אלכסון קלאסיק מיתוסים שמפריעים לעניים להתקדם

אנחנו רגילים להאמין כי דינן של מדינות עניות להישאר מושחתות, חסרות כול ותלויות בסיוע מערבי. מחשבה זו מוטעית מיסודה, מעודדת אדישות ומסתירה מציאות אחרת לגמרי
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

לפי רובם המכריע של המדדים, העולם הוא מקום טוב מאי פעם. חייהם של אנשים ארוכים ובריאים יותר. מדינות רבות שנהגו לקבל סיוע, עומדות בזכות עצמן. היה אפשר לחשוב שנרצה לחגוג התקדמות מרשימה כזו, אך למעשה, מלינדה ואני נדהמים מכמות האנשים שחושבים שהעולם נעשה מקום רע יותר. התפיסה שלפיה העולם לא מסוגל להתמודד עם עוני וחולי קיצוניים אינה רק שגויה. היא מזיקה. זו הסיבה שבמכתב השנתי הנוכחי אנחנו מפרקים כמה מהמיתוסים שמאטים את העבודה. בפעם הבאה שתתקלו במיתוסים האלה, אנו מקווים שתעשו את אותו דבר.

מיתוס ראשון: על מדינות עניות נגזר להישאר עניות

המיתוס הזה מיוחס למקומות רבים, אבל בדרך כלל לאפריקה. חיפוש מהיר באינטרנט יגלה עשרות כותרות וכותרים כגון "כיצד מדינות עשירות התעשרו ומדוע מדינות עניות נשארות עניות." למרבה השמחה, הספרים האלה אינם רבי מכר כי הנחת היסוד שלהם שגויה. הכנסה ומדדים אחרים של רווחה אנושית עולים כמעט בכל מקום, כולל באפריקה.

אז מדוע המיתוס הזה מושרש עמוק כל כך?

אני אגיע לאפריקה עוד מעט, אבל תחילה נביט במגמה רחבה יותר סביב העולם, שנמשכת כבר חצי מאה. לפני 50 שנה היה העולם מחולק לשלוש: ארצות הברית ובעלות בריתנו המערביות; ברית המועצות ובעלות בריתה; וכל השאר. אני נולדתי ב-1955, וכשגדלתי למדתי שהעולם הראשון-כביכול נמצא במצב טוב, או "מפותח." כמעט כל מי שחי בעולם הראשון הלך לבית הספר, וחיינו חיים ארוכים. לא היינו בטוחים איך נראים החיים מאחורי מסך הברזל, אבל זה נשמע כמו מקום מפחיד. והיה גם העולם השלישי-כביכול – בעצם כל האחרים. למיטב ידיעתנו הוא היה מלא באנשים עניים, שלא הלכו בדרך כלל לבית הספר ומתו צעירים. יתרה מזו, הם היו לכודים בעוני בלי תקווה להיחלץ ממנו.

הסטטיסטיקות מאששות את הרשמים האלה. ב-1960, כמעט כל הכלכלה העולמית הייתה במערב. ההכנסה לנפש בארצות הברית הייתה כ-15,000 דולר בשנה (זה לאדם, אז כ-60,000 דולר לשנה למשפחה בת ארבע נפשות). ברחבי אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, ההכנסות לאדם היו הרבה יותר נמוכות. ברזיל: 1,982 דולר. סין: 928 דולר. בוצוואנה: 383 דולר. וכולי.
שנים לאחר מכן אהיה עד לאי השוויון במו עיניי. מלינדה ואני ביקרנו במקסיקו סיטי ב-1987 והופתענו מהעוני שראינו. ברוב הבתים לא היו מים זורמים, ולכן ראינו אנשים עוברים מרחקים ארוכים באופניים או ברגל כדי למלא כדים. זה הזכיר לנו את המראות מאפריקה הכפרית. מי שניהל את סניף מקסיקו סיטי של מיקרוסופט היה שולח את ילדיו לארצות הברית לבדיקות רפואיות, כדי לבדוק שהערפיח לא עושה אותם חולים.

 מאז 1960 עלתה תוחלת החיים באפריקה שמדרום לסהרה מ-41 ל-57 שנה, למרות מגפת ה-HIV. בלי HIV היא הייתה מגיעה ל-61. אחוז הילדים בבתי ספר היה ב-1970 קצת יותר מ-40, והוא עלה מאז ליותר מ-75

כיום העיר שונה להדהים. האוויר שלה נקי כמו זה של לוס אנג'לס (שזה לא טוב כל כך, אבל לבטח שיפור לעומת 1987). יש רבי-קומות, כבישים חדשים וגשרים מודרניים. עדיין יש שכונות קשות ומוקדי עוני, אבל באופן כללי, כשאני מגיע לשם כעת אני חושב, "ואו, רוב האנשים שגרים כאן שייכים למעמד ביניים. איזה נס."

כאן במקור תמונות שהוא מתייחס אליהן במשפט הבא

תמונת העוני הגלובלית התגבשה מחדש במהלך תקופת חיי. ההכנסה לנפש בטורקיה וצ'ילה נמצאת ברמה של ההכנסה השנתית הממצועת בארצות הברית ב-1960. מלזיה כמעט שם, וגם גבון. ואת שטח הביניים הנטוש בין העשירים לעניים מילאו סין, הודו, ברזיל ואחרות. מאז 1960 עלתה ההכנסה לנפש בסין פי שמונה. זו של הודו פי ארבעה, ושל ברזיל כמעט פי חמישה. והמדינה הקטנה בוצוואנה, עם ניהול ממולח של משאביה המינרליים, הגדילה את ההכנסה לנפש שלה פי 30. יש באמצע מעמד של מדינות שבקושי היה קיים לפני 50 שנה, והוא כולל יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם.
הנה דרך נוספת לראות את השינוי: בספירת אנשים במקום מדינות:

לפני חצי מאה, חלוקת ההכנסה בעולם נראתה כמו גמל עם שתי דבשות. הדבשת הראשונה ייצגה את העולם שכונה "מתפתח." השנייה את האנשים במדינות עשירות יותר (בעיקר במערב). אבל העולם אינו מופרד עוד למערב וכל השאר. יותר ממיליארד אנשים נחלצו מעוני קיצוני, ורוב האנושות נמצאת כעת בדבשת האחת הגדולה שבאמצע

לפני חצי מאה, חלוקת ההכנסה בעולם נראתה כמו גמל עם שתי דבשות. הדבשת הראשונה ייצגה את העולם שכונה "מתפתח." השנייה את האנשים במדינות עשירות יותר (בעיקר במערב). אבל העולם אינו מופרד עוד למערב וכל השאר. יותר ממיליארד אנשים נחלצו מעוני קיצוני, ורוב האנושות נמצאת כעת בדבשת האחת הגדולה שבאמצע

ולכן הדרך הקלה ביותר להגיב למיתוס שלפיו נגזר על מדינות עניות להישאר עניות הוא להצביע על עובדה אחת: הן לא נשארו עניות. לרבות מהמדינות שנהגנו לכנות עניות - אך בהחלט לא לכולן - יש כיום כלכלה משגשגת. ואחוז האנשים העניים-מאוד צנח ביותר מחצי מאז 1990. זה עדיין משאיר אותנו עם מיליארד אנשים השקועים בעוני קיצוני, ולכן עדיין לא הגיעה השעה לחגיגות. אבל הוגן לומר שהעולם השתנה כל כך עד שהמונחים "מדינות מתפתחות" ו"מדינות מפותחות" התיישנו וכבר אינם יעילים.

כל קטגוריה שמקבצת את סין ואת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו יחד, רק תורמת לבלבול. ישנן מדינות מתפתחות-כביכול שהתקדמו כל כך עד שהוגן לומר שהן התפתחו. חופן של מדינות כושלות אינן מתפתחות בכלל. רוב המדינות נמצאות איפשהו באמצע. זו הסיבה שמוטב לחשוב על מדינות כעל בעלות הכנסה נמוכה, בינונית, או גבוהה (יש מומחים שאף מחלקים את ההכנסה הבינונית לשתי תת-קטגוריות: בינוני-נמוך-ובינוני-גבוה).
עם ההבחנה הזו אני חוזר לגרסה ספציפית וקטלנית יותר של המיתוס הזה: "בטח, הנמרים האסייתיים מצליחים, אבל החיים באפריקה לא משתפרים, ואף פעם לא ישתפרו."

ראשית, אל תרשו לאף אחד לומר לך שאפריקה במצב רע יותר היום מאשר לפני 50 שנה. למעשה, במהלך התקופה הזו ההכנסה לנפש עלתה באפריקה שמדרום לסהרה, ובכמה מדינות היא אף עלתה לא מעט. אחרי צניחה במהלך משבר החוב של שנות ה-80, היא טיפסה שוב בשני שלישים מאז 1998, ממעט יותר מ-1,300 דולר לכמעט 2,200 דולר. יותר ויותר מדינות מתקדמות כיום לפיתוח יציב ובר-קיימא, ומדינות נוספות ילכו בעקבותיהן. שבע מעשר הכלכלות בעלות הצמיחה המהירה ביותר בחצי העשור האחרון נמצאות באפריקה. אפריקה התקדמה רבות גם בבריאות ובחינוך. מאז 1960 עלתה תוחלת החיים באפריקה שמדרום לסהרה מ-41 ל-57 שנה, למרות מגפת ה-HIV. בלי HIV היא הייתה מגיעה ל-61. אחוז הילדים בבתי ספר היה ב-1970 קצת יותר מ-40, והוא עלה מאז ליותר מ-75. פחות אנשים רעבים, ויותר אנשים זוכים לתזונה טובה. אם תזונה מספיקה, לימודים בבית הספר וחיים ארוכים יותר הם מדדים לחיים טובים, אז החיים בהחלט משתפרים שם. השיפורים האלה אינם סוף הסיפור; הם היסודות להתקדמות נוספת.

מובן שהממוצעים האזוריים האלה מחביאים פערים גדולים בין מדינות. באתיופיה ההכנסה לנפש היא רק 800 דולר לשנה. בבוצוואנה היא כמעט 12,000 דולר. הפערים הגדולים האלה קיימים גם בין מדינות: החיים באזור עירוני מרכזי כמו ניירובי לא נראים בכלל כמו החיים בכפר קנייתי. יש להביט בספקנות בכל מי שמתייחס ליבשת שלמה כאל מסה בלתי מובחנת של עוני ומחלות. השורה התחתונה: על מדינות עניות לא נגזר להישאר עניות. חלק מהמדינות המתפתחות-כביכול כבר התפתחו. רבות בדרך לשם. המדינות האלה, שעדיין מגששות, לא מנסות להגיע להישג חסר תקדים. יש להן דוגמאות טובות ללמוד מהן.

אני מספיק אופטימי לגבי זה כדי להצהיר על תחזית. עד שנת 2035 כמעט ולא יישארו מדינות עניות בעולם (אני מתכוון להגדרה הנוכחית שלנו לעוני). כמעט כל המדינות יהיו בעלות הכנסה בינונית-נמוכה ומעלה בקנה המידה של היום. מדינות ילמדו משכנותיהן הפרודוקטיביות ביותר וייהנו מחדשנויות כמו חיסונים חדשים, זרעים טובים יותר ומהפכה דיגיטלית. כוח העבודה, בזכות החינוך המתרחב, ימשוך השקעות חדשות. כמה מדינות יתעכבו בגלל מלחמות, פוליטיקה (צפון קוריאה, ללא שינוי משמעותי), או גיאוגרפיה (מדינות ללא גישה לים במרכז אפריקה). ואי-שוויון עדיין יהיה בעיה: בכל מחוז יהיו אנשים עניים.

אבל רובם יחיו במדינות שאינן תלויות באחרות. כל מדינה בדרום אמריקה, אסיה ומרכז אמריקה (אולי מלבד האיטי), ורוב המדינות בעלות החוף באפריקה, יצטרפו לשורות מעמד ההכנסה הבינוני של ימינו. ליותר מ-70 אחוז מהמדינות תהיה הכנסה גבוהה יותר לנפש מאשר בסין כיום. כמעט 90 אחוז מהן יגיעו להכנסה גבוהה יותר לנפש מאשר זו של הודו כיום.
זה יהיה הישג אדיר. כשנולדתי היו רוב המדינות בעולם עניות. בשני העשורים הקרובים יהפכו מדינות עניות להחריד לתופעה יוצאת דופן. מיליארדי אנשים ייחלצו מעוני קיצוני. ההבנה שדבר זה יקרה במהלך חיי מדהימה אותי. יש מי שיאמר שגם אם נעזור לכל מדינה להתקדם למעמד ההכנסה הבינוני לא נפתור את כל בעיות העולם, ואת חלקן אף נחריף. נכון שנצטרך לפתח מקורות אנרגיה זולים ונקיים יותר כדי לדאוג שכל הצמיחה הזו לא תחריף את מצב האקלים והסביבה. נצטרך גם לפתור את הבעיות המתלוות לשפע, כמו שיעורים גבוהים יותר של סוכרת. עם זאת, יותר אנשים יזכו להשכלה ולכן יתרמו לפתרון הבעיות האלה. קידום אג'נדת הפיתוח ישפר את חייהם של אנשים יותר מכל דבר אחר.

מיתוס שני: סיוע בינלאומי הוא בזבוז גדול של משאבים

אולי קראתם כתבות על סיוע בינלאומי שמלאות בהכללות גדולות המבוססות על דוגמאות קטנות. בדרך כלל הן מציגות אנקדוטות על הבזבזנות באיזו תוכנית וטוענות שסיוע בינלאומי הוא בעצמו בזבוז של משאבים. כששומעים מספיק סיפורים כאלה קל להתרשם שהסיוע הזה פשוט לא עובד. לא פלא שעיתון בריטי טען בשנה שעברה שיותר ממחצית מהמצביעים רוצים לקצץ את סיוע החוץ. הכתבות האלה מציגות בפניכם תמונה מעוותת של המתרחש במדינות מקבלות הסיוע. מאז שמלינדה ואני הקמנו את הקרן לפני 14 שנה, התמזל מזלנו להיות עדים להשפעותיהן של תוכניות שמומנו על-ידי הקרן וממשלות תורמות. מה שאנו רואים לאורך זמן הוא אנשים שחיים שנים ארוכות יותר, שבריאותם משתפרת, שנחלצים מעוני, בין השאר בזכות השירותים שהסיוע עזר לפתח ולהגיש.

אני חושש מהמיתוס שאומר כי הסיוע הבינלאומי לא עוזר. הוא נותן למנהיגים פוליטיים תירוץ לנסות לקצץ בו – ומשמעות הדבר תהיה שפחות חיים יינצלו וזמן רב יותר יעבור לפני שהמדינות יוכלו לעמוד בכוחות עצמן.
לכן אני רוצה לקרוא תיגר על כמה מהביקורות שאולי קראתם. עליי להודות מראש שאף תוכנית אינה מושלמת, ויש דרכים שנוכל להגדיל בהן את יעילות הסיוע. בנוסף, הסיוע הוא רק כלי אחד ללחימה בעוני ובמחלות: מדינות עשירות צריכות לערוך גם שינויי מדיניות, כמו פתיחת השווקים שלהן וקיצוץ בסובסידיות חקלאיות, ומדינות עניות צריכות להשקיע יותר בבריאות ופיתוח למען תושביהן.

אך אם נדבר בצורה רחבה, סיוע בינלאומי הוא השקעה נהדרת, ועלינו להרחיב אותה. היא מצילה ומשפרת חיים ביעילות רבה כיוון שהיא מכשירה את הקרקע לקדמה הכלכלית ארוכת הטווח שתיארתי במיתוס הראשון (שבתורה עוזרת למדינות להפסיק להסתמך על סיוע). אירוני שלקרן יש מוניטין של גוף המתמקד בתוצאות, ובכל זאת אנשים רבים ציניים לגבי תוכניות הסיוע הממשלתיות שאנו חוברים איתן. הקרן תורמת רבות להתייעלות התוכניות האלה ומודדת את התקדמותן.

אנשים רבים חושבים שסיוע לפיתוח הוא חלק גדול מתקציביהן של מדינות עשירות, מה שהיה אומר שאפשר לחסוך רבות בקיצוצים. כשסוקרים שואלים אמריקאים איזה נתח מהתקציב הולך על סיוע, התשובה הממוצעת היא "25 אחוז." כששואלים כמה הממשלה צריכה להשקיע בסיוע, אנשים נוטים לומר "עשרה אחוזים." אני מניח שתוצאות דומות יתקבלו בבריטניה, גרמניה ומקומות נוספים. הנה הנתונים האמיתיים. בנורבגיה, המדינה הנדיבה ביותר בעולם, הסיוע הוא פחות משלושה אחוזים. בארצות הברית, פחות מאחוז אחד.
אחוז אחד מתקציב ארצות הברית הוא כ-30 מיליארד בשנה. מתוך זה, כ-11 מיליארד מושקעים בבריאות: חיסונים, כילות, תכנון משפחתי, תרופות שעוזרות לאנשים עם HIV להמשיך לחיות, וכולי (19 מיליארד הדולר הנוספים מושקעים בדברים כמו בניית בתי ספר, סלילת כבישים ומערכות השקיה).
אני לא מתכוון לומר ש-11 מיליארד דולר הם לא הרבה כסף. אבל אם נביט בדברים בפרספקטיבה המתאימה, זה בערך 30 דולר לכל אמריקני. דמיינו שטופס של מס הכנסה היה שואל, "האם נוכל להשתמש ב-30 דולר מכספי המיסים שאתם כבר משלמים כדי להגן על 120 ילדים מחצבת?" האם הייתם מסמנים כן או לא?

כדאי גם להסתכל על השפעתה הכללית של ההשקעה הזו. כדי לחשב נתון גס, סיכמתי את כל הכסף שהושקע על-ידי תורמים בסיוע בריאותי מאז 1980. ואז חילקתי את התוצאה במספר מיתות הילדים שנמנעו באותה תקופה. זה יוצא פחות מ-5,000 דולר לילד שניצל (וזה לא כולל את השיפורים הבריאותיים שמעבר להצלת ילדים קטנים). 5,000 דולר אולי נשמעים כמו סכום גדול, אבל זכרו שסוכנויות ממשלתיות בארצות הברית מעריכות בדרך כלל את חייו של אמריקני בכמה מיליוני דולר. בנוסף, זכרו שילדים בריאים לא רק שורדים. הם הולכים לבית הספר, ובסופו של דבר לעבודה, ועם הזמן הם מקדמים את מדינותיהם לעצמאות כלכלית. זו הסיבה שאני אומר כי הסיוע הזה הוא מציאה גדולה. ממשלת ארצות הברית משקיעה בסובסידיות חקלאיות יותר מפי שניים מאשר בסיוע בריאותי. היא משקיעה יותר מפי שישים מזה בצבא. בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שארצות הברית יכולה לקצץ בסיוע, אני מקווה שתשאלו אם המחיר יהיה מותם של אנשים נוספים.

שחיתות

שמעתי אנשים הקוראים לממשלה לסגור תוכניות סיוע אם יתגלה שכסף הולך לשחיתות. אך ארבעה משבעת המושלים האחרונים של אילינוי הלכו לכלא בגין שחיתות, ולמיטב ידיעתי, אף אחד לא דרש שבתי הספר או הכבישים יסגרו

אחד הסיפורים השכיחים ביותר על סיוע הוא שחלקו מתבזבז על שחיתות. נכון שכאשר כספי סיוע בריאותי נגנבים או מבוזבזים, המחיר הוא חיי אדם. אנחנו צריכים לעקור הונאות מן השורש ולהפיק את המרב מן הכסף.
אבל אנו צריכים לזכור את הגודל היחסי של הבעיה. שחיתות בקנה מידה קטן, למשל פקיד ממשלתי שמגיש בקשה להוצאות נסיעה מזויפות, היא חוסר יעילות שמסתכם במס על הסיוע. אמנם יש לנסות לצמצם את השחיתות הזו, אך אין דרך לחסל אותה, כפי שאי אפשר לחסל את הבזבוז הקיים בכל תוכנית ממשלתית – ובאותה מידה בכל עסק. הניחו ששחיתות בקנה מידה קטן מסתכמת במס של שני אחוזים על עלות הצלת החיים. עלינו לנסות להפחית אותו. אבל אם אי אפשר, האם עלינו להפסיק לנסות להציל חיים?

אולי שמעתם על השערורייה שהתחוללה בקמבודיה בשנה שעברה סביב תוכנית כילות של הקרן העולמית למאבק באיידס, שחפת ומלריה. פקידים קמבודיים נתפסו כשלקחו שוחד של שש ספרות מקבלנים. מאמרי המערכת הציגו כותרות כגון "איך לבזבז את כספי סיוע החוץ". מאמר אחד הזכיר אותי כמי שכספו מבוזבז. אני מעריך את הדאגה, וטוב שהעיתונות מחייבת מוסדות לתת דין וחשבון. אבל העיתונות לא חשפה את המזימה הזו. הקרן העולמית עשתה זאת, בביקורת פנימית. היא מצאה ופתרה את הבעיה, ובזה עשתה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות. יהיה מוזר לדרוש ממנה לחסל את השחיתות ואז להעניש אותה על איתור האחוז הקטן של ההשקעה שלא מנוצל כשורה.

יש פה מוסר כפול. שמעתי אנשים הקוראים לממשלה לסגור תוכניות סיוע מסוימות אם יתגלה אפילו דולר אחד שהולך לשחיתות. מצד שני, ארבעה משבעת המושלים האחרונים של אילינוי הלכו לכלא בגין שחיתות, ולמיטב ידיעתי, אף אחד לא דרש שבתי הספר או הכבישים של המדינה יסגרו.
מלינדה ואני לא היינו תומכים בקרן העולמית, או בכל תוכנית אחרת, לו הייתה קיימת בה שחיתות בקנה מידה גדול. שיעור המיתות ממלריה צנח ב-80 אחוז בקמבודיה מאז שהקרן העולמית התחילה לעבוד שם ב-2003. סיפורי האימה ששומעים – לפיהם הסיוע רק עוזר לדיקטטור לבנות ארמון חדש – מגיעים רובם מתקופה שבה סיוע רב הוגש במטרה לזכות בבעלות ברית למלחמה הקרה, ולא לשפר את חייהם של אנשים. מאז אותה תקופה השתפרו כל השחקנים במדידות. בייחוד בתחומי הבריאות והחקלאות, אנו מסוגלים לתקף את התוצאות ולדעת מה הערך שאנו מקבלים על כל דולר.
יותר מתמיד הטכנולוגיה עוזרת להילחם בשחיתות. האינטרנט עוזר לאזרחים לדעת מה הממשלה אמורה לספק להם – למשל, כמה כסף המרפאה שלהם אמורה לקבל – וכך להגביר את האחריותיות של פקידי הממשלה מולם. ככל שהידע הציבורי גדל, השחיתות מצטמצמת, ויותר כסף הולך לאן שהוא אמור ללכת.

תלות בסיוע

טיעון נוסף של המבקרים הוא שהסיוע בולם את התפתחותה של כלכלה נורמלית ומעודד תלות בנדיבותם של גורמים חיצוניים. בטיעון הזה יש כמה טעויות. ראשית, הוא מקבץ יחד כמה סוגים של סיוע. הוא לא מבחין בין סיוע שנשלח ישירות לממשלות לבין מימון שמשמש למחקר של כלים חדשים כמו חיסונים וזרעים. הכסף שארצות הברית השקיעה בשנות ה-60 בפיתוח יבולים פרודוקטיביים יותר הפך מדינות מאסיה ואמריקה הלטינית לעצמאיות יותר, לא פחות. הכסף שאנו משקיעים כיום במהפכה ירוקה באפריקה עוזר למדינות לגדל עוד מזון ותורם גם הוא לעצמאותן. הסיוע הבינלאומי הוא מקור מימון מהותי של "המוצרים הציבוריים הגלובליים" האלה, החיוניים לבריאות ולצמיחה כלכלית. זו הסיבה שהקרן שלנו משקיעה יותר משליש מהמענקים שלה בפיתוח כלים חדשים.

שנית, הטיעון "סיוע מוליד תלות" מפספס את כל המדינות שקיבלו סיוע וכיום עומדות בכוחות עצמן, ומתמקד רק במקרים הנותרים הקשים ביותר. הנה רשימה מהירה של מדינות שקיבלו סיוע רב וצמחו כל כך עד שכיום הן כמעט ולא מקבלות סיוע: בוצוואנה, מרוקו, ברזיל, מקסיקו, צ'ילה, קוסטה ריקה, פרו, תאילנד, מאוריציוס, סינגפור ומלזיה. דרום קוריאה קיבלה כמויות עצומות של סיוע אחרי מלחמת קוריאה, וכיום היא תורמת סיוע בעצמה. גם סין תורמת סיוע ומממנת מחקר מדעי רב כדי לעזור למדינות מתפתחות. הודו מקבלת 0.09 אחוז מהתמ"ג שלה מסיוע, ירידה לעומת אחוז אחד ב-1991.
גם באפריקה שמדרום לסהרה, נתח הכלכלה שמקורו בסיוע נמוך בשליש משהיה לפני 20 שנה, בעוד שכמות הסיוע הכוללת לאזור הוכפלה. יש כמה מדינות, כמו אתיופיה, שתלויות בסיוע, ואף שכולנו – ובמיוחד האתיופים עצמם – רוצים להגיע לנקודה שבה זה כבר לא יהיה המצב, אני לא מכיר אף טיעון משכנע שאומר כי מצבה של אתיופיה יהיה טוב יותר אם נצמצם משמעותית את הסיוע.

סיוע בריאותי הוא השקעה יוצאת מגדר הרגיל. כשאני מביט בירידה בכמות הילדים שמתים ב-30 השנה האחרונות, ובכמות האנשים שחייהם ארוכים ובריאים יותר, אני אופטימי מאוד לגבי העתיד

המבקרים צודקים שאין הוכחה חותכת לכך שסיוע מדרבן צמיחה. אבל אפשר לומר את אותו דבר כמעט על כל גורם אחר בכלכלה. קשה מאוד לדעת באופן מדויק אילו השקעות ידרבנו צמיחה כלכלית, בייחוד בטווח הקרוב. עם זאת, אנחנו כן יודעים שסיוע מעודד שינויים בבריאות, חקלאות ותשתית, שינויים בעלי מתאם חזק לצמיחה בטווח הארוך. סיוע בריאותי מציל חיים ומאפשר לילדים לגדול ולהפוך למבוגרים בריאים ופרודוקטיביים. מי שטוען נגד הסיוע הזה טוען בהכרח שהצלחת חיים לא חשובה לצמיחה כלכלית, או לא חשובה בכלל.

יכולתו של סיוע להציל חיים היא כל כך מובנת מאליה עד שגם מבקריו מכירים בה. באמצע ספרו, White Man's Burden, מונה ויליאם איסטרלי (אחד ממבקרי הסיוע הידועים ביותר) כמה הצלחות בריאות גלובליות שמומנו על-ידי סיוע. הנה כמה מקרים בולטים: •

"קמפיין חיסוני בחלקה הדרומי של אפריקה שבזכותו החצבת כבר אינה מחלה שהורגת ילדים."
• "מאמץ בינלאומי חיסל את האבעבועות השחורות ברחבי העולם."
• "תוכנית לפיקוח על שחפת בסין הפחיתה את שיעור הופעת המחלה ב-40 אחוז בין 1990 ל-2000."
• "בזכות תוכנית אזורית לחיסול הפוליו באמריקה הלטינית אחרי 1985, המחלה כבר אינה נחשבת לאיום על בריאות הציבור ביבשת."

כדאי להרחיב את הנקודה האחרונה. כיום נותרו רק שלוש מדינות שמעולם לא היו נטולות פוליו: אפגניסטן, פקיסטן וניגריה. בשנה שעברה אימצה קהילת הבריאות הגלובלית תוכנית מקיפה שמטרתה סילוק הפוליו מהעולם עד 2018, ועשרות תורמים באו ותרמו לה. ברגע שניפטר מפוליו, העולם יחסוך כשני מיליארד דולר בשנה, המוקדשים כיום למאבק במחלה. השורה התחתונה: סיוע בריאותי הוא השקעה יוצאת מגדר הרגיל. כשאני מביט בירידה בכמות הילדים שמתים ב-30 השנה האחרונות, ובכמות האנשים שחייהם ארוכים ובריאים יותר, אני אופטימי מאוד לגבי העתיד. הקרן עבדה עם קבוצה של כלכלנים בכירים ומומחים לבריאות גלובלית כדי לבדוק מה יהיה אפשר לעשות בשנים הבאות. כפי שהם כתבו בחודש שעבר בכתב העת הרפואי The Lancet, בעזרת ההשקעות הנכונות ושינויים במדיניות ירדו עד 2035 שיעורי תמותת הילדים בכל מדינה לרמה שבה היו בארצות הברית או בריטניה בשנות ה-80.

אפשר לראות בדיוק כמה משמעותית תהיה ההתכנסות הזו:

התכנסות סביב פריצת דרך אדירה לאנושות

התכנסות סביב פריצת דרך אדירה לאנושות

נציב את ההישג הזה בפרספקטיבה היסטורית. לתינוק שנולד בשנת 1960 היה סיכוי של 18 אחוז למות לפני יום הולדתו החמישי. לילד שנולד כיום, הסיכוי הזה הוא פחות מחמישה אחוזים. בשנת 2035, יצנח הנתון ל-1.6 אחוזים. אני לא מצליח להעלות בדעתי שיפור אחר ברווחה האנושית לאורך 75 שנה שמתקרב לגודל ההישג הזה. כדי להגיע לשם, העולם יצטרך להתאחד סביב המטרה הזו, ממדענים ועובדי בריאות ועד לתורמים והמדינות שמקבלות את תרומותיהם. אם החזון הזה יקבל ביטוי בסבב "יעדי הפיתוח של המילניום" הבא של האו"ם, כולם יתגייסו לעבודה על ציון הדרך הזה. מדינות רבות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית יתפתחו מספיק כדי לממן את ההתכנסות הזו בעצמם. אחרות יזדקקו לנדיבותם המתמשכת של תורמים, כולל השקעות במחקר ופיתוח בתחום הבריאות. ממשלות יצטרכו גם הן לקבוע מדיניות נכונה. לדוגמה, מדינות בעלות הכנסה בינונית צריכות לשקול להחיל מס על טבק ולקצץ בסובסידיות של דלק מאובנים כדי לגייס כספים לתחום הבריאות.

מעל לכול, אני מקווה שנפסיק לדון ביעילותו של הסיוע ונשקיע זמן רב יותר בשיפורו. זה חשוב במיוחד כשעוברים ממחקר של מוצרים ציבוריים גלובליים להפצת החדשנויות האלה לאנשים בשטח. האם המדינות מקבלות הסיוע בונות מרפאות במקומות המתאימים ודואגות להכשרת עובדים? האם התורמים עוזרים לצוותים המקומיים לפתח מומחיות שתייתר את המומחים המערביים? האם המדינות בעלות הביצועים הטובים ביותר מעבירות את הלקחים שלמדו גם למדינות אחרות, כדי שאלה יהיו מסוגלות ללכת בעקבותיהן? זה אחד מתחומי הלמידה המשמעותיים של הקרן.
אני מאמין מזה זמן רב שפערים בבריאות הם אחד מסוגי האי-שוויון החמורים בעולם – שבלתי הוגן ובלתי מקובל שמיליוני ילדים מתים כל יום מסיבות שאפשר למנוע או לטפל בהן. אני לא חושב שיש להשאיר את גורלו של ילד למה שוורן באפט מכנה "לוטו שחלתי" (ovarian lottery). אם נגיע ליעד ההתכנסות הזה, הלוטו השחלתי יחוסל אחת ולתמיד.

מיתוס שלישי: הצלת חיים מובילה להתפוצצות אוכלוסין

אנחנו רואים תגובות כאלה כל הזמן בבלוג של קרן גייטס ובעמודי הפייסבוק והטוויטר שלה. אפשר להבין מדוע אנשים חוששים שכדור הארץ לא יהיה מסוגל להמשיך ולקיים את המין האנושי, במיוחד בעידן של שינוי אקלים. אבל צורת החשיבה הזו סיבכה את העולם בלא מעט צרות. נוצר מצב מסוכן שבו אנו חרדים לגודלה של אוכלוסיית העולם ולא לבני האדם שמרכיבים את האוכלוסייה הזו. עוד לפחות מימי תומס מלתוס, שפרסם את ה"מסה על עקרון האוכלוסייה" ב-1798, אנשים חוששים מתרחישי יום הדין שבהם אספקת המזון לא עומדת בקצב צמיחת האוכלוסייה. כבר במלחמה הקרה שיערו מומחי מדיניות חוץ אמריקנים שרעב יגדיל את הסיכוי שמדינות עניות יגלשו לקומוניזם. הפיקוח על אוכלוסיותיהן של המדינות העניות שנחשבו ל"עולם שלישי" הפך למדיניות הרשמית של העולם הראשון-כביכול. במקרים הגרועים ביותר הייתה משמעות הדבר ניסיון לכפות על נשים להימנע מהיריון. בהדרגה הפסיקה קהילת תכנון המשפחה הגלובלית להתמקד בהגבלת הילודה והתחילה לחשוב איך לעזור לנשים לזכות בשליטה על חייהן. זה היה שינוי מבורך. אנחנו יוצרים עתיד בר-קיימא כשאנו משקיעים בעניים, לא כשאנו מתעקשים שיסבלו.

במציאות, גישת לֶסֶה-פֶר לפיתוח – תנו לילדים למות עכשיו כדי שלא ירעבו בעתיד – לא באמת עובדת, תודה לאל. אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל המדינות עם מספר המיתות הגדול ביותר הן בעלות קצב צמיחת האוכלוסייה המהיר ביותר. הסיבה לכך היא שהנשים במדינות האלה גם יולדות יותר מאחרות. חוקרים עדיין דנים בסיבות המדויקות לזה, אך המתאם בין שיעור מיתות הילדים לשיעור הילודה הוא חזק. נביט לדוגמה באפגניסטאן, שם תמותת הילדים – מספר הילדים שמתים לפני גיל חמש – גבוהה מאוד. נשים אפגניות יולדות בממוצע 6.2 ילדים. לכן אף על פי שילדים אפגנים לא שורדים, הצפי הוא שאוכלוסיית המדינה תצמח מ-30 מיליון כיום ל-55 מיליון ב-2050. מובן, אם כן, ששיעורי תמותה גבוהים לא מונעים את צמיחת האוכלוסייה (מובן שאפגניסטן אינה המודל האידיאלי של אף אחד לעתיד משגשג).

כשיותר ילדים שורדים, הורים מחליטים להקים משפחות קטנות יותר. ראו את תאילנד. בסביבות 1960 התחילו שיעורי תמותת הילדים לרדת. ואז, בסביבות 1970, אחרי שהממשלה השקיעה בתוכנית חזקה לתכנון משפחתי, התחילו שיעורי הילודה לרדת. תוך שני עשורים עברו הנשים התאילנדיות ממוצע של שישה ילדים לממוצע של שניים. כיום תמותת הילדים בתאילנד נמוכה כמעט כמו בארצות הברית, ולנשים התאילנדיות יש בממוצע 1.6 ילדים. אם תביטו בגרף שלהלן מברזיל, תראו דבר דומה: ככל ששיעורי תמותת הילדים ירדו, גם שיעורי הילודה ירדו. הכנתי גם תרשים של שיעורי צמיחת האוכלוסייה כדי להראות שאוכלוסיית המדינה צומחת לאט יותר ככל שעוד ילדים שורדים. התרשימים של רוב מדינות דרום אמריקה יהיו דומים לזה.

Brazil_Child_Mortality_AL-Infographic_MASTER-01-DE

הדפוס של ירידה בשיעורי הילודה לאחר ירידה בשיעורי התמותה חל על רוב רובו של העולם. דמוגרפים כתבו לא מעט על התופעה הזו. הצרפתים היו הראשונים שהתחילו במעבר הזה, לקראת סוף המאה ה-18. כבר 150 שנה שגודל המשפחה הממוצע בצרפת יורד מדי עשור. בגרמניה התחילו נשים להביא פחות ילדים לעולם בשנות ה-80 של המאה ה-19, ותוך 50 שנה בלבד התייצב שוב גודל המשפחה, פחות או יותר. בדרום מזרח אסיה ובאמריקה הלטינית צנחו שיעורי הפוריות משישה או שבעה ילדים פר אישה לשניים או שלושה תוך דור בודד, בעיקר תודות לאמצעי מניעה מודרניים שנעשו זמינים לאוכלוסייה בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

מכיוון שברוב המדינות – מלבד אלה שבאפריקה שמדרום לסהרה ובדרום אסיה – כבר התחולל השינוי הזה, האוכלוסייה הגלובלית צומחת כעת לאט יותר כל שנה. כפי שאמר הנס רוסלינג (Rosling), פרופסור במכון קרולינסקה בשבדיה ואחד מחנוני הנתונים האהובים עליי: "כמות הילדים בעולם כיום היא ככל הנראה הגדולה ביותר שתהיה! אנחנו נכנסים לעידן 'ילד השיא'!"
בהתחשב בכל הראיות אני אופטימית הרבה יותר מאשר המלתוסיאנים לגבי יכולתנו להשיג עתיד בר-קיימא. כוכב הלכת לא משגשג כשאנו מאפשרים לאנשים החולים ביותר למות, אלא כשהם מסוגלים לשפר את חייהם. בני אדם אינם מכונות. אנחנו לא מתרבים ללא מחשבה. אנחנו מקבלים החלטות בהתבסס על הנסיבות שבפניהן אנו ניצבים.

הנה דוגמה: לאימהות במוזמביק יש סיכוי גדול פי 80 לאבד ילד מאשר אימהות בפורטוגל, המדינה ששלטה במוזמביק עד 1975. הנתון המצרפי המזעזע הזה מייצג מציאות עגומה שעמה נאלצת להתמודד כל אחת מנשות מוזמביק; הן לעולם אינן בטוחות שהילדים שלהן יחיו. דיברתי עם אימהות שילדו תינוקות רבים ואיבדו את רובם. הן אומרות לי שכל האבל היה שווה את זה, כדי שבסופו של דבר יהיה להן מספר הילדים שהן רוצות.
כשהילדים אוכלים היטב, מחוסנים כראוי ומקבלים טיפול לכל המחלות השכיחות, כגון שלשול, מלריה ודלקת ריאות, העתיד נעשה הרבה יותר צפוי. הורים מתחילים לקבל החלטות בהתבסס על הציפייה הסבירה שילדיהם יחיו.
שיעור התמותה הוא רק גורם אחד מני רבים המשפיעים על שיעור הילודה. למשל, העצמת נשים, כפי שנמדדת לפי גיל הנישואין ורמת ההשכלה, היא בעלת השפעה ניכרת. נערות המתחתנות בשנות העשרה של חייהן נוטות להתחיל להרות בגיל מוקדם יותר ולכן מביאות יותר ילדים לעולם. לרוב הן נושרות מבית הספר, דבר המגביל את הזדמנויותיהן ללמוד על גופן, על סקס ועל הריונות – ולרכוש סוגי ידע אחרים שיעזרו להן לשפר את חייהן. ולרוב קשה מאוד לכלות בנות עשרה לעמוד על שלהן בנישואין בכל הנוגע לתכנון המשפחה.

נסעתי לא מזמן לאתיופיה, שם שוחחתי ארוכות עם כלות צעירות, רובן נישאו בגיל אחת עשרה. כולן אמרו שהן רוצות עתיד אחר לילדיהן, אבל המידע שיש להן לגבי אמצעי מניעה הוא חלקי במקרה הטוב, והן יודעות שכאשר הן נאלצו לנשור מהלימודים, נחסם בפניהן נתיב ההזדמנויות הטוב ביותר. למעשה, כאשר בנות דוחות את מועד הנישואים כדי להישאר בבית הספר, הכול משתנה. במחקר שנערך לאחרונה ב-30 מדינות מתפתחות, התברר שנשים ללא השכלה יולדות פי שלושה ילדים בממוצע מאשר נשים שלמדו בתיכון. כשנשים מועצמות בעזרת ידע וכישורים, הן מתחילות לשנות את תפיסתן לגבי העתיד שהן רוצות.

לאחרונה ביליתי אחר צהריים עם אישה ששמה סאדי סייני, שמפרנסת בקושי את חמשת ילדיה בחווה צחיחה באזור מדברי בניז'ר. היא לא שמעה על אמצעי מניעה כשהיא נישאה כבת עשרה. כיום היא מכירה אותם, והיא מחכה כמה שנים בין היריון להיריון כדי להגן על בריאותה ועל בריאות התינוקות שלה. ביקרתי במקום שבו היא למדה על תכנון משפחתי: סביב באר הכפר, שם נפגשות הנשים ומדברות. ומדברות. ומדברות. בזמן שהחלפנו סיפורים ניגשה כלה צעירה לשאוב מים מן הבאר. בעזרת מתרגמת סיפרה לי הנערה הזו שהריונותיה היו "רצון האל" ולכן לא בשליטתה. סאדי אמרה שכל עוד הנערה תמשיך לבוא לבאר ולהקשיב, היא תשנה את דעתה עם הזמן. גם חינוך בלתי רשמי המתרחש כשקצת ידע מתפשט בין חברים, משנה את האופן שבו אנשים חושבים על עתידם.

לנשים רבות אין מידע על תכנון הריונותיהן באופן בריא – ואין להן גישה לאמצעי מניעה. יותר מ-200 מיליון נשים אומרות שהן לא רוצות להיות בהיריון אך אינן משתמשות באמצעי מניעה

חשוב לציין שהתשוקה לתכנן היא רק חלק מהמשוואה; נשים זקוקות לגישה לאמצעי מניעה כדי לממש את תוכניותיהן. סאדי חיה בסמוך למרפאה, אבל אין בה את זריקות מניעת ההיריון שהיא מעדיפה. לכן היא הולכת כ-15 קילומטר מדי 3 חודשים כדי לקבל זריקות. סאדי רותחת מזעם, ובצדק, כי קשה לה מאוד לדאוג למשפחתה. לנשים רבות כמו סאדי אין מידע על תכנון הריונותיהן באופן בריא – ואין להן גישה לאמצעי מניעה. יותר מ-200 מיליון נשים אומרות שהן לא רוצות להיות בהיריון אך אינן משתמשות באמצעי מניעה. זכותן של הנשים האלה להחליט איך לגדל את משפחתן נשדדת מהן. ומכיוון שהן לא יכולות להחליט כמה ילדים הן רוצות להביא לעולם ומתי, קשה להן יותר להאכיל אותם, לשלם על טיפול רפואי, או לשלוח אותם לבית הספר. זה מעגל עוני אכזרי.

כנגד זה, מעגל הקסמים המיטיב, שמתחיל עם בריאות בסיסית והעצמה, נגמר לא רק בחיים טובים יותר לנשים ולמשפחותיהן אלא בצמיחה כלכלית משמעותית ברמת המדינה. למעשה, אחד הגורמים ל"נס הכלכלי" שהתרחש באסיה בשנות השמונים הוא העובדה שהפוריות בדרום מזרח אסיה צנחה במהירות רבה. מומחים קוראים לתופעה הזו "הדיבידנד הדמוגרפי". ככל שפחות ילדים מתים, ופחות ילדים נולדים, משתנה בהדרגה מבנה הגיל של האוכלוסייה.

בסופו של דבר ישנה בליטה המייצגת אנשים בשיא שנות העבודה שלהם. משמעות הדבר היא שחלק גדול יותר מהאוכלוסייה נמצא בכוח העבודה ומייצר צמיחה כלכלית. בה בעת, מכיוון שמספר הילדים הקטנים נמוך יותר, הממשלה וההורים מסוגלים להשקיע יותר בחינוכו ובריאותו של כל ילד, וזה עשוי להוביל לצמיחה כלכלית נוספת בטווח הארוך. כאן במקור האינפוגרפיקה שמוזכרת בסוף הפסקה הלפני אחרונה השינויים האלה לא מתרחשים מעצמם. ממשלות צריכות לקבוע מדיניות שתעזור למדינות לנצל את ההזדמנות שיוצרים השינויים הדמוגרפיים. עם עזרה מתורמים, עליהן להשקיע בבריאות ובחינוך, לשים דגש על תכנון משפחתי וליצור מקומות עבודה. אך כשקובעי המדיניות מגדירים סדרי עדיפויות אסטרטגיים נכונים, יש סיכוי אמיתי לייצר מעגל מיטיב של פיתוח שישנה חברות שלמות.

המעגל המיטיב (virtuous cycle) אינו רק עגה של פיתוח. זו תופעה שמיליוני עניים מבינים היטב, ומנחה את קבלת ההחלטות מדי יום. יש לי הזכות לפגוש נשים וגברים ממדינות עניות שמבצעים מעשים קטנים של אהבה ואופטימיות – כמו למנוע דברים מעצמם כדי שיוכלו לשלם על הלימודים של ילדיהם - שמניעים את המעגל. העתיד שהם מקווים להשיג, ועובדים קשה בשבילו, הוא העתיד שאני מאמינה בו. בגרסה זו של העתיד, המדינות העניות כיום נעשות בריאות, עשירות ושוויוניות יותר – וממשיכות לצמוח בכוחות עצמן. החזון החלופי המסוכם במיתוס המלתוסיאני – עולם שבו קיימוּת תלויה באומללותם התמידית של אחדים – נובע מקריאה שגויה של הראיות ומכישלון של הדמיון.

הצלת חיים לא מובילה להתפוצצות אוכלוסין. למעשה, ההיפך הוא הנכון. יצירת חברות שבהן אנשים נהנים מבריאות בסיסית, שגשוג יחסי, שוויון יסודי וגישה לאמצעי מניעה היא הדרך היחידה להבטיח עולם בר-קיימא. אם נעניק לאנשים את החירות והכוח לבנות עתיד טוב יותר לעצמם ולמשפחותיהם, נבנה עתיד טוב יותר לכול.

במבט קדימה:

כשקוראים את החדשות מדי יום, קל להתרשם שהעולם הולך ומידרדר. אין בעיה מהותית בהתמקדות בחדשות רעות, כמובן – כל עוד קוראים אותן בהקשר הנכון. מלינדה ואני נגעלים מכך שיותר משישה מיליון ילדים מתו בשנה שעברה. אבל אנו חדורי מוטיבציה מכיוון שהנתון הזה הוא הנמוך ביותר שהיה. אנחנו רוצים לוודא שהוא ימשיך לרדת.
אנחנו מקווים שתעזרו להפיץ את הבשורה לגבי כל המיתוסים האלה. עזרו לחבריכם להציב את החדשות הרעות בהקשר הנכון. אמרו לקובעי המדיניות שחשוב לכם להציל חיים ושאתם תומכים בסיוע בינלאומי. אם אתם מעוניינים לתרום מעט מכספכם, עליכם לדעת שארגונים שעובדים בתחום הבריאות והפיתוח מציעים תשואה מעולה לתרומה שלכם. בפעם הבאה שאתם גולשים בפורום, ומישהו טוען שהצלחת ילדים מובילה להתפוצצות אוכלוסין, תהיו מסוגלים להסביר את העובדות. אתם תעזרו לעורר אמונה גלובלית חדשה: לכל חיים ערך שווה. יש לנו סיכוי ליצור עולם שבו עוני קיצוני הוא תופעה יוצאת דופן, עולם שבו לכל ילד יש סיכוי שווה לפרוח, ולא משנה היכן נולד. אם אתם מאמינים שחייו של כל אדם הם בעלי ערך, לא תמצאו כיום בעולם משימה שתעורר בכם השראה רבה יותר.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה חדשה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שתביא מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון" 2 בפברואר 2014.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ביל ומלינדה גייטס.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על מיתוסים שמפריעים לעניים להתקדם

05
בועז בש-מרץ'

הכיוון אכן טוב ויש להמשיך להשקיע באוכלוסיות נזקקות בעולם.
אם זאת, מדאיגה אותי המגמה של הגדלת ההון הכללי במדינות, אבל חלוקתו בקרב מיעוט עליון הממשיך לקבע מצב זה (כסף כידוע, בא לכסף) לדוגמה: הודו
בהודו חלה עלייה עצומה בכלכלה ב 10 השנים האחרונות והיא מתפתחת למעצמה כלכלית. נשמע טוב? לא בטוח. בהודו, הסובלת כבר מאות שנים מהבדלים גדולים בין המעמדות, חלקית מתפישת ה"קאסטות" וחלקית ממרחבי הכפריים העצומים לעומת ריכוז הערים, ישנו "מעמד עליון" הכולל מיליונרים ומיליארדרים ומצד שני היא המדינה בעלת האחוז הגבוה ביותר בעולם של ילדים רעבים והרעב הורג מדי יום עוד.
החשיבות בהתאם - סיוע בהחדרת רעיונות וערכים באמצעות השקעה במערכת החינוך.
השקעה בחינוך נותנת הן סיכוי טוב יותר לאוכלוסיה נחשלת "להתרומם" והן מחדירה רעיונות אוניברסליים של דאגה לאחר (למשל שיפור מערכות רווחה ובריאות)
אישית, אני לא מכיר תכניות סיוע גלובליות של מערכות חינוך, אבל מקווה שיש,
זהו "קו הטיפול השני" (לאחר סיוע הומניטרי)

06
שמוליק כרמון

כל הכבוד וההוקרה לביל ומלינדה גייטס על תרומתם החומרית וגם הרעיונית. לציון וחיזוק הוקטור היצרני החיובי המחבר והמסייע של החברה האנושית. ובפרט העמקת המודעות לעובדה שהעוני העמוק בתוך האוכלוסיות נמצא בנסיגה, יחד עם מגמת גידול האוכלוסיה הפלנטרית.
סכנת התפוצצות האוכלוסין על פי הנתונים חלפה. יחד עם ירידה דרסטית בשיעורי תמותת ילדים.
זאת בשורה עצומה.
הנתונים כאן עולים בקנה אחד עם הנתונים המובאים בספר שאני ממליץ עליו של מאט רידלי בכותרת "האופטימיסט הרציונאלי" בהוצאת זמורה ביתן.

07
palavrot

אהממ ... לא השתכנעתי. המאמר, כמיטב מסורת התקינות הפוליטית האמריקאית, נמנע מלדון בדבר העיקרי שאסור לדבר עליו: הקשר בין מוצא (אתני/גזע) תרבות ומודרניזציה. אם בני הזוג גייטס רוצים באמת לשכנע את הסקפטים, יואילו נא להציג נתונים על הפתחות כלכלית ומודרניזציה בקרב מדינות שיש בהן רוב שחור או רוב ערבי-מוסלמי (הרוב המוחלט של המדינות העניות). שכן, הבעיה האמיתית אינה שמדינות עניות לא מסוגלות להתפתח (אקסיומה כזו לא באמת קיימת!), אלא שיש תרבויות (בעלות מאפיינים אתניים מוגדרים) שמתנגדות לשינויים התרבותיים העמוקים שנדרשים לצורך תהליכי מודרניזציה. שתי תרבוית דומיננטיות כאלה הם תרבות השחורים באפריקה והתרבות הערבית-מוסלמית. עיקר ההתנגדות בתרבויות האלה קשור להתנגדות לפמיניזציה שהיא תנאי הכרחי למודרניזציה. לא תקין פוליטית, אבל נכון אמפירית. תתמודדו.

    08
    שמוליק כרמון

    עוד משהו על תגובת פלברות.
    אין ספק שיש קשר בין התנגדות לשוויון לנשים לאיטיות השינוי והעוני בתרבות השחורים באפריקה ובארצות האיסלאם. אבל זה רק מקרה פרטי (וחשוב) של ההתנגדות למודרניות החופשית.
    מאחר והם נמצאים יחסית רק בשולי מהפיכת המידע, נדמה שגדל הפער בין העולם המפותח לזה שפחות , גם כשהם מתקדמים.
    גם בתרבות המערבית המשכילה יחסית, השוויון לנשים לא הושג בלי מאבק ממושך. והוא בכלל לא ארוך ימים.
    הכח המניע העיקרי בעיני לאפשר חדירת המודרניות/קידמה שיתוף פעולה ויצרנות, זה חופש ביטוי ומידע או שלטון מתמרץ (סין ודרום קוריאה כמשל). ואפילו לפניהם מדיניות הנחלה רחבה של ידיעת קרוא וכתוב. קצב הצמיחה של הודו גבוה מזה של פקיסטן ובנגלה דש, אך נמוך משל סין שאיננה דמוקרטית.
    אנחנו עוד לא מבינים מספיק את כל הפקטורים.
    לי ברור שהגישה של ביל גייטס מוצדקת - ולא רק בגלל תקינות פוליטית.

    09
    נעמי טאובר

    יש צדק בדבריך, ואולי לכן יש הרבה תכניות פיתוח וחינוך המתמקדות בהעצמת נשים. ברמת הפרט והמשפחה- נוצרת הערכה לאשה התורמת לכלכלת המשפחה, נשים תומכות זו בזו וכך מגינות ומשיגות יותר כוח, ובהדרגה האווירה הכללית משתנה. אלה תהליכים שלוקחים זמן, אי אפשר "לעשות סדר חדש" בכוח, ואין הצדקה להזניח את האנשים (שבהם נשים וילדים) רק בגלל חלקים מהמסורת שלהם.

10
shmulik.carmon

פלברות, לצערי יש אמת סטטיסטית בקביעה שלך. אך במקביל גם מתפתחת דינמיקה. הקידמה וההשכלה חודרות לאפריקה יותר לאט. ואולי גם יש לזה מתאם גנטי. ובכל זאת הן חודרות גם גם לאזורים האלה. התרבות המערבית יכולה לסייע לחדירת הקידמה גם לתרבויות הבולמות. גם במערב המשכיל והיותר יצרני קרו מהלכים נוראים. הנאציזם והקומוניזם כמשל. ולפניה מלחמת 30 השנים חיסלה אחוז כבד באוכלוסיה.
ראוי לעודד הצלחות.
לכן מפעלו של ביל גייטס חיובי.

אין ספק שהמצב רק משתפר והולך, אך עדיין יש הרבה מה לשפר ומה לעשות. בישראל יש מאות אלפי משפחות שלא מסוגלות להאכיל את ילדיהם מספר ימים בשבוע, והן נאלצות להיעזר בעמותות ובארגונים. אין מה להשוות עם המצב באפריקה ובמדינות פחות מפותחות אחרות, אך לא סתם ישראל מוגדרת כמדינה הענייה ביותר מבין המדינות המפותחות (OECD).

12
ד.

המשפט המעניין ביותר במאמר הוא:
" סאדי אמרה שכל עוד הנערה תמשיך לבוא לבאר ולהקשיב, היא תשנה את דעתה עם הזמן. "

שאיבת מים ידנית היא, בכל העולם, תפקידה של האשה. באפריקה יש לבנות מרכזים לבריאות המשפחה אך ורק ליד הבאר.

14
The Man

חשוב להבדיל בין עזרה למדינה, עזרה לחברה ועזרה לאנשים. מעבר למשל החכה לעומת הדגים, כל עזרה שתעלה תוחלת חיים תביא לשינוי חברתי (ופוליטי) בסופו של דבר: אדם עם סיכוי לחיות הוא אזרח שדורש יותר.

16
גיל בייטס

מגעיל שאין כלל עריכה למאמר.
"מלינדה ואני נגעלים מכך שיותר משישה מיליון ילדים מתו "

"כאן במקור האינפוגרפיקה שמוזכרת בסוף הפסקה הלפני אחרונה השינויים האלה לא מתרחשים מעצמם. "

וכותרת הענק:
"כאן במקור תמונות שהוא מתייחס אליהן במשפט הבא"