מי המציא את הגלגל?

המונח המנופח "קניין רוחני" או "בעלות אינטלקטואלית" ("Intellectual Property") נוגע לשטחים רבים: לתוכנה שמנהלת את חיינו, לסרטים שאנחנו צופים בהם, לשירים שאנחנו מאזינים להם. אבל גם לאלגוריתמים הקובעים את דירוג האשראי שלנו וכך מעצבים את המתווה של עתידנו, למבנה הכימי ולתהליכי היצור של תרופות מצילות חיים, ואפילו לקשתות הזהובות של מקדונלד'ס ולמונחים כמו "גוגל". כל אלו הם לכאורה "קניין רוחני". דוחקים בנו, בין אם על ידי האזהרות החמורות במארזים של תקליטורים המכילים סרטים, ובין אם על ידי קריאות מוקלטות בקולם של מנהלים של חברות מדיה, לחדול מלעשות שימושים בלתי חוקיים או לא ראויים ב"קניין" הזה, לא להיות "פיראטים", לכבד את זכויותיהם של מי שהם בעליהם של הדברים הללו. אבל באיזו מין בעלות מדובר? ומדוע אנחנו מתייחסים לכל מגוון ה"קניין" הזה באמצעות מונח כוללני אחד?

הקניין הרוחני, מונח מרכזי בשיח של העידן הדיגיטלי, הוא רעיון מזיק תרבותית, שגם קל מאוד להפוך אותו לנשק. ויש להתנגד לשימוש בו.

הצירוף "Intellectual Property" שימש לראשונה בפסק דין משנת 1845 וזכה להשפעה פורמלית ב-1967 עם הקמת הארגון העולמי לבעלות אינטלקטואלית (WIPO), סוכנות מיוחדת של האו"ם אשר מייצגת את האינטרסים המסחריים של בעלי זכויות יוצרים, סימנים מסחריים וסודות מסחריים, ומגינה עליהם. השימוש המוכלל ב"Intellectual Property" החל בעידן הדיגיטלי שבו החל ייצור, שכפול והפצה של מוצרים תרבותיים וטכניים. עם הופעתה של כלכלה מדינית חדשה, עלתה גם רטוריקה מסחרית וחוקית חדש. הקניין הרוחני, מונח מרכזי בשיח החדש הזה, הוא רעיון מזיק תרבותית, שגם קל מאוד להפוך אותו לנשק. ויש להתנגד לשימוש בו.

סימן מסחרי ידוע: לא פטנט, לא ממש קניין רוחני. תצלום: פרדריק ביסון

בחוק הפדרלי של ארצות הברית יש ארבעה תחומים הקשורים למשבצת המכונה קניין רוחני, ועלינו לחשוב עליהם באורח נפרד זה מזה. במאמר שהתפרסם בשנת 2010 בכתב העת The Politics of Law, קית' אאוקי (Aoki) מגדיר כל אחד מהם באופן הבא. "Copyright" ("זכויות יוצרים") מגן "על יצירות מקוריות כגון ספרים, מוזיקה, פיסול, סרטים והיבטים מסוימים בתכניות מחשב" ש"מגולמים או מקובעים במדיום מוחשי". ההגנה הזאת אינה דורשת מהיצירה להיות חדשה כולה, והיא חלה רק על "היבטיה המקוריים", על "ביטוי מסוים...לא על הרעיונות שבתשתיתה", ולא על "יצירות שנוצרות באורח בלתי תלוי או דומות". תחת המטרייה של חוק זכויות היוצרים מצויים ביטויים מקוריים וממשיים, לא רעיונות – למשל, אותו הרעיון לסיפור או לתסריט יכול להניב סרטים רבים ושונים. לאחר מכן יש "פטנטים", שמכסים "המצאות חדשות ושימושיות, דברים מיוצרים, מכלולים של חומר ותהליכים שממציאים הופכים למעשה" שבהקשרם יש "דרישות מחמירות בנוגע לחומר, לחדשנות, לשימושיות ולהיות הדבר לא מובן מאליו". פטנטים מגוננים על המצאות שמומשו ועל רעיונות הנמצאים בתהליך התגבשות – למשל, הנה תהליך חדש לאיסוף מי גשמים, והנה המכונה שעושה בדיוק את זה. "סימנים מסחריים" ("Trademarks") מגוננים על צרכנים מפני "טעות, בלבול והונאה" באשר למקורם של מוצרים מסחריים: ה"G" ב"Gucci", התפוח של "אפל", או מארז ייחודי ומובחן. לבסוף, יש "סודות מסחריים", או מידע סודי שמניב תועלת כלכלית לאוחז בו והוא מושא למאמצים סבירים של האוחז בו לשמור על סודיותו.

לכל אחד מהנוהגים הללו יש הצדקה מבחינת המדיניות הציבורית. חוק זכויות היוצרים מעודד ייצור של יצירות אשר ממלאות את המרחב הציבורי של התרבות. חוקי הפטנטים מאפשרים לממציאים ולמשתמשים להפיק תועלת מרעיונות מקוריים שנכללו בבקשה לפטנט, ומטרתו להפוך את המחקר והפיתוח לאפשריים מבחינה כלכלית, על ידי יצירת השקעה בטכנולוגיות ובמוצרים חדשים. חוק הסימנים המסחריים מגן על הצרכים על ידי כך שהוא מיידע אותם שהמקור המועדף עליהם – ולא איזשהו זייפן המייצר סחורה נחותה – הוא אכן המקור לסחורה שהם קונים. ואילו המחזיקים בזכויות יוצרים ובפטנטים מפיקים רווח מונופוליסטי ממה שנמצא תחת הגנה, או מביטויו המוחשי, לפרק זמן מוגבל. הבלעדיות המוגבלת הזאת נועד לעודדה יצירה נוספת של ביטויים מקוריים ושל המצאות על ידי העמדה של חומרי גלם לטובתם של יוצרים וממציאים נוספים.

האם ״בעלות אינטלקטואלית״ או "קניין רוחני" הם בעלות וקניין מאותו סוג כמו בעלות וקניין "מוחשיים", והאם ההגנות המשפטיות על נכסים מוחשיים מתאימות לנכסים רוחניים ואינטלקטואליים?

בארה״ב, המדיה והטכנולוגיה עיצבו את החוקים הללו, ואכן, אמנים ויוצרים רבים חבים את פרנסתם להגנות הללו. אלא שלאחרונה, במענה לדרכים חדשות שבהן העידן הדיגיטלי מאפשר יצירה והפצה של תוצרים מדעיים ואמנותיים, הועמדו בספק יסודותיהן של ההגנות הללו. אלו הקוראים לרפורמה, כמו הפרופסורים למשפטים לורנס לסיג (Lessig) וג'יימס בויל (Boyle), מי שמצדדים בתוכנה חופשית כמו ריצ'רד סטולמן (Stallman) וחוקרים בתחום המשפט והכלכלה כגון ויליאם לנדס (Landes) והשופט ריצ'רד פוזנר (Posner), שואלים: האם ״בעלות אינטלקטואלית״ או "קניין רוחני" הם בעלות וקניין מאותו סוג כמו בעלות וקניין "מוחשיים", והאם ההגנות המשפטיות על נכסים מוחשיים מתאימות לנכסים רוחניים ואינטלקטואליים? ולשאלה הזאת אנו יכולים להוסיף: האם ״קניין רוחני״ היא אכן מונח כללי ראוי לתחומי החוק השונים להפליא שהוא מקיף?

התשובה לכל השאלות הללו היא "לא". והתשובה לשאלה האחרונה תסייע לנו לענות גם על השאלה שלפניה.

אייפון 11 פרו: הצבר של פטנטים, זכויות יוצרים וסימנים מסחריים. תצלום: 淺草 靈

סטולמן הוא האקר מעולה במיוחד, והוא הקול הבולט ביותר בתנועת התוכנה החופשית, שסבורה שמשתמשים ומתכנתים צריכים להיות מורשים להעתיק, לחלוק ולהפיץ קוד מקור של תוכנה. הוא טען לא פעם שהמונח "Intellectual Property" צריך להיזנח, ושבמקומו יש לאמץ שימוש מדויק ומוכוון היטב ב"זכויות יוצרים", "פטנטים", "סימנים מסחריים" ו"סודות מסחריים" – והוא צודק. ואין מדובר פה במריבה סמנטית בלבד. הלשון שבה מנהלים דיון פוליטי ותרבותי לעתים קרובות ביותר גם קובעת את תוצאת הדיון.

סטולמן מציין שחוקי זכויות היוצרים, הפטנטים, הסימנים המסחריים והסודות המסחריים מונעים על ידי שיקולים שונים ומגוונים ביותר. כוונותיהם המקוריות, האובייקטים שהם מכסים וההגבלות המותרות שונות כולן. למעשה, שליטה בתחום אחד של החוק כמעט לעולם אינה מסייעת באחד התחומים האחרים. (בלבול נפוץ הוא לחשוב שאובייקט המוגן על ידי תחום אחד של החוק מוגן גם על ידי תחום אחר: "McDonald’s" מוגן על ידי חוקי הסימנים המסחריים, ולא על ידי חוקי זכויות היוצרים, בניגוד למה שצרכנים רבים סבורים).

רומאנים מוגנים על ידי זכויות יוצרים אפילו אם הם כתובים על פי נוסחה, וכל מה שזכויות היוצרים גורמות הוא לעודד יצירתן של יצירות נוספות כסחורה זמינה כך שליוצרים יש פרנסה

הגיוון והשוני הללו גורמים לכך ש"קביעות כלליות... המשתמשות ב-'Intellectual Property'... שגויות", כך כותב סטולמן. קחו למשל את הטענה המקובלת שלפיה בעלות אינטלקטואלית מקדמת חדשנות: הדבר נכון למעשה רק ביחס לחוקי הפטנטים. רומאנים מוגנים על ידי זכויות יוצרים אפילו אם הם כתובים על פי נוסחה, וכל מה שזכויות היוצרים גורמות הוא לעודד יצירתן של יצירות נוספות כסחורה זמינה כך שליוצרים יש פרנסה. הזכויות המוגבלות הללו אינן מתייחסות לחידושים, מה שנכון גם ביחס לחוקי הסימנים המסחריים והסודות המסחריים. חשוב במיוחד לשים לב לכך ש"Intellectual Property" עוסק באופן חלקי בלבד במתן תמורה על יצירתיות (המוטיבציה הזאת מצויה רק בחוקי זכויות היוצרים). סטולמן מסביר שכדי ליצור המצאה שאפשר להוציא עליה פטנט, נדרש הרבה יותר מאשר יצירתיות, בעוד שחוקי הסימנים המסחריים והסודות המסחריים מנוגדים ליצירתיות ולעידודה.

מונח כללי הוא שימושי רק אם הוא כולל בתוכו מושגים הקשורים אליו באופן כזה שנוסף ערך סמנטי. אם הבחירה במונח כללי אינה מגדילה את ההבנה שלנו, הרי שמוטב לנו לא להשתמש בו. טענה מקובלת מסוג "הם גנבו את הקניין הרוחני שלי" בולטת במיעוט המידע שהיא מוסרת, שכן השימוש הכללי ב"קניין רוחני" מסתיר יותר ממה שהוא מגלה. אם הטענה היא לפגיעה בזכויות יוצרים, אנחנו מנסים לזהות את הביטוי הממשי שאפשר לטעון עליו לזכויות יוצרים, את טבע ההפרה וכולי. אם הטענה היא להפרה של פטנט, אנחנו בודקים סדרת תנאים אחרת (האם ההמצאה ה"חדשה" מעתיקה את העיצוב של ההמצאה הישנה יותר?) וכך גם ביחס לסימנים מסחריים (האם הסמל הפוגע דומה באורח מהותי ומטעה לסימן המסחרי המוגן?) וביחס לסודות מסחריים (האם הארגון או החברה ניסו לשמור בסוד מידע שנטען כי הוא סודי?) השימוש במונח הכללי "קניין רוחני" אינו אומר לנו דבר וחצי דבר.

יתרה מכך, הכלליות הקיצונית ש"קניין רוחני" מעודד מסתירה את תחומי המחלוקת הספציפיים הנוצרים בשל התחולות החוקיות השונות. אלו הדנים בחוקי זכויות יוצרים תוהים האם צריך להתיר העתקת מאמרים אקדמיים; חוקי הפטנטים אינם רלוונטיים במקרה הזה. אלו הדנים בחוקי פטנטים תוהים האם יש לחייב חברות תרופות להנפיק רישיונות עבור תרופות מצילות חיים למדינות עניות; חוקי זכויות היוצרים אינם רלוונטיים במקרה הזה. "שימוש הוגן" עומד בלב המחלוקת בדיונים משפטיים על זכויות יוצרים; אין מושג כזה בחוקי הפטנטים. "אי-מובנות מאליה" עומדת בלב המחלוקת בדיונים משפטיים בחוקי פטנטים; אין מושג כזה בחוקי זכויות יוצרים. איגוד כל ההבדלים הללו תחת המונח "קניין רוחני" הוליד טעות אינטלקטואלית חמורה בדמותה של הכללה מופרזת, קלה מדי ומטעה.

https://www.youtube.com/watch?v=frsBq9MCNVg

אלביס שמע אותה בחזרה, הוקסם, ביקש, אולי קיבל איזו רשות, קצת גנב, קצת שינה, עיבד ופירש - והשיר היה לאגדה.

שימוש לא מובחן ב-"קניין רוחני" הוליד מצבים אבסורדיים. כל מה שקשור ל"יוצר" – בין אם מדובר באמן או במדענית – נוטה להיות מקובץ יחד תחת "קניין רוחני", והדבר נוגד את ההיגיון. האימוץ הרחב של "קניין רוחני" הוביל לשכחה היסטורית. לפי סטולמן, אמריקנים רבים סבורים שמי שניסחו את חוקת ארצות הברית היו בעלי גישה עקרונית סדורה בכל הקשור לקניין רוחני, גישה שתמכה בתחרות. אלא שבסעיף הראשון של החוקה ניתנת אפשרות לחקיקה בתחום זכויות היוצרים והפטנטים. הסעיף אינו מזכיר כלל חוקים בתחום הסימנים המסחריים או הסודות המסחריים.

דבר אחד הוא להאשים מישהו בהפרה של זכויות יוצרים, ודבר אחר הוא להאשימו בגניבת רכוש. המקרה הראשון נשמע כמו בעיה טכנית שאפשר לפתור אותה באמצעים חוקיים, ואילו השני נשמע כחטא, כפשע מעבר לכל ספק

ובכן, מדוע ממשיך המונח "Intellectual Property" לשמש? כיוון שיש לו ערך פולמוסי ורטורי. השימוש בו, בעיקר מצדו של מי שטוען לבעלות, הוא מנוף רב-עצמה בניסיון לשנות את דעתו של הצד השני בוויכוח. דבר אחד הוא להאשים מישהו בהפרה של זכויות יוצרים, ודבר אחר הוא להאשימו בגניבת רכוש. המקרה הראשון נשמע כמו בעיה טכנית שאפשר לפתור אותה באמצעים חוקיים, ואילו השני נשמע כחטא, כפשע מעבר לכל ספק.

קניין הוא עובדה חברתית. קניין מובנה באמצעים חוקיים, מתוך נסיבות היסטוריות. הוא מבוסס על ציוויים כלכליים וחברתיים לחלק ולנהל משאבים חומריים, ומתוך כך לחלק ולנהל עושר וכוח שליטה. כפי שמנסחת זאת הקדמה לספר לימוד בתחום המשפט, מערכות חוקיות של קניין "מעניקות הטבות ומטילות חובות" על בעלים ועל מי שאינם בעלים, בהתאמה. החוק מגדיר קניין. הוא מתאר את התנאים שבהם גורמים יכולים לרכוש קניין ולעשות שימוש ראוי בקניין שלהם ושל אחרים. החוק הופך את "הזכות הטבעית" להחזיק בקניין לממשית. כללים שונים יוצרים מערכות שונות שבהן הקצאת הכוח לבעלים ולאחרים היא שונה. סוגים מסוימים של הענקת זכויות קניין מקבעות, משמרות ומבצרות יחסים קיימים בתחום הגזע, המעמד או המגדר, ובכך יוצרים חברה של שכבות, וגם מעמדות חדשים, מבוצרים ובעלי נכסים. החוק הופך את הקניין לחלק מן המציאות שלנו, המובנית מבחינת חברתית, ואם הצרכים החברתיים משתנים הוא מאפשר גם לשנות את המערך הכולל של החברה.

קניין נוצר לא משילוב של עבודה ואדמה שאינה מעוּבדת, כפי שסבר ג'ון לוק ב-1689, אלא על ידי פיגומים שניתנים לנו על ידי המערכת החוקית המקיפה אותנו. חזקה ועבודה – היסודות המקודשים כל כך של חוקי הקניין האנגלו-אמריקנים – אינם מספיקים כדי להבטיח קניין. אדמה נקנתה מאומות ילידיות באמצעות הסכמים; העבודה של העבדים הייתה גניבה; נשים עבדו בבית, ועדיין עובדות, ללא תמורה – בגידול ילדים, בניקיון ובבישול; חוקי החזקה מגלים מתח בין חזקה ושימוש; ובמסגרות משפחתיות, הסדרים אישיים גוברים על תארים וזכויות רשמיים.

מנהיג מקרב המאורים, ניו זילנד. האנגלים גזלו את אדמותיהם ולאחר מכן "הפריטו" אותן לבעלות של יחידים. תצלום: מייקל קוכלן.

מערכות חוק הנוגעות לבעלות הן פרגמטיות, והן מוכוונת-תוצאה. הן מניבות מטרות חברתיות רצויות באמצעות תמהיל של זכויות וחובות לבעלים, תמהיל שמתפתח תדיר ותלוי בנסיבות היסטוריות. אין בסיס "טבעי" או "אובייקטיבי" לקניין. אנחנו רואים במשהו קניין כיוון שתוצאות חברתיות טובות יותר ממומשות על יד כך שנראה בו קניין. אם תוצאה חברתית אחרת, טובה יותר, מתגלה, אנו בוחנים מחדש את מושג הקניין שלנו, ויהיה הוויכוח בין הכוחות החברתיים והפוליטיים שהניבו את המושג אשר יהיה. הקורות הארוכים של קניין פרטי שהופקע לטובת הכלל – למשל בשעת מלחמה, או כדי לבנות מסילות ברזל – וההגבלות על סוגי האובייקטים שמותר לקנות ולמכור, הם עדות נאותה לטענה הזאת (וסעיף ההפקעה בחוקת ארצות הברית דורש שבעקבות הפקעה, בעלי הזכויות יפוצו באורח נאות).

זכויות קניין רוחני מוענקות באי-רצון, מתוך הסתייגות: הנה זכות הקניין המוגבלת שלכם עם החרגות של אי-בלעדיות, כך שהידע שלכם יוכל לזרום בחזרה לתחום הציבורי, כדי שאחרים יסתמכו עליו ויבנו על יסודותיו

חוק הפטנטים האמריקני משנת 1870 וחוק זכויות היוצרים משנת 1976 מתייחסים לפטנטים ולזכויות יוצרים כאל סוג של קניין, ולכן הם מרמזים לכך שקניין רוחני צריך להיות דומה לקניין מוחשי, כלומר שקניין כזה הוא "נצחי ובלעדי". אלא שההגנות החוקיות על נכסי קניין רוחני הן למעשה הרשאות תועלתיות – והן לא נצחיות וגם לא בלעדיות. הרי קניין מוחשי נאמר שהוא נצחי כיוון שהוא שלכם עד שאתם מחליטים להיפטר ממנו. תוקף ההרשאות מוגבל, והן עשויות להיות כפופות לשימוש לא בלעדי. חוק הפטנטים מציע החרגות לשימוש ניסיוני, וגם זכויות של שימוש קודם לשיטות עסקיות; חוק זכויות היוצרים מציע החרגות לשימוש הוגן; חוק הסימנים המסחריים מציע החרגות לשימוש לצורך ציטוט או התייחסות; חוק הסודות המסחריים מציע החרגות לגילוי עצמאי ובלתי-תלוי ועוד.

זכויות קניין רוחני מוענקות באי-רצון, מתוך הסתייגות: הנה זכות הקניין המוגבלת שלכם עם החרגות של אי-בלעדיות, כך שהידע שלכם יוכל לזרום בחזרה לתחום הציבורי, כדי שאחרים יסתמכו עליו ויבנו על יסודותיו. נכסי קניין רוחני קשורים ביניהם ותלויים זה בזה. הענקה של זכויות בלעדיות מעלה את המחירים בתחום שעליו חלה הבלעדיות. ובכן, יהיה "קניין רוחני" קניין במובן אשר יהיה, הוא אינו דומה ל"קניין מוחשי" – והעובדה הזאת זוכה להכרה בדמות המנגנונים החוקיים השונים.

כשלוק דיבר על יצירת קניין באמצעות שילוב בין עבודה ואדמה, הוא חשב על שדות שאינם מעובדים. וזה בדיוק אינו טבעה של יצירה אמנותית או מדעית, שם היוצר "מערבב" את הרעיונות שלו עם אלו של אחרים, כדי ליצור יצירה חדשה. תחשבו על הקשר בין רוקנרול ובלוז, בין "רומיאו ויוליה" של שייקספיר ובין הגרסה של באז לורמן, בין תאוריות מדעיות ישנות וחדשות שמתבססות עליהן. ידע ותוצרים יצירתיים הם נכסים שאינם מתחרים אלו באלו, אינם מתכלים, והם נתונים לאפקטים של רשת. לשלוט בהם כמו ב"קניין מוחשי" הוא להפחית את התועלת החברתית שלהם. התחום המוכל על ידי מערכות החוק השונות שהזכרנו ואשר מרכיבות יחד את מושג "הקניין הרוחני" מתייחס לקניין מסוג שונה מאוד, כל כך שונה עד כי אולי אל לנו להבין אותו כ"קניין".

לפני עידן זכויות היוצרים שייקספיר לקח מכל הבא ליד, שינה, התאים ועשה פלאים. תצלום: Ungry Young Man, ב-Clink Street, לונדון

"קניין" הוא מונח חוקי שיש לו השפעה רגשית, אקספרסיבית ורטורית אדירה. הוא נחשב לבסיסה של תרבות ולעמוד התווך של מערכת כלכלית. הוא מושל בתחושתנו המוסרית ובסדר הנורמטיבי שלנו. יש לו משקל אידאולוגי וערך תעמולתי

הגנות החוק המתאימות לאובייקטים מוחשיים הם אסון בתחום התרבות, הנסמך על נחלת כלל צפופה ורוחשת, הפתוחה לשאילה ושימוש מחדש. זהו המקום, אותו מקום שבו תרבותנו נולדת, צומחת ומתרבה, שבו המונח "קניין רוחני" פועל כגורם רב השפעה וגורם לנזק משמעותי.

"קניין" הוא מונח חוקי שיש לו השפעה רגשית, אקספרסיבית ורטורית אדירה. הוא נחשב לבסיסה של תרבות ולעמוד התווך של מערכת כלכלית. הוא מושל בתחושתנו המוסרית ובסדר הנורמטיבי שלנו. יש לו משקל אידאולוגי וערך תעמולתי. להשתמש במונח "קניין רוחני" פירושו ליטול חלק בהשפעה האקספרסיבית של "קניין" בסדר כלכלי ופוליטי שניצב על הזכויות החוקיות הכרוכות בקניין. משמעות לרמוז לכך שאם הקניין מונח על כף המאזניים, הרי שאפשר לגנוב אותו ולכן יש להגן עליו באותה קנטות שבה בעליו של בית מגן על ביתו בפני פולשים וגנבים.

לכן, דיבור שטחי ונעדר כנות על "זכויות קניין רוחני", מוותר על שטח בוויכוח ומוסר אותו למי שמפיקים רווחים ממונופולים, שכן ויתור כזה מייחס מידה של עליונות מוסרית למי שמחזיקים ברישיונות ובזכויות. בהצגת דברים כזאת, אנו, כלומר כל מי שאינם נהנים מכך שניתן להם לאחוז במונופול, מוצגים כלא יותר מאשר חמדנים הרוצים לחטוף ככל יכולתם ממה שהוא קניינו של מישהו אחר. אלא שתפישה כזאת של תחום "זכויות הקניין הרוחני" מבטלת את כל התחום הסמנטי המאוכלס על ידי מושגים של שאילה, שימוש מחדש, עיבוד מחדש, ערבוב מחדש והרחבה קונסטרוקטיבית, והכל שוקע בבוץ שנוצר על ידי ההיאחזות במונח "קניין". דברים שיש עליהם בעלות בלעדית כפי שנרמז על ידי השימוש ב"קניין רוחני" אינם יכולים לתמוך באמנות, במדע או בתרבות.

התוצאה שאנו רואים היא לא פחות מאסון. זכויות יוצרים, שהכוונה הייתה להגבילן בזמן, צמחו כמעט ללא גבול. ב-1976 הקונגרס האמריקני האריך מאוד את משך הזמן של זכויות היוצרים, ועשה זאת שוב ב-1998. מעשה החקיקה השני ידוע לשמצה כ-Sonny Bono Copyright Term Extension Act, שהתקבל במידה רבה תודות לשתדלנות של תאגיד דיסני שביקש לשמור על שליטה בלעדית ב"קניין" שלו, מיקי מאוס, ולא לאפשר לו לעבור לנחלת הכלל. במקומות אחרים, אלו המשתמשים במונח "קניין רוחני" מבקשים שיחוקקו הגנות למי שנחשבים לכאורה ליורשים: וכך הם מעתיקים את מושג הירושה מתחום הנדל"ן לתחום "הקניין הרוחני". כך מתאפשרות ל"קרנות זכויות יוצרים" לנהל מלחמות על זכויות קניין רוחני של הבעלים המקוריים שמתו מזמן, מה שמטיל מגבלות קשות על מי שהיו רוצים ליצור יצירות נגזרות על בסיס חומרים שכבר מזמן היו צריכים לעבור לנחלת הכלל. אבל אם מי שמחזיק בזכויות אינו בנמצא, הרי שהמניע המקורי לאותה הגנה חוקית – עידוד להפקת יצירות אמנות נוספות על ידי אותו אמן – אינו קיים כלל, כמובן.

מוגן, שמור ומבוצר ואוי לכם אם תגעו בו: מיקי מאוס, עושר השמור לבעליו ויורשי יורשיו. תצלום: שון וונג

דוגמה לקישור בין זכויות קניין רוחני וזכויות קניין מוחשי מצויה בתצהיר בעלי עניין שהוגש על ידי חוקרים בתחום המשפט והכלכלה בתיק שהתנהל בשנת 2006, בין eBay ובין MerExchange, שבו נטען שהפטנט של חברת המכירות הפומביות המקוונת MercExchange ראוי לאותה הגנה כמו נדל"ן כיוון שהפרת פטנט היא אנלוגית להשגת גבול והתיישבות על אדמה בבעלות מישהו אחר. רטוריקה כזאת מעודדת מעבדות מחקר ופיתוח של תאגידי להגיש בקשות לפטנט בכל מקום בעולם, ולהגן עליהן באגרסיביות. ומי שהולכים בעקבותיהם מבזבזים זמן רב יותר בהגשת בקשות לרישיונות מאשר בעמידה על כתפי ענקים. רעיון הבלעדיות, הנקשר למושג הבעלות הפרטית, מאפשר לבעליהם של תכניות ניתוח נתונים (כמו אלו הקובעים את דירוג האשראי של אזרחים) לבקש וגם לקבל הגנות תחת חוקי סודיות מסחריים – והדבר משפיע על הגורל הפיננסי שלנו. וכך, איש אינו מציע לבדוק את האלגוריתמים, שהרי הם "קניין" ולא יכולה להיות לנו גישה אליהם.

הכוח מרוכז בידיהם של תאגידים הנהנים מזכויות יוצרים שמוארכות עד אינסוף, מתיקי פטנטים ענקיים ומסודות מסחריים שיש בהם כוח והשפעה בתחום הפוליטי – כשכל אחד מהגורמים הללו יכול להביא לסדרה אינסופית של מחלוקות בבתי משפט

המציאות החוקית והכלכלית  שנוצרת כתוצאה מכל אלו היא מציאות שבה הכוח מרוכז בידיהם של תאגידים הנהנים מזכויות יוצרים שמוארכות עד אינסוף, מתיקי פטנטים ענקיים ומסודות מסחריים שיש בהם כוח והשפעה בתחום הפוליטי – כשכל אחד מהגורמים הללו יכול להביא לסדרה אינסופית של מחלוקות בבתי משפט, וכך לגרום לאפקט צינון חריף על עבודתם של אמנים, ממציאים ומקדמי חדשנות, וגם בחייהם של אזרחים.

השימוש חסר ההבחנה ב"קניין רוחני" יצר חקיקה ומדיניות מחניקות ומגבילות, מכוחה של רטוריקה מבולבלת ומוטעה המופנה נגד נחלת הכלל התרבותית שלנו, שצמיחתה מוגבלת על ידי סגירה מתמשכת הרואה בתרבות תחום של בעלות, שבה מה שיש להסדיר הוא קודם כל את זכויותיהם של בעלי הקניין. במצב דברים זה, אנו, המשתמשים בתרבות והעתידים ליצור תרבות, נפגעים.

ומה באשר להסתייגות הנפוצה, לפיה ללא "קניין רוחני" האמן הרעב הידוע ימצא את עצמו בחסדיהם של תאגידי ענק, שנהנים מיתרון של נתח השוק שהם שולטים בו וגם מהאפשרות להיות הראשונים לפעול?

חשוב לפרק את חבילת הצרכים והתועלות של ההגנות בתחומים השונים: זכויות יוצרים, פטנטים, סימנים מסחריים וסודות מסחריים, ולנתק אותה מהלשון הקשורה ל"קניין רוחני"

חשוב לפרק את חבילת הצרכים והתועלות של ההגנות בתחומים השונים: זכויות יוצרים, פטנטים, סימנים מסחריים וסודות מסחריים, ולנתק אותה מהלשון הקשורה ל"קניין רוחני". אין צורך לדחות כליל את מכלול החוקים הקיימים בתחומים הללו. המטרה חייבת להיות צנועה יותר: להסדיר מחדש את הכללים ואת ההגנות בכלכלה ובתרבות שבהן טבעם של מוצרים יצירתיים, האופן שבו הם נעשים, הדרכים שבהן הם משמשים, משותפים, עוברים שינויים ומופצים, השתנו מאוד. אין משמעות הדבר שעלינו לוותר על הגנות על זכויות יוצרים. אכן, בתחום התוכנה החופשית, תוכנת הקודם הפתוח, חוקי זכויות היוצרים – בדיוק על ידי רישיונות תוכנה המעוצבים באורח יצירתי ועדכני כך שהם אינם מגבילים את המשתמשים כמו מקביליהם בתחום התוכנה המסחרית הסגורה – הם מגוננים על המפתחים והמשתמשים. איש מהמבקשים לחולל רפורמה בחוקי זכויות היוצרים אינו טוען שיש לתת פרס למי שחוטאים בפלגיאט: הם אינם תומכים בכך שיינתן אישור למישהו להעתיק יצירה המצויה תחת זכויות יוצרים, להדביק עליה את שמו ולמכור אותה.

התחילה עם תוכנה לגיליון חישובים אלטקרוני והגיעה לשליטה עולמית: מיקרוסופט. תצלום: תומס הוק.

נחלת הכלל, ה-Public Domain, היא אכן של הציבור, והיא עומדת לרשותנו לשימוש עתידי

אך יש צורך חיוני לתקן את חוקי זכויות היוצרים, להגביל את משך הזמן של הגבלה, ולעדכן את מושג "השימוש ההוגן" לתחום שבו פריטים כמו ספרים, מוזיקה וסרטים יכולים להישמר, להיות מופצים, לעבור עריכה, להיות משותפים ולעבור תהליכי של שינוי בדרכים שלא עלו על הדעת עד כה. יש להתאים את "השימוש ההוגן" לעידן שבו אפשר ליצור עותקים רבים ללא עלות ברגע שהמקור היקר הושלם, ועוד. שיקולים דומים חלים למשל בתחום פיתוח התוכנה, שבו אנשי מדעי המחשב והנדסת התוכנה טוענים כבר זמן רב שהענקת פטנטים על אלגוריתמים בולמת מחקר ופיתוח. אכן, קיומם של מודלים כלכליים אלטרנטיביים כמו תנועת הקוד החופשי בתחום התוכנה מראה לנו כי בכלכלה הדיגיטלית החדשה, זכויות קניין המבוססות על טובין מוחשיים ככל הנראה יזכו להצלחה מועטה בלבד, ואכן עלולים להגביל את החדשנות והיצרנות של כולנו.

נחלת הכלל, ה-Public Domain, היא אכן של הציבור, והיא עומדת לרשותנו לשימוש עתידי. הענקת זכויות זמניות לבעלי-בתים מסוימים להפיק שכירות מונופוליסטית צריכה להיות מוצגת כפי שהיא: זכות מוגבלת שמטרתה להפיק טובה עבורנו. השימוש במונח "קניין רוחני" הוא תרגיל רטורי מצדו של צד אחד בשיחה, אותו צד שלכאורה הוא הבעלים של "זכות הקניין". אין כל סיבה שנשתף עם כך פעולה. אין כל סיבה שנבלבל בין קניין מוחשי וקניין רוחני. ובעצם אין סיבה שנראה בכלל בקניין רוחני משום קניין.

גישה כזאת מצדנו, הציבור, לא תפרק את המבנים המורכבים ואת הכללים הרבים שבנינו כדי לעודד עבודה אמנותית ומדעית. להפך: היא תאפשר לעבודה החשובה בתחום האמנות והמדע להימשך.

סמיר צ'ופרה (Chopra) הוא פרופסור לפילוסופיה בברוקלין קולג' ב-City University בניו יורק. הוא מחברם של ספרים אחדים, בהם A Legal Theory for Autonomous Artificial Age, שראה אור בשנת 2011. סמיר צ'ופרה מתגורר בברוקלין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: גלגלי שיניים. תצלום: Chanwichit Khuyngern / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל