מים יכלו להיות חלב

"זאת חייבת להיות הרפסודיה הזאת, או אף אחת,
הרפסודיה של הדברים כפי שהם"

קרטילוס והרמוגנס חלוקים בנוגע ללשון. כפי שרק הפורמט של ויכוח בדיוני יכול לאפשר, הם אוחזים בדעות מנוגדות וקיצוניות. קרטילוס מאמין שהצליל של כל מילה הוא שיקוף של מה שהיא מתארת בעולם. הצליל המחליק של ה-/l/ ב-liparon, למשל, נמצא שם בדיוק כיוון שמשמעות המילה הוא "חלק" או "חלקלק" ביוונית, שפת אמו של קרטילוס. אילו הוא דיבר אנגלית, יתכן שהוא היה טוען טענה דומה ואומר שהמילה wind מקבלת את מובנה מתוך הצליל שלה, שדומה למה שהיא מתארת. דבר אינו אקראי.

היחס בין הצליל של מילה ובין מובנה הוא תוצר של תהליך סטוכסטי באורח פרוע שמתגלגל אחרת בכל פעם, וריבוי הלשונות בעולם מעיד על כך

דבר אינו אקראי, משיב כנגדו הרמוגנס. היחס בין הצליל של מילה ובין מובנה הוא תוצר של תהליך סטוכסטי באורח פרוע שמתגלגל אחרת בכל פעם, וריבוי הלשונות בעולם מעיד על כך. זרימת האוויר נקראת באנגלית wind, ו-viento בספרדית, אבל לא האחת ולא האחרת אינן משקפות קשר מיוחד בין צורה ומשמעות. שתי המילים יכלו להיות אחרות.

העמדות המיוצגות על ידי שתי הדמויות הללו, המופיעות בדיאלוג "קרטילוס" של אפלטון, מגיעות הרבה מעבר ללשון. אסטרולוגיה, לפחות בגלגולה המערבי, בנויה על הרעיון שהשעה שבה אנחנו נולדים – שנדמית כעובדה מקרית בחיינו – מעצבת באורח עמוק את מי שאנו. כלומר, הסימן בגלגל המזלות קשור למי שאנחנו אוהבים, מה שאנחנו משיגים וכן הלאה. העניין הזה מדיף ריח של הנטורליזם של קרטילוס, עם אותה השלכה שלפיה אם חייו של אדם היו מתגלגלים שוב מלידתו, הם היו נעים באורח בלתי-נמנע באותם משעולים.

קחו את סוגיית המגדר, זירה שבה מתנהל מאבק בין מה שטבעי ובין מה שאקראי, מאבק שנמשך עד היום. הדעה מסוג "קרטילוס" היא שמגדר, מבחר עמוס פרטים של התנהגויות, העדפות ודרכים להיות בעולם, הוא ביטוי ישיר של מאפיין ביולוגי. "מהות המוגדרת בביטחון רב כמו איכותו המרדימה של פרח פרג", כפי שמתארת את הדעה הזאת (דעה שהיא שוללת) סימון דה-בובואר. להתלבש בבגדים פרחוניים? לגלות פסיביות וחמלה? אלו תוצאות ברורות מכך שהאדם הוא נקבה, ביולוגית. לענות על שאלות בביטחון שאינו מוצדק, פוטנציאל לגאונות רבת-עוצמה ויחידה במינה, וגם שאפתנות? אלו תוצאות ברורות מכך שהאדם הוא זכר, ביולוגית.

כמה מתאים לאדם שהוא נקבה, לא? מדוע, בעצם? תצלום: תמרה בליס

מה המקור של הדחף הזה לנטורליזציה, כלומר לראות מהות טבעית ביסודו של מה שהוא אקראי מעצם מהותו? ומה, אם בכלל, הקשר בין התשובה לשאלה ובין הלשון?

הסוציולוגיות ג'ודית אירוויין (Irvine) וסוזן גאל (Gal) מציעות תובנה ביחס לשאלות הללו. הן בוחנות את הפסבדו-מדע הקולוניאלי הגזעני שקושר בין תכונות של דקדוק הלשונות בסנגל כמו פולה (Fula) ובין הבדלים כביכול באופיים של דובריהן:

"המאפיינים הלשוניים של פולה, כמו המבנה ההברתי ומערכת סיווג שמות העצם שלה, נתפשו, על ידי בלשנים אירופיים כמו גירודון (Guiraudon) בשנת 1894 וטוטן (Tautain) בשנת 1895, כסמנים בולטים ל'עדינות' ול'אינטליגנציה' בהשוואה לדוברי שפת וולוף (Wolof)..."

מדובר ברעיון בעל היסטוריה ארוכה באורח מעיק ומטריד. כפי שמציין מבקר הספרות האמריקני ג'יימס סי. מק'קאסיק (McKusick) בספרו"Coleridge’s Philisophy of Language (משנת 1986):

"וריאנט של הדוקטרינה הדוגלת בנטורליזם לשוני, שאפשר לייחס אותו לאפיקורוס וללוקרטיוס (De Natura 5: 1031ff), קובע שהלשון נוצרת באורח ספונטני מתוך הטבע האנושי, בדיוק כפי שחיות מפיקות קריאות באורח טבעי... הן גילויים חיצוניים של הטבע הפנימי של האדם... מול ההסתייגות הברורה המזכירה שיש הרבה שפות אנושיות שונות, [לוקרטיוס] משיב שיש מגוון גדול של עמים, כל אחד בעל מאפיינים המיוחדים. לפי הדעה הזאת, המגוון הלשוני הוא אינדקס של השונות של הטבע האנושי".

ראו למשל את העיר קרטחנה בחוף של קולומביה. מדריכי תיירים אוהבים לתאר את ההגייה הקלה של ה-/s/ הסופית בספרדית המקומית כמאפיין שמקורו ברוח החזקה של הים, 'איקוניזציה' שבה התושבים, כמו עירם, מתוארים כסחופי-רוחות

אירוויין וגאל טבעו את המונח "iconisation" כדי לתאר חשיבה מהסוג הזה, שמתאימה ברוב נוחות לאידאולוגיות גזעניות, שבה "מאפיין לשוני איכשהו תיאר או הראה את טבעה או מהותה האינהרנטית של קבוצה חברתית". ראו למשל את העיר קרטחנה בחוף של קולומביה. מדריכי תיירים אוהבים לתאר את ההגייה הקלה של ה-/s/ הסופית בספרדית המקומית כמאפיין שמקורו ברוח החזקה של הים, "איקוניזציה" שבה התושבים, כמו עירם, מתוארים כסחופי-רוחות. בינתיים, ההגייה הכבדה של ה-/t/ האמצעית באנגלית מסמנת, בארצות הברית, איזו מהות בריטית. אלא שהאיקוניזציה של התופעה, על פי שיטתו של קרטילוס, תהיה לחשוב שהצליל הזה הוא ביטוי של מאפיין בריטי אינהרנטי: טרחנות.

בספרה Meaning and Linguistic Variation (משנת 2018) הסוציו-בלשנית פנלופי אקרט (Eckert) בוחנת כיצד אנו נסמכים על האיקוניזציות הללו במאמצינו להבנות זהות חברתית:

"בין אם הדוברת היא נערה מתבגרת שמאמצת מאפיין של נערה מה-Valley כדי למצב את עצמה כיותר 'קולית' מבני השיח שלה, או דייג במרת'ס ויניארד... הממרכז את הגרעין של /ay/ כדי למצב את עצמו כמי שמתנגד לחדירתה של הכלכלה מהיבשת אל תחומי האי, תזוזות בסגנון [הדיבור] הן אידאולוגיות".

במקרה של ההסברים של קרטילוס, הרעיון הוא שהמידע שמילים מבטאות ביחס לעולם לטנטי בצורתן של המילים, ושמובן זה ניתן לחשיפה באמצעות חשיבה מספקת. בכל הנוגע לאיקוניזציות, מה שמדמיינים, באורח שגוי בתכלית, שהוא לטנטי, הוא דווקא מידע הנוגע למי שאומרים את המילים. אירוויין וגאל סבורות שאיקוניזציות נוטות להיות כלולות בפרויקט אידיאולוגי. בדוגמאות שהן דנות בהן, מדובר בכלי נוח במסגרת הפרויקט הקולוניאלי שמבקש לדרג עמים ואנשים על פי גזע.

ההסבר לשמה של העיר הפולנית ראדום הוא מקרה אופייני. העיר היא בעלת היסטוריה ארוכה של אלימות אנטישמית. לכן יתאים מאוד ששמה ייגזר מן הצירוף העברי 'רע דם' (כלומר בעל דם רע)

בספרו Revivalistics (משנת 2020), הבלשן גלעד צוקרמן מבליט דוגמה אחרות של הנוחות האידאולוגית המסופקת על ידי תפישת העולם של קרטילוס, וזאת בנוהג היהודי מימי הביניים לעשות "אטימיתולוגיה" ("גרסה לקסיקלית של אגדה אורבנית", לדבריו של לורנס הורן שטבע את המונח). כך, למשל, ההסבר לשמה של העיר הפולנית ראדום הוא מקרה אופייני. העיר היא בעלת היסטוריה ארוכה של אלימות אנטישמית. לכן יתאים מאוד ששמה ייגזר מן הצירוף העברי "רע דם" (כלומר בעל דם רע), וזאת אכן האטימולוגיה שהוצעה על ידי היהודים בשעתו. ההשלכה היא שאלוהים, כשהוא ברא את השפה העברית, ראה מראש את האלימות שתתרחש אלפי שנים לאחר מכן, בפולין, אירוע שעל פי הגיונו מובנה בתור חלק ממבנה העולם.

ורשה, פולין - כי "פה נלין", אומרת לנו האטימיתולוגיה תצלום: ואליק צ'רנצקי.

אטימיתולוגיות מתאימות לתפישת עולם רחבה יותר, אופיינית לתאולוגיה היהודית, שלפיה טקסטים מסוימים בנויים כחלק מהטבע. בתרגיל רקורסיבי באורח מבלבל, התורה אומרת לנו כיצד היא עצמה ניתנה ליהודים מידי האל. הדבר מובן לעתים קרובות לא כמסירה של התוכן הכללי של הטקסט, אלא כמסירת הרצף המדויק של המילים, דבר שמבצר את מעמדה של התורה לא רק כספר אלא כחלק מהטבע, מעין "קוד מקור" של היקום. תריצו שוב את ההיסטוריה, והתורה תהיה זהה לחלוטין, לא רק בתוכן, אלא מילה-מילה, אות-אות.

התלמוד מספר כיצד המלך תלמי הורה ל-72 מלומדים לתרגם את התורה מעברית ליוונית. כל אחד מהם עבד בחדר משלו. כשהראו את התוצאה לאחר מכן, התגלה שכל התרגומים זהים עד לאות האחרונה. כאילו שהטקסט של התורה הוא אמת לטנטית ביחס ליקום שאפשר לגלותה בדיוק בכל שפה

ברוח הזאת, התלמוד מספר כיצד המלך תלמי הורה ל-72 מלומדים לתרגם את התורה מעברית ליוונית. כל אחד מהם עבד בחדר משלו. כשהראו את התוצאה לאחר מכן, התגלה שכל התרגומים זהים עד לאות האחרונה. כאילו שהטקסט של התורה הוא אמת לטנטית ביחס ליקום שאפשר לגלותה בדיוק בכל שפה.

אותו סוג של נטורליזם לשוני מצוי בהקשרים יומיומיים יותר. אטימולוגיות עממיות באנגלית מספרות שהמילה "bae" – אהוב, בסלנג, היא ראשי-תיבות של "before anyone else". אפילו סיפור אטימולוגי שנשמע סביר בתכלית ביחס ל-SOS, שנאמר שמקורו ב"Save our ship" או "Save our souls" משחק באורח דומה במשחק שבו לוקחים דבר מה אקראי ומתאימים אותו לתוך מערכת אלגנטית. אבל אף אחד מהסיפורים הללו אינו נכון: "bae" הוא קיצור של "baby", ואילו SOS הוא פשוט צירוף שקל במיוחד לזהות אותו בקוד מורס. אלא ששני הסיפורים מרמזים לכך שצורתה של מילה קשורה למשמעותה באופן שהוא יותר ממקרה היסטורי ותו-לא.

וזה אפילו לא ראשי תבות: המוסכמה והדעה גברו על המידע. תצלום: ניקולס נובה

אבל שוב, מה באמת עושות הדעות הללו בסגנון "קרטילוס", בין אם כיומרה מתוך משחק ובין אם כאמונות אמיתיות שאנשים אוחזים בהן מתוך שכנוע עמוק?

המאפיין המשותף להסברים מהסוג הזה, בין אם לשוניים ובין אם בתחומים אחרים, הוא הצבתם של הנושאים המטרידים את האדם כך שהם מוצגים כחלק מהמרקם של הטבע. המהלך מוצג יפה על ידי הבחנה מבית מדרשו של הפילוסוף ווילפריד סלרס (Sellars) בין הדימוי המדעי והדימוי המגולה (manifest). הראשון הוא עולם השדות והחלקיקים הנעים במרחב, עולם שנשלט על ידי חוקים מתמטיים יפהפיים ומדויקים. השני הוא העולם שמאוכלס בחפצים בתחום האנושי: רגשות, אירועים, סיפורים, צעצועים, הפתעות, מלתחות וכן הלאה.

יש חוק שאומר ששני פרמיונים (סוג של חלקיקים) אינם יכולים להיות באותו מצב בעת ובעונה אחת, אבל אין חוק שקובע ששני פיזיקאים בשם פרמי אינם יכולים להיות באותו חדר בעת ובעונה אחת

החוקים היסודיים של הטבע מדברים באורח ישיר על האובייקטים בדימוי המגולה לעתים רחוקות בלבד. יש חוק שאומר ששני פרמיונים (סוג של חלקיקים) אינם יכולים להיות באותו מצב בעת ובעונה אחת, אבל אין חוק שקובע ששני פיזיקאים בשם פרמי אינם יכולים להיות באותו חדר בעת ובעונה אחת. הטבע יכול לדאוג לכך שיהיה ערך אינווריאנטי כמו סך כל האנרגיה במערכת סגורה, אך לא אינווריאנטי כמו כמות האהדה למשחק הטניס בפרו. אהבה למשחקי כדור ונוכחותם של פיזיקאים איטלקים, אינם מוכרזים על ידי הטבע.

יכולנו לדמיין עולם שבו אין זה כך, ומערכות אמונה כמו אסטרולוגיה או גורל נושאות איתן בדיוק את המאפיין הזה המנוגד לעובדות. הדבר נכון גם לגבי סיפורים על מקורם של דברים. רודיארד קיפלינג (ויש לשים לב שהוא היה מאמין איתן בפרויקט הקולוניאלי) כותב את הסיפור "just-so" ("פשוט כך") על מקורו של החדק של הפיל, שנמתח בשעה שהוא מתנגד בעקשנות לניסיונות של תנין למשוך אל מימי נהר הלימפופו. ההיגיון של הסיפור הוא שהמאפיין הזה בגופו של הפיל הוא ביטוי של מהותו, במיוחד של עקשנותו, שגורמת לו לעמוד איתן במקומו, בשעה שהחדק שלו נמשך בכוח על ידי תנין עד שהוא מגיע למלוא אורכו. צורתו הפיזית של הפיל מוסברת במונחי המהות של אופיו, בדיוק כפי שצורת המילה "ראדום" מוסברת על ידי ההיסטוריה הטראגית של המקום שהיא מציינת.

העונש על היבריס מובנה כחלק מהטבע, והוא יבוא בעקבות מעשה של הפרה בדיוק כמו פעולת כוח הכבידה או ההתמוססות של כנפיים מצופות שעווה בחום היוקד של השמש

ה"מטמורפוזות" של אובידיוס קדמו לקיפלינג בכאלפיים שנה, אך הן מגלות את אותה חיבה ללוגיקה ביחס לדימוי המגולה ולמהויות. המארג הרופף של הסיפורים ביצירה מתפתל לו מראשית היקום ועד להופעת האימפריה הרומית, סיפור אחר סיפור. אם פרח נרקיס יפה, הרי שזאת תוצאה מיופיו של האיש נרקיסוס, שהפך לפרח. אירועים מתרחשים לא בגלל כוחות פיזיים, אלא בשל כוח הרצון של גורמים בני-תמותה ושאינם בני-תמותה. התנועה המחזורית של השמש היא תוצאה של רכיבה על מרכבה, בזמן הנכון, שמבוצעת מדי יום על ידי אל השמש הליוס. כשהוא אינו עומד במשימתו, הזמן מתקלקל. וכשאיקרוס נופל אל מותו (במה שאנו מכנים היום הים האיקארי) לאחר שהוא עף קרוב מדי לשמש, זו הצבעה על חוק אחר: העונש על היבריס מובנה כחלק מהטבע, והוא יבוא בעקבות מעשה של הפרה בדיוק כמו פעולת כוח הכבידה או ההתמוססות של כנפיים מצופות שעווה בחום היוקד של השמש.

"המעוף של איקרוס" (1635-1637), יעקב פטר גובי, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

דבר אינו אקראי, ולכל דבר יש הסבר שקושר עניינים אנושיים אל עצם המארג של הטבע. אדם פראי אינו דומה לזאב אלא הוא ממש זאב, שמהותו הפראית נחשפת בגלוי. מטמורפוזה במקום מטפורה.

גם תאוריות מדעיות ביחס לעולם, באורח שאינו שונה ביותר ממה שאובידיוס עושה, מציירות תמונה שבה המהומה הפורחת והמזמזמת של העולם שאנו צופים בו היא תוצאה של כוחות וחוקים לטנטיים. אלא שההבדל העיקרי, החשוב, הוא שהחוקים הללו נוטים שלא לדבר על הדימוי המגולה.

אם תריצו את ההיסטוריה פעם נוספת, ועל אף הדינמיקה של התחרות והאבולוציה תחזור על עצמה, לא סביר שתראו את בני האדם מופיעים כמין בטבע

תורת האבולוציה אינה מסבירה את המגוון בתחום החי והצומח במונחים של קבוצה קבועה, מוגדרת מראש ובלתי משתנה של צמחים ובעלי חיים, שנוצרו בידי איזה מעצב כמו-אנושי, אלא כתוצאה של תהליך של ברירה טבעית. אם תריצו את ההיסטוריה פעם נוספת, ועל אף הדינמיקה של התחרות והאבולוציה תחזור על עצמה, לא סביר שתראו את בני האדם מופיעים כמין בטבע. בתפישת העולם של "המטמורפוזות", לעומת זאת, אם תריצו שוב את העולם, לא רק שתקבלו את אותם המינים, אלא גם את אותן התרבויות, את אותה האימפריה הרומית, ואת אותו קיסר, אוגוסטוס, שולט בה.

הלשון אינה יוצאת דופן מבחינת האופנה הזאת. בראשית המאה ה-20, פרדינן דה סוסיר קבע את "אקראיות הסימן" כעיקרון יסוד של הבלשנות. הוא התכוון בדיוק למה שהתכוון הרמוגנס: שהצורה הצלילית של מילה קשורה למשמעות בקשר של אקראיות גמורה. ועם כל הפיקחות של קרטילוס, לא קשה לראות שסוסיר, וגם הרמוגנס, צודקים. הגל ושלגל לא עסקו במקצועות דומים כיוון שהשמות שלהם נחרזו, ואי-אפשר לפצח את המשמעות של המילה wind על ידי כך שנאמץ את המחשבה. אנחנו פשוט צריכים לדעת למה היא מתייחסת. אם תריצו מחדש את ההיסטוריה האנושית, עדיין יהיו שפות, אך האופן שבו מילים ומשמעויות יתייחסו אלה לאלה יהיה שונה לחלוטין.

לשון עשויה להראות קשר אקראי בין מילים ומשמעויותיהן, אך קיומה תלוי בכך שדובריה ינהגו כאילו שהקשר הזה הוא איכשהו טבעי

אלא שיש בלשון משהו משונה שהערכת האקראיות הזאת אינה קולטת. לשון עשויה להראות קשר אקראי בין מילים ומשמעויותיהן, אך קיומה תלוי בכך שדובריה ינהגו כאילו שהקשר הזה הוא איכשהו טבעי.

הרעיון בדבר מוסכמה חברתית טמון בליבה של המוזרות הזאת. העובדה שאנשים באנגליה נוהגים בצד שמאל של הכביש היא מוסכמה. הצבעים והגזרות של בגדים שגברים ונשים לובשים, בהתאמה, הם מוסכמה. כשישים שנה לאחר סוסיר, הפילוסוף דייוויד לואיס אפיין את המוסכמה בין סוג של גורם פועל והתנהגות שהנה יציבה, מה שידוע ברבים, כמובן, כ"אקראי".

המוסכמה בדבר נהיגה בצד שמאל יציבה במובן זה שאנשים באנגליה אינם קמים בבוקר יום א' ומחליטים כולם לנהוג בצד ימין. היא ידועה באופן קולקטיבי, במובן זה שהם לא רק יודעים באיזה צד של הכביש לנהוג, אלא שהם מנצלים את העובדה שכל האחרים יודעים זאת גם הם – כך שאין צורך לחשוש מפני התנועה שתבוא מולנו כשאנחנו נוהגים בצד שמאל. ולבסוף, המוסכמה אקראית במובן זה שאין דבר הכרחי בעובדה שהמוסכמה בחרה את הצד השמאלי ולא את הימני. אין שום דבר הקשור לצורת הכבישים, או לנוף האנגלי הירוק והנעים שמכריחה אותם לנהוג בצד שמאל. למעשה, אתם יכולים לנסוע לארצות אחרות ולראות את תנועת כלי הרכב מתנהלת ללא דופי בצד ימין. תריצו שוב את ההיסטוריה והדברים אולי ייגמרו אחרת. (אילו הייתם קרטילוס, לעומת זאת, הייתם יכולים לטעון שנהיגה בצד שמאל משקפת מבט שמאלה, אל האוקיינוס האטלנטי והעולם החדש, ושהיא לא הייתה יכולה להיות אחרת).

לכולם ברור באיזה נוהגים. מה טבעי יותר? תצלום: לוקו סטיב

כל זה הגיוני על פניו, אך מעורר שאלה קשה: כיצד מלכתחילה נוצרת מוסכמה? הסיבה שמדובר בשאלה קשה היא שמוסכמה היא דבר שידוע לכל. וזה לא כמו לומר שכל אחד יודע את הדבר באופן עצמאי. למשל, דמיינו שאתם במסיבה, ובצדו האחר של החדר אתם רואים אדם שמשתתף באותם שיעורי ריקוד שאתם השתתפתם בהם בחודש האחרון. מעולם לא שוחחתם. רוצה המקרה ואתם יודעים את שמו של האדם הזה, וכמובן האדם הזה יודע את שמו שלו. ועם זאת, על אף ששניכם יודעים את שמו של האדם הזה, אין מדובר בידיעה כללית שהיא נחלת כולם. אין לכם מושג אם האדם הזה יודע שאתם יודעים, למשל, או אפילו אם הוא בכלל יזהה אתכם.

כיצד הופך מידע לידיעה כללית? השאלה מטרידה במיוחד כשהמוסכמה היא הלשון. הרי בסופו של דבר, לשונות הן קתדרלות של מוסכמות

אם כך, כיצד הופך מידע לידיעה כללית? השאלה מטרידה במיוחד כשהמוסכמה היא הלשון. הרי בסופו של דבר, לשונות הן קתדרלות של מוסכמות. כל לשון היא יחס עצום בין צורתן של מילים (בעצם, של רצפי מילים) ובין המידע שהמילים הללו נושאות ומביעות. באנגלית, המילה water מציינת ברגיל נוזל מסוים, והאופן שבו אתם מבטאים אותה קושרת ברגיל בינכם ובין מקום מסוים, מעמד חברתי מסוים וכן הלאה.

לשונות מתאימות היטב לאפיון של לואיס. אנגלית, למשל, יציבה. על פי רוב איננו מחליטים, בהמונינו, להתחיל לקרוא למים milk  (אם כי כמו קרחונים שמפלסים לעצמם דרך בהרי האלפים, לשונות משתנות על פני הזמן). היא גם ידועה באורח קולקטיבי. אנחנו מנצלים את ההנחה הזאת שכל האחרים פועלים על פיה, בהבנה שהלשון שאנחנו מייצרים תובן על ידי בני השיח שלנו, ולהיפך, ושלא נמצא את עצמנו צורחים את המחשבות, הרגשות והדעות שלנו בפני מאזין שאינו מבין ואף מוכה במבוכה. והלשון אקראית, בדיוק במובן שסוסיר והרמוגנס הצביעו עליו. כפי שאומר אריסטו ב"על אודות האינטרפרטציה": "לכל משפט יש מובן, אם כי לא ככלי של הטבע, אלא כפי שראינו, מכוח מוסכמה".

אם כך, כיצד נוצרת שפה? החידה הזאת היא שהפכה, מבחינה היסטורית, את הדעה של קרטילוס לכל כך מתקבלת על הדעת, הדעה שלפיה המילים קיבלו את מובנן ממקור טבעי כלשהו, "גילויים חיצוניים של טבעו הפנימי של האדם". כי אם לא כך, כיצד?

מאיר עיניים בנקודה הזאת לחזור לדוגמה על אותו מכר במסיבה ששמו עדיין אינו נחלת הכלל. כיצד הוא יכול להפוך לנחלת הכלל, לדבר שהכול יודעים? הכרזה היא דרך אחת. הוא יכול לגשת אליכם ולומר: "אני מזהה אותך משיעורי הריקוד: אני לזלי!", ומאותו רגע ואילך, עובדת היות זה שמו הוא ידע משותף בין שניכם. אבל יש דרך אחרת, הרבה יותר מעניינת, שבאמצעותה שמו של האיש יכול להיכנס לתחום המשותף. אתם ניגשים לאדם האמור ואומרים: "היי לזלי, מה העניינים?" אתם פשוט מניחים מראש שעובדת היות שמו לזלי היא דבר הידוע לכל. סביר שלזלי ייענה להנחה המוקדמת הזאת ויאפשר לה להתקיים, וימשיך את השיחה כשהעובדה שאתם יודעים את שמו מתקבלת כידע משותף. כלומר, על ידי התנהגות כאילו שהדבר הוא כבר ידע משותף, הוא כזה כעת ויישאר כזה גם בעתיד. זה הדבר המשונה: אפשר לגרום לכך מכוח הרצון על ידי אמונה שהדבר כבר היה שם.

נעים מאוד, חיפושית עם שתי רגליים, כולם יודעים. תצלום: דריו פריני

הלשון, בכללותה, היא חתיכה הרבה יותר מורכבת של ידע משותף. והיא מתפתחת באמצעות מנגנון דומה. בכל פעם שמישהו מדבר אלינו, בחירת המילים, נימתן, הביטויים שהאדם הזה משתמש בהם וכן הלאה – כולם מניחים לשון, ואנו מקבלים זאת, מאמצים זאת ומתארגנים בהתאם. אלא שכול האחרים עושים את אותו הדבר, שהרי הם מקבלים את השפה שאנחנו מפיקים ומתארגנים בהתאם.

הניסיון המתמיד, מצד כל אחד ואחת מאיתנו, לקבוע את טבעה של לשוננו הוא הכוח שמעצב אותה על פני הזמן. הכול נוהגים כאילו הכללים כבר ידועים לכל, ואז – וזה החלק המוזר ביותר! – הם מנסים לגלות, בהדרגה, מהו הידע המשותף הזה

בקיצור, הניסיון המתמיד, מצד כל אחד ואחת מאיתנו, לקבוע את טבעה של לשוננו הוא הכוח שמעצב אותה על פני הזמן. הכול נוהגים כאילו הכללים כבר ידועים לכל, ואז – וזה החלק המוזר ביותר! – הם מנסים לגלות, בהדרגה, מהו הידע המשותף הזה. התמונה הזאת שונה באורח בולט מפעולה כמו קביעת מיקומו של כוכב לכת, או קביעת משקלה של עוגה גדולה – מצבים שבה יש עובדה שנפרדת לחלוטין מהאמונות שלנו ביחס אליה, עובדה שאפשר לשחזר אותה על ידי חקירה באמצעות טלסקופים ומאזניים.

כאשר זוכרים את כל זאת, קל יותר לראות מדוע מוסכמה יכולה להיראות כאובייקט של הטבע, שכן התהליך הממשי שגורם לה להתגבש בהחלט אינו אינטואיטיבי. המחשבה הזאת נוסחה על ידי ג'ודית באטלר. היא אמנם באה ממסורת שונה, ונסמכת על רעיונות של סימון דה בובואר, אדמונד הוסרל ומוריס מרלו-פונטי, ולא על הפילוסופים האנליטיים שלואיס שאב מהם השראה, והיא אינה מדברת על הלשון אלא על מגדר, התחום שהיא חוקרת. הדעה מסוג "הרמוגנס" – מגדר כמוסכמה – הייתה תמה מרכזית בהגות הפמיניסטית הרבה לפני באטלר, כמובן. בהגות הפמיניסטית הזאת המגדר עולה מתוך תהליך היסטורי מורכב ולאו דווקא ברור ואינו קשור באורח ישיר או בקשר שאינו ניתן לשינוי למאפיינים ביולוגיים.

אלא שאפילו יותר מהלשון, המגדר נתפש היסטורית כמה שנושא בדיוק קשר כזה עם הביולוגיה, בדיוק ברוחו של הנטורליזם של קרטילוס. בטקסט של באטלר משנת 1988, היא מעלה השערה באשר לסיבות לכך:

"ההסכמה בשתיקה, הקולקטיבית, לבצע, לייצר ולתמוך במגדרים בדידים וקוטביים כבדיות תרבותיות מעורפלת על ידי אמינותה של היצירה שלה עצמה. יוצרי המגדר מוקסמים ונשבים על ידי הבדיונות שלהם עצמם, כך שההבניה כופה את האמונה שלנו בצורך ובטבעיות שלו".

בכל פעם שמישהו מתאים לנורמות החברתיות המצופות מגברים, למשל על ידי כך שהוא מתאפק מלבכות, הדבר מספק ראיות לדעה שהנטיות הללו בוודאי מובְנות באורח טבעי בהיותו של אדם גבר

מה שבאטלר אומרת הוא שכללי המגדר מקוימים באורח אדוק עד כדי כך שנראה שהם חייבים לנבוע ממקור מולד כלשהו. בכל פעם שמישהו מתאים לנורמות החברתיות המצופות מגברים, למשל על ידי כך שהוא מתאפק מלבכות, הדבר מספק ראיות לדעה שהנטיות הללו בוודאי מובְנות באורח טבעי בהיותו של אדם גבר. מראית העין של הטבעיות ביחס בין מין למגדר היא תוצר משנה של הצלחתה של המוסכמה.

הכללי הופך לאינדיווידואלי וגם להיפך, בתהליך מתמיד שמזין את עצמו: "דיוקן אישה צעירה" (1485-1490), סנדרו בוטיצ'לי: . תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

אנחנו ניגשים לשפה כאילו יש לה צורה אמיתית שיש לעמוד על טיבה, ובכך שאנחנו חופרים ומחפשים את הצורה הזאת, אנו יוצרים אותה

אותה התובנה מספקת לנו תשובה לשאלה מדוע כה מרבים לעשות נטורליזציה לשפה: כיוון שאנחנו מתנהגים כאילו המוסכמה היא טבעית, ובכך אנחנו מחזקים את ההשערה הזאת והופכים אותה לסבירה. אנחנו ניגשים לשפה כאילו יש לה צורה אמיתית שיש לעמוד על טיבה, ובכך שאנחנו חופרים ומחפשים את הצורה הזאת, אנו יוצרים אותה.

התפישה הזאת של טבעיות ניכרת לא רק באיקוניזציות ובאטימיתולוגיות, אלא ברעיון שיש צורה אמיתית של שפה, צורה שנשחקת וקמלה באיטיות בידיו של הדור הצעיר, ושיש להציל אותה על ידי מאמצים לשלוט בשימוש רשלני בשפה – תלונה שנשמעה עוד בימיו של קיקרו, ולא חדלה להישמע מאז ועד היום.

בסופו של דבר, הכול חוזר לדימויים, לדימוי המדעי ולדימוי המגולה. מוסכמות חיות בדימוי המגולה, אך אנו זקוקים לקיומן לשם העמדת הפנים הקולקטיבית שהן מצויות בדימוי המדעי. אבל אולי הדרך הטובה ביותר להבין את כוח המשיכה האינטואיטיבי של הדעה של קרטילוס היא להביא את הסיפור על אותו אנגלי שמנסה להראות את עליונותה המהותית של שפתו. בצרפתית, כך טוען האנגלי, כף נקראת cuillère בעוד שבספרדית היא נקראת cuchara, ובעברית "כף". אך באנגלית היא נקרא בדיוק מה שהיא באמת: a spoon!

רובן כהן-גורדון (Cohn-Gordon) הוא כותב וחוקר בתחום הבינה המלאכותית, שעוסק ביישום טכניקות של למידת מכונה למודלים בייזיאניים של שפה וראייה. הוא מתגורר באמסטרדם.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מתוך "מודל אישה עומדת" (1931), וילהלם לונדסטרום, המוזיאון לאמנות בארהוס, דנמרק. תצלום: Ole Hein Pedersen, ויקיפדיה