מי העלים את טוני מוריסון?

זיכרון ונוסטלגיה, ריגוש זמין ומלנכוליה של מסע אל עבר שהיה ואיננו או שאולי היה רק בדמיוננו. יוטיוב מציע לנו את כל אלו, כמכונת זמן של נחמה. מה איבדנו שם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יתכן שיום אחד יסופרו תולדותיה של התקופה שבה אנו חיים מבעד לעדשה הרחבה והרעבתנית של יוטיוב. ארכיון האתר גדל בקצב של מאות שעות וידאו לדקה, ולוכד את התאוות והאשליות של ימינו. היסטוריונים בעתיד יוכל להבין את ערכי המוסר שלנו כשיעיינו ב"כללי הקהילה". המסמך הזה, המשתנה כל העת, מתעד את האיסורים שלנו. הוא מגדיר את תחום ההתנהגות המקובלת ואת שדה הראייה שלנו, מציב מגבלות על מה שאנו מוכנים להרשות זה לזה לראות. מה ילמדו מ"אתגר קופסת הציפורים" שהופיע ונעלם –  במסגרתו אנשים צילמו את עצמם מבצעים מטלות יומיומיות בעיניים מכוסות, מסתכנים ומסכנים אחרים כדי לחקות את כוכבי הסרט –  על היחס שלנו למציאות בעולם שהולך ונעשה מתווך ודומה לסרט?

העידן הדיגיטלי נתן ליותר אנשים מאי פעם את היכולת להפוך למתעדים מידיים, להקליט את החיים בעת התרחשותם פשוט על ידי שליפת סמארטפון. חשבו עד כמה נדירים, יחסית, הסרטונים שצילמו אזרחים באירועי ה-11 בספטמבר, בהשוואה לאופן שבו אירוע כזה היה מתועד כיום. ככל שתוכנות השידור החי ברשת משתכללות, לא מפתיע שאתרים המאפשרים העלאת סרטונים כמו יוטיוב ופייסבוק הפכו לתחנות שידור המשדרות התרחשויות ללא הרף. שני האתרים זכו לביקורות רבות אחרי הטבח במסגד בכרייסטצ'רץ', ניו זילנד, ששודר ישירות על ידי היורה. האירועים נצפו בשידור חי על ידי כמאתיים איש, לפני שפייסבוק הסירו את הסרטונים, אבל עוד קודם היו מי שהקליטו את השידור והעלו אותו שוב לפייסבוק יותר ממיליון פעמים. הם העלו אותו גם ליוטיוב: דובר של החברה אמר ל"גארדיאן" כי לאתר הועלו כמויות "חסרות תקדים" של תכנים המראים את האירוע הנורא, בתדירות של סרטון חדש מדי שנייה. האתר התקשה למחוק את הסצנות המזוויעות, שחזרו והועלו בקצב שמסנני התוכן של האתר –  האנושיים והממוחשבים –  לא יכלו לעמוד בו.

יוטיוב משקף ומעצב את המודרניות שלנו. עבור הדורות הצעירים הוא מקור לחדשות וגם מאגר של תכני בידור הכי מעודכנים

יוטיוב משקף ומעצב את המודרניות שלנו. עבור הדורות הצעירים הוא מקור לחדשות וגם מאגר של תכני בידור הכי מעודכנים. תכניות אירוח ליליות אינן נצפות עוד רק בדקות שלפני השינה, אלא בחלקים ולאורך כל היום. יוטיוב גם העניק לבני מזל מעטים סוג של מעמד סלבריטאי, כוכבים שערוציהם הפופולריים מרוויחים מיליונים מפרסום.

הסצנות והאווירה מן העבר, שבאות וחולפות –  משום שסרטונים נמחקים בגלל הפרת זכויות יוצרים, או שערוצים פשוט גוועים –  הם כמו התגלויות דיגיטליות, גחמניות ושבריריות כמו כל רוח רפאים

אולם בעוד שישנם רק מעט דברים עכשוויים יותר מערוץ שיתוף הווידאו הגדול ביותר שלנו, יוטיוב הוא גם הדבר הקרוב ביותר מכל המצאותינו למכונת זמן: הערוצים שלו פותחים דרכים חדשות אל העבר. במהלך השנים הבנתי שהיוטיוב "שלי", האופן שבו אני משתמש באתר, הוא אחד המקומות המלנכוליים ביותר שבהם ביקרתי בחיי. מתברר שאני משתמש באתר כדי לחוות סוג מיוחד של עצב, שנובע מהאופן שבו הוא משחזר את הזמן האבוד רק כדי לגזול אותו שוב. הסצנות והאווירה מן העבר, שבאות וחולפות –  משום שסרטונים נמחקים בגלל הפרת זכויות יוצרים, או שערוצים פשוט גוועים –  הם כמו התגלויות דיגיטליות, גחמניות ושבריריות כמו כל רוח רפאים.

חזרה מתהום הנשייה

התיאורטיקן הצרפתי רולאן בארת הרהר רבות במלנכוליה וברוחות הרפאים שמעלות תמונות מן העבר. ה"פונקטום", מושג שטבע בספרו "מחשבות על הצילום" (שנכתב ב-1980), צופה חלק מן החרדה המלווה את החיים בנוף הרגשי של יוטיוב, בעולם של רגעים הקמים לתחייה. הפונקטום הוא פרט מדימוי מצולם שננעץ בדמיונו של הצופה. בעיני בארת, זוהי "אתה תאונה שדוקרת אותי (אך גם פוצעת אותי, ומפלחת אותי)". הפונקטום לעולם אינו חלק מן המשמעות המכוונת של הדימוי, הוא אינו חלק מתוכנן ומודע, אלא מאגר זעיר ואקראי של רגש. צפייה ביוטיוב בסרטים ישנים שמקורם בשנות ילדותי גורמת לי תמיד להרגיש כאילו אני כרית סיכות. הפונקטום נמצא בכל מקום.

למשל, בכל יום שהוא, בהחלט יתכן כי אבחר לסייר קצרות במשחקי טניס של שלהי שנות השמונים והתשעים. לעתים סרטון מן הארכיון העצום הזה של סרטוני חובבים יהיה מכוסה בפסים אפורים קטנים שאפיינו קליטה גרועה של שידור טלוויזיה. חלק מילדותי עבר עליי בלי חיבור לכבלים, באזור כפרי בדרום אונטריו, ואני זוכר את המדשאות הירוקות של ווימבלדון מכוסות במקפים מהבהבים כאלה. לעתים הם נגרמו בגלל תנאי מזג אוויר מקומיים, כשבראשיתה של סופה המסך שלנו היה נמלא הפרעות עד שאנדרה אגסי היה נעלם כליל מאחורי ערפל מתפצפץ. ולעתים הם היו רק תזכורות לריחוק שלנו גם מארץ הולדתי, אנגליה, ומאנטנת טלוויזיה ראויה לשמה. כך או כך, אלה היו יצורים מעידן טכנולוגי שחלף ואיננו. אני צופה בהם כעת במסך המחשב הנייד שלי, שמציג בדרך כלל תמונות חדות וברורות, וחוזר מיד אל שעות אחר הצהריים הלחות ההן בקיץ באונטריו, כשהשמים היו הופכים מכחול אביך לאפור של עור פיל ולירוק בקבוק, בטלוויזיה הוקרן משחק רבע גמר רוטט ומבעד לחלון, אימא שלי הייתה מורידה מהחבל כביסה יבשה למחצה.

מרילין מונרו

היא כבר הייתה מרילין מונרו, והיא עוד לא הייתה מרילין מונרו. גלויה של מימיה כדוגמנית, לפני תהילתה. תצלום: Teichnor Bros. Boston, ויקיפדיה

יוטיוב מקים לתחייה עוד תקלות שסולקו מחיינו האודיו-ויזואלים הקודמים: הדמעה הכסופה שהייתה זולגת במורד המסכים כשהקלטת וידאו אחת פינתה את מקומה לשנייה. למה אני כל כך קשור למעבר המגושם הזה? האופן שבו יוטיוב אינו מפלה, ומציג את האקראי לצד מה שהוא רב חשיבות, משחזר במידת מה את הפן השטותי של הזיכרון שלי, שמשמר דברים מממש לא מרשימים ולא חשובים, וגורם להם לקרון באיזו משמעות מסתורית.

אני מתרגש במידה מוגזמת לגמרי מפרסומות שצצות ועולות שוב ביוטיוב במקרה, כי מישהי בשנת 1991 לא עצרה את ההקלטה וכך, שנים לאחר מכן, היא, ואולי קרובת משפחה שלה ילידת העידן הדיגיטלי, לא סילקה אותן בעריכה לפני שהעלתה את הסרטון. סיסמאות פרסומת ישנות חוזרות מתהום הנשייה: סיסמאות של טאקו בל, של מיץ תפוזים. מטפורות משונות ששימשו בפרסומות לכודות בתוך גוש הענבר של יוטיוב –  הפרסומת לחיתולי 'האגיס' שבה נראים תינוקות משחקים בייסבול ("נבחרת החיתולאים הייתה רטובה לגמרי"). אני זוכר ששמעתי את המילים האלה שוב ושוב אי אז ב-1990, ואז לא חשבתי עליהן שוב עד שחזרו והופיעו בשולי יוטיוב.

כמו היתוש המאובן ב"פארק היורה", פתיתי תרבות בני חלוף אוצרים בתוכם את הדי אן איי של עולם אבוד

כמו היתוש המאובן ב"פארק היורה", פתיתי תרבות בני חלוף אוצרים בתוכם את הדי אן איי של עולם אבוד. מתוכם אני יכול לזקק ולהשיב לחיים סלון שנעלם מזמן, עם השטיח האדום שלו וארובת הלבנים החשופה. טיפות הזמן המשומר הללו הן נדיבות, הן מכילות העתקים זעירים של אלף תרשימי זיכרונות: בריכת שחייה פרברית שנסגרה בחורף, לצד חיוך של חברים לכיתה, שחלק משיניהם נשרו. עבודה שכתבתי על ג'ורג' וושינגטון, סימונים בטוש זוהר, סוכריות חמוצות בצורת מפתחות שקופצות על הלשון, חרדות חברתיות ודאגות במשפחה, מגע ראשו הקרח של בן דודי, ספינת החלל אנטרפרייז תלויה בין הכוכבים (מצולמת מלמטה), הרעש הלבן של החלל החיצון.

[22 ביולי 1941: אנה פרנק מביטה בחתן וכלה מחלון ביתה באמסטרדם בקטע הווידאו היחיד שמראה אותה]

ערוץ אל העולם התחתון

כמובן, אין צורך להסתמך על פונקטום אקראי ביוטיוב שיחזיר אותנו אל העבר. מרבית הנוסטלגיה היוטיובית שלי היא כזו שאני מחפש במפורש ובנחישות רבה. בעיניים פקוחות, יצאתי לחפש סצנה ספציפי מן הסרט המצויר "יוליסס 31" משנות השמונים, גרסה מדע-בדיונית של האודיסיאה של הומרוס. כיום אני זוכר את הסצנה כאחת הפעמים הראשונות שבהן נחשפתי לא רק למוות אלא גם לאבל. בגרסה הזו, יוליסס [שמו הלטיני של אודיסאוס] הוא מפקדה של ספינת חלל, שזאוס הזועם הופך את אנשי הצוות שלה לאבן בפרק הראשון. אני זוכר את האימה שחשתי בגיל חמש, כשראיתי את כולם תלויים באוויר, בתרדמת, עשרות אנשים, כמו בובות בחלון ראווה, זרועותיהם שמוטות בצדי הגוף ועיניהם עצומות, ממלאים את חלל הספינה עד התקרה. יוליסס וצוות שורדים זעיר מגלים את הצוות הקפוא, ואחת מהם, בחורה צעירה, קוראת בזעקה לאחיה, שנמצא כעת במקום שאליו אינה יכולה להגיע, ואינו שומע אותה.

"מה אתה עושה כאן?" זו שאלה הנושאת עמה רמז להשגת גבול, שעשוי ללוות כל מסע אל מכונת הזמן של יוטיוב

יותר משלושים שנה לאחר מכן, יוטיוב מחזיר אותי לסצנה הזו. אני תוהה כעת אם יוטיוב גרם לי, איכשהו, לחשוב על הדימוי המסוים הזה של אבל, אחד מאינספור דימויים מגוחכים מילדותי. משהו בצורתו של יוטיוב –  עמוד הבית המלא פרצופים נייחים, טור הצד שבו הסרטונים "הבאים בתור" כמו טור מסחרר של חברים ותיקים התלויים זה מעל זה –  מזכיר את הזוהר והפאתוס הקפואים של חבריו הקפואים האומללים של יוליסס. מחכים שם, כדי שנקים אותם לתחייה.

הנחת הבסיס של הסרט המצויר היא שיוליסס חייב לחצות את היקום כדי למצוא את "ממלכת השאול", ואז אנשי צוותו יחזרו לחיים. גם זה משקף את יחסי ליוטיוב, משום שהאופן שבו אני מעורר מחדש את העבר מעניק לעתים תחושה של הליכה בין המתים בעולם התחתון. במקור ההומרי, אודיסאוס יוצא למסע אל ממלכתו של האדס, כדי לזמן את הצללים באמצעות העלאת קורבנות. על פי הנחיות האלה קירקה הוא חופר תעלה, וממתין לרוחות שיגיעו. הוא פוגש לראשונה את צעיר אנשי צוותו, שמת באי של קירקה אחרי שנפל מגג בהיותו שיכור. "מה אתה עושה כאן?" שואל אותו אודיסאוס, שתוהה כיצד הוא הספיק להגיע במהירות כזו מן האי אל העולם התחתון. הוא כמובן אינו צריך היה לשאול רוח רפאים שאלה לוגית כזו, אבל אנו מיד שומעים את אותה שאלה בשנית, כשאמו של אודיסאוס –  שמתה כתוצאה משברון לב בגלל היעדרותו הממושכת של בנה –  מופיעה מולו. הפעם, זוהי הרוח שמציגה את השאלה לבן התמותה. "מה אתה עושה כאן?" היא שואלת את בנה, מודאגת שמא גם הוא מת.

"מה אתה עושה כאן?" זו שאלה הנושאת עמה רמז להשגת גבול, שעשוי ללוות כל מסע אל מכונת הזמן של יוטיוב. סעיף 13 השנוי במחלוקת בחוק זכויות היוצרים הדיגיטלי החדש, שהתקבל זה עתה בפרלמנט האירופי, מבקש להטיל על יוטיוב ופלטפורמות דומות את האחריות למשטר את השימוש הלא חוקי בתוכן המוגן בזכויות יוצרים. חיטוט בסרטונים מזמן תחושה של השגת גבול מוסרית: האם ראוי שאוכל לשמוע את השיר הזה או לצפות בתוכנית הזו בחינם? אבל מלבד זאת, האם במובן מה יוטיוב אינו מעודד חזרה לזמן שכבר אינו שייך לנו?

צפייה חוזרת בסרטונים מוכרים עשויה להיות סוג של תפילה חילונית

צללי העולם התחתון מסרבים לשוחח עם אודיסאוס עד שישתו מדמם של החיות המועלות לקורבן. התנאים של יוטיוב פחות פולחניים, ואת המחיר צריכים לשלם החיים –  במקרה שלי, אני בדרך כלל צריך לחכות חמש דקות בגלל פרסומות ל'גראמרלי" או 'סקוור-ספייס". הקלות הדיגיטלית, והלא מדממת, שבה יוטיוב מחיה את העבר, בקלילות כה גדולה לעומת קודמיו התקליטורים וקלטות הווידיאו, מזמינה אותנו לצפות שוב ושוב באותם תכנים. ואכן, חזרה מהירה היא מאפיין מרכזי באסתטיקה הדיגיטלית החדשה שלנו. בעוד שהגיפים  –  אותם קליפים קופצניים אינסופיים –  משמשים אותנו כדי לבטא את רגשותינו או תגובותינו לאירועים בפרהסיה, המקבילה הפרטית שלהם היא סרטון היוטיוב הנצפה שוב לעתים קרובות. צפייה חוזרת בסרטונים מוכרים עשויה להיות סוג של תפילה חילונית. ישנה נחמה בחזרתיות, והקליפים שלהם אנו מקדישים תשומת לב חוזרת עשויים להיראות לנו אישיים מאוד. לא נרצה בהכרח שאחרים ידעו שאנחנו חוזרים אליהם ככה. האם איננו מבזבזים כך את חיינו? קל לעטוף את מעשה הצפייה מחדש במבוכה או בושה.

ג'ון טרבולטה

מביטים בו וחושבים על עצמנו ב-1983. ג'ון טרבולטה, תצלום: Twopilot

מה הלך לאיבוד?

עד לפני חודשים ספורים, בכל פעם שנמלאתי תחושת אי נוחות וקוצר נשימה המאפיינים אותי לפני מעשה הכתיבה, נהגתי לפנות לסרט תיעודי ישן על הסופרת טוני מוריסון, משנת 1978. אני יודע איך להריץ את השעה המצולמת הזו קדימה כדי להגיע לחלק שאני מחפש. כשהבוהן שלי מונחת על משטח הניווט והאצבע נעה על פני המשטח האפרפר כמו גלאי מתכות. לא שם... לא, עברתי את זה, קצת אחורה. בשלב הזה טוני (כך אני מכנה אותה ברוב חוצפה בראשי) היא עורכת בהוצאת "ראנדום האוס" בניו יורק. היא זה עתה הוציאה לאור את הרומן שלישי שלה "שיר השירים אשר לסולומון". אנחנו רואים אותה צוחקת עם עמיתיה, או יושבת ליד שולחן הכתיבה בבניין משרדים גבוה, מוקפת בערמת ספרים מנחמת וצפויה, מכונת כתיבה וערמת ניירות. במפגש החברים של אחרי העבודה היא צוחקת ומתבדחת, אבל ברקע היא נשמעת מדברת על כך שדרישות העבודה נמאסו עליה, וכך גם הצורך לכתוב "בקצה היום". היא רוצה להתיישב "באמצע היום ולבלות חמש שעות בכתיבה, ולא להרגיש אשמה".

בעוד שרמזים המבוססים על אופנה מסייעים לנו מאוד במציאת סרטונים ישנים, אנחנו לא מרבים לדבר על כך שהאיכויות האודיו-ויזואליות של החומר המצולם הן עצמן חותמת זמן. על כך שהאופן שבו המצלמות לוכדות את אור השמש –  מידת החדות, הגרעיניות, האור הלבן או הזהוב –  או השינויים הקטנטנים שהמיקרופונים מעניקים לקולות, מעידים על תקופתם. אני אוהב לראות את טוני במשרדהּ בעיקר משום שהאור הטבעי שבו מצולמת הסצנה נראה כמו האור שבקע מהטלוויזיה שלי כשהייתי קטן. היום כמעט לא ניתן לראות יותר או מתווך כזה. גוון קולה של טוני, וגם הדממה שסביבו, הזמזום והרחשים האקראיים של העבר המוקלט, כל כך אופייניים לזמנם. כשאני שומע אותם אני מרגיש את לחי מונחת על השטיח, כאשר סביבי מפוזרים צעצועים. יוטיוב משיבה לחיים את האור הנושן, את צורות הדיבור הישנות האלה.

בסרט הזה, היא עומדת על סף שינוי גדול, וכשאני צופה בו שוב, אני מוביל אותה שוב ושוב אל אותה סף הפריצה המהוללת

טוני יושבת כעת במושב האחורי של רכב-חברה, בודקת מבחנים. ברקע היא נשמעת מודה שהיא עובדת כבר הרבה זמן והיא עייפה. היא לא רוצה להיאלץ לקחת על עצמה עוד משרדת הוראה כדי להרוויח את הכסף הדרוש לה כדי לפרנס לבדה את שני בניה. היא רוצה להתפרנס מכתיבתה, היא רוצה זמן לכתוב עוד. כפי שהיא מציינת בזהירות, אם ספרה החדש "שיר השירים אשר לסלומון" יצליח לא רק בקרב מבקרים, "יכול להיות שזה יהיה אפשרי". מתחשק לך לצעוק אליה מבעד לחלון המכונית: :"זה יקרה, טוני!" הספר הזה הוא אכן הלהיט המסחרי הראשון שלה. בסרט הזה, היא עומדת על סף שינוי גדול, וכשאני צופה בו שוב, אני מוביל אותה שוב ושוב אל אותה סף הפריצה המהוללת. החזרה פועלת כמו צנטריפוגה, המפרידה את מה שהוא רק בגדר אפשרות שאחרת נגזר עליה להתמוסס בכל רגע של חיינו. האפשרות הופכת כאן לממשית.

טוני מוריסון

לאן נעלם עברה שלפני ההצלחה? טוני מוריסון המפורסמת: בהרצאה לקצינים לעתיד, ב-2013. תצלום: West Point US Military Academy

אבל בנוסף להשראה הצנטריפוגלית הזו, יוטיוב העניק לנו רגש מסוג חדש –  אולי לא מרגש מאוד, אבל בוודאי כזה שנולד מתוך אותן שנים דיגיטליות מוקדמות. אני מדבר על התחושה "הזאת" שיש לנו כשאנחנו מגלים שסרטון יוטיוב שאהבנו הורד מהרשת. אולי אתם כבר יודעים מה אני עומד לומר: לא מזמן התכוננתי לכתיבה, אף שהייתי רגוע כי ידעתי שאני חייב לכתוב ממש בקרוב. לא, לפני הכול, אוכל לבקר את המשרד בבניין רב הקומות ששמש של שנות השבעים חודרת אליו מבעד לחלון. הקלדתי את מילות החיפוש (שהתפריט הנגלל כבר ידע לצפות בעצמו) ובתוך הגלריה של טוני, שהציגה את פניה קפואות במגוון הבעות, משהו נעדר. חיפשתי בתפריט, בחנתי את התמונות הזעירות עד שהגעתי לקצה שבו טוני עצמה לא נראתה ונותרו רק מעריציה, המכובדים אבל הלא רצויים, אוחזים בעותק של אחד מספריה ומציעים ביקורות מצולמת של חמש דקות. האם יש רגע שבו הטינה שלנו גדולה מאשר ברגעי גילוי כאלה?

פעולת הזיכרון עשויה להפוך למעגלים מקוטעים של חזרה כפייתית ומלנכוליה חולנית, או להתפתח לכדי תהליך תרפויטי של עיבוד ואבל

לא היה ספק שהיא נעלמה. טוני, על סף העצמאות הספרותית, יוצאת אל הרחוב במנהטן. אובדן הסרט מן העבר שחזר את אובדן התקופה שהסרט השיב לנו זמנית. הסרתו היא לכן סוג של אובדן כפול, שהוא אמנם לא נורא ואיום, אבל מעניק ליום גוון מלנכולי. בעיני פרויד, מלנכוליה ואבל קשורים שניהם לאובדן, אבל נבדלים בתפישת האובדן. בעוד שהמתאבל מודע מאוד למה שגורם לו ייאוש, מקורה של הקינה המלנכולית עשוי להיות קשה יותר לזיהוי. כפי שפרויד כותב במאמרו המפורסם על שני המצבים הרגשיים הללו, מלנכוליה מעוררת הרגשה כי "תחושת האובדן מוצדקת... אבל לא ברור מה אבד". עצם העמימות הזו מעניקה לסרט היוטיוב האבוד את ההילה המלנכולית. הפרידה הפתאומית והלא נעימה מסרטון ישן ומרומם היא ברורה מאליה, אבל האובדן של אוצר חבוי שהווידאו חשף הוא סוג של התרוששות מעורפלת יותר. עוד לפני שהסרט הוסר, עצם ההרגל שלי לשוב ולצפות בו כלל תסמינים קלאסיים של מלנכוליה. כפי שחוקר התרבות והספרות נורי גאנה (Nouri Gana) מפרש את היחס בין אובדן וזיכרון אצל פרויד, במאמרו משנת 2014: "פעולת הזיכרון עשויה להפוך למעגלים מקוטעים של 'חזרה כפייתית' ו'מלנכוליה' חולנית, או להתפתח לכדי תהליך תרפויטי של 'עיבוד' ו'אבל'".  למעגלים מקוטעים של חזרה כפייתית –  איזה תיאור בוטה של הרפתקאותיי ביוטיוב.

יחסיי המלנכוליים כלפי יוטיוב נוצרו במהלך תקופה של אבל. "איבדתי" את אימא שלי, כפי שנהוג לומר בנימוס, בשנת 2010, כשהייתי בן שלושים. היא כמעט לא הותירה אחריה עקבות דיגיטליים. בערך באותם ימים סיגלתי לי את המנהג לצפות ולחזור ולצפות ביוטיוב בראיונות, בעיקר עם נשים כותבות בנות יותר מחמישים. כעת יש לי רשימה קבועה: מלבד מוריסון, היא כוללת את א.ס.ביאט, מרגרט אטווד, ג'נט וינטרסון, אן אנרייט. לך על זה, פרויד! אני אוהב את מקצבי הדיבור השונים שלהן, וגם את העובדה שכולן אינטליגנטיות ובעלות חוש הומור. אני מזמן אותן כפי שהן כיום, אבל גם את דמויותיהן הצעירות יוטיוב מספק צללים מכל הגילים. הן מארחות לי חברה, כדי שאוכל למשוך זמן באותם רגעים שבהם אני חייב להמשיך לכתוב את משפטיי שלי. אני מחבב את יוטיוב כי האתר מציע לי סוג כזה של נחמה, גם אם יתכן שלא תמיד בריא להילכד במעגלים כאלה של זמן אבוד, לשמוע את אותן מילים מדוברות באותו אופן, באותם חדרים המוארים באור מן העבר. כי כשהסמן המעיד כי הסרטון נטען מאותת על הגעתן של הנשים הללו, גם אני מרגיש שאני מסתחרר שוב ושוב סביבן, משוטט מלנכולי, המחפש מישהי שלעולם לא אוכל שוב למצוא, מלבד בערוצי הזיכרון הפרטיים. עם כל דקירה של הפונקטום הנוסטלגי של יוטיוב, אני מרגיש כאילו אני מתקרב ומתקרב אך לעולם לא אגיע אליה. כשאודיסאוס פוגש את אמו בגבול ממלכת השאול, הוא אינו מבין מדוע היא אינה מוכנה לחבק אותו. כפי שמספר לנו הטקסט: "שלוש פעמים התעופפה רוחה מבין זרועותיי, כמו צללים או כמו חלומות".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

לורנס סקוט (Laurence Scott) מלמד כתיבה באוניברסיטת ניו-יורק בלונדון. ספרוFour-Dimensional Human: Ways of Being in the Digital World (משנת 2015) זכה במספר פרסים ספרותיים בבריטניה. מאמריו התפרסמו בכתבי עת שונים ובהם הניו יורקר, הפייננשיאל טיימס, הגארדיאן, Wired ועוד.

Published by Alaxon by special agreement with The New Atlantis

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי  דפנה לוי

תמונה ראשית: פנטזיה דיגיטלית. תצלום: oxygen, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לורנס סקוט, The New Atlantis.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מי העלים את טוני מוריסון?

01
פאטי

כמה נכון, כמה מלא רגש. איזה יופי. הוא הסביר לי דבר פשוט, שלא ידעתי להגיד אותו: יוטיוב הוא חלק גדול מהזיכרון הרגשי שלנו. והוא שם. מחכה. מעציב, מספק, משמח, משאיר אותנו מרירים. כמו כל אינטימיות, ככה נראה לי.