מטרוסופיה

דמיינו פילוסוף בפעולה. איפה הוא נמצא? על הקשר העמוק בין הפילוסופיה והעיר
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

"מהי פילוסופיה" היא שאלה נפוצה. אך רק לעתים רחוקות אנו תוהים איפה היא – פיזית, במרחב. קיימת נטייה לתאר פילוסופיה כפעילות הנעשית בבדידות, בסביבה טבעית מרוחקת – בקתה השוכנת בסמוך לפיורד, קרחת יער, מערה למרגלות הר, או, בימינו, בכיסא נדנדה המוצב על מרפסת בעיירה קטנה ובה אוניברסיטה ותיקה. כמה הוגים דגולים (ובהם ויטגנשטיין, היידגר וניטשה) תרמו להפצת האתוס הפסטורלי הזה. אך מספיקה היכרות שטחית עם ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית כדי לדעת שהעיר היא תנאי הכרחי לתחילתה של מחשבה תיאורטית, שאותה אפשר להמשיך לאחר מכן גם במקומות הומים פחות.

די שנזכיר את תרומתה המכריעה של אתונה ללידת הפילוסופיה של העת העתיקה, עם סוקרטס, אפלטון ואריסטו; או את צעדיה הראשונים של הפילוסופיה המודרנית בלונדון של פרנסיס בייקון, בפריז של דקארט ובאמסטרדם של שפינוזה; או את שורשיו העמוקים של הפרגמטיזם האמריקאי בניו יורק, שם בילה ויליאם ג'יימס את שנות חייו הראשונות כילד סקרן, וג'ון דיואי את שנותיו האחרונות כמרצה נערץ.

הפרטים הביוגרפיים האלה הם בעלי חשיבות, וחשיבותם תתבהר לנו אם ניזכר באחת האמונות היסודיות ביותר של הפרגמטיסט: רעיונות לא פועלים בחלל ריק. הם מגיבים לבני אדם במצבים מסוימים. הם תלויים בהם. רעיונות לא מתפשטים בגלל היגיון אבסולוטי, אלא מכיוון שהם שזורים בסביבה החברתית הקיימת.

לכן נדמה שיהיה מטעה, או מיותר, לדבר על "פילוסופיה עירונית". הרי הפילוסופיה היא עירונית מטבעה. האם יש בכלל אפשרות אחרת? המושג "פילוסופיה עירונית" רומז שיש סוגים של פילוסופיה שאינם עירוניים, או שהפילוסופיה העירונית היא ענף אחד בדיסציפלינה רחבה יותר.

כשמתעורר הצורך להתייחס לשני דברים כאילו הם אחד, יש לנו נטייה להמציא הלחמים – מילים כמו "צנתוק" או "בראנג'לינה". לכן יכול להיות שהמונח "מטרוסופיה" מבטא טוב יותר את הקשר בין החוויה המטרופולינית לחוויה הפילוסופית. הוא נועד לעזור לנו לתפוס את העיר לא רק כמרכז של פעילות כלכלית, אלא גם כמעיין נובע של רעיונות מופשטים.

פריז, מאת כריסטופר מישל

פריז, מאת כריסטופר מישל

מעניין, אם כן, שהפילוסופיה המודרנית לא התלהבה, בלשון המעטה, מעלייתה של העיר המודרנית.

במאה ה-18, בשעה שפריז הלכה והפכה לבירת העולם, היא עיצבה גם את האדם שיהפוך למבקרה החריף ביותר. ז'אן-ז'אק רוסו הגיע לפריז כבחור צעיר ללא כסף, מעמד, השכלה או מוניטין. אך במהרה החל לקבל הזמנות לכמה מהסלונים הספרותיים החשובים ביותר, שם הוא התחבר עם כמה מהאינטלקטואלים הבולטים של דורו. מעמדו כפילוסוף עלה דווקא באותן שנים מעטות שבילה בפריז.

אך יחד עם תהילתו גדלה גם סלידתו העמוקה לעיר:

"החיים בפריז בקרב אנשים יומרניים לא היו לטעמי כלל וכלל. חבורות האינטלקטואלים, הכנות המועטת בכתיבתם וניחוח החשיבות העצמית שנדף מהם, בזויים בעיני. בקשרי איתם, אפילו עם חברי, התקשיתי למצוא עדינות, גילוי לב ויושר. חיי ההמולה האלה הגעילו אותי, והתעורר בי רצון עז להתגורר בכפר".

במכתב לדני דידרו – מכתב שחיסל את חברותם – קבע רוסו:

"בכפר לומדים אנשים כיצד לאהוב ולשרת את האנושות; בערים הם לומדים רק לתעב אותה".

כולם ידעו למי התייחס דידרו כשכתב לאחר מכן ש"רק הרשעים חיים לבדם". אך רוסו הוא שאמר את המילה האחרונה, זמן רב לאחר ששניהם מתו. דידרו וחבריו הפילוסופים הצרפתיים, שהוקירו את עירם הפורחת, הפסידו בסופו של דבר בקרב האינטלקטואלי לרומנטיקנים הגרמנים.

הרומנטיקנים המשיכו את המסורת של רוסו וראו בכפר גן עדן שיציל את האנושות מהתופת של הקיום העירוני. הגאון המתבודד נתפס כמושיע ההמונים. "האין אדם אחד טוב יותר מעיר שלמה?", שאל ראלף וולדו אמרסון את קוראיו מעבר לאוקיינוס האטלנטי. נראה שהשאלה הזאת לא גורמת לו להניד עפעף, על אף שמנקודת מבט מטרוסופית היא מגוחכת למדי, ואפילו מסוכנת.

לא היה מדובר פה בדיון אסתטי גרידא אודות הרקע של יצירות ספרות ואמנות במאה ה-19. גם לא היה מדובר בדיון אתי בנוגע למקום המגורים המועדף על כמה אינטלקטואלים מיוחסים. הסוגיה האמיתית הייתה פוליטית.

הוגים כמו רוסו, הגל ואחרים לא העבירו ביקורת על העיר רק מפני שנשבו בקסמו של הכפר. עבור רבים מהם, ההתנגדות לעירוניות התנהלה בד בבד עם תמיכתם בלאומיות. המדינה הריבונית המודרנית הייתה הלהיט הפילוסופי של התקופה, בעוד שהמטרופולין נחשבה לעתים קרובות לתופעת לוואי של המהפכה התעשייתית ותו לא.

מדינת הלאום הייתה עדיין בחיתוליה כשרוסו, הגל וחבריהם הסבירו את מהותה וחזו את נסיקתה. כיום, כדור הארץ כולו מחולק בהתאם לעקרונות האידיאולוגיים הללו. אבל היציאה הגורפת הזו מן הכוח אל הפועל לא עברה בשלווה ובנעימים. היזכרו בנהרות הדם שזורמים כל אימת שגבול או עם עומדים בדרכו של הפרויקט הפוליטי הזה, שנראה כמובן מאליו וכבלתי ניתן לעצירה.

כדאי גם לשים לב כיצד שני הפנים של רוסו – ההוגה הלעומתי שתיעב את העיר וכל מה שהיא מייצגת, והפילוסוף הסמכותני שתמך באמנה החברתית וברצון הכללי המגולם בריבון חזק – המשיכו להשפיע על האופן שבו החברה המודרנית חושבת ופועלת. חשוב שנמצא דרכים להעריך מחדש את שני העולמות הערכיים האלה.

קשה לזהות במדויק את ההפרדה בין ההיגיון העירוני לזה הלאומי. אף על פי שמבחינה גיאוגרפית העיר אינה אלא כתם קטן במפת המדינה, הרי שמבחינה פילוסופית מדובר בשני עולמות שונים בתכלית. לדוגמה, חשבו על האופן שבו מדינת הלאום המודרנית פועלת כקליפה מגוננת. לא זו בלבד שהיא מכילה בגבולותיה אלמנטים מסוימים (לדוגמה, אזרחים) ומגִנה עליהם, אלא שהיא גם מדירה וזונחת אחרים (לדוגמה, פליטים).

לעומת זאת, העיר נוטה לתפקד כאזור שמעודד קשרים ואינטראקציות בין אלמנטים שונים ומשונים (רעיונות, סחורות, מיומנויות, גורלות, תשוקות, רגישויות, אידיאולוגיות, טיפשויות). העיר, לפחות בתיאוריה, אינה כלי לאחסון חיים, אלא נקודת המפגש ביניהם. בהקשר זה, אין לבלבל בין נקודת מפגש לכור היתוך (נקודת מפגש מתירה הבדלים בין אנשים. כור היתוך מבשל את כולם לידי נזיד מהביל אך אחיד למדי).

תחנה של הרכבת התחתית בניו יורק מאת תומאס ליאותאר

תחנה של הרכבת התחתית בניו יורק מאת תומאס ליאותאר

פילוסופים רבים מתכחשים לעיר, ולא רק מסיבות פוליטיות. הסיבה היסודית יותר היא אפיסטמולוגית. בדומה לקאנט, הם מעדיפים לחשוב בקנה מידה אוניברסלי, או גלובלי, ולא מקומי. הם מאמינים שתפקידם הוא פיצוח עקרונות התבונה האנושית. ההנחה היא שעקרונות אלה אינם אמורים להשתנות ממקום למקום.

יש גם פילוסופים מודרניים המאמינים, כמו דקארט, שהמחשבה היא נטולת ממד פיזי, שנפשות לא תופסות מקום במרחב. אמנם דקארט השתכנע כי הוא אכן חושב, אך אי-ודאות גדולה שררה באשר לאיפה הוא חושב. לכן המחשבה הפילוסופית מעדיפה ללכת על בטוח ולהישאר מנותקת מהמקום שבו היא מוצאת את עצמה.

במכתב מ-1631 כתב דקארט: "בעיר הגדולה הזו כולם מלבדי עסוקים במסחר; הם משוקעים כל כך ברווח אישי עד שאוכל להעביר כאן את כל חיי מבלי שאיש יבחין בי". אך האם העובדה שסביבתנו לא מבחינה בנו, מתירה לנו לא להבחין אנו בסביבתנו?

עוד בשנות ה-70 יכלה חנה ארנדט לשבת בדירתה באפר ווסט סייד במנהטן ולשאול: "איפה אנו נמצאים כשאנו חושבים?". תשובתה: "בשום מקום". ודברים אלה נכתבו לאחר שמחקרים מבריקים באנתרופולוגיה ובתיאוריה ביקורתית (כולל עבודותיו של חברה הטוב, ולטר בנימין) הוכיחו כי אכן, מחשבה מקומית היא לא רק רצויה אלא גם נחוצה.

אף על פי שפעולת החשיבה ומושאה נותקו ממושג המקום, הקשר בין הפילוסופיה המסורתית לעיר הוא עמוק, וארנדט תהיה הראשונה שתכיר בכך בכתביה על אודות יוון העתיקה. כבר בדיאלוג "פיידרוס" מגנה הדמות הראשית את סוקרטס על כך שהוא לא חוקר את העולם מחוץ לחומות אתונה. לא יהיה נחמד לקחת תרמיל ולצאת לטיול בשביל חוצה יוון? במקום לתת תשובה שקולה, אבי הפילוסופיה המערבית התפרץ לדברי בן שיחו:

"הנופים והעצים אינם מלמדים אותי דבר, ואילו האנשים שבעיר דווקא כן".1

זוהי אחת הדרכים לפרש את המריבה המרה של חבורתו של סוקרטס עם הסופיסטים. לתושבי הפוליס היוונית נראו החיים כשיעור שלעולם לא נגמר. אף אחד לא סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה של הרחוב. הפילוסופים התרגזו על הסופיסטים, אותם מורים פרטיים, או אנשי מכירות נודדים, שהיו בטוחים כל כך בחוכמתם, שהם הבטיחו להסביר לתלמידיהם (המשלמים) את מורכבותם האדירה של החיים העירוניים בשבעה צעדים קלים.

לא עבר זמן רב לפני שאפלטון תיעד וגם סילף במילים כתובות את מפגשיו האקראיים של מורו בכיכר השוק של אתונה, ומיסד את מורשתו באקדמיה מכובדת. מאז ואילך נסוגה הפילוסופיה בהדרגה לחצרות הנסיכים, לאכסדרות המנזרים ולמגדלי השן.

גלותה של הפילוסופיה מהעיר ממשיכה לרדוף את המחשבה העירונית גם בימינו. יש לה נטייה לצוץ במקומות בלתי צפויים, הרחק מהסביבה האקדמית המקצועית. לדוגמה, הנרי מילר תיאר אותה בתמציתיות בתחילת המאה ה-20, כשכתב על ילדותו בברוקלין:

"ברחוב אתה לומד מהם בני אדם באמת; מעבר לכך, או לאחר מכן, אתה ממציא אותם. כל מה שלא נמצא ברחוב הפתוח הוא כזב, גזירה, כלומר, ספרות”.

גם היום, עיר גדולה, כמו ניו יורק, לא זקוקה לסוקרטס, או לצל האפלטוני שלו. הרי העיר היא מעין מכשיר סוקרטי יעיל בזכות עצמו. העיר היא מכונה אכזרית ואירונית, אך גם נדיבה, אשר גוזלת מתושביה את תחושת הביטחון הבלתי מעורערת, את החשיבות העצמית המנופחת, ואת יומרתם לידע מוחלט.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מטרוסופיה

רשימה מעניינת . כתבתי בספרי השני :" ארבעים על האדמה " שיר שמדבר על המצוקה הגדולה של העיר : " בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת סָךְ הַצְּפִיפֻיּוֹת גּוֹבֵר עַל דִּמְיוֹנוֹת הָאָדָם/ לֹא נִתֶּנֶת אַרְכָּה לָאִטִּיִים/ מִלִּים נְמוֹגוֹת בַּצְּעָדָה הַגּוֹבֶרֶת / אַף אֶחָד אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ מִן הַזְּמַן / הַנִּמְהָרוּת גְּלוּיָה/ מְתַמְרֶנֶת בֵּין גִּדְרוֹת
הַבִּטָּחוֹן הַחֲבוּטוֹת /לַצְּפִירָה הַנִּסְעֶרֶת / גַּם מִי שֶׁהָיָה כַּמֵהַּ לְמִלָּה טוֹבָה
נִדְרָךְ לְפֶתַע /וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְפּוֹת /מִמָּה שֶּׁנֶּאֱחַז בּוֹ /וְכִסָּה אֶת מָה שֶׁהָיָה
וּמָה שֶׁרָצָה /וּמָה שֶׁבִּקֵּשׁ לוֹ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה.