מיהו ישראלי?

אנו חיים בתנאי אי ודאות, בחברה מחולקת ומקוטבת מבחינה פוליטית, כלכלית ודתית. זוהי רק סיבה אחת מאחורי הצורך הכה ישראלי בחיפוש אחר זהות
X זמן קריאה משוער: 45 דקות

בגיל תשע־עשרה שלח אותי צה"ל למשימה מיוחדת. השנה היתה 1976 וזה עתה סיימתי את הטירונות שלי ושירות של שישה חודשים ברצועת עזה. עם עוד חייל, שעלה זמן לא רב לפני כן מאיראן, הוטל עלי לנהל "ספריית תרומות" ששכנה בבניין ערבי ישן ביפו. את רעיון הספרייה הגה קצין צבא בגמלאות בן שבעים, אשר כלשונו, "החליט להמשיך לשרת" כל עוד יוכל. הוא עבד בהתנדבות וסיפק לכל היחידות בצה"ל המעוניינות בזה משלוח חודשי חינם של ספרים וכתבי עת. לבוס הקשיש שלנו, שסיפר לכולם שהוא רוכש את הספרים ואת כתבי העת מהוצאות לאור, היה הסכם עם המפיץ של כתבי העת הלועזיים שיאסוף עבורו חינם עודפים בשפות זרות שמצאו את מקומם בפח. היינו אורזים ושולחים כל חודש עשרות ארגזים שהכילו תערובת משונה של קלאסיקה אירופית מאתגרת ומגזינים אמריקאיים קלילים: עדה של נבוקוב ואשכבה לפינֶגן של ג'ויס לצד וימנז דיי, פמילי סירקל וגוד האוסקיפינג.

אבל אלה היו רק הכיסוי — להלכה ולמעשה — למה שהיה לִבן של חבילות הספרים המאוד פופולריות שלנו: פלייבוי, פנטהאוז, האסלר וכמה מגזינים גרמניים של פורנוגרפיה קשה יותר, שנשמרו עבור קצינים גבוהים ואורחים רצויים אחרים. כשקצינים בכירים אלה קפצו לביקור, היה הקשיש, יוצא המחתרת הצרפתית בעברו, פותח בקבוק יין "פינו נואר" לפני ששלח אותם לדרכם עם אריזות אישיות משלהם. היו גם מגזינים של "פלייגירל", אבל הבוס שלנו מצא אותם דוחים מדי להפצה ולפיכך נחו להם וצברו אבק בחדר אחורי חבוי. הללו שימשו נושא לבדיחות שלנו, היות שפעם בחודש, כשאספנו את המגזינים ממחסן הספָּק שלנו, היינו מתעכבים לפטפט עם אחד העובדים שלו, ערבי צעיר שתפקידו היה לעבור עמוד־עמוד על כל חוברות ה"פלייגירל" ולמחוק במרקר שחור את כל איברי המין הגבריים. אבל יום אחד הגענו למחסן וגילינו שחברנו פוטר מכיוון שלא היה עוד צורך בשירותיו. התברר שהמפיץ הפסיד בתביעה משפטית שהגישה נגדו התנועה הפמיניסטית בטענה כי נשים ישראליות משלמות את המחיר המלא עבור המגזין ולפיכן הן זכאיות למוצר השלם.

סיפור הזוי אך אמיתי זה משקף רגע של שינוי גדול בחברה הישראלית. התמעטות האידיאליזם וההרואיות הצבאית בקרב הדורות הצעירים יותר, התגברות השפעתם של ערכים וסגנון חיים מערביים, והגרסה הישראלית של המהפכה הפמיניסטית, כולם שם. כולם הוגדרו על ידי סוציולוגים ישראלים כוחות שחוללו שינוי קיצוני בחברה הישראלית בשנות השבעים של המאה העשרים. והדמויות הראשיות בסיפור — ג'נטלמן אירופי אידיאליסטי ועם זאת מושחת, צבר אשכנזי צעיר בעל נטיות אינטלקטואליות, עולה חדש הנאבק לפרנסתו, וערבי נחבא אל הכלים, עם צוות מסייע של חיילים וקצינים שטופי טסטוסטרון, מהם דתיים, רבים מהם מצפון אפריקה או ממוצאים אתניים רבים אחרים — מדגימים את הפיצול (פרגמנטציה) המיוחד שאפיין את החברה הישראלית בתקופה ההיא. ככלות הכול, כל האנשים ההם, שנחלקו לאורך קווי שבר תרבותיים, דתיים, אתניים, מעמדיים ופוליטיים, לא היו ברגיל מתחברים זה לזה.

אבל הדבר המוזר באמת בסיפור זה הוא שהוא אינו מוזר כלל ועיקר. לאמיתו של דבר, צמד הנושאים של שינוי ופיצול היה מרכיב קבוע לכל אורך ההיסטוריה הציונית. אם תבחרו כל עשור שנים, תמצאו בו את שניהם. דוגמה טובה תשמש עלייתם של כמיליון בני אדם מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, למשל, והיא קושרת את שני הנושאים. תזוזת אוכלוסין זאת היתה מקבילה לקליטתם בארצות הברית של כ־35 מיליון מהגרים בתוך שנים מספר, מהגרים שאינם דוברי אנגלית והם בעלי סגנון חיים, תרבות וזהות אתנית ייחודיים משלהם. ואמנם, במהלך שנים מעטות, ההגירה הרוסית שינתה באופן קיצוני את פניה של ישראל. בה בעת היא הוסיפה רכיב חדש לקיטוע של החברה הישראלית. העיתונאי האמריקאי ריצ'רד בן קריימר מתאר לפחות שש תת־קבוצות מובהקות באוכלוסייה הישראלית: הצברים שנולדו בישראל למשפחות יוצאות אירופה (ולספרדים "טהורים" שחיו בארץ דורות רבים), בני עדות המזרח שהגיעו במקורם מארצות ערב, הרוסים, החרדים האשכנזים, החרדים בני עדות המזרח והמתנחלים בגדה המערבית. אלה נחלקים שוב על פי קווי שבר סוציו־אקונומיים, תרבותיים, וכמובן, פוליטיים. כפי שציין קריימר, כמה מן ה"שבטים" הללו בדרך כלל אינם מדברים זה עם זה, ולחלקם יש אפילו שפה ואמצעי תקשורת משלהם. "מיהו ישראלי?" אומר הסוציולוג עוז אלמוג, "היא שאלה ישראלית מאוד." אבל בעוד שמבחינת איש מדעי המדינה או הסוציולוג השאלה הזאת נוגעת לאופן שבו ישראל משתנה, או לזיהוי המאפיינים של התת־קבוצות השונות, החקירה הפסיכולוגית נוגעת להשפעת השינוי והפיצול כשלעצמם על התפתחות אופיו של הפרט.

מלחמה, שלום ומחזורי שינוי אחרים

ייתכן שהמטאפורה הטובה ביותר לשינוי ולאופן השפעתו על הישראלים ניתנה על ידי האינתיפאדה הפלסטינית השנייה (2005-2002), שבמהלך חלקים ממנה התרחשו פיגועי התאבדות על בסיס יומיומי כמעט בעומק מרכזי אוכלוסייה ישראליים. ברצף אירועים אופייני היה מחבל פלסטיני מפוצץ את עצמו בבית קפה, בקניון או בשוק ישראליים הומים, דם ואיברי אנוש היו ניתזים על שולחנות, על קולבים או על עצים, צוותי חירום של המשטרה ושל מגן דוד אדום היו מגיעים לפנות את הפצועים וההרוגים, רכבי תקשורת עם מצלמות טלוויזיה ועיתונאים היו מופיעים, צוותי זק"א חרדיים היו אוספים חלקי גופות ושרידי רקמות, יחידות ניקיון היו שוטפות רצפות, קירות ורהיטים, וזמן קצר לאחר מכן, לפעמים יום או שניים, היה העסק פותח את דלתותיו לפעילות רגילה, כאילו דבר לא קרה.

בגרסה מוגדלת, רצף דרמטי זה של חיי רחוב שגרתיים ועם זאת סואנים המתחלפים באימה, הרס ומוות וחוזר חלילה, הוא סיפור המלחמה והשלום בישראל ובתולדות הציונות. התחושה של תל אביב העכשווית, התוססת, המתוחכמת, החושנית, המתורבתת והמתפנקת באין מפריע, אחת מערי החוף המועדפות כיעד תיירותי בעולם, שונה בלא הַכּר מתל אביב בימים המפחידים של אותה אינתיפאדה אחרונה, כאשר מלונות היו נטושים, המעליות בהם סגורות וקירותיהן מעלים חלודה. ומצב הרוח העולץ של היום לא נראה בשום מקום בין תחושות הבעתה והייאוש התמידיות של אז.

ברור שזאת היתה רק החוליה האחרונה במחזור של מלחמה ושלום שהתקבע בארץ הקודש החל בעשורים הראשונים של המאה העשרים. מאז שנות העשרים, במרווחים צפויים של שנים אחדות בממוצע, היה פורץ סכסוך קשה ואלים. חלק מן המלחמות שינו דרמטית את גודלה של המדינה ואת גבולותיה. חלקן חשפו את הישראלי הממוצע לאוכלוסיות ולתרבויות חדשות. חלקן הולידו עידן של ביטחון עצמי ואופוריה, אחרות בישרו על תקופה של ספקות עצמיים וחרדת כיליון. היו שהגדירו חיילים ישראלים צעירים כגיבורים אמיתיים ונדיבים, אחרות תיארו אותם כמדכאי נשים וילדים. היו מלחמות שהביאו לאחדות, אחרות למחלוקת. היו כאלה שהתרחשו מחוץ לתחומי המדינה ונצפו רק בטלוויזיה, אחרות התפוצצו בלב החיים האזרחיים. היו שחוללו שינוי פוליטי, אחרות ביססו את הכוחות השולטים. באופן דומה, לכל תקופה של יציבות או של שלום נלווה שינוי משלה. היו מלחמות שראו את אובדן האדמות, אחרות את התפשטות היישובים. היו שהולידו התעוררות דתית, אחרות איפשרו את עליית הליברליזם החילוני. היו שהובילו להתרחבות כלכלית דרמטית, אחרות הגדילו את הבידוד הבינלאומי, הקיפאון הכלכלי והאי־שקט החברתי. לכמה מהן התלווה משא ומתן, אחרות שאפו לחד־צדדיות. כמה הציתו מחדש רגשות של תקווה והדגישו את האפשרות לפיוס אמת, אחרות נתפסו כאשליה ורק הגבירו את האי־אמון בערבים ובעולם בכללותו.

בזמן קצר יחסית, נהפכה ארץ קטנטונת, ענייה ונתונה לאיום קיומי, למעצמה אזורית כלכלית וצבאית המסוגלת להחריב את אויביה כרצונה

בדומה לכך, מחזורים של שינוי אפיינו את המפעל הציוני מתחילתו במה שנוגע לתמורות במבנה האוכלוסייה. רוב המהגרים הקדם־ציונים לפלשתינה היו חסידי רבנים אירופים ויהודים נרדפים שהונעו במידה רבה על ידי להט דתי ורעיונות משיחיים. גלי ההגירה הציונית שהתחילו בסוף המאה ה־19, לעומת זאת, היו בעיקרם של יהודים חילונים, רבים מהם הושפעו מחזון סוציאליסטי ושאפו לעבוד את האדמה ולכונן קהילות חקלאיות. בעוד שלכל אחד מן הגלים האלה היה חותם ייחודי משלו — האחד בעיקרו אנשי מקצועות חופשיים מגרמניה, אחרים פועלים רוסים שייסדו כעין ארגונים צבאיים — עדיין הרוב היו יהודים אירופים. אבל בקומץ השנים הראשונות אחרי הכרזת העצמאות, כשהאוכלוסייה הישראלית גדלה פי שניים ויותר, רוב העולים החדשים היו יהודים מעיראק ומארצות צפון אפריקה, בעיקר מרוקו, ורבים בהם אולצו לעזוב את ארצותיהם בעקבות רדיפות. רובם באו ללא כל רכוש, רבים היו חסרי השכלה, וכשהגיעו לישראל עברו עליהם שנים של קליטה קשה ואִטית. גלי עלייה נוספים הגיעו מצפון אמריקה, מאתיופיה, מדרום אפריקה ומצרפת. אלה היו קטנים הרבה יותר ובכל זאת משמעותיים בשינוי הנוף האנושי בחלקים רבים של ישראל. בשנות השבעים הגיעו עולים מברית המועצות, ביניהם "סירובניקים" רבים, משכילים וערכיים, ובשנות התשעים, כאמור, באה העלייה הרוסית הגדולה שיש לה בולטות, לטוב ולרע, בכל תחומי החיים במדינה.

אין צורך לומר שמחזורי ההגעה וההיקלטות של קבוצות עולים כה מגוונות חשפו שוב ושוב הן את העולים הקודמים הן את החדשים לתרבויות, שפות, סגנונות חיים וערכים חדשים. במשך השנים התרחשו תמורות אחרות במבנה האוכלוסייה, דרמטיות באותה מידה, בגלל שינויי גבול ושיעורי ילודה משתנים: מספרם היחסי של ערביי ישראל ושל הציבור הדתי גדל גידול ניכר. למשל, בעיר הגדולה ביותר בישראל, ירושלים, היה בעבר רוב יהודי חילוני גדול. היום רק כ־40 אחוזים מן האוכלוסייה מגדירים את עצמם יהודים חילונים. 35 אחוזים הם ערבים, ויותר מ־20 אחוזים הם יהודים דתיים, רובם דתיים חרדים.

בירושלים ובשאר המקומות לא רק הנוף האנושי הוא שעבר שינוי כה מהותי. כפי שמעיד אמנון ניב, מהנדס העיר ירושלים בשנות התשעים של המאה העשרים, החל בתחילת שנות השבעים עברה העיר בתוך דור אחד תמורה אדריכלית ופיזית שרוב הערים בעולם עוברות בעשרות או אפילו במאות שנים. קצב הבנייה וההתפתחות בחלקים רבים של הארץ נמשך גם הוא בלא הפוגה. שינויים חשובים אחרים התחוללו בתוך כמה עשורים קצרים, ביניהם תחיית השפה העברית והמעבר מחברה קולקטיבית וסוציאליסטית־למחצה לכלכלת שוק חופשי אינדיבידואליסטית נוסח אמריקה. ואחרון־אחרון חביב, שוב, בזמן קצר יחסית, נהפכה ארץ קטנטונת, ענייה ונתונה לאיום קיומי, למעצמה אזורית כלכלית וצבאית המסוגלת להחריב את אויביה כרצונה.

ועל כן, מה קורה כשאתם גדלים, חיים או מהגרים לעולם של שינוי תמידי, הגדול מן החיים? מן הבחינה החיובית, אתם מתמחים ביצירת שינוי ובהסתגלות אליו. אתם לומדים איך לרכוש מיומנויות חדשות, לנווט בין חוקים חדשים, להתמודד עם אנשים השונים מאוד מכם, לשפר, להסתדר עם אי־ודאות, להתחיל סגנון חיים חדש — אם לא חיים שלמים חדשים. אתם מבינים שמוסכמות, ארגונים ונופים הם דברים זמניים. ואתם מתוודעים לתגובות שלכם, הרציונליות והאמוציונליות, על תנאים כה קיצוניים כמו איום ופגיעות מצד אחד, ניצחון וכוח מן הצד האחר. במובן זה, להיות ישראלי כמוהו כטירונות אינסופית לקראת עידן המידע הגלובלי, שבעצם לא נועד אלא להפוך את השינוי לידיד שלכם. זאת אחת הסיבות מדוע כמעט כל ישראלי צעיר שאתם פוגשים בעיר ניו יורק הוא יזם בדרך, יזם בפועל, או יזם שנכשל. וזאת אחת הסיבות מדוע ארץ שנמצאת במקום ה־101 בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתה מייצרת כמאה עשרים וחמש חברות, כמעט כולן בתחום ההייטק, הנסחרות בבורסה של ניו יורק. יותר מכל ארץ אחרת בעולם מלבד ארצות הברית וקנדה.

אבל לגמישות הזאת יש גם חיסרון. הישראלים לא מייחסים חשיבות רבה במיוחד לנורמות התנהגות כלליות. קיים בהם זלזול בסיסי כלפי תוכניות, כללים ונהלים, כלומר, הסדר הקיים אינו נתפס כמובן מאליו. ההיסטוריה הישראלית יכולה לספור על יד אחת את ראשי הממשלה שהשלימו כהונה מלאה. כל גל חדש של עולים מביא ארצה קבוצה גדולה של בני אדם עקורים, במצב של הלם, שמתאמצים במשך זמן רב לפענח את הכללים הלא צפויים של הארץ החדשה, שלעתים קרובות מקדמת את פניהם בחשדנות. המקומיים, שעלו לא מכבר בעצמם, לא פעם אינם יודעים אם להתפעל מן הבאים או לרחם עליהם, ואיך להתייחס אל תרבותם ומסורותיהם. באופן דומה, כל גל חדש של בנייה בגדה המערבית נתקל בתוך ישראל עצמה בספקות וברגשות סותרים: האם אלה הם היורשים האמיתיים של גיבורי הציונות מאתמול, או שמא הם כנופיה של מטורפים, של פנאטים? ומובן שהשאלות בנוגע לזהות הבסיסית מופנות כלפי פנים, לא כלפי חוץ. האם אנחנו דויד או גוליית? האם אנו עַם קטן וחסר אונים, המתאמץ להתחכם לכוחות העוינים המקיפים אותו, או אומה של לוחמים תוקפנים המכניעים את שכניהם החלשים? האם זאת מולדתנו הנצחית והיחידה, המקום האחד שבו יהודים יכולים להרגיש בטוחים מרודפיהם, או רק אפיזודה קצרה וחולפת של ריבונות יהודית? במילים אחרות, הצד השלילי של יכולת ההסתגלות הוא אי־יציבות רגשית וקוגניטיבית.

הפרופסור ונהג המונית

פרופסור מן האוניברסיטה העברית נזכר איך בטקס זיכרון שהתקיים זה לא כבר לכבוד אביו, כלכלן בעל פרסום בינלאומי, דיבר בן משפחה על אהבת התנ"ך של המנוח. הוא ציטט את סיפור ישמעאל, שהמוסלמים רואים בו את אביהם המקראי, וכיצד אברהם גירש אותו מלפניו. היתה בדבריו התייחסות מפורשת של ליברל איש השמאל לאופן הגרוע שנוהגים הישראלים היום בפלסטינים. מיד אחר כך קם בן משפחה אחר והשיב בנאום משלו על אהבתו של האב לאתרים התנ"כיים בארץ שהובטחה לעם ישראל. אותו שיח בסיסי, אולי במתכונת פחות מעודנת, עשוי להתנהל בכל בית קפה או כשנכנסים למונית או עולים לאוטובוס בכל מקום בארץ. הרדיו ישמיע ברמה את עדכון החדשות ואולי מוזיקה, אבל חצי מהיושבים ישחקו בנייד המשוכלל שלהם או ידברו בו בקולי קולות, והנהג, או שותף מזדמן לנסיעה, יפלוט בכעס משהו בנוסח "יפי הנפש האלה!" או "המתנחלים האלה!"

עטיפת הספר

עטיפת הספר

בנוסף לפיצול "השבטי" שנזכר לעיל, החברה הישראלית מתפלגת לפי כמה מאפיינים נוספים, החופפים רק במידה מסוימת את תת־הקבוצות שצוינו. העיקרי ביניהם בתודעה הישראלית היומיומית הוא החלוקה הפוליטית לשמאל ולימין. בעוד שסוג התפלגות זה שכיח בדמוקרטיות רבות, בישראל הפוליטיקה היא עניין אישי מאוד. וכי איך אחרת. בעוד שברוב הארצות תוצאות הוויכוח הפוליטי קובעות את טיב המדינה שתחיה בה, בישראל הן קובעות אם תחיה בכלל. ולבסוף, הארץ קטנטונת ובה תרבות בין־אישית שגבולותיה חדירים — העסק שלך הוא עסקם של הכול — ולכן אתה פשוט לא יכול להתחמק מן הפוליטיקה. בקטע שיחה רכילותי אמר ידיד ישראלי על מכר משותף שלנו: "האדם המאוס ביותר שפגשתי בחיי". אבל אחר כך הוסיף, "המעלה היחידה שלו היא השקפתו הפוליטית."

תכונה מפליאה נוספת בהתפלגות הפוליטית היהודית־הישראלית, שאולי אין לה אח ורע בין האומות, היא היותה בת אלפי שנים ממש. היא שתולה במארג החברתי של ההיסטוריה היהודית, הציונית והישראלית, וכל תינוק ישראלי נושם אותה אל קרבו מרגע היוולדו. כפי שציין הפילוסוף הישראלי הדגול הוגו ברגמן ז"ל, תמיד היו שני זרמים מתחרים ביהדות: האחד אוהב ומוחל והאחר מתבדל ולוחמני; האחד שואף לרַצות את הגויים והאחר עוין אותם. בימי קדם התנהל הקונפליקט בין אלה שהעדיפו פיוס עם הכוחות האימפריאליים השכנים ובין אלה שהטיפו לעצמאות מלאה. בסיפור התנ"כי, למשל, הנביאים ישעיהו וירמיהו הוקיעו בחמה שפוכה כל מדיניות חוץ שלא השכילה להסתגל לכוחות־העל האזוריים וניבאו שסופה להביא לחורבן לאומי. ספר מלכים, לעומת זאת, גינה את המלך מנשה שמשל ביהודה קרוב ליובל שנים על מדיניות הפיוס החטאה שלו כלפי האימפריה האשורית.

אפשר לומר כי ישראל של ימינו דומה יותר לאימפריות הקדומות של אשור, בבל או מצרים. כהגמוניה אזורית בעלת משאבים צבאיים, כלכליים ודיפלומטיים, היא חולשת בארבעת העשורים האחרונים על חיי מיליונים משכניה

התחלקות זאת נמשכה גם אחרי חורבן בית המקדש השני ולתוך הגלות היהודית. חכמים רבים שחיו בתקופת מרד בר־כוכבא נגד הרומאים ב־135-132 לספירה, שהביא לחורבן יהודה ולגלות תושביה, האשימו את בר־כוכבא שהוא משיח שקר. חכמים אחרים ובראשם רבי עקיבא, וכן רבים מחסידיהם, ראו בבר־כוכבא משיח וכן גיבור בסדר גודל מקראי. הוויכוח הסוער שנבע בעקבות זה בנוגע לרעיון השיבה המשיחית לריבונות לאומית בירושלים הניב את קללת חז"ל, "תיפַּח רוחם של מְחַשבי קיצין."6 ויכוח זה נמשך בימי הביניים ואחריהם, ולעתים קרובות התמקד בשאלה כיצד להגיב על ההשפלה והרדיפות שספגו היהודים בגולה. בעוד שהרוב בחר להפקיד את העניינים בידיו של אלוהים כדי לא לעורר את חמתו של הצאר, היו תמיד כאלה שקראו לפעולה לוחמנית יותר. כמה רבנים נהגו לדבר על תפארתן של מרידות מזוינות והרחיקו לכת עד שהתירו שימוש בנשק בשבת.

במשך רובן של אלפיים השנים האחרונות ניווטו יהודי הגולה את הפיצול הפוליטי הזה מעֶמדה של חוסר אונים. הוויכוח נעשה משום כך היפותטי למדי. אבל כפי שאנו יודעים עכשיו, בה בשעה שאויביו עלו עליו לאין שיעור מבחינה מספרית, "היישוב" — הקהילה היהודית בפלשתינה שלפני 1948 — ובהחלט המדינה היהודית שבאה בעקבותיו, היו בפירוש רבי עוצמה. אפשר לומר כי ישראל של ימינו דומה יותר לאימפריות הקדומות של אשור, בבל או מצרים. כהגמוניה אזורית בעלת משאבים צבאיים, כלכליים ודיפלומטיים, היא חולשת בארבעת העשורים האחרונים על חיי מיליונים משכניה. במילים אחרות, ברגע שהחלום הציוני התממש, הוויכוח על אופן הפעלת הכוח נעשה פחות היפותטי ויותר מעשי. ומשום כך הוא נעשה אינטנסיבי עוד יותר.

הסיפור הציוני שזור נקודות מבחן דרמטיות, שגם הבליטו וגם חרתו את הפער הפוליטי בין השמאל לימין בתודעה הלאומית. עימותים אלה כללו האשמות לא פתורות, תביעות פליליות, חקירות ציבוריות, טלטלות פוליטיות, פרסומים אקדמיים וכיסוי עיתונאי אינסופי. כל אחד מאלה הניב שפע של עלילות משנה, ולא פעם הן נמשכו עשרות שנים; לחלקן הוסיפו להתייחס; אחרות התגלו מחדש על ידי הדורות הבאים. בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים ניהלו ראשי הפלג השמאלי של היישוב הסכמי "טרנספר" מסובכים עם הרייך השלישי, שהיו מאפשרים ליהודים תושבי גרמניה להגר לפלשתינה בתמורה להגדלת היצוא הגרמני לאזור. האופוזיציה הרביזיוניסטית הימנית התנגדה לכל מגע עם הנאצים, ועיתוניה הוקיעו את הסוכנות היהודית כ"בעלת ברית של היטלר". הממסד השמאלני השיב מלחמה וחיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של ישראל, השווה את הרביזיוניסטים ל"היטלריזם במתכונתו הגרועה ביותר", ודויד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, כינה את המנהיג הרביזיוניסטי זאב (שנולד כוולדימיר) ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר".

בין אלה שהוקיעו הרביזיוניסטים היה חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנסע לברלין, כך נאמר, כדי להשיג הסכם "טרנספר" עם הגרמנים. לעת ערב ב־16 ביוני 1933 יצא ארלוזורוב לטייל עם אשתו על שפת הים של תל אביב, שם ניגשו אליהם שני גברים שהאירו בפנס על פניו, שלפו אקדח וירו בו. מפא"י האשימה את הרביזיוניסטים ברצח והפרשה היתה לנושא רגיש בחברה הישראלית במשך שנים רבות. ארבעים ותשע שנים אחרי הרצח הקימה ממשלתו המרכז־ימנית של בגין ועדת חקירה רשמית כדי לקבוע אם היתה אמת בהאשמה. הוועדה לא הצליחה למצוא שום ראיות לכאן או לכאן ותעלומת הרצח שרירה וקיימת עד היום.

בשנות הארבעים ניטשה מחלוקת ביישוב לגבי אופן ההתנגדות להגבלות הבריטיות על העלייה ארצה וכיצד לקדם את השחרור מעול השלטון הבריטי. הימין צידד בהתנגדות בנשק, השמאל — במשא ומתן. השמאל, במסגרת הארגון הצבאי המרכזי של היישוב היהודי — ההגנה — שיתף פעולה עם ארגוני המחתרת (יש שיגידו, הטרור) הימניים, אצ"ל ולח"י. אבל ב־1944, אחרי שהלח"י רצח את שר המדינה הבריטי, הלורד מוין, פתח ארגון ההגנה במתקפה כוללת הן על אצ"ל הן על לח"י. פעולת ה"סֵזון" — שמקורה במילה האנגלית המתארת את עונת הציד בבריטניה — שבמהלכה הסגיר ארגון ההגנה אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים, הותירה צלקות אישיות בלתי נמחות בדור שלם של ישראלים. עד לא מזמן העלו פוליטיקאים ימניים את זכר ה"סזון" האימתני כשחשו מותקפים על ידי אנשי השמאל.

אלטלנה עולה בלהבות ליד חופי תל אביב.

אלטלנה עולה בלהבות ליד חופי תל אביב.

העימות החמור האחר באותו עשור התרחש בימים הראשונים של המדינה היהודית ושל מלחמת העצמאות, כאשר ספינה של אצ"ל, שנשאה כמה מאות יהודים בגיל גיוס וכמויות גדולות של נשק צרפתי, הגיעה לתל אביב. בשעה שאצ"ל ובן גוריון התווכחו אם ארגון המחתרת יקבל חלק מן הנשק, פרץ קרב יריות בין כוחותיהם. התוצאה היתה שהספינה, אלטלנה, עלתה באש אשר הביאה למותם של עשרות מתנדבי אצ"ל והשמידה חלק מן המטען. בעקבות האירוע פיזר בן גוריון את אצ"ל ואיחד את כל הכוחות הלוחמים היהודיים. אבל השלד הענקי השרוף של אלטלנה המשיך לבלוט במשך חודשים רבים מתוך הים, כשלושים מטרים מחוף תל אביב. שלא במתכוון הוא היה אנדרטה כעורה ומאיימת, וגם אחרי שנעלמה במצולות נשארה אלטלנה בבחינת פצע פתוח וסמל רב עוצמה בלבם של ישראלים רבים, אזהרה מפני מלחמת אחים לכולם: לשמאל היא ייצגה ניסיון למרוד בממשלה נבחרת, ואילו לימין — אירוע נוסף שבו יהודים קמים על אחיהם.

בשנות החמישים של המאה העשרים הוצפה ישראל בסדרת ויכוחים סוערים בשאלה אם לקבל שילומים שהציעה גרמניה כפיצוי על השואה. ממשלת מפא"י תמכה בהסכם, אבל האופוזיציה הימנית היתה נחרצת. בשלב מסוים, כשהחוק נדון בכנסת, תקפו תומכי האופוזיציה את הבניין. הם ניפצו חלונות והשליכו אבנים לתוך האולם, שפצעו לפחות חבר כנסת אחד. בזמנו נאמר שמנחם בגין, ראש האופוזיציה, קרא למפגינים "לעלות על הכנסת", וזה היה הרגע שבו הזמין ראש הממשלה בן גוריון את הצבא. בסופו של דבר פקד בן גוריון על הצבא לנצור את האש, גם כאשר המפגינים פרצו לתוך הבניין פנימה. מאוחר יותר באותו יום הוא גינה את המחאה כניסיון להרוס את הדמוקרטיה.

בשנות השישים איחדו את הישראלים אימת המלחמה ושמחת הניצחון. ואולם מלחמת 1967 זרעה את זרעי הפילוג הגדול של העתיד. הקרע בין התפיסה של החזרת השטחים הכבושים תמורת שלום ובין השאיפה להחזיק בארץ ישראל השלמה, ששלטו בפוליטיקה הישראלית בעשרות השנים שבאו אחר כך, התגלע חודשים מעטים בלבד אחרי המלחמה. בשנות השבעים שוב ליכדה המלחמה לזמן קצר את העם. אבל בסיוע המתחים הסוציו־אקונומיים והאתניים המתעצמים, שהימין ייחס בהצלחה לשחיתות האליטה המפא"ית, הביאו תוצאות מלחמת 1973 למהפך פוליטי שהזניק את המנהיג הימני הוותיק, מנחם בגין, לתפקיד ראש הממשלה. היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית שהמרכז־שמאל איבד את כוחו. תומכיו ואנשי שמאל אחרים, כמחצית מכלל תושבי הארץ, נשארו המומים וחוששים במשך חודשים רבים.

שנות השמונים היו עדות לכמה וכמה טראומות לאומיות, שהוסיפו מנה נכבדה למחלוקת. ב־1982, כחלק מהסכם השלום עם מצרים, פונתה העיר ימית בפתחת רפיח. מספר קטן של תושבים סירב להתפנות. הם התבצרו על הגגות ובמשך שבועות אחדים השליכו צמיגים בוערים ולבֵנים על החיילים שהצטוו לפנותם, שעד אז היו אחיהם ומגִניהם. בעוד שהפינוי נעשה בפקודת ממשלת בגין, רבים מן המחנה שלו הרגישו נבגדים.

השמאל חווה רגע טראומטי משלו שנה אחרי כן, במלחמת לבנון הראשונה. בעקבות הטבח במחנות סברה ושתילה, כאשר נוצרים לבנונים רצחו מאות פליטים פלסטינים באזור שהיה בפיקוח ישראלי, מתחה ועדת חקירה ישראלית רשמית ביקורת חריפה על התנהלותו של שר הביטחון אריאל שרון. ב־10 בפברואר 1983, כשממשלת בגין התכנסה כדי לדון בדוח הוועדה, אירגנה תנועת "שלום עכשיו" הפגנה שקראה להתפטרות שרון. קהל של מתנגדי ההפגנה התעמת עם משתתפי ההפגנה, עימות שהסתיים סיום טרגי כאשר אחד המתנגדים השליך רימון יד לתוך קבוצת "שלום עכשיו" והביא למותו של אחד המפגינים ולפציעתם של אחדים.

כפי שציין הפילוסוף הישראלי הדגול הוגו ברגמן ז"ל, תמיד היו שני זרמים מתחרים ביהדות: האחד אוהב ומוחל והאחר מתבדל ולוחמני; האחד שואף לרַצות את הגויים והאחר עוין אותם

אמיל גרינצוויג בראש הצועדים בהפגנה בה נרצח, ירושלים 1983

אמיל גרינצוויג בראש הצועדים בהפגנה בה נרצח, ירושלים 1983

הצעיר שנהרג, אמיל גרינצווייג, היה סטודנט לתואר שני במדעי המדינה. בתזה שלו, שהוגשה שלושה ימים לפני מותו, גרינצווייג ציטט את הפילוסוף קארל פופר שאמר, "המסורת הדגולה של הרציונליזם המערבי היא לנהל את מלחמותינו במילים ולא בחרבות." והוא הוסיף, "משפט זה מבטא את האמונה, שבלעדי אמות מידה אוניברסליות של בחירה רציונלית בין יריבים מתחרים, הדובר הופך למקור הסמכות היחיד של טענתו, וניתן להשיג פתרון של הקונפליקט רק באמצעות הכחדה או השתקה של הדוברים היריבים." אין צורך לומר שעבור השמאל הישראלי גרינצווייג הפך מיד למופת שובר לב ולסמל של נטיית הימין להילחם בחרבות ולא במילים.

מלחמת לבנון זו, שנהגתה רשמית כמתקפה מוגבלת נגד אש"ף מצפון לגבול, הסלימה למאבק מורכב וממושך שארך תשע־עשרה שנים. היא נתפסה בעיני השמאל כמלחמת הברירה המובהקת הראשונה של ישראל וכווייטנאם שלה והמשיכה לפלג את הישראלים שנים רבות. בשלהי שנות השמונים עימתה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה את החיילים הישראלים הצעירים עם המוני מפגינים פלסטינים שהיו לפעמים אלימים ולעתים קרובות צעירים מהם. מרי אזרחי, השלכת אבנים, דקירות ומקרה אחד של לינץ' על ידי הפלסטינים נענו מן הצד הישראלי בהכאות, גז מדמיע ותחמושת חיה. הצפייה היומית בטלוויזיה והידיעות על ההתנגשויות האישיות האלה בין בניהם, אחיהם או נכדיהם של הישראלים ובין האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית בגדה המערבית ובעזה פיצלו בדרך הטבע את הישראלים לאורך קווי השבר הפוליטיים ההיסטוריים.

המצב החמיר עוד יותר בראשית שנות התשעים, כאשר מפלגת העבודה הקימה ממשלה בראשותו של יצחק רבין וגילתה שניהלה בסתר ובניגוד לחוק משא ומתן עם אש"ף, שהיה נתעב בעיני רוב הישראלים. המשא ומתן הזה הוביל אל חתימת הסכם אוסלו, שהתניע תהליך שהיה אמור להסתכם בכינון מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. הימין הוקיע, מחה והתקצף. בעקבות דיבורים נסערים ומתלהמים התפתח משחק האשמות ארסי והדדי, שהחמיר בתגובה לסדרה של פיגועי התאבדות שביצעו פלסטינים ממתנגדי ההסכם — בשעתו, סוג חדש ומזעזע של טרור בעיני הישראלים והעולם המערבי.

רבין, פרס וערפאת אבל הכאב והדרמה של עימותים אלה החווירו בהשוואה למה שהתרחש בערב 4 בנובמבר 1995, בעצרת למען השלום שהתקיימה בתל אביב ובעקבותיה. בסוף העצרת התקרב צעיר רזה וחובש כיפה — שמאוחר יותר התברר שהוא סטודנט מבריק למשפטים ומתנגד קנאי להסכמי אוסלו — לרבין, הלוחם שהפך למשכין שלום ואשר לא היה מוגן די הצורך, וירה שלוש יריות בגבו מטווח קרוב. ההודעה על מותו של ראש הממשלה זמן קצר אחרי כן הולידה גל של אבל חסר תקדים, כמו גם רמות נדירות של איבה ופיצול בחברה הישראלית. ההתנקשות עלתה למפלגת העבודה בשלטון, וכפי שציין הנשיא האמריקאי ביל קלינטון, ולא רק הוא, כנראה שמה קץ לתהליך השלום. עשר שנים תמימות אחרי הרצח פסק בית המשפט העליון — בהחלטה שרבים ראו אותה כרגשית במהותה — שהרוצח, בניגוד לאסירים מסוכנים אחרים שנידונו למאסר עולם, לא יורשה לממש את יחסיו עם ארוסתו.

העימות החשוב הבא התרחש לפני — ובמהלך — הנסיגה החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ב־2005. מתנגדי הנסיגה קיימו הפגנות וצעדות רבות משתתפים, והיו גם סיבוכים פוליטיים כמו אובדן הרוב לממשלה בכנסת. אבל אלה לא מנעו מראש הממשלה שרון להוציא לפועל את הנסיגה, ובמשך כמה ימים ארוכים, בחודש אוגוסט היוקד, היתה הארץ כולה מרותקת לתמונות טלוויזיה שבהן אנשי צבא ומשטרה יהודים פינו בכוח מתנחלים יהודים ופירקו את בתיהם. היו מראות של חיילים ושוטרים הגוררים תושבים צורחים מבתים ומבתי כנסת, ושל מתנחלים החוסמים כבישים ומציתים שרפות. מתנחלת אחת מן הגדה המערבית העלתה את עצמה באש ליד מחסום הסמוך לעזה, וכמה מן המתנחלים שלחו את ילדיהם החוצה כשהם עונדים את הטלאי הצהוב כדי לקשר את פעולות הממשלה עם גרמניה הנאצית.

כשצפה בכל זה בטלוויזיה, אמר לי בשעתו ירון אזרחי, איש מדעי המדינה הנוטה שמאלה, שהתנגדות המתנחלים לפינוי מעזה אינה אלא קדימון והתרעה למה שיקרה אם וכאשר ישראל תחליט לסגת מהגדה המערבית. ואכן, אם הדבר הזה יקרה, העימות בין הצבא ו־50,000 המתנחלים הימניים קיצונים, הדבקים כנראה בהתנגדות אלימה, ותומכיהם המתרבים והולכים בתוך הצבא, עלול בהחלט להגיע לשיא חדש בסיפור ארוך ועתיק זה של מחלוקת אחים.

הימין היה שמח בכל לבו לשלום, אבל הוא פוחד לסמוך על תשוקה זאת, והשמאל היה שמח בכל לבו לכוח, אבל גם הוא מפחד, במקרה שלו, מן התוקפנות שלו

עקב ההיסטוריה הזאת, אין זה מפתיע כלל שישראלים רבים משני צדי המפה הפוליטית מוכנים להסכים על דבר אחד בלבד, והוא שאין להם דבר במשותף זה עם זה. אבל באופן פרדוקסלי, ולמרות תחושה עמוקה זאת של ניכור הדדי, היות ששתי הקבוצות הגיעו מאותה סביבה מקוטבת, לפחות במה שנוגע לזהותן הפסיכולוגית, יש להן בעצם הרבה מאוד במשותף. לגדול, או אפילו להימצא בלבד בחברה מפולגת כזאת, פירושו הזדהות עזה עם צד אחד, בדרך כלל עם הצד שאתה חשוף אליו ביותר באמצעות דגמי חיקוי כמו דמויות הוריות או בני גיל. תהליך הזדהות זה מתחיל עם רגשות, לא עם מחשבות, היות שכולנו נוטים לחקות, להישאר קרובים ולחבר את גורלנו עם מי שאנו תלויים בהם ביולוגית וחברתית.

בחברה כמו ישראל הדבר מתעצם עוד יותר כאשר הישראלים משני צדי החיץ, כדי לאזן את האי־ודאות הבסיסית שבה הם חיים, מאצילים לעמדותיהם הפוליטיות את אותה תחושת ודאות עליונה וניגודית. בסוף הכול עובר למהלך גבוה יותר
בעקבות תגובת ההילחם־ברח או הכעס־והפחד, המופעלת מחדש עם כל מלחמה או מתקפת טרור ולעולם אינה שבה ושוקעת עמוק מדי מתחת לפני השטח. בנקודה זאת לא מדובר עוד בימין או בשמאל, או אפילו בנכון או לא נכון; הכול טוב והכול רע. במונחים פסיכולוגיים מדובר במנגנוני ההגנה של פיצול והשלכה: אתה מתגונן מפני קונפליקט פנימי על ידי כך שאתה מייחס חלק ממנו ליריבך. וכך, אם יציאה למלחמה עשויה להגן על ארצך מפני הסיכון של המכה הראשונה של האויב מצד אחד, אבל עלולה לסכן את חיי חייליה הצעירים מהצד האחר, אתה מפנים את הסיכון האחרון מבין השניים, משליך את הראשון על יריבך ומכריז שהוא סוציופת פרנואידי ומחרחר מלחמה; אתה, כמובן, מגן האנושות ההגיוני ושוחר השלום. או שאתה מפנים את הסיכון הראשון, משליך את האחרון על יריבך ורואה בו גבר נאיבי, נשי ומשקשק מפחד, בעוד שאתה ברנש קשוח, מציאותי ודואג לביטחון. מכאן הדרך קצרה לטופוגרפיה נפשית של "הלנו אתה אם לצרינו", ולהשקפת עולם כללית יותר של שחור־לבן.

על תבנית רגשית זו מצמידים השגות או מחשבות. במקרה של הראש הישראלי, הדבר אומר בניית טיעון חזק ולוגי שיתמוך בהשקפתך הלוהטת ויגדוש אותה בציטוטים קלאסיים והיסטוריים, שנבחרו למען הנוחות באופן ההולם את הנרטיב שלך ומערער את זה של יריבך. וכאשר שני הצדדים חוזרים אז ונפגשים שוב ושוב במערבולת חסרת מוצא של דעות ועובדות, המכונה גם הוויכוח הלאומי, העוצמה הנחרצת של עימותיהם משמשת רק כדי לחדד עוד יותר את לבם ומוחם ולהפוך את הישראלי הטיפוסי למאמין מסור, לשופר ולאלוף הספינים על ענייני הימין והשמאל כאחד.

כתוצאה מקיטוב היסטורי וכרוני זה, בעצם יש לימין ולשמאל הרבה מאוד במשותף. שני הצדדים חולקים אמונה יוקדת ועקרונית במטרתם וכן את היכולת להטיף לה. הם גם חולקים התנהגות רגשית נוקשה, חשיבה צרת מוחין וחוסר הערכה לדקויות ולמורכבוּת

דרך אחרת לבאר את הקיטוב הזה היא באמצעות תפיסתו של פרויד את היפוך התגובה. בעוד שהפיצול וההשלכה שתוארו לעיל נפוצים יותר בפסיכולוגיה קבוצתית, היפוך התגובה, שהוא הגנה מתוחכמת יותר מבחינה התפתחותית, נוגע לפסיכולוגיה של הפרט. אם אתה שואף באופן כה נואש להיכנע לדרישות האויב ובלבד לזכות בביטחון ובשלווה עד שאתה פוחד מן השאיפה של עצמך בעזרת מנגנון הגנה זה, אתה אונס את עצמך לנקוט את העמדה הנגדית. כך אתה הופך לנץ ביטחוני העומד על המשמר באופן מופרז. כך נתפס הימין כבריון המתיירא מפני החלשלוש הפנימי שלו. או שאתה כה להוט למחוק את אויבך מעל פני האדמה, גם זה כדי להשיג ביטחון ושלווה, עד שאתה מבועת מן התוקפנות של עצמך ואנוס להימלט אל היפוכה, אל מנטליות אנטי־מלחמתית. הגנה זאת דומה למרכיב היין־יאנג בפילוסופיה הסינית הקלאסית, ועל פיה, השלם מחולק לשני כוחות הפוכים אבל שווים והיציבות תלויה באיזון שבין השניים. ובאמת, כמו בעל ואישה המתלוננים זה על מגרעותיו של זה אבל מפצים עליהן ובכך מאפשרים אותן, ההעמדה העיקשת של השקפות מנוגדות זו לזו פועלת להעצמתן בלבד, כאשר כל צד מגיב באלימות על האחר. אנו נחזור לזה במהרה, אבל בנקודה זאת חשוב לציין שבניסוח הזה שני ההפכים הללו מכילים ומשקפים זה את זה כמשאלה וכפחד. הימין היה שמח בכל לבו לשלום, אבל הוא פוחד לסמוך על תשוקה זאת, והשמאל היה שמח בכל לבו לכוח, אבל גם הוא מפחד, במקרה שלו, מן התוקפנות שלו.

בלא הבדל כיצד אתם תופסים תהליך זה, ודאי התברר לכם בינתיים שכתוצאה מקיטוב היסטורי וכרוני זה, בעצם יש לימין ולשמאל הרבה מאוד במשותף. שני הצדדים חולקים אמונה יוקדת ועקרונית במטרתם וכן את היכולת להטיף לה. או מנקודת מבט שלילית, הם חולקים התנהגות רגשית נוקשה, חשיבה צרת מוחין וחוסר הערכה לדקויות ולמורכבוּת. מן הראוי גם להבהיר שבארץ שבה, במילים של כתב הניו יורק טיימס סטיבן ארלנגר, "הכול מתווכחים על הכול", זהות חצויה זאת אינה מוגבלת לקיטוב פוליטי בלבד. בעוד שלכל אחת מן החלוקות הדתיות, האתניות, התרבותיות והגיאוגרפיות שנזכרו לעיל יש דינמיקה ייחודית משלה, כולן חולקות, יוצרות, מחזקות ומכפילות את אותה דיאלקטיקה של ניגודים, כפי שאכן נמצא בכל אשר נשליך אבן בארץ הקודש.

זיווג של שינוי ופיצול

אם שינוי מתמיד יוצר זהות מסתגלת מאוד אבל לא יציבה, ופיצול מתמשך מוליד זהות לוהטת ועם זאת נוקשה, מה קורה כשנחשפים לשניהם? האם נעשים בסופו של דבר מסתגלים ולהוטים, או נוקשים ולא יציבים? ואולי מיהול אחר, עכור יותר, של שני הממדים? הבה נעיין בצמד דוגמאות איקוניות ונפתח בישראלי ישראלי מאוד, מי שהיה ראש הממשלה אריאל שרון. על פי אופן חיבור הנקודות, שרון יכול להיראות באופן ברור כהתגלמות הישראלי המסתגל־להוט. דבקותו של שרון
בביטחון הלאומי השרירי שלו ובהשקפתו הפוליטית פורצת מכל עמוד ועמוד של הביוגרפיות שלו. הוא הוביל מבצעים צבאיים יעילים ביותר כמצביא וכשר ביטחון, דחף את הממשלה להגדיל דרמטית את היקף ההתנחלויות בשטחים הכבושים והטיף ברמה לחזון ארץ ישראל השלמה בתוך הארץ ומחוצה לה. אין ספק שאפשר לייחס את הישגיו בתחומים אלה, באופן חלקי, לאמונותיו החזקות ולדבקותו הנחושה במטרה. הקלות שבה שרון יצר שינוי והסתגל אליו היתה גם היא אגדית.

במלחמת יום כיפור הוא התפרסם כמי שהערים על הצבא המצרי במתקפה נועזת וחטף את הניצחון ממלתעות התבוסה. אחרי שפרש מהצבא הוא הקים מפלגה פוליטית חדשה, מיזג אותה עם מפלגה קיימת ושנים אחרי כן ייסד אחת חדשה, ובאחד מכמה היפוכי מדיניות חשובים הוא פיקח על פירוקם של יישובים בסיני לאחר שהושג שלום עם מצרים. אחרי שבילה שנים במדבר הפוליטי, שאליו הוגלה בפיטורים מבישים מתפקיד שר הביטחון בעקבות הטבח בסברה ושתילה, הוא זינק בחזרה ונעשה אחד מראשי הממשלה החזקים והפופולריים ביותר של ישראל. גם בחייו האישיים הוא התמודד עם כמה אבדות טרגיות, שמהן התאושש ויצר התקשרויות חדשות שוב ושוב.

מחמוד עבאס, ג'ורג' בוש ואריאל שרון בסיום פסגת עקבה, 4 ביוני 2003. צילום: סלייר

מחמוד עבאס, ג'ורג' בוש ואריאל שרון בסיום פסגת עקבה, 4 ביוני 2003. צילום: סלייר

אבל אפשר לפרוש סיפור נגדי, כזה שידגים באותה מידה בדיוק את יצירת הזהות הנוקשה־לא־יציבה. ראייתו צרת האופקים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשחור־לבן מילאה תפקיד בהריגתם של אינספור אזרחים פלסטינים, תוך הפרת החוק הבינלאומי, בירדן, בלבנון ובעזה. ב־1982 הוא הוביל את הממשלה להרפתקה צבאית בלבנון, שההיסטוריה ראתה בה מאוחר יותר את וייטנאם של ישראל. תוכנית ההתנחלויות שלו בגדה המערבית, שגם היא נהגתה תוך כדי הפרת החוק הבינלאומי, אולי עוד תתברר כמה שטרפד באופן בלתי הפיך את פתרון שתי המדינות, שהוא עכשיו המטרה המדינית הרשמית הן של הממסד הישראלי הן של זה הפלסטיני. כל זה מדגים להפליא את הצד האפל של הלהט — פנאטיות, נוקשות וקיצוניות.

את הממד הלא יציב בנרטיב זה מיטיבה להדגים עמדתו של שרון כלפי רצועת עזה. במשך יותר משלושים שנה הוא הטיף להחזיק בה וליישב את עזה בכל מחיר שיידרש. לאמיתו של דבר, עוד ב־2004 הוא נתן ביטוי לגישה זאת כשדיבר על נצרים, היישוב היהודי הקטן, המרוחק והמבודד ביותר ברצועה. כמו לעזה כולה, לנצרים לא היה שמץ מן המשמעות ההיסטורית והדתית של הגדה המערבית. "דין נצרים," הכריז שרון, "כדין תל אביב." ובכל זאת, פחות משנה אחרי כן הוא נסוג מרצועת עזה ופירק את כל ההתנחלויות בה. הנסיגה החפוזה והחד־צדדית הובילה להשתלטות החמאס במקום ולהקצנה של האוכלוסייה הפלסטינית, מה שערער הן את ביטחון ישראל הן את סיכויי השלום.

אם כך, מיהו שרון האמיתי? הישראלי המסתגל־להוט או הנוקשה־הלא־יציב? הבה נבחן אב־טיפוס ישראלי מפורסם אחר, הפעם מעולם העסקים ולא מן הפוליטיקה. בגיל 39 היה שי אגסי מועמד לתפקיד מנכ"ל ב"סאפ", חברת התוכנה הגדולה ביותר בעולם. בעוד שעד אז הוא שאף למעמד הבכיר הזה, אגסי פרש כדי לממש חזון פנטסטי שהאנליסטים של ה"דויטשה בנק" תיארו אותו כעלול פוטנציאלית לשבש באופן חמור את תעשיית הרכב ולהעביר מן העולם את מנוע הבנזין. בתוך שלוש שנים, בתקופת המיתון הכלכלי הגרוע ביותר מאז המשבר הגדול, הצליח אגסי לגייס 700 מיליון דולר ולמכור בין היתר לממשלות ישראל, דנמרק, אוסטרליה, הוואי ואזור המפרץ של קליפורניה מודל עסקי של מכוניות חשמליות שלא היו קיימות עדיין. הרעיון של אגסי, שפוּתח כמיזם משותף עם ברית יצרני הרכב "רנו־ניסאן", הושתת על מודל השירות של הטלפון הסלולרי. הצרכנים יהיו בעלי המכוניות שלהם, אבל היו אמורים לחתום חוזה שירות עבור האנרגיה הדרושה לתדלוקן, אשר תחייב את המיזם של אגסי לתכנן ולבנות לא רק את המכוניות החשמליות החדשות אלא גם עשרות אלפי תחנות טעינה אוטומטיות על פני כדור הארץ.

אילו הצליח מיזם כביר זה, אין ספק שהיה משמש הדגמה מצוינת לצמד המסתגל־להוט של המנטליות הישראלית. על ידי צפייה מראש, זיהוי התמורות המהותיות בשוק האנרגיה ובזירה הגיאופוליטית והסתגלות אליהן, אגסי הצליח ליצור תפיסה עסקית כה דמיונית אך אמינה. ובזכות שכנועו העז, התלהבותו והתמדתו, הוא שכנע כמה שחקנים עסקיים וממשלתיים מן השורה הראשונה להצטרף לדרכו. אלא שבזמן כתיבת שורות אלה נראה כי המיזם לא עלה יפה ויש להניח כי רושמי תולדות עולם העסקים ישפטו את אגסי כמאמין עיוור ופנאטי, שרדף בעיקשות אחר פנטזיה חסרת סיכוי. ועזיבתו את "סאפ", שם היה מועמד לתפקיד בכיר ביותר, במטרה לדבוק בחזון תעתועים כזה אולי תיראה ברגע זה כמעשה של אדם לא לגמרי יציב. במילים אחרות, שרון האמיתי, כמו אגסי, הוא גם מסתגל ולא יציב, גם להוט וגם נוקשה. השאלה אם תוצאת הממדים האלה חיובית או שלילית, ובאיזה שילוב, היא עניין של פרשנות כמו גם של המון משתנים אחרים כמו אישיות, נסיבות חיצוניות ומזל. ובמידה כזאת או אחרת הדבר הזה נכון לגבי כל הישראלים, לרבות אלה שאינם נוטים לתוכניות ולהישגים מדהימים.

דוגמה אישית, בהחלט לא מדהימה, עולה בדעתי מתקופת לימודי המוקדמת במכללה בארצות הברית, כשנה אחרי שהגעתי לשם מישראל בגיל 21. זה עתה קיבלתי עבודה חלקית כשוער בבית דירות מפואר בסן פרנסיסקו, והגעתי ליום עבודתי הראשון ב"פורד אימפלה" ישנה וחבוטה שרכשתי ב־200 דולר. נכנסתי לחניית הבניין אבל לא הצלחתי למצוא מקום חניה מלבד אחד שמעליו היו מצלמת אבטחה ושלט "החניה אסורה. אזור גרירה". במחשבה שאני אהיה המופקד על צג האבטחה, שיערתי שמכוניתי תשהה שם באין מפריע ולכן חניתי והתייצבתי לתפקיד. אחרי שעתיים של הדרכה מעשית הבחין הבוס שלי במכונית על המוניטור שלפנינו. "המכונית הזאת שלך?" הצביע על המסך. מחשש לתוצאות עניתי אינסטינקטיבית בשלילה, ורק שקשקתי כשהוא הורה לי לטלפן לחברת הגרירה והשגיח עלי בעת ביצוע השיחה, שבה הזמנתי את גרירת המכונית. הרי לנו דוגמה יומיומית של הישראלי הלא יציב ומפר הכללים, הבוחר בהתנהגות שלילית המועדת להכשיל אותו. הצד המסתגל של המשוואה התגלה כאשר סיימתי את השיחה והממונה עלי הסתלק, כשהוא מורה לי להודיע לו כשהגורר יגיע.

ברגע של השראה מאולתרת טלפנתי לחבר אמריקאי שיצא מעבודתו להפסקת צהריים במרחק כמה רחובות משם. "בוא לדלפק הקבלה בלובי," אמרתי. "אל תשאל שאלות, רק קח את המפתחות למכונית שלי, רד לחניון התת־קרקעי וסלק אותה משם." הוא הספיק לעשות זאת שניות אחדות לפני שהגיע הגורר. או־אז הודעתי לממונה שהמכונית נעלמה באורח מסתורי. כך הִצלתי את מקום עבודתי, אם לא את אמינותי. בסיפור אחר הקשור למכונית, שלוש שנים אחרי כן, כשהתחלתי ללמוד לתואר שלישי בניו יורק, מצאתי עבודה חלקית באחת החברות הישראליות ששלטו במנהטן על עסקי שירות המוניות לנמל התעופה. בנסיעתי הראשונה כנהג לימוזינה לקחתי זוג משכונה אמידה באַפֶּר איסט סייד של העיר אל נמל התעופה. עד אז ביקרתי בניו יורק פעמיים בלבד ואף פעם לא נהגתי בה, אבל יצאתי לנסיעה זאת בימי טרום הג'י־פי־אס ובלי מפה, עם מושג קלוש ביותר כיצד להגיע לנמל התעופה קנדי. אחרי שאספתי את בני הזוג במעונם — באיחור, כי בתחילה נסעתי אל הכתובת הלא נכונה, רחוב 64 מזרח מספר 82 במקום רחוב 82 מזרח מספר 64 — פניתי שמאלה בידיעה שעלי לנסוע צפונה. "אתה לא מתכוון לנסוע דרך שדרת יורק?" התעניין הגבר בנימוס. לפני שהספקתי לשקול את תגובתי, הוא הוסיף, "אה, אני מבין מה אתה עושה, אין דבר." זה עזר לי, והתברר שהמסלול שלי היה מוצלח לפחות כמו שלו. איכשהו מצאתי את הדרך לנמל התעופה, אבל לא לפני שכמעט יצאתי אל נמל התעופה הלא־נכון, אסון שנמנע בזכות הערה עדינה נוספת של הנוסע שלי. נכון, זה לא שי אגסי, אבל זה גם לא יציב וגם מסתגל בליגה המקצועית של נהגי הלימוזינות.

כשאנו מתבוננים מדי פעם בפעם במנהיגים ישראלים המתמקחים עם אישים פלסטינים בטלוויזיה הזרה, התנהגותם נראית דומה באופן מפתיע. הם וכחנים, לוחמניים ודבקים בצדקתם

את הממד הלהוט־נוקשה מדגימה בצורה מעניינת קרובת משפחה שלי, בשנות השמונים לחייה ובדרך כלל אישה תרבותית. בערב בחירות ארציות התקשרו אליה ממשרד הרבנות הראשית והמליצו לה להצביע למפלגה הדתית שבה בחר הרב הראשי. היא אמרה למטלפן, "תגיד לרב שהוא יכול לנשק לי בתחת!" וניתקה. בהתעלם מגסות התגובה, אם אתם, כמו חלק מהישראלים, רואים ברבנות הראשית מוסד אנטי־דמוקרטי הממונה על יישום וביסוס הכפייה הדתית על יהודים חילונים, אמירתה היתה סך הכול תמיכה נרגשת בחופש ומחאה נגד כוחות החושך המדכאים. ואולם מנקודת ראות אחרת יכולנו לתאר את התנהגותה בכמה מילים נבחרות כמו בעלת דעות קדומות, צרת מוחין, חסרת מעצורים או פנאטית.
השורה התחתונה בנוגע לזהות הישראלית היא היותה נזילה באופן קיצוני. הישראלים הם יום אחד מחוללי שינוי אמיצים ודעתנים, ולמחרת הם מגיבים בלי עמוד שדרה ובחוסר איזון. הדבר הזה בעצם אינו מפתיע לנוכח הסתירה הפנימית בין רצף ההיסטוריה היהודית מצד אחד, וטבעה המהפכני של הציונות מן הצד האחר. כן אין זה מפתיע שדיאלקטיקה זאת טרם נפתרה, היות שבמסגרת הזמן ההיסטורי של ההתפתחות הלאומית, ישראל הגיעה בסך הכול לגיל ההתבגרות.

נזילות זאת מדגישה שאלה רחבה יותר המאתגרת את הנחת הספר הזה: האם קיים כלל משהו כמו אופי לאומי? בניסוחם של האנתרופולוג קלייד קלקהון והפסיכולוג החברתי הנרי א' מאריי, "קבוצה לא יכולה להיות בעלת 'אופי משותף' בה במידה שהיא לא יכולה להיות בעלת זוג רגליים משותף." מצד שני, כפי שציין האנתרופולוג רפאל פטאי, אף על פי שקיימים רק גופים פרטיים, המדענים חוקרים את העצם הכללי הקרוי "הגוף האנושי" ומסוגלים להגיע לתצפיות אמיתיות ומועילות לגביו. ועל כן, בה בשעה שהם מתעמתים עם בעיה זאת, חוקרים רבים מסכימים שפרטים מתוך קבוצה תרבותית מסוימת יכולים לחלוק מערכת תכונות ייחודיות — אם לא מנטליוּת קבוצתית — שהם רכשו מעצם היותם חברים בקבוצה זאת. ירון אזרחי מציע ניסוח זהיר יותר: "אופי לאומי הוא תופעת ספקטרום המורכבת מזיכרונות ומחוויות משותפים, כמו גם מטווח התנהגויות אפשריות. ההתנהגות הספציפית הנצפית ברגע נתון היא פונקציה של יחסי הגומלין בין ספקטרום זה והסיטואציה החיצונית."

נוסחה זאת יכולה להסביר, בין היתר, את קווי הדמיון בין כמה טיפוסים לאומיים, וגם מה קורה כשהם מנהלים יחסי גומלין זה עם זה. זוכרים את מאבק הכוחות המגוחך שנתפס במצלמות בין ראש הממשלה אהוד ברק לנשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בשנת 2000, בפתיחת פסגת קמפ דייוויד, שכישלונה הכשיר את הקרקע לאלימות הקיצונית של המרד הפלסטיני השני? כששני הגברים התעקשו על "אחריך" וסירבו לזוז, וממש דחקו זה את זה אל הפתח להיכנס ראשון לבית ההארחה, עד שבסופו של דבר הנשיא קלינטון דחף אותם יחד פנימה. אם הם לא יכלו שלא להתווכח על עניין שבנימוס, האם יש מקום להתפלא שלא הגיעו להסכם על ירושלים ובעיית הפליטים?

על פי אותם קווים, כשאנו מתבוננים מדי פעם בפעם במנהיגים ישראלים המתמקחים עם אישים פלסטינים בטלוויזיה הזרה התנהגותם נראית דומה באופן מפתיע. הם וכחנים, לוחמניים ודבקים בצדקתם, והם משקפים זה את זה בניסיון רהוט אבל מלא חֵמה להשתלט איש על רעהו ועל אוזני הצופים. אם יחסי גומלין בין־אישיים אלה מייצגים היבט של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בכללותו, הרי ההגדרה של ירון אזרחי מאלפת משתי בחינות חשובות. ראשית, הדמיון בין שני טיפוסי האופי הלאומיים מבוסס רק על אחת מבין ההתנהגויות הרבות בספקטרומים הנפרדים שלהם. שנית, הנטייה הזאת מתממשת רק בנסיבות מסוימות — במקרה זה, כאשר הם מתעמתים עם יריב החולק את אותה התנהגות פוטנציאלית באופיים הלאומי. הגדרתו של אזרחי גם מכירה במציאותן של תכונות מנוגדות או סותרות בתוך אותו אופי לאומי אשר, כפי שאנו מתחילים לראות, הן חיוניות להבנת הראש הישראלי.

ואפרופו סתירות

בעשר או בעשרים השנים האחרונות הריבוי המהיר באוכלוסיית המגזר החרדי בישראל חידד באופן דרמטי את הפיצול החילוני־דתי בחברה הישראלית. "אנחנו שונאים את הדתיים!" ילדי הצעירים אז, שגדלו בקונטקסט האמריקאי, נחרדו לשמוע אורחים ישראלים חילונים שהסבירו מדוע אינם רוצים שרב ינהל את חתונתם הקרובה. שנאת אחים זאת היא לעתים קרובות הדדית וגורמת לחוקרים לשאול אם ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית על פי הגדרתה וחזונה, התפשרה, בעצם, על הרע בשני העולמות. ואולם מנקודת הראות של האופי הלאומי, שנאה זאת, כמו הבקיעים השבטיים האחרים המפצלים את הנוף החברתי הישראלי, רק מסווה את קווי הדמיון שבין שני המחנות. לאמיתו של דבר, כמו במקרה של השמאל והימין הפוליטיים שבו הם חופפים במידה ניכרת, המחנות האלה מייצרים וחולקים את אותם ממדי זהות שנדונו לעיל. אבל האי־התאמה הבסיסית בין דמוקרטיה לדת מדינה מטילה צל כבד עוד יותר על הנפש הישראלית, וסתירה זאת נוגעת עד לב השאלה מיהו ישראלי.

הקיטוב בין השבטים החרדיים והחילוניים הוא האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל, ושום תולעת מחשבים, הפצצות אוויריות, מבצעים מיוחדים או פתרון של שתי מדינות לא יוכל להסירו

במבט ראשון דומה שגם השבט הדתי וגם השבט החילוני ניחנו בשפע להט ונוקשות, אבל מנגד הם לוקים בתחומי ההסתגלות והאי־יציבות — ביחסיהם אלה עם אלה לפחות. שניהם כלואים בתוך השקפת עולמם, סגנון חייהם ואזורי מגוריהם שלהם, ולכל היותר נעשו מקוטבים עוד יותר מאז כינונה של המדינה. ואף על פי כן, יחסיהם סימביוטיים במהותם. הישראלים החילונים מסבסדים את אחיהם החרדים, שרבים מהם אינם עובדים ואינם משרתים בצבא, ומגִנים עליהם. לא זו בלבד שהם מאפשרים להם לעסוק בלימודי דת או בסגנון חיים חרדי, אלא הם גם מחברים אותם עם המציאות. החרדים מצדם מספקים לחילונים ראי היסטורי, השתקפות של זהותם המקורית, שבלעדיה יש מעט מאוד היגיון במדינה יהודית הנתפסת כתנאי בל יעבור על ידי הרוב העצום של הישראלים החילונים.

בעוד שסימביוזה זאת משמשת להעמקת העוינות משני הצדדים, במשך הזמן היא גם הניבה תופעה המרמזת על אינטגרציה נדירה אך מעוררת תקווה בין הקצוות. למשל, בעשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, בעת תפילות הסליחה שנערכות לפני עלות השחר, העיר העתיקה בירושלים, רובה ערבית, נעשית במה לאחד האירועים הליליים הסוריאליסטיים ביותר של ישראל. החל בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר זורמים אלפי יהודים דתיים נרגשים ומזמרים לאורך הסמטאות הצרות בדרכם לכותל המערבי, בעוד מאות יהודים חילונים משקיפים עליהם ממעל, כשהם משתתפים ב"סיורי הסליחה" המודרכים על חומות העיר העתיקות ועל גגות אתרים ארכיאולוגיים חשובים בהיסטוריה היהודית. ואילו במרחק חמישים קילומטרים בלבד מערבה, בעיר החילונית יותר תל אביב, משפחות ישראליות חוגגות את יום הכיפורים בגרסה משלהן לאיסור הדתי על הנהיגה במשך החג. במשך השנים הן הפכו את יום ההלקאה על חטא לפסטיבל של רכיבת אופניים לילדים. בתי העינוגים והעסקים סגורים, הרחובות ריקים ממכוניות, האנשים מהלכים בנחת והילדים מדוושים על אופניהם... דוגמה נוספת היא המכללות החילוניות להכרת המורשת היהודית שקמו בהרבה מקומות, וכן לילות תיקון שבועות שהם מאוד פופולריים בשנים האחרונות.

ככל שסימנים אלה לאינטגרציה דתית־חילונית נראים בלתי מתקבלים על הדעת, הם נמצאים בלב האופי הלאומי הישראלי ונצפים בפועל בו־זמנית בכל רחבי ישראל. למען האמת, לאנשי מדעי החברה המפקפקים מלכתחילה במושג של אופי לאומי, ישראל מציעה מקרה בוחן יחיד במינו, לפחות בציוויליזציה המערבית. האופי הלאומי נוצר לא רק על ידי הפנמה של מנהגי גידול ילדים, ערכי מוסר, נורמות התנהגות, מוסדות חברתיים ומערכות חינוך, שכולם נוטים ליצור שותפות קהילתית חשובה עבור רוב הפרטים בתוך חברה נתונה, אלא גם באמצעות הסיפור שאומה מספרת לעצמה על אודות עצמה. הדבר הזה כולל, כמובן, את הזיכרון הקולקטיבי של אירועים היסטוריים שקדמו לחייו של הפרט, או ליתר דיוק, את הפרשנות הקולקטיבית של הזיכרון הקולקטיבי לאירועים אלה.

שלא כמו עמים רבים אחרים, הישראלים לומדים את הסיפור שלהם באותה שפה ששימשה את ספר הספרים הקדום שלהם לתיאור מה שנחשב למקורותיהם. עבור כל הישראלים כמעט, מלאכת הסיפור הזאת מתחילה עוד לפני גן הילדים, כאשר התנ"ך נלמד באמצעות שירים על מעשי נסים ונפלאות, וממשיך לאורך כל הדרך עד כיתה י"ב עם התפתחות הדרגתית, בשילוב עם גיאוגרפיה, היסטוריה, ספרות, ולבסוף מוסר, תיאולוגיה ופילוסופיה. החלום על תוכנית לימודים אינטגרלית נהיה לממשות באמצעות לימודי חובה של התנ"ך בכל בתי הספר הישראליים, לרבות אלה הערביים. ואם התלמידים לא מקשיבים בכיתה, הכול נתמך בסדרה ארוכה של טיולי בית ספר לאתרים תנ"כיים שונים — אחדים עתיקים מקוריים, רבים שהוגדרו כך לאחרונה. גם אם אתם לומדים בבית אינכם יכולים לחמוק מהחגים הדתיים הרשמיים של הארץ ומשמות של רחובות, כפרים וערים, שרבים מהם, כמו לוח השנה העברי, רוויים מסורת תנ"כית.

אומרים שהדג הוא האחרון היודע משהו על מים, כמוהו, ישראלים חילונים רבים לא ממש מודעים — מלבד מה שהם תופסים כמתקפה של דת המדינה על חירויותיהם — לעומק המים הדתיים שלתוכם נולדו ושבהם הם שוחים. מעניין שסקר דעת קהל מקיף שנערך בשנת 2009 מצא מה שנראה כשורה של השקפות סותרות לכאורה, אבל אולי בעצם משלימות זו את זו, שמחזיקים בהן הישראלים: 80 אחוזים מאמינים באלוהים, 51 אחוזים אומרים שהתיאור הטוב ביותר של זהותם הוא יהודי, 41 אחוזים אומרים שהתיאור הטוב ביותר של זהותם הוא ישראלי, 61 אחוזים תומכים בפתיחת בתי קפה ומסעדות בשבת; ולבסוף, 44 אחוזים תומכים בהעדפת הדמוקרטיה על פני החוק היהודי כשמתגלעת ביניהם סתירה, 20 אחוזים סבורים שיש לציית תמיד לחוק היהודי, ו־36 אחוזים סבורים שיש לתת לפעמים עדיפות לאחד ולפעמים לאחר.

ואף על פי כן, הקיטוב בין השבטים החרדיים והחילוניים הוא האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל, ושום תולעת מחשבים, הפצצות אוויריות, מבצעים מיוחדים או פתרון של שתי מדינות לא יוכל להסירו. הסיבה היא שהקווים בין המחנות מתוחים באופן כה נחרץ, עד שהישראלים מלאים השתאות בייחוד כאשר לפעמים ידוען חילוני מאמץ את האמונה האורתודוקסית, או בנו של איזה רב מפורסם בוחר בחילוניות. הביטויים חוזר בתשובה ויוצא בשאלה חושפים שוב את הפרדוקס הטבוע באופי הלאומי הישראלי. החוזר בתשובה מתייחס לשיבה אל אלוהים, והיוצא בשאלה, היפוכו המוחלט, מתייחס לנטישת האמונה. לא במקרה שניהם מתקיימים רק ביחס לאלוהים או לדת, ולנוטש אותם אין תשובה אלא שאלה בלבד. בעוד שהצגת שאלות אינה דרך חיים פחות תקֵפה ממציאת תשובות, במקרה הישראלי הצגת שאלות זאת עומדת מעצם מהותה ביחס תגובתי לעָבָר היהודי, שכל הדרכים בו מובילות אל אלוהים.

הישראלים חיים בארץ קטנה שבה כולם נתונים באותן תנודות דרמטיות של ההיסטוריה ולהשפעותיהן המעצבות. מדובר גם בחברה מחוברת ביותר, שבה יש רק דרגה אחת או שתי דרגות של הפרדה ביניכם ובין כל האחרים

הישראלים אוהבים לצפות בתופעה זאת, ולא רק מפני שלעתים קרובות היא מלוּוה בשערוריות של סלבריטאים או בדרמות משפחתיות כואבות. ראשית, בלא הבדל באיזה צד הם נמצאים, הם מקבלים תיקוף כאשר יריב נוטש את קווי החזית ומצטרף אל כוחותיהם. אבל במישור פחות מודע, הדבר משמש הד למה שהם יודעים אבל לא באמת רוצים לחשוב עליו, כלומר — שעמוק בקרבם גם הם מכילים את היפוכם.

הדבר הזה מחזיר אותנו אל התפיסה הפרוידיאנית של היפוך התגובה ואל היין־יאנג הסיני. בעומק לבם החילונים הקיצונים רוצים להאמין בעוד החרדים רוצים לסטות מן האמונה. אבל מאימת התשוקות הללו נאחזים אלו כמו אלו בהעצמת קיצוניותם ובתקיפת הקיצוניות של האחרים, שמצדה מחזקת עוד יותר את זו שלהם. ובכל זאת, כמו משטר רודני, הקיצוני אינו יציב ויכול להיהפך לניגוד של עצמו בכל עת — מה שתואם לחלוטין את הממד הלא יציב של הזהות הישראלית. אך בעוד שלגבי הפיצול הדתי, היין־יאנג הזה בכללותו הוא יציב למדי ופוטנציאל ההיפוך־אל־הניגוד סמלי במידה רבה, אי־אפשר לומר זאת לגבי הניגודים הפוליטיים.

בתגובה להצעת השלום של אנוור סאדאת ב־1977, מנחם בגין, אחד מניצי הביטחון המקוריים ומהמאמינים הקנאים בארץ ישראל השלמה, הסכים, ממש בן־לילה, להוריד התנחלויות ולהחזיר את חצי האי סיני כולו למצרים — הכול בתמורה ל"חתיכת נייר", כפי שהוא הגדיר לפני כן את רעיון הסכם השלום. כבר דיברנו על ההיפוך שביצע אריאל שרון, אבל עכשיו אפשר לכלול גם את זה של אהוד אולמרט, ליכודניק במשך עשרות שנים שנמצא מימין לבגין, הצביע בכנסת נגד הסכמי השלום של קמפ דייוויד ב־1978 והתנגד גם להסכם אוסלו. ימים מספר לפני שעזב את משרד ראש הממשלה ב־2008 הציע אולמרט לנשיא הפלסטיני עסקה שכללה נסיגה של ישראל מרוב רובה של הגדה המערבית ותוספת שטחים מתוך ישראל עצמה, פירוק התנחלויות והגדרה בינלאומית חלקית של מזרח ירושלים. ובל נשכח שהיתה זאת ממשלת מרכז־שמאל אשר אחרי 1967 הקימה את ההתנחלויות היהודיות הראשונות בגדה המערבית וברצועת עזה, תוך כדי הפרת מדיניותה הקודמת. מאוחר יותר נראה שהשקפותיו הנחרצות של השמאל הישראלי התנדפו בעקבות האינתיפאדה השנייה, השתלטות החמאס על עזה ושיגור הטילים האכזרי לתוך ישראל.

בכל המקרים האלה התהפכו על פניהן השקפות דוגמטיות שדבקו בהן ימים רבים ובלהט רב, עד אשר הן עומתו עם אירוע חיצוני דרמטי — מחוות שלום אמיתית, אלימות מתמשכת, איום בכתב אישום, ניצחון במלחמה או הקצנה במחנה האויב. כרגע נראה שבשעה שראש הממשלה מדבר על הפתרון של שתי המדינות, מה שמסמל כביכול ניצחון היסטורי לשמאל, החברה הישראלית בכללותה נעה ימינה — שוב פרדוקס משמעותי. אבל ממשלתו השלישית של ביבי נתניהו, שרבים רואים אותה כאחת הממשלות בעלות האידיאולוגיה הימנית הקשיחה ביותר בהיסטוריה הישראלית, עשויה בהחלט להיות זאת שבסופו של דבר תתהפך על פניה.

★ ★ ★

ידיד ישראלי סיפר לא מזמן כיצד עשה קניות בחנות בגדים קטנה בכפר מבודד השוכן בלב האלפים הבוואריים. בשעה שבדק כמה כותנות משובחות מתוצרת גרמניה שנחו על המדפים, עברו על פניו שני צעירים ישראלים שדיברו עברית. "מישהו באמת קונה את החולצות המגעילות האלה?" ליגלג אחד מהם בלי להעלות על דעתו שישראלי שלישי יימצא במקרה באותו מקום. ידידנו לא היה אמור להתפלא, היות שהישראלים בדרך כלל מרבים מאוד לטייל והעברית מתחרה על נקלה עם גרמנית, יפנית או סינית כשפה הנשמעת ברמה בכל אשר תפנו. בין שזו מורשת של העקירה והיישוב מחדש במשך אלפיים שנות גלות ושל מסעותיהם של אברהם, יעקב ומשה, בין שזהו גלגול מחודש של המושג הימי־ביניימי של היהודי הנודד ובין שזה בסך הכול ביטוי של הצורך להתרחק מסביבתם המודרנית החונקת, הישראלים נמצאים בתנועה מתמדת.

בשני העשורים האחרונים, צעירים ישראלים רבים אימצו את המנהג של טיול חוץ לארץ ממושך אחרי סיום השירות הצבאי. מחקר פסיכולוגי אחד מדווח שהנוער הזה אינו מחפש הרפתקאות חיצוניות אלא דווקא גילוי פנימי. משום כך הם בוחרים לעתים קרובות יעדים רוחניים כביכול במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. בדומה ל"מחפשי הזהות" הצעירים האלה, הישראלים בכללם מחפשים בלי הרף תשובה לשאלה "מיהו ישראלי". לנוכח טבעה המפוצל של החברה הישראלית ושל גילה — קטע התינוק של "התינוק הזקן" — שאלה זאת תישאר ללא מענה עוד ימים רבים. עצם חיפוש הזהות נעשה כך לחלק מרכזי במנטליות הישראלית. מובן שטבעה המחולק, המקוטע, של החברה הישראלית נרחב דיו כדי להניב ספקות לגבי הזהות, אבל נוסף לכך היו כמה מגמות סותרות, היסטוריות וממושכות, שתרמו לבלבול. קודם כול, בשלושים השנים האחרונות לערך נעשתה ישראל בהדרגה ממדינה סוציאל־דמוקרטית חסרת חשיבות בעלת תרבות קולקטיביסטית מובהקת למדינה של שוק חופשי אגרסיבי עם נטיות אינדיבידואליסטיות שלוחות רסן. גם הארומה האירופית שיובאה לפלשתינה בידי הציונים הראשונים אותגרה, לאט אך בביטחון, אם לא הוחלפה על ידי ההשפעה הגוברת של ארצות הברית, מעורבת בניחוחות ים־תיכוניים ורוסיים. ולבסוף, בשני העשורים האחרונים גדל משמעותית מספר הישראלים הרואים את עצמם, מהם מטעמים דתיים אחרים מסיבות פוליטיות, כלא־ציונים או כפוסט־ציונים.

הישראלים חיים בארץ קטנה שבה כולם נתונים באותן תנודות דרמטיות של ההיסטוריה ולהשפעותיהן המעצבות. מדובר גם בחברה מחוברת ביותר, שבה יש רק דרגה אחת או שתי דרגות של הפרדה ביניכם ובין כל האחרים, ומעבר לכל אלה, הישראלים הם מעצם טבעם מתַקשרים ביותר. הם מכורים לכל צורות התקשורת, שיעור השימוש שלהם לנפש בטלפונים סלולריים ובמחשבים הוא מן הגבוהים בעולם, ובארצם נולדו טכנולוגיות רבות של תמסורת מיידית. ואמנם, במקרה שהוא ודאי יחיד במינו, נהג ישראלי נעצר לפני כמה שנים בגלל נהיגה כשהוא מדבר בשני טלפונים סלולריים בו־זמנית וכאילו אוחז בהגה במרפקיו. כל זה אינו בא אלא לומר שאפילו הספקנים הגדולים ביותר יודו שאם אכן קיים בפועל אופי לאומי, שהוא תולדת היסטוריה של אומה והאופן שבו אזרחיה שותפים לה, "הראש הישראלי" ישמש דוגמה טובה לכך.

המאמר מבוסס על פרק מספרו של אלון גרטש ״הראש הישראלי״ הרואה אור בימים אלה בהוצאת דביר. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלון גרטש.
- דימוי שערילד עולה חדש מביט מבעד לחלונות הספינה של ״צים״ על מודלתו החדשה, נמל חיפה, 1964. צילום: אנתוני סטיוארט, ״נשיונל ג׳יאוגרפיק״


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על מיהו ישראלי?

01
MM

מה אתם אומרים...
באמת התפרסם ספר כזה, מלא בכל קש וגבבה שנותרו על רצפת חנויות העיתונים הישנות ומתובל באנקדוטות אישיות חסרות משמעות לציבור הרחב?

03
חוצפית המתורגמן

מרתק.

בשולי הדברים, נדמה לי שחוסר ההסכמה בין ברק לבין ערפאת מי יכנס ראשון לחדר האמור נבעה מפערים תרבותיים. בעוד ברק ביקש לכבד את ערפאת ולתת לו להיכנס ראשון לחדר (ביטוי כבוד בישראל וביהדות בכלל) בתרבות הערבית-מוסלמית זה נתפס, למיטב ידיעתי המוגבלת, כהשפלה כאשר הצעיר יותר מבקש מהמבוגר להיות ראשון.

04
ד״ר רובי תל-ארי

בכדי להבין את ישראל- המדינה , ישראלים כלאום, צריך להיות בקיא בפתולוגיה פסיכיאטרית, אנחנו אומה שנבנתה על בסיס אדמה קשה בידי אנשים מוכי סנוורים, אשר בניגוד לכל היגיון כלכלי הצליחו כנגד כל הסיכויים לבנות אימפריה התלויה באויר, כאשר המוטיב המרכזי של החיים בארץ הינו פרואקטיביות חינוכית, כלכלית ותרבותית מול ריאקטיביות ביטחונית אך בתחושותינו המצב בדיוק הפוך.
אנחנו אומה הנעה בין מאניה-דיפרסיה לבין הפרעות דו קוטביות.
לכן לא פלא ששילטון השמאל בישראל הוא שהרחיב שטחים-כבש-סיפח בעוד ששילטון הימין הוא שנתן שטחים-ויתר-החריב ישובים .
לכן גם התפיסה הנואשת שלנו כישראלים -יהודים הנידרשים להצמד לאיזו יישות בוגרת מעלינו שתתן לנו אישור וטפיחה על השכם, כך היה עם צרפת עד 1967 וכך היום עם ארצות הברית- תלות מגוחכת של ילד מוכה הנדרש באישור מהבוגר האחראי.
היישות הישראלית היום בנויה על תחושת הרדיפה וההשמדה שאנחנו כבר מותמרים ״גנטית״ לתוכה - לכן אנחנו חייבים תודה לערבים המקיפים אותנו , לולא הם לא היינו מצליחים ליצור דבק המאחד את שלל התרבויות-האמונות והגוונים שלנו.

05
אברהם אלחדד

בניגוד לכותב אני מאמין כי הקיטוב בין השבטים החרדיים והחילוניים אינו איום קיומי על המדינה. השבט החרדי-דתי-מסורתי ידע לחיות במדינת ישראל בה השבט החילוני מהווה רב דמוגרפי - פוליטי – חברתי - תרבותי. טוענים כי בשנת 2018 השבט החילוני יתחיל להיות מיעוט והשבט החרדי-דתי-מסורתי יהיה רב במדינה. משמע, מתחיל כבר עכשיו תהליך שבירת ההגמוניה החילונית. בהכרח השבט החילוני יפסיד בתהליך איטי את השליטה הפוליטית-חברתית-תרבותית. לבסוף מה? פוליטית, כפי שהרב החילוני ידע לכבד את זכויות המיעוט החרדי-דתי-מסורתי אף שבט הזה האחרון בהיותו רב ידע לכבד את זכויות המיעוט החילוני. תרבותית, ברור כי הרב ישפיע מאוד על חיי התרבות וחיי החברה בכלל. אך המבנה הפוליטי מדיני ישמור על לכידות החברה הישראלית היהודית כפי שידע לעשות תחת ההגמוניה החילונית.

06
לימור דוד

כשמדינתינו נוסדה ב-1948 היית שואל אדם מן השורה-"מי אתה?" לבטח היה עונה:אני יהודי...עתה, כשחלף הזמן, וצמחו עוד 3 דורות ואשאל פלוני במדינתינו: מי אתה? לרוב יאמר:"אני ישראלי".אז מה קרה לזהותינו בחלוף הדורות??? אני אישית אומר היום- אני יהודיה .האם נהיינו בלובלין? האם ,שוב רצונינו להיות כמו כל הגויים ולרצותם ולא להתבדל?? הרי ניסינו זאת בעבר,בגולה וזה לא צלח אז, מדוע אנו חוזרים על אותה גירסה?ומנגד,גם כשאנו רוצים לחזור לזהותינו היהודית כיום, זה יישמע כגזעני מה שלא היה בקום המדינה ו נאמר בגאווה... מדוע זה גזעני להיות יהודי אך לא גזעני להיות צרפתי,הולנדי,ערבי,אמריקאי וכ'ד? מדוע זה לאומני להיות יהודי???