מינכן

ברחוב קלנזה, אחד הרחובות שיוצא מגרטנרפלאץ, איפה שישבה מסעדת "ברכה", פתחו באר. הזמן הוא 2013. המקום: מינכן, גרמניה. העיר שבה חייתי ובה לימדתי פילוסופיה יהודית וכתבתי את הרומן הראשון שלי ואליה אני שב אחת לזמן, למשך כמה שבועות, כדי לאפס את המחשבה, כדי לרוקן את הראש, כדי לקנות מוזיקה וספרות ועוד כל מיני דברים, בכל מיני חנויות ישנות וקטנות ודחוסות ומלאות אבק שנדמה שכאילו נעלמו מהעולם המהיר, הקפיטליסטי, ה"רדי מייד", ה"מסודר", הזה שמתעצב על פי ערכים שיווקיים, כלומר - "איך לדחוף כמה שיותר". חנויות שעדיין קיימות כאן במינכן, ובישראל פחות או יותר נעלמו. לא קיימות יותר. גם בתל אביב ובירושלים. אלפי דיסקים משומשים, מסודרים שורות שורות, במחירים זולים, כמעט מגוחכים. אפשרות למסע כמעט אינסופי שלוש דקות מהבית.

אנחנו הולכים ברחוב עם אנדי שמדבר על סוציאליזם מול קפיטליזם ועל ה"חשיבות הקריטית במהפכה אמיתית, בהתרחשות שלה, מהפכה שתשנה את העולם באמת, כזו שתאחד את כל מעמד הפועלים, שתבהיר לו שהעניין המעמדי-כלכלי הוא הסיפור האמיתי, לא העניין הלאומי ולא שום עניין אחר ושאם יש משהו שאולי, מתישהו, יהיה שווה למות בעבורו זה העניין הזה". אחר כך הוא מדבר על הניכור הבלתי אפשרי של העולם מעצמו ועל זה שבני אדם רגילים, לא עשירים, עסוקים כל הזמן בלהחזיק את הראש מעל המים ובלעבוד בלי סוף בשביל איזה בוס נעלם שסוחט אותם עד טיפות הזיעה האחרונות ועל העובדה שרוב בני האדם כבר לא מכירים את התחושה האמתית, הצלולה, של לעשות דברים בשביל עצמך. "זה כמו אישה ששונאת את הגוף שלה", הוא אומר.

אני מקשיב לו, לאנדי, וחושב על הלהט שלו, על העובדה שהוא באמת מתכוון לדברים שהוא אומר גם אם הוא לא באמת יודע או יכול להגשים אותם ואפילו יותר מזה: גם אם הוא לא באמת רוצה להגשים אותם. גם אם הוא רק אוהב את הרומנטיקה הזו של לדבר על דברים גדולים, על מהפכות, בקול נרגש אגב עישון מקטרת או שתיית קפה באיזה בית קפה שפרוס על הרחוב. אחר כך אני חושב על התמימות שלו. אני אומר לו שלדעתי המודל הסוציאל-דמוקרטי הוא היותר נכון והוא מתחיל להסביר לי שוב מההתחלה על זה שהסוציאל דמוקרטים של היום הם לא מה שהתנועה הזו הייתה פעם, ועל זה שפעם הסוציאל דמוקרטים הגרמנים היו הסוציאליסטים האמיתיים, ושאפילו מרקס העריך אותם, אבל שמאז השתנה הרבה מאוד והיום במפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית רק השם קשור איכשהו לסוציאל דמוקרטיה וכל השאר הוא קפיטליזם של ממש. " הם לא שונים בכלום מהקפיטליסטים האמריקאים", הוא אומר. "גרמניה של היום רחוקה מיליון קילומטר ממה שהיא הייתה פעם", הוא אומר. " אני יודע שאני בחיים לא אצליח לחיות ברמת החיים שגדלתי בה", הוא אומר. "תראה מה הם עשו ליוון", הוא אומר.

"כאן הייתה 'ברכה', לא?", אני חותך אותו מהדיבור הלוהט שלו, המאוד מרוכז, כשאנחנו עוברים פתאום, בהיסח הדעת, מול החלון הגדול, הייחודי, של המסעדה ההיא. אנחנו נעצרים ומסתכלים עליה מהצד השני של הכביש. העיצוב של הבאר החדש זהה כמעט לחלוטין לעיצוב של "ברכה": אותם ספסלים ארוכים, אותה פינת ישיבה בכניסה. אין חנוכייה בחלון, אין מגן דוד עשוי נחושת תלוי על הקיר, אין ארון חום, גדול, מלא במוצרים "לא מתקלקלים" מישראל כמו עוגות הבית למיניהן או ערגליות או חלב עמיד או צנצנות גפילטע פיש או קופסאות שימורים של חומוס או תירס או חמוצים מכוסות אבק. גם אין דגל ישראל גדול שמחובר לקיר בשני מסמרים.

במסעדת "ברכה" היה תלוי על הקיר דגל ישראל גדול במיוחד. מי שנכנס לא יכל להתחמק ממנו. הוא היה חלק מהמהות. כאילו מסעדה יהודית, כשרה, כזו שקוראים לה "ברכה", חייבת לקשור את עצמה לישראל. למדינה. כאילו מסעדה כזו היא לנצח סוג של נציגות ישראלית במרחב זר. כאילו המרחב הגרמני הוא לנצח "זר". כאילו יהדות שווה ישראליות. כאילו לא היה עם יהודי לפני המדינה היהודית. כאילו "גולה" היא לנצח בדיעבד. בטח אחרי השואה, בטח אחרי שיש "מדינת ישראל". ולא, העניין הזה כמובן לא ייחודי דווקא לברכה או למינכן או לגרמניה. לך לכל מקום, כמעט: דגל ישראל לנצח יתקע בך מבט מהקיר.

התודעה הישראלית יוצרת קשר מובהק בין ישראל לבין יהדות. הרעיון הציוני הפך את ישראל (חילונית) לאפשרות היחידה של האדם להגשים את היהדות (דת) שלו באופן מלא. כל "יהדות" אחרת נחשבת במקרה הטוב לחסרה. ואני שואל את עצמי אם האפיון הזה היהודי-ישראלי-זר הוא מה שגמר את "ברכה". האם ביקום אחר שבו "ברכה" הייתה לא יותר מעוד מסעדה שהיא במקרה גם כשרה ושבמקרה חלק מהקהל שלה הוא מן הסתם כזה שמחפש אוכל כשר, בלי קשר מובהק לישראל או לישראליות או לקהילה היהודית, האם גם במצב כזה היא הייתה מסיימת על הפרצוף. אני שואל את עצמי אם העובדה שהיא הייתה מקום מוזנח עם אוכל בינוני, היא נגזרת של התודעה שלה כמסעדה יהודית, כלומר, "תן להם דגל ישראל, תן להם חנוכייה, עזוב אותך מהאוכל". כלומר, מסעדה מנותקת מהמרחב שבתוכו היא פועלת, מנוכרת אליו (אסתטית, מהותית). אני חושב על מסעדות הודיות או סיניות או צרפתיות: האם הן מרגישות את עצמן כנציגות, כקונסוליה תרבותית. הרי זה עסק, הרי זה מקום שצריך למכור אוכל טוב במחיר רווחי ולתת שירות טוב לצרכן שלו. זה הכל. לא יותר, לא פחות. דגל ישראל על הקיר זה לא צריך להגיד שום דבר מעבר לפולקלור.

***

הבאר שפתחו במקום "ברכה" באמת נראה אותו דבר. גם כשאנחנו חוצים את הכביש ונכנסים ומתיישבים באותה פינה שבה הייתי מלמד מדי חמישי את ההפטרה של אותה שבת עם פירוש המלבי"ם. הכל נראה אותו דבר, אני חושב לעצמי. אבל המהות. הלכה המהות. אין כאן, כמובן, "חלות לשבת", במחיר מופקע שההצדקה הכלכלית היחידה שלו היא סנטימנטאליות (והעובדה שזה אחד המקומות היחידים שמוכר לחם כשר מובהק). ואין כאן, כמובן, מוזיקת החזנות ברקע: אותו דיסק שוב ושוב. אותו קול גבוה בהגייה אשכנזית, שר קטעים מתפילות הימים הנוראים כשמשה, הבעלים של "ברכה", שר יחד איתו. וגם אין כאן, כמובן, אותו, את משה, יוצא ונכנס למטבח בכרס מוטלת לפנים ושיער מפוזר, לבוש באפודה גדולה ממידותיו הגדולות, רוטן על הלקוחות, מדבר עברית טובה, קולחת, כמו דמות מסרט ישראלי של שנות השישים. עברית כזו שמעידה על זה שפעם, אולי, לאיזה רגע אחד במסע החיים הכל כך מטושטש שלו, הוא חי בישראל. או לפחות חשב על זה.

העברית הישנה של משה, זו שנתקעה אי שם, זו שנשמעת כמו מחזה של קישון, מלמדת משהו על התלישות שלו, אני חושב לעצמי. העברית שלו מסבירה, אולי, בין היתר, את הפיצול, את המבט הכבד והמפוחד בו זמנית, את הרצון המבוטא במילים, בקללות, מצד אחד להתנתק מהקהילה היהודית, מהממסד היהודי, מה"שחיתות היהודית", ומצד שני: את חוסר היכולת לעשות את זה. כלומר, התלות הבלתי אפשרית בהגדרה הרשמית שלו כיהודי, כחלק מממסד יהודי, כאחד שיש לו תווית "יהודי" מעל הראש. כאילו הממסד מכונן את היהודי ולא להיפך.

אני חושב על יהודי אחר שהכרתי כאן, במינכן, יהודי שלא יכל לסבול לשבת ב"ברכה" (רוב היהודים לא ישבו ב"ברכה". חוץ מהגבאי של בית הכנסת המרכזי שהיה יושב שם ורוטן שעתיים ביום ואז הולך הביתה. ככלל, רוב היום, המסעדה הייתה ריקה). בפעם היחידה שראיתי אותו שם הוא ברח תוך חמש דקות כשהוא משיב בהבעה של גועל על ה"למה" שלי. למען האמת, גם ה"למה", לא היה יותר מנימוס. הבנתי את הבעת הגועל שלו, היא לא הפתיעה אותי. ולא, אני לא חושב שהגועל הזה היה רק מעצם המקום, או האוכל, או הריח הרע שמילא את החדר. ריח של חדר אוכל בפנימייה. הגועל היה במובן עמוק יותר. הבעת הגועל נבעה ממקום עמוק יותר. מקום שאז, אחרי כמעט שנה של מגורים בעיר הזו, אחרי כמעט שנה של היכרות עם סוגי היהודים השונים שבה, הרגשתי אותו מהרבה אנשים במרחב הזה, היהודי-גרמני. מה זה המקום הזה? חשבתי אז ואני חושב גם עכשיו שהוא עצם האפיון היהודי המובהק, עצם הדגל ישראל שתקוע על הקיר, עצם זה שכולם יכולים לעבור ולראות. ולא, זה לא קשור ל"שנאה עצמית" או לפוליטיקה. ההפך. אותו האדם הזה שאני מייחס לו את הגועל המהותי הזה, אם תשאל אותו, במודע שלו, במה שהוא מבטא בקול, הוא הפך ה"שנאה עצמית", הוא גאווה יהודית מובהקת (משתתף בחוגים של יהודים-נוצרים וכו', נלחם באופן אקטיבי באנטישמיים).

יהודי כרסתן, ברוקר מבוסס, נוסע במכונית יקרה, מתלונן קבוע על פרנסה ובכלל. יליד וינה, תושב מינכן. מישהו אמר לי עליו פעם שהוא "יהודי וינאי קלאסי". כששאלתי מה הכוונה, הוא לא ידע להסביר לי במילים. עם הזמן, כשהכרתי אותו, גם אני קראתי לו "יהודי וינאי קלאסי". משהו במחוות הגוף, בקול, בדרך הביטוי, בדיבור המתוק, מתוק מדי. בנאדם טוב, כוונות טובות. אני חושב עליו עכשיו בהקשר הזה של הזהות היהודית, בהקשר הזה של "ברכה", בהקשר של "מדינת ישראל", של היהודיות מול הישראליות, של היהודיות מול עצמה, של הצורך להיות חלק ולא להיות חלק באותו זמן, של הרצון לבוז, לזלזל, לבטל כמעט, ותוך כדי להיעלב אם לא נותנים לך עלייה לתורה כי אתה נשוי ללא יהודייה. בהקשר הזה של הרצון להיות גרמני לחלוטין בלי להיות גרמני בכלל. של התחושה שאתה חלק מהסיפור הישראלי רק בגלל שאתה מחזיק דירה בתל אביב. של הרצון להחזיק דירה בתל אביב רק כדי להיות חלק מהסיפור הישראלי.

אני זוכר שבאחד הויכוחים שלנו הוא קרא לי חצי בצחוק חצי ברצינות "עוכר ישראל". אני זוכר את ההבעה שלו, את ההרצנה, את הגבות המתכווצות, ואז, אחרי כמה שניות, את החיוך הדק נפרס כשהוא אומר לי באנגלית מעורבבת בעברית: "אז אתה בעצם 'עוכר ישראל'". "כן", אמרתי לו אז, "עוכר ישראל". זה היה כי אמרתי לו שאני חושב שישראל צריכה לעשות את כל מה שהיא יכולה כדי להגשים את הפתרון הזה של "שתי מדינות לשני עמים". הוא חשב שאסור לישראל לוותר "על מילימטר אחד".

הרבה פעמים ניסיתי לשאול אותו על המורכבות הזו, על המשיכה והדחייה. על הצורך להביע באופן הנחרץ ביותר את הקשר שלך לישראל (נחרץ לנצח שווה ימני) ולתרום למוסדות בה, בלי יכולת אמיתית לסבול אותה, אפילו לא לחמש דקות כשאתה יושב במסעדה היהודית ההיא, הקצת מלוכלכת, הזו שנראית כל כך שונה מהמסעדות הגרמניות שאתה אוכל בהן בדרך כלל. זו שדגל ישראל גדול תלוי לה על הקיר. לקום בבת אחת, בקול גדול, להגיד שאתה הולך ולעשות את הבעת הגועל הזו. אף פעם לא באמת הצלחתי לשאול, ואף פעם שברי השאלות שלי לא באמת זכו לתשובה אמיתית, ישירה. היכולת לנתק את עצמך מהמציאות שבה אתה חי, כלומר, היכולת לא לתת דין וחשבון לעצמך, לאמונות שלך, לסתירה בניהן, היכולת לטשטש את זה או על ידי שקיעה אל תוך עצמך או על ידי צעקות ("רעש"), היא אחת מנקודות הדמיון בין הישראלי לגרמני, אני חושב לעצמי עכשיו את מה שחשבתי כבר כל כך הרבה פעמים.

אחר כך אני חושב על אשתו של משה ברכה. אני נזכר בה: רוסיה, נאה, שיער קצר, עיניים בהירות. מתקשרת עם הלקוחות באנגלית. בהתחלה לא חשבתי שהיא יהודייה. אחר כך מישהו אמר שהיא יהודייה רוסיה ושהוא לא יודע אם משה הכיר אותה כאן או במקום אחר. במינכן יש הרבה יהודים רוסים. רוב הקהילה היהודית היא כזאת, פליטים של אחרי נפילת החומה. שאר הקהילה מורכבת ממיעוט של גרמנים ממש, כאלה שהמשפחות שלהם שרדו את השואה וחזרו אליה, או מיהודים מזרח אירופים שהגיעו בשנים הראשונות שאחרי המלחמה. הקשר של חלק גדול מהיהודים הרוסים ליהדות שלהם במובן של דת, של תרבות, כמעט ולא קיים. הם הגיעו לגרמניה בזכות השיוך הזה ולכן הם חברים בקהילה. לא יותר. חלק מהם מנסים להבין את הזהות החדשה שהודבקה להם.

אני חושב עליהם, על משה ואשתו. כל-כך שונים. לא הייתי מחבר ביניהם. ועדיין. הנה הוא רוטן כלפיה, הנה הוא זורק לה, מתחת לעיניים עייפות ושפה משתרבבת כלפי מטה, כמה מילות חיבה ברוסית. הנה הם צוחקים יחד. הנה הוא צועק על לקוח שאם לא מתאים לו אז שיסתלק, הנה היא מרגיעה אותו ושם לו יד על הכתף העצומה שלו, הנה הוא מוריד לה את היד והולך בזעם למטבח להמשיך את אפיית החלות. הנה היא הולכת במבט מיואש. הנה היא מחייכת חיוך מתנצל. עכשיו, בבאר, מתנגנת מוזיקת ג'אז. פשוט, בסיסי, לא משהו שמאתגר את האוזן, לא משהו שיכול ללמד משהו על אופי. עוד מקום במרחב הזה העמוס בארים ובתי קפה ומסעדות. לא יותר.

את המגן דוד שעל הקיר, החליף צלב גדול, צבוע זהב. כאילו כדי לתת קונטרה ליהדות שהשפריצה פה פעם, רק לפני שנתיים, מכל פינה. ולא, אין קשר לגזענות, כמובן. נטו עסקים. נטו ההבנה שחשוב להבחין בין מקום חדש, "התחלה חדשה", לפגר שהיה פה פעם ועכשיו זרוק לך תדע איפה, לך תדע אם עדיין בחיים. את משה החליף, כנראה, הבחור הקירח עם קול הצרוד, שלובש משקפי פלסטיק שחורות, ומעשן עכשיו בכניסה כשרגליו המסוכלות מבליטות נעליי בד סגולות. העיניים שלו לא מפוחדות. המבט שלו מעיד שהוא מפה, שהוא לא מסתכל אל שום מקום אחר. שהוא מבין את השפה, את הסאב-טקסט. שהוא חי על נקודה, לא על קו, לא בין מקום למקום.

***

"ברכה", לא הייתה חלק מהקהילה היהודית באופן רשמי. כלומר, היא לא קיבלה כסף, סבסוד. סתם בנאדם שהחליט לפתוח מסעדה יהודית כשרה לאלה שבאים לעיר הזו, לאלה שחיים בה, לאלה שרוצים אוכל כשר. מסעדה ליהודים. התפריט היה בסיסי, האווירה הייתה עיירה פולנית נידחת. גם הניקיון כאילו נלקח מאותה עיירה, מאה שנים קודם, איפשהו במזרח אירופה. משה תמיד רטן על הסירוב של הקהילה להכיר בו. אני לא יודע אם היה בזה איזה עניין מעבר לכסף , אבל כשהוא דיבר על זה הוא נשמע כאילו האבא העשיר שלו מחק אותו מהצוואה. אני מתחיל את המסע שלי אל תוך "מינכן", כלומר, אל תוך הזיכרון שלי ממנה, אל תוך מצב התודעה הזה של אדם, יהודי, צעיר, קצת אחרי צבא, בעיר זרה, באירופה, בגרמניה, דווקא מפה. דווקא מ"ברכה". טקסטים שמנסים לגרד משהו מהמקומות, המצבים, המחשבות.

המסע הזה אמור להיות מסע אל התודעה מתוך מחשבה שהמפגש הזה, הגירוד הזה, יכול ללמד משהו על התודעה עצמה, על מרחב הקיום שלה, על המקום שבו היא צמחה. "ברכה" הייתה הנקודה הראשונה בכרוניקה שלי בעיר הזו, אז, לפני כמה שנים, כשהגענו שני בחורים מישראל, ורב אחד, שבאו לשנה אחת ללמד יהדות, פילוסופיה יהודית. את התיאור הזה של הבאר שהחליף את המסעדה הכשרה, אני כותב עכשיו, אחרי אותה שנה, ואחרי שמאז ביקרתי בה שוב ושוב, מנסה לפגוש בה משהו שספק אם אפשר לפגוש, שספק אם קיים, משהו שהוא אולי השאיפה האנושית הגדולה ביותר ובו בזמן גם הפחד הגדול ביותר: זהות וחוסר זהות. אפיון וחוסר אפיון. עיניים מכירות ועיניים זרות. "בית" ו"חוץ". אני מגלגל עכשיו, בחדר העבודה בירושלים, את הבוקר הראשון ההוא, אז, אחרי שנחתנו, אחרי שיצאנו מהטרמינל ל"חוץ" הקפוא ורכסנו עד הסוף את המעילים שהבאנו מהארץ. אני נזכר בנו אז, ביום הראשון ההוא, אחרי ששמנו את התיקים בדירה, נכנסים ל"ברכה", לאכול ארוחת בוקר: חביתה מאבקת ביצים , לחמניות מחוממות ברשלנות, שאריות מהחלות לשבת שהחזיקו מעמד בפריזר עמוס מוצרים כשרים, ירקות חתוכים גס, מיץ. מאז אכלנו בה רק עוד כמה פעמים בודדות. קנינו בה חלות כמעט מדי שישי. אני נזכר בעצמי מסתכל מהחלון ובוחן את הרחוב המתנהל בקצב הרגיל של רחוב בשעת בוקר, אני נזכר בעצמי מסתכל על איש מבוגר עם מקטרת וצעיף אדום, אני נזכר בעצמי מרגיש איזו צביטה לא מזוהה בבטן. אחר כך משה ברכה שואל אותנו מאיפה אנחנו ואיפה שירתנו בצבא ואני נזכר באותה מחשבה שעברה בי אז, מחשבה שהיא אולי קצה חוט בלהבין משהו מהתודעה שלו, מהתודעה של חלק גדול מהאנשים האלה שנודדים ממקום למקום, של חלק גדול מהאנשים חסרי הזהות, חסרי העוגן, של חלק גדול מהישראלים האלה שמסתובבים במינכן ומופיעים לפעמים בבית כנסת ומספרים בדיחות שחוקות בעברית, אלה שקוראים אחד לשני "אחי" ומתעדכנים על בסיס קבוע בתוצאות הליגה הישראלית בכדורגל. אלה שיכולים לזרוק לך שהמאמן ההוא חרא וש"מכבי תל אביב זה לא משהיה". אותם ישראלים גולים מרצון שקוראים עיתון ישראלי בן שבוע שמישהו הביא מהטיסה האחרונה ולא אכפת להם שזה פג-תוקף, ולא אכפת להם שבלאו הכי אפשר לקרוא הכל באינטרנט. הם לא מחפשים את התוקף, הם לא מחפשים את המידע. מה שהם רוצים זה לקחת את העיתון עם הלוגו המוכר, לסקור את הכותרות, לראות את העברית רצה מול העיניים, ללטף את הפרצופים המוכרים, להיכנס למיטה ולחשוב לאיזה זמן שהם בחדרה ושעוד רגע, אולי, החברה שלהם מהתיכון תדפוק פתאום על הדלת או לחילופין הם יקבלו טלפון מהצבא.

כשהם מסתכלים על העיתון, על הלוגו המוכר, הם מרגישים שהוא מחבק אותם. אם תשאל אותם, הם יגידו לך שגרמניה לא מעניינת אותם, שהם ישראלים לכל דבר, שהם לא הולכים להצביע ושאין להם עמדה פוליטית חוץ מזה שהכלכלה תהיה טובה ושגרמניה תתמוך בישראל. כן, גם אם הם חיים בה כבר שלושים שנה, גם אם הילדים שלהם מדברים לכל היותר עברית מגומגמת, גם אם אין להם שום מחשבה אי פעם לחזור. אלה שבעצם בחרו לוותר על הזהות שלהם בשביל פרנסה או חיים טובים או אהבה. ובעצם, ביותר ממובן אחד, נשארו כלואים בין לבין.

אני חוזר למחשבה שעלתה בי אז, כשמשה ברכה שאל אותנו איפה שירתנו בצבא. חשבתי שאין לו זכות לשאול אותי על השירות הצבאי שלי ולבלבל לי את המוח על פוליטיקה ומציאות ישראלית. חשבתי שכשאדם בוחר לחיות במקום מסוים אז הוא צריך להיות נאמן לבחירה שלו. חשבתי שאין דבר יותר מביך מאיש גדול ושמן שמנסה לרקוד על שתי חתונות. עכשיו, כשאני מגלגל שוב את המחשבה ההיא בראש אני מבין שזו לא הייתה "מחשבה אידיאולוגית". אף פעם לא היה קיים בי העניין הזה של החובה לחיות בארץ ישראל דווקא, או הבוז הזה, הציוני, הכל כך פרימיטיבי כלפי מי שבוחר לא להיות חלק מהסיפור הישראלי הגדול. הזה שהשיח הישראלי היה שקוע בו עד לפני עשור או משהו ושמאז כבר איבד את החריפות שלו יחד עם רמיסת כל שאר הדברים שקשורים לתרבות וערכים ולא בהכרח מניבים כסף. הבוז הזה לאדם השמן על השתי חתונות היה אסתטי-רגשי נטו. הרגשה של גועל מסוים. אולי, במובן לא ברור, גועל שקשור איכשהו לגועל של הווינאי ההוא. התמונה ההיא של משה עומד כפוף, עם הבטן נשפכת, מנגב כוסות זכוכית פשוטות, הכי פשוטות, ומדבר על מדינת ישראל ועל איך צריך "להיכנס בערבים" ו"להראות להם מה זה", עוררה בי גועל של בהלה. בהלה מהאפשרות הזו שהבהבה מתחת לאותה רצפת מסעדה מלוכלכת, באותו יום ראשון שלי, שלנו, באותה עיר זרה שבאנו אליה כדי ללמד פילוסופיה יהודית ושמשהו בה, במה שטעון בה כעיר אירופית גדולה, העיר שבה צמחה המפלגה הנאצית מחד ושיש בה את אחד מאוספי כתבי היד הקבליים הגדולים בעולם מאידך, העיר שבה העלה ברכט את המחזות הראשונים שלו, העיר שגרשום שולם וולטר בנימין הסתובבו בה ביחד, עיר שיש בה איזה שילוב של זעה ולהט ואלימות והתנשאות ורצון כמעט פרימיטיבי להיות נאהב, העיר שריכרד ואגנר מגיח בה מכל פינה, זו של חבורת "הפרש הכחול". העיר של תומס וקלאוס מאן. העיר שבבניין הקהילה היהודית המפואר שלה יש קיר עמוס שמות זוהרים באור ניאון של אלה שנרצחו אז. קהילה יהודית ענקית שנמחקה כמעט לגמרי.

***

ברחוב עם אנדי , אחרי שישבנו בבאר ההוא ואחרי שדיברנו שוב על סוציאליזם ואחרי שהוא אמר איזה משהו בחצי פה על האנטישמיות הגרמנית שמתעוררת מחדש ושהפעם היא מופנת כלפי מוסלמים ועל זה שלדעתו גם האהבה ליהודים היא סוג של אנטישמיות מסוות ואחרי ששאלתי אותו אם הוא קרא את "מרקס" של ישעיהו ברלין ואחרי הליכה בשתיקה ואחרי שהוא שאל אם יש לי טבק ואחרי שהוא מילא מקטרת ואחרי שהוא פמפם אותה שוב ושוב עד שעלה ממנה גוש דחוס של עשן. אחרי כל זה, הוא הרים את המבט הקצת חולמני שלו ואמר פתאום: אני צריך שתסבירו לי מה זה להיות יהודי. מה זה אומר באמת. איך זה מסתדר עם האני הקודם שלי. אנדי- החייט, הטרוצקיסט, המשוטט, היהודי מצד אימו, שגילה את היהדות שלו פתאום, בגיל מאוחר, כאן, במינכן - אומר שהוא אף פעם לא אכל ב"ברכה", שהיא הייתה "מקום לא נעים". אחר כך הוא מוסיף שהוא שמע שסגרו אותה בגלל בעיות תברואה. אני מסתכל עליו. אחר כך על הרחוב. ואז פתאום, באגרוף אחד: ריח חריף של בשר צלוי ממלא את האוויר.