יש שלוש משמעותיות לביטוי "אלוהים"; אפשר להבין את הפסוק הנ"ל בשלוש דרכים שונות. אומר הרמב"ם, מי שקורא את הפסוק הנ"ל ו"הייתם כאלוהים", כאילו הכוונה לאלוה, לאל, טועה. לא זו המשמעות הנכונה בהקשר הזה. מה המשמעות הנכונה? "מושלים, מנהיגי מדינות". כלומר, ההפך הגמור מההבנה הבסיסית. אם ההבנה הבסיסית היא, כאמור, אל טוב, נצחי, שואף לאמת.

במובן רחב יותר אפשר לומר שהקריאה של הרמב"ם בטקסט הזה היא קודם כל קריאה בלשנית. כזו שמנסה לעשות תרגום, או אולי נכון יותר לכתוב, בירור, של ביטויים מסוימים, ומתוך כך להבין את הטקסט , את הסימן

לדעת הרמב"ם ההבנה של הפסוק הזה צריכה להיות: מלך, מנהיג בשר ודם, פוליטיקאי. הפך הנצחיות. סופיות במובן המובהק ביותר שלה. סופיות במובן של השבריריות, של הנוירוטיות. חשוב לשים לב לדיוק הזה של הרמב"ם. הדיוק הזה הוא מהותי. הרי הפסוק הזה, שוב, בקריאה הבסיסית שלו, הוא אחד מיסודות המוסר של החשיבה האנושית. הוא האפשרות לתביעה מוסרית מהאדם: האדם כיצור דמוי אל. האדם כיצור, כביכול, "בוגר" יותר, "עמוק" יותר. והנה בא הרמב"ם והופך את המשמעות ואומר שהאפיון הזה, "והייתם כאלוהים", הוא סימן לעליבות האדם, לקטנות שלו, להיותו בר חלוף. אבל לא על העניין המוסרי אני כותב כאן, לפחות לא מלכתחילה, לפחות לא כמרכז של הטקסט. גם הרמב"ם שם אותו בצד. בסופו של המהלך הרעיוני שהוא מציע יהיה לדיוק הזה פשר. תהיה לו חשיבות.

עוד לפני הקושיה עצמה, אני חושב לעצמי, כדאי להבחין במגמה של הטקסט הזה של הרמב"ם, באופן שבו הוא "מטפל" בטקסט התנ"כי, באופן שבו הוא קורא אותו כטקסט שכדי להבין צריך לפרק לגורמים. כטקסט שהערך שלו מצוי קודם כול ביכולת לדייק אותו עד רמת המילה הבודדות. כטקסט שהכוח שלו מצוי בדיוק הזה. במובן רחב יותר אפשר לומר שהקריאה של הרמב"ם בטקסט הזה היא קודם כל קריאה בלשנית. כזו שמנסה לעשות תרגום, או אולי נכון יותר לכתוב, בירור, של ביטויים מסוימים, ומתוך כך להבין את הטקסט, את הסימן. השאיפה של הרמב"ם נראית כמו רצון להגיע אל ה"אמת", אל איזו נשמה של הטקסט, אל הליבה.

***

הטקסט הזה לא מבקש להיות טקסט תיאולוגי או דתי. אולי אפילו לא פילוסופי. בטח לא במובן החמור של המילה. כלומר, כזה שיכונן איזו תפיסת מציאות שלמה. הטקסט הזה מנסה לברוח ממסגרת. הטקסט הזה, בתפיסת הבסיס שלו, מאמין שמסגרת, כל מסגרת, במהות שלה, לא תוכל לתת לו את מה שהוא מחפש. מה הוא מחפש? הטקסט הזה מבקש לגעת ב-"כתיבה", במהות שלה. הטקסט הזה מבקש לדבר על הדיוק, על תודעת הקיום, על הכוליות, על הניסיון של האדם, על הכתיבה כניסיון לבירור מהויות מתוך הניסיון של האדם, כל אדם, על הכתיבה כיכולת לנוע קדימה, כיכולת לתפוס, אולי, משהו מה-"אינסוף", מה-"חיצוני", מהדבר הזה, החמקני, הזה שקיים ולא קיים בו זמנית. הטקסט הזה ינסה להיות גם כתיבה על "כתיבה", אני חושב לעצמי, וגם "כתיבה" בעצמה. מעין אלתור ג'אז של מחשבות, תחושות, על היומרה הזו, על הניסיון להגיד משהו ממה שלא ניתן לדבר עליו, על הוצאת הראש מהחלון, על הפליאה, על השמעת הקול. ההתחייבות בטקסט הזה טמונה בנכונות לגרד משהו.

כל פיסת "משהו" תהווה הישג. זה מה שיש. אלתור ג'אז על בסיס חטא האדם הראשון. על בסיס הרגע ההוא, המוחלט, שלא יחזור, של היווצרות התודעה האנושית כמו שאנחנו מכירים אותה: כליאת הנפש בגוף, או אולי בדיוק ההפך, כליאת הגוף בנפש. אלתור ג'אז חופשי על בסיס הטקסט המובנה של הרמב"ם, על בסיס ההבחנות שהוא יוצר, על בסיס הדיוקים שלו, על בסיס ההסתכלות שלו על שפה כדבר שמכונן עולם, על בסיס התובנות שלו. מתוך המחשבה שהקריאה הזו של הרמב"ם בסיפור החטא הקדמון וההשלכות שלו, היא אולי, במשהו, תיאור של תודעת הספרות. הגדרה של השדה שבו היא פועלת ("חיים"). הבנת השאיפות התת-קרקעיות שלה. עונש האדם הראשון כרגע שבו נוצרה הספרות. על רקע הבחירה לשים דווקא את הפרק הזה, את החטא הזה, את הקריאה בו, כטקסט כמעט פותח בחיבור הפילוסופי הגדול הזה (פרק ב'). טקסט שבמובן עמוק יוצר כמעט סוג של מקרא מפה. כאומר: הבנת הרגע ההוא שם, הבנת השפה, הבנת התודעה  הבנת הרגש, היא המפתח (ל"נבוך"). ושוב, חשוב לזכור, רק שברי דברים, רק שברי מחשבות, רצף פתוח, שברירי, נכון להתרסקות. ושוב, חשוב לזכור, רק שברי דברים, רק שברי מחשבות, רצף פתוח, שברירי, נכון להתרסקות.

***

האדם רואה בקבוק והוא אומר:" בקבוק". האדם רואה בקבוק ורץ להקיא. האדם רואה בקבוק וצוהל משמחה

מבחינת הרמב"ם, אני חושב לעצמי, הקריאה הזו היא קודם כל קריאה פרשנית בסיפור עצמו. מה הסיפור? החטא ועונשו. כלומר, התהוות התודעה האנושית כמו שאנחנו מכירים אותה. זו שצמחה מתוך הטראומה האנושית הבסיסית, המכוננת. עוד לפני העניין הדתי או התיאולוגי, הקריאה הבסיסית של הרמב"ם היא קריאה ספרותית, כזו שמנסה ללכוד את המהות של הרגע ההוא. כזו שמנסה להבין עד הסוף את ההתנסות הראשונה של האדם בחטא, בעונש, ביצירת תודעה חדשה. והטקסט הזה? הטקסט הזה רוצה לומר משהו, יותר ממשהו, על הכתיבה, על הספרות, במובנה העמוק, השואף לאמת, כקיום, כהתגלמות של קיום, כתודעה מוסרית, כ"מותר האדם", כדבר שמכונן מציאות, כדבר שהפעולה שלו בעולם היא "בריאה".

ספרות כמפת סימנים ש"שווה" הרבה יותר מסך כל סימניה, כזו שמזיזה את הקיום האנושי קדימה, כזו שיוצרת, כזו שמפרשת לבני האדם את העולם. ספרות כדבר הזה שיכול לגרום לאדם לרוץ ולהקיא בשירותים. ספרות כפרשנות על החיים. החיים כפרשנות על הכתיבה. כל טקסט, כל אמירה, היא פרשנות של המרחב האנושי. האדם רואה בקבוק והוא מצביע אליו. האדם רואה בקבוק והוא אומר:" בקבוק". האדם רואה בקבוק ורץ להקיא. האדם רואה בקבוק וצוהל משמחה. כתיבה כגילוי, כאפשרות לגאולה. הספרות כטקסט שיוצר אפשרות של פתח לעצמי. האדם לנצח כותב רק את עצמו, אני חושב לעצמי. האדם לנצח מקלף בתוכו שכבות דרך החיכוך עם העולם.

הקושיה

כותב הרמב"ם: "אמר המקשה: מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה הייתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים בלי שכל ובלי מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע; וכאשר המרה (את פי האל) גרם לו מריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם, והיא שתהיה לו הבחנה זו המצויה בנו. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות המצויות לנו ובעבורה אנו עצמים. ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא הייתה לו , והיא השכל. אין זה אלא כדברי האומר שאיש מן האנשים המרה (את פי האל) והפליג בפשעו ואז שינו צורתו ועשאוהו ככוכב בשמים". כלומר, הקושיה של אותו מלמוד היא איך ייתכן שהאדם הראשון, שעל פניו נראה שלפני חטא העגל היה ייצור ללא שכל, כמעט אפשר לומר סוג של חיה, כמו שהרמב"ם כותב "כשאר בעלי החיים", איך אפשר להסביר שהייצור הזה, האדם, בעקבות החטא שהוא עשה, בעקבות הפרת הצו האלוהי מקבל "פרס". ולא סתם פרס. הפרס הגדול ביותר. הדבר הגדול ביותר שאפשר כביכול לבקש. מה הוא מקבל? שכל. על פניו, אומר הרמב"ם, בעקבות אותו מלומד, נראה שהאדם, בעקבות אותו החטא, הופך לראשונה לייצור נפרד מהותית לחיוב, משאר בעלי החיים (גם אם בכל מקרה עדיין קשור אליהם). בעצם הקושיה הזו שואלת, אפשר לומר, איך האדם הראשון עשה חטא ובעקבותיו הוא קיבל את המהות הייחודית שלו. או אולי באופן קיצוני אפילו יותר: האם האדם, כבריאה נעלה כביכול, כיצור בעל שכל, הוא תוצר של חטא.

משיב על זה הרמב"ם. הוא אומר לתלמיד שאליו מופנה הספר, שכשקוראים טקסטים, טקסטים מורכבים, עמוקים, צריך לקרוא אותם בהקפדה, בחומרה, לא ליפול לחוסר דיוק, לא ליפול להבנות ראשוניות, אינסטינקטיביות. הוא אומר שצריך לנסות ולהבין את הטקסט לעומק. כטקסט שנוצר מחיבור בין דברים שונים. " כי השכל", כותב הרמב"ם, "שאותו השפיע אלוהים-והיא שלמותו האחרונה-הוא אשר היה לאדם קודם מריו ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו כמו שאמר: ' ויצו ה' אלוהים...'. ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל". כך מתחיל הרמב"ם את תשובתו על הקושיה הנ"ל.

הוא אומר שחייבים להניח שלאדם האשון היה שכל, שהייתה לו יכולת הבנה , שהוא לא היה כמו שאר הבהמות. למה חייבים להניח? כי אחרת אלוהים, כייצוג הפילוסופי של הטוב המוחלט, אלוהים כמושג טוטאלי, שלם, כזה שלא חורג מהטוב שלו, אלוהים הזה לא היה יכול לצוות על יצור חסר שכל שלא לעשות משהו. הטקסט , כמו שהוא בנוי, הרעיון של אלוהים כמו שהוא מובע בטקסט הזה, לא יכול לאפשר לאלוהים לצוות יצור חסר שכל, חסר הבנה ציווי כלשהו. הרי אם לאדם הראשון אין יכולת להבין את הציווי האלוהי, הרי אין משמעות למעשים שלו. כלומר, אין קיום למושג "חטא". הרי מה זה חטא? זו פעולה שנעשית בניגוד לציווי מסוים.

מה שמכונן את החטא הוא לא רק הפעולה עצמה, אלא גם התודעה של החוטא. או אולי כדאי לחדד את זה יותר: גם לגבי מי שחושב שהפעולה עצמה של החטא מחוללת משהו במציאות בלי קשר לתודעה של החוטא, הרי שהאפשרות להעניש את האדם על החטא היא רק אם הייתה לו הבנה שהוא עושה דבר אסור. חשוב להבין את הנקודה הזו , אני חושב לעצמי, חשוב להדגיש אותה. זו נקודה מהותית בהבנת העניין הזה שנקרא התודעה האלוהית, שממנה נגזרת גם התודעה האנושית, המוסר האנושי , היכולת לדבר (אם בכלל) על אסור ומותר. שוב , לא כעניין דתי , אלא כמחשבה פילוסופית, כרעיון. אם תרצו אלוהים הקנטיאני. חשוב להבין את הנקודה שבה אלוהים לא מחייב אדם שלא יכול להיות מחויב. שמידת החיוב תלויה בתודעת המחויב. שהחיבור בין המחייב למחויב הוא מלא. הוא כמובן מצריך כנות, יושר. זה ברור. אבל הקשר בין האל לאדם. כלומר, בין האינסוף, בין ה"חוץ", בין המיסטי אולי, לבין האדם, הוא תלוי תודעה. יותר מזה , אני חושב לעצמי, אפשר לומר שהקשר בין האל לאדם הוא קודם כל תלוי הקשבה, תלוי יכולת מהותית של הבנה.

***

אני מנסה לגלגל בראש את הרגע הזה שתמיד חומק. זו השאיפה לאמת, זו הנחישות להתקרב אל מה שלא, זו הדפיקה החוזרת על הדלת שלא תיפתח. שוב ושוב

ההקשבה היא דבר מהותי בכתיבה, אני חושב לעצמי. האדם הכותב שואף להקשיב לקולות שבתוכו. האדם כותב מתוך מה שהוא שומע. האדם מאפשר למחשבה לקחת אותו הלאה. אין מעצורים במחשבה. הנפש האנושית לא מחויבת. היא יכולה לעשות הכל בכל רגע נתון. אין עליה מגבלות חיצוניות. התנועה אינסופית. האפשרויות טמונות ביכולת להתקרב כמה שיותר ל"מקור". מה זה המקור? זה עניין משתנה. הכותב עם עצמו. אפשר אולי לקרוא לזה כנות, אבל הגדרה כזו תהיה לכל הפחות רופפת. לא מדובר בכנות. כנות זה ביטוי קטן, כמעט שולי, ביחס לניסיון הזה להתקרב אל (משהו). כנות היא ביטוי חלש ביחס לניסיון לתפוס את הבלתי ניתן לתפיסה.

החוויה הזו של היד שרצה קדימה על המקלדת בלי שאתה בכלל מספיק לחשוב, אני חושב לעצמי. החוויה הזו של המילים שרודפות אחת אחרי השנייה, שמושכות אחת את השנייה בקצב מסחרר של הרעיונות, מחשבות, צלילים. כאלה שחשבת פעם וזנחת או לא חשבת מעולם ופתאום אתה מוצא על הנייר מנגנים לך בקולי קולות. אני חושב על זה, על ההקשבה הזו, על ההתמסרות לכתיבה, על היכולת לשקוע, לשחרר, להיפרד ממחסום ועוד מחסום, עד אינסוף, לגרד עוד איזו מחיצה בינך לבין הקול הזה.

אני מנסה לגלגל בראש את הרגע הזה שתמיד חומק. זו השאיפה לאמת, זו הנחישות להתקרב אל מה שלא, זו הדפיקה החוזרת על הדלת שלא תיפתח. שוב ושוב. אולי לרגע תיפתח קצת, אולי יהיה אשר לראות משהו. כמו אצל קפקא. כמו בסיוטים בלילה, שהאדם שומע קול והוא רץ לקראתו והקול רק מתרחק ולרגע הוא שומע מילה ואז היא שוב נעלמת והוא ממשיך לרוץ והקול מתחזק לעיתים ואז שוב כמעט ונעלם ואז שוב מתחזק וחוזר שוב ושוב והגיבור רץ, מנסה לתפוס, והוא לא תופס, כי אי אפשר לתפוס, כי לנצח הקול יחמוק ממך, לנצח הוא יהיה "רחוק".

התפיסה היא הריצה, אני חושה לעצמי, המגמה היא לרוץ אחרי הקול, המלאכה האמתית היא השאיפה אליו. להמשיך לרוץ עוד ועוד. הריצה היא פתרון החלום, אני חושב לעצמי, היא המהות, היא המשמעות של הקול שמופיע ונעלם. אין אפשרות לגעת במעבר לה. הנגיעה טמונה באי הנגיעה , בהושטת היד ובחזרתה ריקה כלעומת שבאה ובהושטה נוספת וכך שוב ושוב. קדימה-אחורה. אני חושב על הדימוי של "שיר השירים", אותה מהות של פספוס נצחי, של מפגש שתמיד כמעט קורה אבל לא קורה. לא קורה וכביכול, לנצח לא יקרה. אני חושב לעצמי על הרעיון הזה של אי ההתרחשות. לא מעט נכתב על העניין הזה. ההחמצה היא המהות. מהות הקיום האנושי , כמו שאנחנו מכירים אותו, היא החמצה. אם נרצה, אפשר להסתכל על הגירוש מגן עדן כביטוי לסגירת האפשרות להגיע אל המקור עצמו. סגירת האפשרות להגיע אל הקול. נפילת מסך. שוב, אני מדגיש, לא על דת אני כותב פה. לא מצוות. לא תיאולוגיה. אלא דימוי. גן עדן כדימוי לשלמות. למקום מוחלט. נטול ספק, נטול ריצה, נטול המתנה , נטול החמצה, נטול נוירוטיות. גן עדן כמקום שלא קיים בו פער בינך לבינך. גן עדן כמקור הקול.

***

(על רגע הכתיבה "עצמו", על המקום המהותי הזה שממנו היא יוצאת ואליו היא באה, אני לא מצליח לכתוב שום דבר. כל כתיבה עליו תהיה החמצה. כל כתיבה עליו תהיה "לשרוף את הפילם". א אפשר לגעת ברגע הזה באמת. ברגע שנגעת הוא מתפוגג. וכן, גם אם מתעוררת התנגדות פנימית, בחוויית הכתיבה קיים מימד מיסטי מובהק. אני לא הראשון ולא האלף שאומר את זה. גם הפסיכואנליזה, אגב, בסוף, מתנהלת מתוך תודעה של דבר מה מיסטי, לא מוגדר. כל שקיעה אמיתית של אדם אל תוך עצמו היא בעצם ניסיון התחברות אל המעבר. כלומר, מיסטיקה. וזה כמובן לא סותר את הצורך הקריטי בעריכה, בשיוף , ברפלקסיה, בתודעה ביקורתית. לא בזה העניין.)

***

"בשכל הוא מבחין בין אמת ושקר וזה השכל היה מצוי בו שלם וגמור", ממשיך הרמב"ם לחדד את התשובה. "ואילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושכלות, שהרי אין אומרים "שמיים כדוריים יפה" ו "הארץ שטוחה-מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (עברית) אנחנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשכל מכיר האדם את האמת והשקר". הרמב"ם יוצר הבחנה לשונית, מושגית, נוספת, בתוך הטקסט. הוא אומר: חשוב להבחין בין "אמת ושקר" ל"טוב ורע". הוא אומר: אלו שני דברים שונים מהותית. על פניו זו נראית הבחנה פשוטה, כמעט בנאלית, אבל בעצם זו אולי ההבחנה המהותית ביותר להבנת התודעה האנושית. לפי הרמב"ם "אמת ושקר", הם הדברים שמוסקים מהשכל ( עובדות). כדור הארץ עגול, הוא כותב , על זה אתה אומר "אמת", לא "טוב", לא "יפה". "טוב ורע" , אלה המונחים של הנורמה, של היחסי, של המתכלה, של מה שעלול עוד רגע להיות שונה לגמרי, של מה שאין לו "קיום" במובן החמור של המילה.

מתוך ההבחנה הזו של אמת-שקר/טוב-רע, הוא קורא את סיפור האדם הראשון. הוא כותב:" כאשר היה (האדם הראשון) במצבו השלם הגמור ביותר… אשר בגללו נאמר עליו:" ותחסריהו מעט מאלוהים (תהילים ח, ו) לא היה לו כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השיג אפילו את הברור ביותר...חשיפת הערווה". כלומר, האדם הראשון , לפני החטא , היה מושלם מבחינת ערכיי האמת שבו, הוא היה ייצור עם, כביכול, תודעה טוטאלית, מוחלטת, "מעט מאלוהים". עולם המושגים של הנורמות, של ה"מה יגידו", של היחסיות, לא היה קיים מבחינתו, לא עניין אותו, הוא לא היה מודע אליו, המימד הזה של הקיום לא היה. אפשר אולי לקרוא לזה המימד של הסביבה, של הרפלקסיה , של הבחינה העצמית ביחס לאחר (יחסי, משתנה) ולא ביחס למהות (יציב, נצחי). לכן גם העניין של הבגדים. חוסר מודעות ל"סביבה". "וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו...-נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה שכלית… ותהי לו השגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים… לכן נאמר:' והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע'.

"מה הכוונה "והייתם כאלוהים"? כאן חוזר הרמב"ם לדיוק שיצר בתחילת הטקסט. אלוהים לא כ"אל" אלא אלוהים כמושל, מלך, מנהיג. מה מאפיין את המנהיג? העובדה שהוא שואב את הקיום שלו מהעם. הקיום שלו הוא יחסי. אם אין עם אין מנהיג. אם העם באופן עמוק , רחב, שונא את המנהיג אז המנהיג לא יכול להתקיים. עיסוקו הנצחי של המנהיג הוא "מה הציבור חושב עלי". אם ננסה להבין את קיום המנהיג דרך מונחים של שפה, של מוטיבציה של שפה, יהיה אפשר לומר, שההבדל בין קריאת הפסוק :" והייתם כאלוהים יודע טוב ורע", כמשפט על אלוהים, כאל, או כמשפט על אלוהים כמנהיג, הוא במהות, שבאיפה. האל, כטוב המוחלט, שואף אל האמת, את השלמות, אל הדיוק, אל הנקודה הזו, הרוטטת של הדבר עצמו. במונחים אנושיים אפשר לומר שמשם שפתו יוצאת ולשם היא שואפת. לא מעניין אותו, כביכול, לרצות את הציבור. זה גם הכוח של הטקס התנ"כי , במובן הזה, כטקסט ששואף אל האמת. כטקסט שהוא בעצמו מהות. שהוא בעצמו אמת. ושוב , זו לא אמירה דתית. כך הטקסט הזה נתפס לאורך הדורות. כוחו התרבותי חברתי יונק מהתודעה הזו , מההבנה שלא מדובר בטקסט של בן אדם. מההבנה שלא מדובר בטקסט עם מוטיבציות אנושיות. לעומת השאיפה של האל, כביכול, עומדת שאיפת המלך בשר ודם. הנגדה. למה הנגדה? דיוק, שלמות , טוטאליות, כנות (אל) טשטוש, ערפול, שליטה, כוח (פוליטיקאי). ה"אמת" מול ה"טוב".

הטראומה של המוות, היא אחד הדברים שמכוננים ביותר בתודעת האדם, אולי המכונן ביותר

אין עונש גדול מזה. הייצור הזה שהיה "מעט מאלוהים", שכל עיסוקו היה ביחס ל"אמת", למוחלט , הפך לחיה רדופה, אבסורדית, כזו שרודפת כל הזמן אחרי החולף, הזמני, המתכלה. כזו שקופצת עם כל רעש, כזו שלא יכולה לאפשר לעצמה להיות כנה אפילו עם עצמה. כזו שכל שאיפתה היא "המנוחה והנחלה". "מנוחה ונחלה" במובן המלא זה אנטיתזה לקיום האנושי. מבחינת הרמב"ם זה העונש האמיתי, המהותי, על חטא האדם הראשון. הגירוש מגן עדן הוא רק נגזרת שלו, פועל יוצא: התודעה שהתחילה לחשוב על דברים באופן מתכלה (נורמות) עוברת החיים מוחלטים, מעולם מוחלט (גן עדן) לחיים מתכלים, לעולם מתכלה. הטראומה של המוות, היא אחד הדברים שמכוננים ביותר בתודעת האדם, אולי המכונן ביותר.

אין פילוסופיה שיכולה לברוח מזנה. אין כמעט פילוסופיה שמנסה. מי שמנסה להבין את האדם חייב לנסות ולהבין קודם את העיקרון הזה. העיקרון של הסופיות, את ההשפעה שלו , את העובדה ש"על כורחך אתה נולד , על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת...". הכורח, השרירותיות כביכול, כלומר המוות. בעצם אפשר לומר שעל ידי האכילה מעץ הדעת, כלומר, מתוך הטראומה של אובדן היציבות (אמת), נוצר האדם כמו שאנחנו מכירים אותו. נוצרה החרדה, הדחייה, חרדת הנטישה וכו'. השאיפה לגאולה היא במובנים רבים הרצון לחזור אחורה בזמן. המעבר מחיים של אמת ושקר לחיים של טוב ורע הם הטרגדיה האנושית הבסיסית, אני חושב לעצמי. הם השבר הגדול, הם הסופיות, הם המוות שמכונן את החיים, הם החיים עצמם. ומשם יוצאים אנחנו. נרצה או לא.

***

משם יוצאת גם הכתיבה, אני חושב לעצמי. משם יוצאת הספרות. מהנקודה הזו שבה הנצחי הפך לזמני. מהנקודה הזו שהאדם התחיל "לראות" את עצמו. בנקודה הזו שבה, כמו שכותב הרמב"ם בהמשך הפרק הזה, נפקחו לאדם העיניים. מה הכוונה "נפקחו לו העיניים"? שואל הרמב"ם, האם לפני זה הוא לא ראה? אלא שזו ראיה מהותית, עמוקה. ראיה נפשית. התווסף לו ממד נוסף בקיום. "פקח", כותב הרמב"ם, "משמשת אך ורק במשמעות של גילוי ראיית השכל ולא ראיית חוש". ראיית השכל היא בעצם תוספת של ממד חדש להסתכלות על האדם. זה לא פרס. זה עונש ברור. כל אדם שכנה עם עצמו יודע את זה.

האדם רואה יותר, מרגיש יותר, סובל יותר. ובכל זאת, וזה חשוב לזכור, הממד הזה, הנוסף, הוא החיים. "חיים" כמו שאנחנו מבינים אותם, חיים במובן של תנועה, של התבוננות, של פעולה, של עשייה, של רדיפה , של התרסקות. אין תודעת חיים בלי האפשרות להתרסקות. כל מה שנגזר מהקיום הלא יציב. בקיום היציב, המוחלט, אין גילוי, אין בירור, אין חשיפה. הכל קיים. עומד. או שאתה רואה או שלא. אין מסע, אין חישוף. החיים האנושיים במובנם העמוק הם קודם כל מסע, קודם כל חישוף, קודם כל תנועה ממקום למקום, קודם כל ההבנה שכדי להבין את החיים צריך לעבור אותם. אי אפשר לדלג על זה. והרי זה אולי הממד הבסיסי ביותר של הספרות. אין ספרות בלי תנועה. אין ספרות בלי דרך, בלי גילוי, בלי מסע, בלי חישוף. גם אין ספרות בלי חרדה, אני חושב לעצמי. אין ספרות גם בלי תשוקה ותאווה והתרסקויות ושבריריות ונורמות ו"מה יגידו" ו"איך זה נראה" וכו'. אין ספרות בלי האפשרות שעוד רגע הכל יתמוטט, שהשמש לא תזרח מחר, שמה שחשבת שהוא האמת הוא השקר המוחלט. אין ספרות בלי הנכונות של הכותב לזרוק הכל לפח. אם נרצה: אין ספרות בלי "טוב ורע".

הערך של הספרות מצוי, בין היתר, בחריגה שלה מהחיים, בחריגה שלה מהמובן הפוליטי הנמוך. במובן מסוים, הניסיון של הכתיבה הוא לחשוף את האבסורד שבחיים. הספרות שואפת לאמת, אני חושב

ובכל זאת, בספרות יש משהו נוסף, אני חושב לעצמי. הספרות היא לא רק מסע בתוך הטוב והרע. הכתיבה לא כלואה בתוך החיים. אם היא הייתה מסתכמת בזה, לא היה לה ערך אמיתי, אני חושב. הערך של הספרות מצוי, בין היתר, בחריגה שלה מהחיים, בחריגה שלה מהמובן הפוליטי הנמוך. במובן מסוים, הניסיון של הכתיבה הוא לחשוף את האבסורד שבחיים. הספרות שואפת לאמת, אני חושב. הספרות שואפת להגיע על ידי הדמיון, על ידי המחשבה , על ידי הדרך לנקודה הכי קרובה , הכי עמוקה , של המציאות. אף אחד לא יודע מה זו הנקודה הזו. ספרות גדולה מצליחה לגלם את הנקודה הזו בתוכה. ספרות גדולה היא כזו שנותן פתח קטן, לזמן קצר, באיזה רגע אחד, לאמת הזו שמתקיימת מחוץ למה שאנחנו יכולים לתפוס. השאיפה של הספרות, וגם היומרה שלה, היא להיות שוב "מעט מאלוהים". אלוהים במובן של אל. אלוהים במובן של השורש, של המהות, של נגיעה בדבר עצמו, של חריגה מהסופיות.

שוב, אני חושב על שיר השירים, שוב אני חושב על קפקא. על ההמתנה מבחוץ, על הדפיקות על הדלת. ספרות בגדולתה היא בורחת מהפרקטיות. אף אחד לא מבטיח לך שתגיע לאיפשהו. אף אחד לא מבטיח לך שתגיע למימוש. הבטחה למימוש היא דבר טכני. הספרות במהותה בורחת מההבטחה, מההתחייבות. ספרות ששואפת לפרקטי, לוודאי, ספרות שלא מוכנה ללכת אל הקצה, ספרות שלא מוכנה לפרק את עצמה לפני כולם, ספרות שלא הולכת אל הלא ידוע, היא לא ספרות, אני חושב לעצמי, היא טכניקה. טכניקה זה לנצח דבר משעמם. ספרות שנכתבת מתוך תודעה, מוטיבציה, מגמה של "טוב ורע" ולא של "אמת ושקר", היא בהגדרה ספרות שמחטיאה את הרעיון של הספרות. מה הרעיון? שוב: השאיפה לנצח. לא הנצח עצמו - השאיפה אליו.

הדרך אל הדבר שאי אפשר להגיע אליו. שוב ושוב . גירוד אחרי גירוד. אין משמעות אחרת, אני חושב לעצמי. מתוך הנקודה הזו, אני חושב לעצמי, נובעת גם המחויבות המוסרית של הספרות, של הסופר. המחויבות לשאוף לאמת, כלומר למהות. המחויבות להשתדל ולראות את המציאות בכלים של "אמת", מתוך מוטיבציה של "אמת". המחויבות לנסות בכל רגע להרגיש את המציאות, לפרק אותה ולבנות אותה שוב מחדש , לא ליפול לקלישאות, לא להגיד את מה שצריך, או לכתוב את מה שצריך. שוב: לא להישאר במים הרדודים של הבטוח. לא להתבוסס בשתן. הספרות מעצם היותה פרשנית של הקיום, צריכה לשאוף להגדיר אפשרות לקיום (גם אם חלקי, גם אם זמני) ,מתוך שאיפה ל"דבר עצמו". ספרות פוליטית טובה היא כזו שממחישה מצד אחד את המורכבות, את חוסר היכולת לתפוס באמת משהו אחד באופן שלם, את אי קיומו של השלם, את הסופיות, את החלקיות ומצד שני כל הזמן שואפת לשם.

***

(אני לא סוגר את הטקסט הזה . במתכוון אני לא כותב איזה סיום שיהיה כמו סיכום של איזה מהלך רחב. אין פה מהלך רחב. הכתיבה במהותה היא כזו שמערערת על האפשרות לכתוב סיומות. הכתיבה במהותה היא כזו שמערערת על האפשרות ליצור מהלכים רחבים. כל ספרות מסתכמת בסוף בעצמה. אם הכתיבה היא חיים- והיא קודם כל חיים- אז גם הסיום שלה הוא במובנים רבים דווקא העדר הסיום. העדר הסיום הוא הרצון לומר שזה פתיחה לדבר מה. העדר הסיום הוא הרצון לומר שהטקסט הזה הוא בעיקרו גלגול מחשבות. מתוך הוראת הכתיבה, מתוך הכתיבה עצמה. התחלה של ניסיון לבירור.)

כל הציטוטים מתוך הרמב"ם מתוך: "מורה הנבוכים" בתרגום דב שוורץ

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מחשבות על כתיבה

03
צהלה כהן בר-לב

אני חושבת לעצמי אם ה'אני חושב לעצמי' החוזר על עצמו מכוון הוא מראש? :)

מעבר לתהייה זו ארשה לעצמי להוסיף כי הסתירה הקבועה הקיימת במרחב הקיומי של ההשגה היא זו המניעה אותו לחיוּת.מעגלים.
האמת המוחלטת מושגת ברגע בו היא משיגה את האדם ואוספת אותו אליה בנשימת אפו האחרונה.