מי גאון של אמא

מקובל לחשוב שהפרזה בשבחים הופכת ילדים למפונקים מדי, אבל מחקרים מציגים תמונה מורכבת הרבה יותר
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

כשלקחתי את בני לבקר את הוריי בקרוליינה הדרומית לפני חצי שנה, אבי צרח "כל הכבוד!" אחרי שגמרתי לעשות את הכלים באותו ערב. זאת הייתה בדיחה על חשבוני – מוקדם יותר הכרזתי "כל הכבוד!" כשבני אכל מעט אוכמניות, ואז שוב באותו ערב כשהוא רכן לפנים ולאחר מאבק קצר הוריד בהצלחה את אחת הגרביים. הוא היה אז בן שנה וחצי. כן, ידעתי מה הם חושבים: ילדי דור ה-Y הפכו לחבורה מאותגרת ומפונקת של נרקיסיסטים חולי-שבחים כי ההורים שלהם קוראים להם פיקאסו ואיינשטיין. אז מה? אני משבחת את הילד שלי כל הזמן ולא מתביישת בזה. אני גאה לומר בקול רם כמה הוא מוכשר כשהוא דופק על תופי בונגו קטנים או מקשקש על הקירות בצבעים שלו. אני רוצה להביע את הנאתי ואת חיבתי הכנה לילדון שלי כשהוא מתקדם בצעדים קטנים. ההורים שלי יכולים להמשיך לגלגל עיניים – אותי זה לא יעצור.

מה בעצם אנחנו יודעים על שבחים? האתר Parenting Science של האנתרופולוגית הביולוגית גוון דיואר מספק לנו כמה ממצאים והר של עצות. היא פונה לאנשים כמוני: כשאנחנו משבחים את ילדינו על יכולות ולא על מאמצים הם מתחילים לראות בכישרון ובאינטליגנציה דברים מובנים מאליהם במקום מיומנויות שיש לטפח או ללמוד. שבחים לא כנים עלולים לשדר לילדים שההורים לא מבינים אותם. ובאופן כללי, מוטב לתת מחמאות ספציפיות המסבירות לילד מה הוא עשה היטב.

הנה ממצא מבלבל במיוחד: אם תשבחו את ילידכם על דברים שהם נהנים מהם באופן טבעי, אתם עלולים לפגוע במוטיבציה שלהם במקום להגביר אותה

הפרזה בשבחים ("את מדהימה!") עלולה לעורר בילדיכם את התחושה שהסטנדרטים שלכם גבוהים מאוד ולטעת בהם את הפחד שהם לא יוכלו לעמוד בציפיות בעתיד, אומרים הפסיכולוגים ג'ניפר הנדרלונג קורפוס (Henderlong Corpus) מריד קולג' ומארק לפר (Lepper) מסטנפורד. אם תשבחו את ילדיכם על משימות קלות, הם עלולים לחשוב שאתם טיפשים (אתם לא מבינים כמה זה פשוט?) או שאתם חושבים שהם טיפשים. הנה ממצא מבלבל במיוחד: אם תשבחו אותם על דברים שהם נהנים מהם באופן טבעי, אתם עלולים לפגוע במוטיבציה שלהם במקום להגביר אותה.

אז בתור אימא שלא עושה שום דבר כמו שצריך, הייתי המען המתאים לקיטוּר (תיאור שלו) הבא של הפסיכולוג ג'ים טיילור מסטנפורד: "כל הכבוד? אם את הולכת להיות אימא עצלנית ולתת לו מחמאות חסרות טעם ומזיקות, עדיף כבר שתאמרי כל הכבוד על המאמץ! כי ככה הוא יתמקד במה שנדרש ממנו כדי להצליח... אך האמת היא שילדים לא צריכים שנאמר להם כל הכבוד! כשהם עושים משהו כמו שצריך; זה ברור מאליו... וזה נכון במיוחד לילדים קטנים, לא צריך לשבח אותם בכלל."

אך האם מבקרי השבחים צודקים? הבעיה הראשונה בביקורות החריפות האלה היא ששבחים משפיעים באופן שונה על ילדים קטנים וילדים גדולים. לדוגמה, מחקר שערך ב-2007 פול הייסטינגס (Hastings), כיום באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, הראה שילדים המקבלים מהוריהם שבחים על התנהגות טובה לפני גיל בית הספר מפתחים כישורים חברתיים טובים יותר, ממצא הסותר את טענתו של טיילור כי לא צריך לשבח ילדים קטנים כלל. מחקר נוסף שערכה סוּ קלי (Kelley) מלייקומינג קולג' בפנסילבניה והתפרסם ב-1997 הראה כי ילדים בני שנתיים שאימהותיהם עודדו אותם לחקור בכוחות עצמם במסגרת ניסוי מעבדה, גילו לאחר שנה עצמאות רבה יותר מאשר הילדים שאימהותיהם לא שיבחו אותם במסגרת אותו ניסוי ראשון. ובנוגע להשתפכות מוגזמת מצד ההורים גילו אלן וינר (Winner) מבוסטון קולג' ועמיתים שילדים קטנים (מתחת לגיל 7) אינם מתוחכמים מספיק להטיל ספק בכנות הוריהם, ולכן לא יסבלו מ"הסטנדרטים הגבוהים-מדי" שעלולים להפריע לילדים גדולים יותר.

הפרזה בשבחים (זה פשוט יפהפה! לעומת יופי!) עלולה להזיק לילדים עם ביטחון עצמי נמוך אך לעזור לילדים עם ביטחון עצמי גבוה

הבעיה השנייה בטיעון נגד השבחים מורכבת וקשה יותר לתפיסה. מחקר שהתפרסם השנה על-ידי אדי ברומלמן (Brummelman), דוקטורנט לפסיכולוגיה התפתחותית מאוניברסיטת אוטרכט, מראה כי הפרזה בשבחים (זה פשוט יפהפה! לעומת יופי!) עלולה להזיק לילדים עם ביטחון עצמי נמוך אך לעזור לילדים עם ביטחון עצמי גבוה.

תחילה אישר המחקר את השערת החוקרים, שלפיה הורים נוטים לשבח בהפרזה ילדים עם ביטחון עצמי נמוך יותר מאשר ילדים עם ביטחון עצמי גבוה. לאחר מכן שלחו החוקרים ילדים בגילאי 12-8, שביטחונם העצמי דורג מבעוד מועד, לביקור במוזיאון אמנות. הילדים התבקשו לצייר ציורים, ולאחר מכן קיבלו ביקורת מ"צייר מקצועי." בשלב האחרון הם נשאלו אם הם רוצים לצייר ציור נוסף מורכב יותר, או ציור נוסף פשוט. כל הילדים שקיבלו שבחים מופרזים, בכל רמות הביטחון העצמי, חשבו שהשבחים האלה כנים. אך כצפוי, שבחים מופרזים הקטינו את הסיכוי שילד בעל ביטחון עצמי נמוך ייענה לאתגר הקשה (וכנגד זה, שבחים מופרזים הגדילו את הסיכוי שילד בעל ביטחון עצמי גבוה יענה לאתגר הקשה).

מוצארט בילדותו, מאת הצייר  Pietro Antonio Lorenzoni

מוצארט בילדותו, מאת הצייר Pietro Antonio Lorenzoni

זה הגיוני, מכיוון שאנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה מתייצבים בדרך כלל באור הזרקורים ומחפשים מצבים שבהם יוכלו להפגין את כישוריהם, בעוד שאנשים בעלי ביטחון עצמי נמוך מפחדים מכישלון ונמנעים ממצבים שעלולים לחשוף את אזלת ידם. החוקרים כותבים: "אם כן, הפרזה בשבחים עלולה לגרום לילדים בעלי ביטחון עצמי נמוך להימנע מחוויות לימודיות חשובות – תהליך שמערער בסופו של דבר את הלמידה והביצועים שלהם." אבל הנה צדו השני של המטבע: "שבחים מתונים עשויים להפחית את הפחד מכישלון אצל ילדים בעלי ביטחון עצמי נמוך ולעודד אותם להתמודד עם אתגרים, אך לאו דווקא יהוו תמריץ מספק לילדים בעלי ביטחון עצמי גבוה."

האם הורים באמת יודעים אם לילדים שלהם יש ביטחון עצמי נמוך או גבוה? ואם לא, האם עליהם לקבל הערכה מקצועית ואז להוסיף או להפחית שמות תואר מחמיאים בהתאם? אין לי שום מושג איך בן השנתיים שלי מרגיש לגבי עצמו, ולא בכדי. החוקרים כותבים: "אף על פי שלילדים קטנים יש תחושה בסיסית של 'טוב' או 'רע', הם לא מסוגלים לגבש ולהפגין ביטחון עצמי עד תקופת הילדות המאוחרת." אז אם הבן שלי מסוגל רק לתפוס את המושגים "טוב" ו"רע" ברמה בסיסית, אני שמחה שאני משבחת אותו כל כך הרבה... אולי אני מטפחת אצלו את הביטחון העצמי שמבחנים כמו זה שבמחקר ימדדו בהמשך חייו.

הצגתי את האפשרות הזו בפני ברומלמן. הוא אמר שניסוי כזה עוד לא נערך, אבל שהוא נוטה להסכים. הוא שיער ש"אולי הפרזה בשבחים אינה מזיקה אלא דווקא עוזרת בילדות המוקדמת, כי לילדים קטנים יש ציפיות חיוביות בלתי מציאותיות לגבי ביצועיהם העתידיים. כשהם מקבלים מחמאה מנופחת הם עשויים להרגיש שהם יכולים לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהוצבו להם ולחפש אתגרים נוספים."

אנשים שמקרינים ביטחון עצמי, גם כשביצועיהם אינם טובים, נתפסים על-ידי אחרים כבעלי כישורים ונהנים בממוצע מסטטוס חברתי גבוה יותר מאחרים

אז סביר להניח שלבני יש ציפיות חיוביות לגבי ביצועיו העתידיים – יופי! אני מקווה שהוא ימשיך כך. אצלי הסיפור היה שונה: מרגע שעזבתי את בית הוריי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, הלחיים שלי היו מאדימות בכל פעם שהצבעתי בכיתה. אז לא הצבעתי הרבה. והאודם על הלחיים המשיך להופיע גם כשהבוסים שלי פנו אליי ישירות במהלך שנות העשרים לחיי. הלוואי שהיה לי יותר ביטחון עצמי. הכרתי אנשים עם יותר ביטחון עצמי מאשר ידע או אינטליגנציה, ואני לא בטוחה שזה הכשיל אותם בחייהם. מחקר שערכה בשנה שעברה ג'סיקה קנדי (Kennedy), אז מבית הספר וורטון של אוניברסיטת פנסילבניה, הראה שאנשים שמקרינים ביטחון עצמי, גם כשביצועיהם אינם טובים, נתפסים על-ידי אחרים כבעלי כישורים ונהנים בממוצע מסטטוס חברתי גבוה יותר מאחרים. יש המתלוננים כי יותר מדי אנשים בימינו הם בעלי ביטחון עצמי מופרז, אבל מסתבר שזה עוזר להם.

אני גם לא משוכנעת שחוסר הביטחון העצמי שלי קשור להוריי. אז למה שאפחד להרוס את הבן שלי? מבוגרים אחרים מגדלים אותו גם כן, וגם ילדים אחרים, וחוץ מזה הוא מגדל את עצמו וכל זה קורה בעולם המשתנה ללא הרף. וכאן מתגלה הבעיה השלישית בטענות נגד השבחים: החשש לגבי התנהגותנו שלנו כהורים משקף אי-הבנה של מגוון הגורמים המשפיעים על התפתחותו של ילד. הורות היא דינמיקה דו-כיוונית המושפעת מהסביבה והגנים של ההורה והילד גם יחד. למעשה, מחקר שערכו אשלי קלאהר (Klahr) ועמיתים מאוניברסיטת מישיגן סטייט, אשר התפרסם השנה ב-Psychological Bulletin, הראה שהשפעות גנטיות אחראיות ל-23 עד 40 אחוז מהשונות בין שלושת המדדים העיקריים להתנהגות הורית: חום, שליטה ושליליות. כל אחד מאלה מקושר לתוצאות עתידיות כגון התנהגות אנטיסוציאלית, חרדה והתמכרות לסמים ואלכוהול. חום, הכולל ביטויים מילוליים של חיבה, הוא גורם מנבא משמעותי לתוצאות חיוביות (שיעורים נמוכים יותר של בעיות התנהגותיות, חרדה או דיכאון, ומוכנות והצלחה אקדמית). זו אחת הראיות המשמעותיות ביותר עד היום לכך שגנים ממלאים תפקיד משמעותי בהתנהגות הורית ובהתפתחותו של הילד.

אך הדבר המשמעותי ביותר במחקר הן הראיות לגבי השפעת תכונותיו של הילד עצמו על סגנונו של ההורה – כלומר מעבר להשפעת הגנים, הילד עצמו מגדיר כיצד ההורה מתנהג. לכל צמד של הורה-ילד יש לולאת משוב מורכבת שבה ביולוגיה והתנהגות שזורות זו בזו. ראיות אלה תומכות בגישה הורית אינדיבידואלית. "עליכם לחשוב על התכונות שלכם ועל הדברים שמטרידים אתכם, ולפתח סגנון הורות ואסטרטגיה שמתאימים לכם ולילדכם," אמרה לי קלאהר. "אם אתם, כהורים, מנסים לעשות דבר שאינו טבעי לכם, התהליך ייעשה קשה ומלחיץ יותר. אנחנו יודעים על כמה דברים שמועילים לילדים בוודאות, ועל דברים שמזיקים להם בוודאות, אבל יש מקום רב באמצע לסגנון אישי."

השבחים שאתם שופכים על ילד אחד ישפיעו בצורה שונה על ילד אחר בהתאם לתחומי העניין והאישיות שלו ובהתאם לתחומי העניין והאישיות של ההורה, לצד גורמים אחרים

קלאהר מציעה לכם, בייחוד אם אתם רואים בשבחים גורם התורם לשינוי בריא, לעקוב אחר מידת הצלחתכם בעידוד התנהגויות חיוביות אצל הילד ואף לתאר את התהליך בכתב כדי לנתח מה עובד ומה לא עובד. "ערכו מיני-מחקר בתוך המשפחה," היא אמרה.

וזה בדיוק מה שמתאר דלטון קונלי (Conley), סוציולוג מאוניברסיטת ניו יורק, בספרו המשעשע Parentology. לאחר שבמשך שנים שיחד את בנו וביתו בדובוני גומי, משחקי מחשב ומזומנים כדי שיפתרו בעיות נוספות במתמטיקה, ביתו החלה להתעניין יותר ויותר בקריאה ובספרות בעוד שבנו הפסיק לקרוא פרוזה והחל לחקור פרקטלים בזמנו הפנוי. "ציפיתי זירה אקדמית אחת (מתמטיקה) בתגמולים חיצוניים והותרתי אחרת (קריאה) ללא זיהומים כאלה, אבל בסופו של דבר קיומה או העדרה של מערכת תגמולים לא השפיעה רבות על תשוקתם לחומר." במילים אחרות, השבחים שאתם שופכים על ילד אחד ישפיעו בצורה שונה על ילד אחר בהתאם לתחומי העניין והאישיות שלו ובהתאם לתחומי העניין והאישיות של ההורה, לצד גורמים אחרים.

"אנחנו לא אומרים ששבחים הם דבר רע," אומרת קלאהר. "אנחנו רוצים שהורים ישבחו את ילדיהם. אנחנו יודעים שחיזוק חיובי – כלומר הכרה בהתנהגות טובה – מייצר תוצאות אופטימליות, ושמשמעת חריפה ובלתי צפויה מובילה לשיעורים גבוהים של בעיות התנהגותיות, עימותים בין הורים לילדים ודיכאון."

אם כך, שבחים (או העדרם) לא אחראים לבדם להצלחת ילדיכם. קנת באריש (Barish), פסיכולוג מאוניברסיטת קורנל, מתעקש שהבעיה אמיתית היא ביקורת. "פגשתי לא מעט ילדים מיואשים, כועסים ואומללים. פגשתי ילדים נטולי מוטיבציה שהתסכול או האכזבה הקלים ביותר מרפים את ידיהם, ואחרים שפיתחו גישות מפונקות. השבחים אינם אשמים, אלא הביקורת. רוב הילדים האלה ספגו ביקורת רבה מדי; רק מעטים זכו לשבחים רבים מדי."

ההתנגדות לטיפוח ביטחון עצמי מופרז הלכה והתגברה כי התברר שזה לא פרודוקטיבי: ילדים מפונקים שתמיד זכו לשבחים גדלו בלי לדעת איך לתקן את התנהגותם, איך להתמודד עם דחייה וכישלון. חסרה להם יכולת התמדה, ויכולת התמדה – כפי שאומרים כיום חוקרים – היא המפתח להצלחה. אבל איך אני אמורה להגדיל את סיכויי ההצלחה של הבן שלי אם אני לא יודעת מה יהיו הכישורים הנדרשים בעולם המשתנה במהירות וללא הרף?

בנעוריי ניגנתי בכינור ולמדתי בשקדנות. הלכתי לאוניברסיטה מצוינת. ובכל זאת אני חוששת לגבי העתיד מאז שאני זוכרת את עצמי. בעלי לקח את הלימודים בקלות, וגם ניגן והלחין בלי להיות מוטרד מכך שהוא לא יודע לקרוא תווים. הוא הלך לבית ספר לאמנות במקום ללכת לאוניברסיטה וחי בתחושה מתמדת שהוא אדם בר מזל שיצליח כך או אחרת למצוא את דרכו. שנינו חווינו מפלות וניצחונות, ואם אנסה לשקלל את כל הגורמים שלאורם אפשר לשפוט הישגים, הייתי אומרת שסיכויי ההצלחה שלנו זהים. מי מאיתנו צריך להיות המודל-לחיקוי של בננו? ייתכן שיש חשיבות לכך שבעלי הוא גבר. בהתאם לדפוס שלי ושל בעלי, גברים בדרך כלל מעריכים את כישוריהם האישיים יותר מאשר נשים, גם בניסויים שבהם יכולותיהם דומות למדי. אבל לבנות יש כישורים חברתיים טובים יותר – תופעה שהעולם מעודד. כלומר גם אם הבן שלי זקוק לשבחים נוספים כדי לשפר את נימוסיו, יכול להיות שיהיה לו בכל מקרה ביטחון עצמי רב יותר מאשר בנות בגילו, בין שאשבח אותו ובין שלא.

הנתונים האלה שופכים אור על הנושא. אני מתכננת לתת מעכשיו שבחים ספציפיים יותר ולהקדיש תשומת לב למאמצים הרבים שמשקיע בני בהשחתת הקירות – ולא לכישרונו הטבעי בבחירת צבעים מעניינים שישמשו לו כלי משחית. אבל הקירות הם שלו. בינתיים ארשה לו לראות סרטים מצוירים, אניח עוגייה בידו המושטת ואצפה בחיוך המתפשט אט אט על פניו, אעריץ את הריכוז שבו הוא מצייר ואשבח אותו כשיסיים. "מכל הדברים שעלולים להשתבש," אומר קלאהר, "שבחים מופרזים הם לא משהו שהורים צריכים לדאוג לגביו. הדבר היחיד שעלול להשתבש הוא אם תאמרו "כל הכבוד!" אחרי שהילד עשה משהו שאתם לא רוצים שהוא ייעשה."

רוב הילדים יוצאים בסדר, לא? הרי הבן שלי יבין יום אחד שאסור לצייר על הקירות – ולא משנה מה אעשה או לא אעשה כעת. תנו לי להתבשם בהכרת תודה על הילד הקטן הזה שעלול או היה עלול, ככלות הכול, למות בכל רגע (המוּדעוּת הבלתי פוסקת לכך היא האינסטינקט האימהי בהתגלמותו). תנו לי לפטם אותו, במובן הרגשי, לפני שהעולם האכזר יתחיל לנגוס בו.

קרלין פלורה היא עיתונאית ועורכת לשעבר בכתב העת Psychology Today. היא מחברת הספר Friendfluence (2013).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרלין פלורה, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על מי גאון של אמא

01
אורלי

רוב הילדים גדלים בסדר. אני חוששת שהבעיה העיקרית שלנו היא רגשי האשמה של ההורים (ולא משנה כמה הם משתדלים), ובהמשך - התחושה של הילדים שהוריהם איכשהו "קלקלו" אותם... התחושות הללו מחוזקות ללא הרף ע"י השיח הפסיכולוגי, כמובן. אז בואו ניתן לעצמנו מנוחה מהם. ילד יגדל בסופו של דבר ויהיה למבוגר, ואם הוא יהיה עצמאי ובוגר מספיק - הוא ילמד לקחת אחריות על עצמו, ולא להאשים את ההורים בכל דבר. ואנו, כהורים, צריכים להפסיק להאשים את עצמנו.

03
שרה אלרגנט

ילדים, כמו מבוגרים, אוהבים שבחים. מי לא אוהב להסתכל במראה מחמיאה?
אלא שהמערכת הרגשית יודעת להבחין בין אמת למחמאה. כשאומרים לילד:"איזה ילד טוב".. זה ציון למשהו שהוא עשה. ומה אם הוא לא עשה משהו שראוי לשבח הזה? מה זה אומר עליו? מה הערך שלו? לעומת זאת אם רוצים לחזק יכולת, יש לתת לה ביטוי בזמן אמת. כמו למשל, ילד שמסדר את הקוביות לאחר המשחק, ושומע בזמן אמת שהוא יודע לסדר, יוצר עיגון רגשי לתכונה וכך בונה בתוכו את האמון שאכן הוא כזה. כמובן שיש לחזור בהקשרים שונים על התכונה הזו בזמן אמת. הילד ילמד להגדיר את התכונה הזו כשלו, מתוך חווית אמת חוזרת. באותה מידה כשאנחנו רוצים לחזק תכונות של אחריות ועוד, חיוני לשקף אותן בזמן אמת, וזה יבנה את ההגדרה העצמית בהקשר זה. גם שבחים למאמץ ולהשקעה, כוחם יתעצם בזמן אמת. וכמו כל דבר יש לעשות זאת בקטן, מובן מאליו. ולא בהצפה. דרך אגב, אותו עקרון תקף מאד למבוגרים:"אתה יודע לשטוף כלים נהדר" .. "אתה אבא שמשקיע בילדים".. "את קשובה לי" .. וכו'. בגדול זה ההבדל בין מחמאה:"איזו שמלה יפה", לבין עיגון רגשי: "יש לך טעם טוב". וזה מזכיר לי בדיחה על שתי פולניות שנפגשות: "איזו שמלה יפה יש לך, גם לי יש וילון כזה".

04
רינ

במלכוד שבין לשבח להימנעות מתשבוחות עדיף להיות בצד המשבח ושהשבחים יהיו על דברים ספציפיים. "הציור שלך מעניין" " השתמשת במגוון של צבעים שמתאימים" " כל הכבוד, השקעת חשיבה בציור" במקום לציין "ציור יפה" או "ציור מקסים" ללא התייחסות ספציפית. באופן כזה ניתן להחמיא להתנהגות רצויה מוצלחת ובכך לעודדה.

05
משה אוריין

ארשה לעצמי לצטט חלק מתגובה קודמת שלי למאמר שהתפרסם לאחרונה באלכסון בשם: "הורים פשוט לא מבינים". הנוגע בדברים דומים למאמר זה.

...בעבר היה "אפקט פיגמליון" שולט - כלומר נבואה המגשימה את עצמה, ומכאן הצורך במחמאות בלתי פוסקות לילדים כבסיס לחיזוקם. כיום יש יותר ויותר הבנה כי מחמאות סתמיות יותר מזיקות מאשר מועילות בטווח הארוך.
הצורך הנכון והשלם יותר הוא בהעלאת היכולת של "חוללות עצמית" (מסוגלות עצמית) בקרב ילדים. ( self eficacy ). יכולת זו מושגת באמצעות תמהיל נבון של מחמאות מצד אחד ושל הטמעת היכולת להגיב תגובה ריאלית ושקולה למצבי כשלון מצד שני".

06
ד.

כמובן שאין נוסחת פלא שבעזרתה נוכל לדעת כיצד להגיב באופן אופטימלי למעשי ילד, בין אם מה שעשה נוטה לכיוון החיובי ובין אם הוא נוטה לכיוון השלילי.
הדרך היחידה היא להגיב ללא כעס, ללא חרדה, ללא גאווה וללא בושה בילד או בעצמנו. להגיב באופן הענייני והידידותי ביותר.

ולכן הבעיה עוברת מ"איך לחנך את הילד" ל"איך לחנך את עצמי" - שהרי כל אחד נגוע בחרדה, בכעס, בגאווה ובבושה ככל שהדבר נוגע לילד שלו. את אלו אנו מעבירים בחוסר תבונה לדור הבא כאשר אנו מגיבים בהתלהבות יתר, באדישות, בביקורתיות יתר. כך איננו מסייעים לילד למצות את הפוטנציאל שלו - כך אנו בונים את הקריירות של הפסיכולוגים שלו לעתיד.

הזמן הטוב להתחיל לחנך ילד הוא בחתונתם של סבא וסבתא שלו. אבל לעולם לא מאוחר מדי לחנך לפחות את ההורים שלו כלומר את עצמנו להיות רגועים קשובים וידידותיים.

    07
    תומר.ד

    אמת..
    שפכת אור על אלמנט מכריע בנושא המדובר ובסופו של יום גם בכל תחום אחר בחיינו - היכולת (או המחסור בה) לבחון כל סיטואציה במידת האובייקטיביות הגבוהה ביותר שביכלתנו לנקוט.
    אני מאמין שבהיתוך עם תגובתו של משה אוריין שהתיחס יותר לפאן האקסטרני של ניתוח הבעיה, מתקבלת תמצית נוסחה מוצלחת לחינוך הגון.

08
אני

תכלס ביקורת הכי מפילה אנשים ובטח ילדים, נראה לי שחשוב לעודד ולהתלהב עם הילד מדברים יחד. אם מגזימים בתשבחות הרי שמגיל מסוים רואים כיצד הילד עצמו נרתע, במיוחד בני נוער צעירים .

09
פלברות

הבעיה המרכזית היא לא מחמאות וגם לא חרדות או רגשי אשמה אובססיבים. הבעיה המרכזית (שעולה גם מהכתבה וגם מהתגובות) היא נרקיסיזם הורי: התפישה האגואיסטית והמבחילה שלפיה טיב ההתפתחות של הילד תלוי לחלוטין בפידבקים שהוא מקבל מהוריו.