מי יגיד לי מתי אני?

פעם הזמן היה מקומי, אישי ולא אחיד. ברגע מסוים, התחוללה מהפכה בציון הזמן, ואת התוצאות שלה אנחנו חווים עד היום
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

באיזו שנה אנחנו? בעת כתיבת המאמר הזה: 2019, כמובן. זו שאלה קלה. השנה שעברה הייתה 2018. השנה הבאה תהיה 2020. אנחנו בטוחים שלפני מאה שנה הייתה השנה 1919, ובעוד אלף שנה היא תהיה 3019, אם ייוותר מי שיקרא לה בשמה. כולנו מתמצאים במניין השנים הללו. אנחנו, ומרבית העולם, משתמשים בו בלי לחשוב. כילד נהגתי לסדר את המטבעות שלי על פי שנת ההטבעה שלהן, וכעת אני מציין בדייקנות את שנת הפרסום על מאמרי האקדמיים.

דמיינו את החיים בעולם ללא ציר זמן ממוספר כזה שעל פיו מסודרים האירועים בהווה, הזיכרונות מן העבר והתקוות שלנו לעתיד

אבל דמיינו את החיים בעולם ללא ציר זמן ממוספר כזה שעל פיו מסודרים האירועים בהווה, הזיכרונות מן העבר והתקוות שלנו לעתיד -  שהרי שמראשית ההיסטוריה ועד לשנים שאחרי כיבושיו של אלכסנדר הגדול בשלהי המאה הרביעית לפני הספירה, היו רק שלוש דרכים אפשריות לציון ציר הזמן ההיסטורי – כלומר למניין השנים החולפות – באמצעות אירועים יוצאי דופן, באמצעות מנויים ציבוריים ובאמצעות מחזור החיים המלכותי.

במסופוטמיה העתיקה, שנים צוינו באמצעות אירוע יוצא דופן במיוחד שהתרחש ב-12 החודשים האחרונים: אפשר היה לומר, למשל, שמשהו התרחש בשנה שבה המלך נרם-סין הגיע למקורות הפרת והחידקל, או כאשר המלך אנליל-באני הכין שלושה פסלי נחושת עצומים עבור האל נינוּרטָה. לחלופין, ניתן היה לציין תאריך של אירוע באמצעות שמם של נושאי משרה ציבורית: האירוע התרחש בשנה שבה שני רומאים מסוימים היו קונסולים, או כאשר אדם מסוים מן האליטה האתונאית היה השופט העליון, וכן הלאה. הדרך השלישית, והנפוצה ביותר בממלכות העולם הקדום, הייתה לתארך אירועים על ידי מניית שנות המלכות של המונרך: השנה החמישית לשלטון אלכסנדר הגדול, השנה ה-40 למלכותו של נבוכדנצר השני וכו׳.

אלכסנדר מוקדון, תלמי הראשון, מטבע

מותו הביא לסידור הזמן ופריעת העולם: אלכסנדר מוקדון עם קרקפת של פיל על ראשו, במטבע מימי תלמי הראשון (אלכסנדריה, 305-282 לפנה"ס), תצלום: Marie-Lan Nguyen, ויקיפדיה.

כל אחת מהשיטות הללו – שבאמצעותן ניתן היה למקם את עצמנו על רצף ההיסטוריה – הייתה קשורה למיקום מסוים. איך ניתן היה לסנכרן אירועים שהתרחשו במרחק גיאוגרפי או בין ארצות? קחו למשל את המלחמה הפלפוניסית, המלחמה בין אתונה לספרטה שהתרחשה בשליש האחרון של המאה החמישית לפני הספירה. כך ניסה ההיסטוריון האתונאי הדגול תוקידידס לתארך את מועד פריצתה:

״׳שלום שלושים השנה' שהחל לאחר כיבוש האי אוויה, נמשך 14 שנה. בשנה ה-15, בשנת ה-48 לכהונתה של כריסיס בארגוס, וכאשר אנסיאס שפט בספרטה, וכאשר נותרו חודשיים לכהונת פית׳ודורוס באתונה, שישה חודשים לאחר קרב פוטידאה, ובראשית האביב, כוח מתבאי, שמנה קצת יותר משלוש מאות... בערך באשמורת הראשונה של הלילה, נכנס חמוש אל תוך פלטיאה, עיר בבויאוטיה שלה ברית עם אתונה״.

אנו היינו כותבים פשוט ״431 לפני הספירה״, אבל תוקידידס נאלץ לסנכרן את פרוץ המלחמה על פי נקודות ציון דיפלומטיות, דתיות, אזרחיות, צבאיות, עונתיות וכאלה הנוגעות לחלק היממה, אך אינן חופפות. התאריכים קשורים הדוקות למוסדות מרכזיים במדינה, תלויים ברשמים בירוקרטיים, נוגעים אך ורק למרחב גיאוגרפי מוגבל, ורגישים ביותר לשינויים פוליטיים. ואכן, אלה אינם כלל תאריכים של ממש אלא יותר אמצעי סנכרון בין מגוון אירועים, על פיהם ממופה רשת של אירועים מוכרים פחות: האירוע המתוארך ואמצעי ציון הזמן שבו התרחש שייכים לאותו סדר דברים. תארכו לכם שהייתם נאלצים לציין בשיטה כזו את תאריך הפלישה לעיראק, יום הולדתה של סבתכם או יום היווסדה של ארצות הברית, ונסו להסביר זאת למישהו ממדינה אחרת.

בכאוס שהתחולל לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בבבל בשנת 323 לפני הספירה, כל זה השתנה. אחד הגנרלים של אלכסנדר מוקדון, שלאחר מכן כבש ממלכה רחבת ידיים במיוחד שהשתרעה מבולגריה ועד אפגניסטן, הכניס לשימוש שיטה חדשה לציון הזמן החולף. היא קרויה, על שמו, המניין הסלאוקי. זו הייתה שיטת חישוב ומניית השנים הרציפה והבלתי הפיכה הראשונה בעולם. השיטה הזאת היא האם הבלתי-רשמית של כל שיטות רישום הזמן שבאו לאחר מכן, ובכלל זה ספרית הנוצרים, לוח השנה היהודי, לוח השנה המוסלמי, לוח השנה של המהפכה הצרפתית וכן הלאה.

בפעם הראשונה בהיסטוריה, הזמן ההיסטורי צוין על ידי מספר שלא אופס לעולם, לא הוחזר לאחור ולא נעצר. שיטת הספירה הזו שרירה גם היום. זהו הזמן שאנו מכירים – 2019, 2020, 2021

המניין הסלאוקי החל בשנה 1 (שנת הגעתו של סלאוקוס הראשון ניקאטור לבבל, בקיץ שנת 311 לפני הספירה) ומנה את השנים שלאחר מכן באמצעות הוספה של מספר אחד. עם מותו של סלאוקוס הראשון, בנו, אנטיוכוס הראשון, לא החל את המנייה מהתחלה, וכך נהגו גם יורשיו. בפעם הראשונה בהיסטוריה, הזמן ההיסטורי צוין על ידי מספר שלא אופס לעולם, לא הוחזר לאחור ולא נעצר. שיטת הספירה הזו שרירה גם היום. זהו הזמן שאנו מכירים – 2019, 2020, 2021 וכן האלה – המצוין במספרים חוצי גבולות, אוניברסליים, מוחלטים, עצמאיים, ההולכים וגדלים. ללא קשר לאירועים פוליטיים, מחזורי החיים של שליטים או כובשים. ציון זמן שאינו תלויה בפקידי האימפריות או באליטה המתעדת. ניתן להשתמש בו ממרחק כדי לתאם אירועים.

וחשוב במיוחד, כיוון שהוא מספר הולך וגדל, המניין הסלאוקי אפשר לצפות אירועים באורח חדש לחלוטין. עד אז, למשל, איש מנתיניו של נבוכדנצר השני הקשיש, בשנת הארבעים לשלטונו (הוא שלט 43 שנה), לא יכול היה לדמיין, לנקוב בשם או להגות במדויק תאריך שיתרחש שנים אחדות, או עשרות או מאות שנים בעתיד. כעת, בזכות העידן הסלאוקי, כל אחד מנתיני המלכים הסלאוקים יכול היה לעשות זאת בקלות, באופן לא מסובך ואחיד. באחד הרומנים האחרונים של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד, ישנו תיאור המביע את עוצמתו של השינוי הזה:

״כאילו הוסר קיר בחדר שבו נמצאו. העולם כבר לא הקיף אותם לחלוטין. פתאום היה פתח... המבט שלהם לא נתקל עוד בהתנגדות כלשהו, אלא נסחף הלאה והלאה, לעבר ההמשך״.

לוח שנה

לוח שנה בריטי משנת 1851, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: Wikimedia Commons

כל זה עשוי היה להיות לא יותר מפן מעניין של ההיסטוריה האינטלקטואלית, ללא משמעות חברתית עמוקה יותר, אלמלא שני גורמים נוספים. ראשית, המניין הסלאוקי בא לידי ביטוי אך ורק באמצעות מספר. בכל הכתבים שבהם נמצא תיעוד למניין הזה – ומשום גודלה העצום של האימפריה הסלאוקית יש בידינו עדויות משיטות המניה היוונית, האכדית, הפיניקית והארמית – ערכה המספרי של השנה היה אחיד ואוניברסלי. כלומר, בשטחיה השונים להפליא של האימפריה, היה למניין הסלאוקי, כשיטת ספירה אחידה והומוגנית, כוח מסדיר ומאחד.

שנית, מספרי השנים של המניין הסלאוקי צוינו במגוון חסר תקדים של פלטפורמות ציבוריות, פרטיות וניידות. תאריכים נחקקו על משקולות בשוק, ידיות של צנצנות, מטבעות, מבנים, מנחות במקדשים, טבעות חותם, מכתבי מלכים, צווים של הרשויות, מצבות, קבלות מס, רשימות כוהנים, ציוני גבולות, דו״חות אסטרונומיים, הורוסקופים אישיים, הסכמי נישואים – ועוד ועוד. בעולמנו, שבו ציוני תאריכים נפוצים כל כך, קל שלא להעריך נכונה את עצם החידוש, ולכן את המשמעות ההיסטורית, של ציון השנים הנפוץ הזה. אבל בעולם העתיק, הדבר היה חסר תקדים וייחודי לגמרי. בשום מדינה אחרת במזרח התיכון הקדום או במערב אסיה לא חיו שליטים ונתינים במרחבים שבהם נעשה שימוש כה מקיף ואחיד בתאריכים.

תאריכים גורמים לשני דברים: הם מאפשרים לדברים לקרות פעם אחת בלבד, והם מתעקשים על סדר וקשר הדדי בין ההתרחשויות. כל אירוע חייב להיות קשור למקומו על ציר הזמן לפני שיוכל לבוא לידי ביטוי היסטורי

למה כל זה חשוב? הכרונולוגיה והתִארוּך אמנם לא נראו בתחילה מלהיבים במיוחד, אולם אלה החומרים שמהם עשויה ההיסטוריה, משום שתאריכים גורמים לשני דברים: הם מאפשרים לדברים לקרות פעם אחת בלבד, והם מתעקשים על סדר וקשר הדדי בין ההתרחשויות. כל אירוע חייב להיות קשור למקומו על ציר הזמן לפני שיוכל לבוא לידי ביטוי היסטורי. והאמצעים שבהם אנחנו מתארכים את העולם, אלה המאפשרים שלנו להבין את משך הזמן ההיסטורי ומהלכו, ממסגרים את חוויית ההווה שלנו, את האופן שבו אנחנו תופשים את העתיד, זוכרים את העבר, משלימים אם חוסר קביעוּת ומבינים את עולם רחב, עתיק ומתמשך פי כמה מכל אחד מאיתנו.

המניין סלאוקי, שיטת התיארוך החדשה והנפוצה שהתקדמה אל עבר העתיד שפתחה, הציעה אפשרויות חדשות לגמרי ועמן בעיות חדשות בתחומי הפוליטיקה, ההיסטוריה והדת. אנו אמנם מרגישים בנוח כשאנו משתמשים בשיטה הזו, אבל עבור העולם העתיק, שהיה רגיל לשימוש במתחמי זמן מוגדרים, מדובר היה בחומר נפץ. בזעזוע אדיר של רעיונות מקובלים מאוד של העתיד והעבר, אשר לדעתי גם יצר אזורי חיכוך חדשים בין האימפריה הסלאוקית ובין העמים שבהם היא שלטה.

אימפריות נוהגות לתבוע לעצמן את הזמן והמרחב. ואז האוכלוסיות שלהן מתנגדות לכך. מן המאה השנייה לפני הספירה וממש עד כיליונה בשנת 64 לפני הספירה, האימפריה הסלאוקית התמודדה עם התנגדות שהלכה ונעשה אלימה ותקיפה יותר, מצד קהילות כבושות בלב אזורי הלבנט, בבל ומערב איראן. ההתקוממות המפורסמת מכולן הייתה מרד החשמונאים – התקוממות יהודי יהודה נגד צבאות המלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי ויורשיו, שהביאה לשחרור המקדש בירושלים ובסופו של דבר ליצירת מרחב פוליטי עצמאי – ממלכת החשמונאים – בשטחה של ישראל המודרנית. אלה האירועים שעדיין מצוינים בחג החנוכה. התנגדות כזו לסלאוקים תקפה לא רק את התשתית הפיזית, התביעות הכלכליות, ההתנחלויות הקולוניאליות והשליטה הפוליטית. היא תקפה גם את סדר הזמנים שהשליטה האימפריה.

מכבים, חשמונאים, וויצך סטטלר

נגעו להם בלוח השנה: "מכבים" (1844), וויצך סטטלר, תצלום: ויקיפדיה

לגמרי לא במקרה, האפוקליפסות ההיסטוריות הראשונות שלנו צצו בתקופת האימפריה הסלאוקית, בעולם הזה שהלך והתמלא במספרים ברורים שציינו תאריכים. האפוקליפסות ההיסטוריות הללו הן חיבורים כתובים המתארים בפירוט את ההיסטוריה העולמית, ממעמקי העבר, דרך ממלכות שונות או תקופות היסטוריות, ועד לאימפריה הסלאוקית ולאחר מכן אל הקץ הצפוי של הזמן עצמו. יצירות אלה של חזון קץ הימים לא הופיעו לפני העידן הסלאוקי, למשל בממלכות בבל או פרס או בערי מדינה יווניות קלאסיות. הן לא נמצאו מחוץ לאימפריה הסלאוקית, למשל בממלכות הלניסטיות אחרות או ברומי. זוהי תופעה המוגבלת לאוכלוסייה שחייתה תחת השלטון הסלאוקי.

הנראות הנפוצה והמיסוד הבירוקרטי של מערכת זמן על-גבולית, בלתי הפיכה ובלתי פוסקת עוררו, כמין תגובה מוגזמת של חרדה, פנטזיות חורבן בקרב מי ששאפו להתקומם כנגד השלטון הסלאוקי. הדרך היחידה לעצור את העתיד הפתוח והאינסוף של זמן האימפריה הסלאוקית הייתה להביא את הזמן עצמו לנקודת סיום

שורשי ״האסכטולוגיה האפוקליפטית״, כפי שמכונה ספרות אחרות הימים הללו, מורכבים ומרובים. תת תחום שלם של חקר בית המקדש השני וראשית הנצרות מוקדש לשאלת הופעתם. אבל המניין הסלאוקי לא מילא תפקיד במחקר הקיים של ההיסטוריה העתיקה או בחקר התנ״ך. לדעתי הנראות הנפוצה והמיסוד הבירוקרטי של מערכת זמן על-גבולית, בלתי הפיכה ובלתי פוסקת עוררו, כמין תגובה מוגזמת של חרדה, פנטזיות חורבן בקרב מי ששאפו להתקומם כנגד השלטון הסלאוקי. הדרך היחידה לעצור את העתיד הפתוח והאינסוף של זמן האימפריה הסלאוקית הייתה להביא את הזמן עצמו לנקודת סיום.

המפורסמת מבין היצירות האפוקליפטיות הללו, והיחידה שזכתה למעמד של יצירה קאנונית, הוא ספר דניאל. זהו הספר התנ״כי שקל ביותר לתארך, משום שהוא מספק, בקולו של מפענח החלומות דניאל, תיאור מדויק למדי של ההיסטוריה העולמית עד שנת 165 לפני הספירה, ותיאור מאוד לא מדויק של מה שהתרחש אחרי שנת 165 לפני הספירה. בשנת 165 לפני הספירה, תושביה היהודים של יהודה, בהנהגת יהודה המכבי, ניסו להסיר מעליהם את עול השלטון הסלאוקי, כך שהספר נכתב בתקופה של עימות צבאי.

ספר דניאל מכיל מספר פרקים מפורסמים מאוד, ובכללם סיפור דניאל בגוב האריות, הכתובת על הקיר במשתה בלשצר, והופעתו של ״בר אנוש״ המעניש את ארבע המפלצות המגיחות מתוך המים הסוערים.

העלילה היא כזו: המלך נבוכדנצר השני, גדול מלכי בבל ששלט ארבע מאות שנה לפני כתיבת הספר, סובל מסיוטים נוראיים. לכן, כשהוא מתעורר, הוא מזמן גדוד שלם של נביאים מומחים מן המזרח – קוסמים מצרים, אסטרולוגים אכדים, מכשפים מבבל וארם. המלך תובע שמלומדים אלה לא רק יפרשו את חלומו, אלא יאמרו לו תחילה מה ראה בחלום. חכמי בבל מוחים נגד האתגר הבלתי אפשרי, נבוכדנצר דן את כולם למוות.

בערב הוצאתם להורג, תוכן החלום ופשרו נחשפים על ידי דניאל, גולה יהודי שחי בחצר בבל. ולכן, למחרת היום, דניאל מונע את הענישה ומדבר על המלך (כאן בתרגום גורדון מארמית):

אַתָּה הַמֶּלֶךְ, רוֹאֶה הָיִיתָ וְהִנֵּה צֶלֶם אֶחָד גָּדוֹל, צֶלֶם זֶה גָּדוֹל הוּא וַהֲדָרוֹ רַב, עוֹמֵד נֶגְדְּךָ וּמַרְאֵהוּ נוֹרָא. הַצֶּלֶם הַהוּא, רֹאשׁוֹ שֶׁל זָהָב טוֹב, חָזֵהוּ וּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל כֶּסֶף, מֵעָיו וִירֵכָיו שֶׁל נְחֹשֶׁת. שׁוֹקָיו שֶׁל בַּרְזֶל, רַגְלָיו, מֵהֶן שֶׁל בַּרְזֶל וּמֵהֶן שֶׁל חָרֶשׂ. רוֹאֶה הָיִיתָ, עַד שֶׁנִּכְרְתָה אֶבֶן שֶׁלֹּא בְיָדַיִם, וַתַּךְ אֶת הַצֶּלֶם עַל רַגְלָיו שֶׁל בַּרְזֶל וְחֶרֶשׁ, וַתָּדֶק אוֹתָן. אֲזַי הוּדַקוּ הַבַּרְזֶל, הַחֶרֶשׂ, הַנְּחֹשֶׁת, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, וְהָיוּ כְמֹץ מִגָּרְנוֹת קַיִץ וַתִּשָּׂא אוֹתָם הָרוּחַ, וְכָל מָקוֹם לֹא נִמְצָא לָהֶם, וְהָאֶבֶן אֲשֶׁר הִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל, וּמָלְאָה כָּל הָאָרֶץ. זֶה הַחֲלוֹם, וְאֶת פִּתְרוֹנוֹ נֹאמַר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אַתָּה הַמֶּלֶךְ, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם נָתַן לְךָ אֶת הַמְּלוּכָה, אֶת הָעֹז, וְאֶת הַתֹּקֶף וְאֶת הַכָּבוֹד. וּבְכָל שֶׁדָּרִים בְּנֵי הָאָדָם, אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם נָתַן בְּיָדְךָ וְהִשְׁלִיטְךָ בְּכֻלָּם, אַתָּה הוּא רֹאשׁ הַזָּהָב.

וְאַחֲרֶיךָ תָּקוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת שְׁפֵלָה מִמְּךָ, וּמַלְכוּת שְׁלִישִׁית אַחֶרֶת מִנְּחֹשֶׁת, אֲשֶׁר תִּמְשֹׁל בְּכָל הָאָרֶץ.

רמברנדט, משתה בלשצר

"משתה בלשצר" ( 1635-1638), רמברנדט, ה-National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

דניאל מפרש את החלום כדלקמן: נבוכדנצר וממלכתו הבבלית הם ראש הזהב. הממלכה הבבלית עתידה ליפול בידי ממלכה אחרת, מדָי שבהרי זגרוס, המיוצגת על ידי הכסף והנשק. ואז ממלכה שלישית, המיוצגת על ידי הברונזה, תשלוט על הארץ כולה. זוהי ממלכת פרס שנוסדה על ידי כורש. לבסוף, תקום ממלכה רביעית, ״חזקה כברזל״. כפי שדניאל מסביר, ממש כפי שהברזל מנפץ הכול, כך גם ממלכה זו ״תשבור ותמחץ את כל אותן מדינות שקדמו לה. זוהי ממלכתו של אלכסנדר הגדול ויורשיו הסלאוקים. אולם ממלכה זו תהיה מלאה שסעים, ועתידה ליפול ולהתנפץ כחמר.

דניאל מסיים את דבריו בהסבר על אודות התפקיד והזהות של האבן ההורסת את הפסל וצומחת לכדי הר: ״בימי אותם מלכים (הסלאוקים) האל שבשמים יקים ממלכה שלעולם לא תחרב, וגם לא ירשו אותה אחרים... והיא תשרוד לעד״. להבדיל מן האימפריות האחרות, שנכבשות ומוחלפות על ידי  כוחות ארציים, קץ הממלכה הסלאוקית יביא עמו את קץ ההיסטוריה עצמה.

כל מה שקרה לכם, קרה למענכם. ההיסטוריה מעוצבת, מונחית ומגיעה לסיכום. כל האירועים, ואף החריגים שבהם, הם חלק מסיפור יחיד, מהיסטוריה שלמה

החזון הזה – וישנם נוספים דומים לו בספר – מסדר את ההיסטוריה כרצף של ארבע ממלכות בזו אחר זו: הבבלית, ממלכת מדי, פרס, והאימפריה הסלאוקית. הממלכות הארציות כולן מיוצגות בדמות פסל ענק העשוי מתכות מעובדות – מתכת וחמר שרוף. הוא זמני, ניתן להריסה ואינו יציב ממש כמו פסלי אלילים. לאחר מכן ההיסטוריה מושמדת ומוחלפת על ידי ממלכה אלוהית נצחית – מין אבן טבעית, בלתי משתנה, שאינה מעובדת בידי בני אדם.

ההיסטוריה מופיעה כאן, כנראה בפעם הראשונה, כשלמות סגורה: מסודרת, שלמה, מושלמת, מכף רגל ועד ראש. החזון מציג עובר נבוכדנצר ועבורנו כאחד, תמונה שהיא חיצונית ומחוץ לזמן. הוא מציג זמן נבואי, של ההיסטוריה כהתגלות. בעולם המתואם באמצעות ציר הזמן הסלאוקי וגדוש בביטוייה של סמכות המלוכה, החזון האפוקליפטי הזה חושף את הריבונות המוחלטת והבסיסית של אלוהים. הלקח התיאולוגי של הסיפור מקבל צורה של תוכנית תיאולוגית בתפילת ההודיה של דניאל, שהוא נושא לאחר שמסתרי חלומו של נבוכדנצר נחשפים בפניו:

יְהִי שֵׁם הָאֱלֹהִים מְבֹרָךְ, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, אֲשֶׁר הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה שֶׁלּוֹ הִיא.

וְהוּא מְשַׁנֶּה אֶת הָעִתִּים וְאֶת הַזְּמַנִּים, מַעֲבִיר מְלָכִים וּמֵקִים מְלָכִים.

סוג היצירות האפוקליפטיות שצצו ביהודה, בבל ואיראן בתקופה הסלאוקית מציגות קרב בין מלך ואלוהים על השליטה בזמן ובמבנה ההיסטוריה, מציגות טענות כי האימפריה היא אשליה, ומשיבות את הגורל לידי שמים.

כפי שראינו, עבור האימפריה הסלאוקית הזמן היה על-גבולי ויציב. העתיד היה גם הוא אחיד ולא מלהיב. ממרקם הזמן נעקרו סממנים אישיים. לא הייתה אפשרות להתחיל מחדש. והגרוע מכל, הייתה אינסופיות, ולכן גם נצח קשה מנשוא. הזמן הסלאוקי חלף בפשטות ולכן גם אבד. טיק, טיק, טיק, טיק...

האפוקליפסות ההיסטוריות, לעומת זאת, הציגו תמונה של הזמן שבה הכול, ובכלל זה העתיד, כבר נקבע מראש. כל מה שקרה לכם, קרה למענכם. ההיסטוריה מעוצבת, מונחית ומגיעה לסיכום. כל האירועים, ואף החריגים שבהם, הם חלק מסיפור יחיד, מהיסטוריה שלמה. מעל לכל, האפוקליפסות ההיסטוריות מזמנות את אחרית הימים – בדוגמה זו, האבן שהורסת את הממלכה הארצית. החזון הזה אינו רק מדמיין את הרס האימפריה הסלאוקית, הוא גם מביא את הקץ על חוויית הזמן החדשה.

אחרית הימים מביאה לסוג של אינטגרציית-זמן, כמו הציפוי מאחורי מראה, שאנו זקוקים לו כדי לראות משהו. היא הופכת את חוויית הזה-אחר-זה לסיפור עלילה. הזמן אינו פשוט חולף עוד, ריק וחסר תקנה, טיק-טיק-טיק. הוא כעת בעל משמעות וסיום, טיק-טוק.

פול ג׳ קוסמין (Kosmin) מלמד מדעי הרוח באוניברסיטת הארוורד במסצ׳וסטס. הוא מומחה להיסטוריה של יוון העתיקה. ספרו האחרון Time and Its Adversaries in the Seleucid Empire ראה אור ב-2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: Collapsible Ruler, תצלום: טים לאנג

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פול ג׳ קוסמין, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מי יגיד לי מתי אני?

02
אברום רותם

מעניין, מפורט אך חסר קצת, בקטנה.
דוגמית מהעולם העתיק הוא ספר היובלים (שנכתב ממש סמוך/ במקביל ללידת הלוח הסלאוקי)- מניין השנים מבריאת העולם, לשיטתם. לכל ארוע בספרי המקרא דאז (שעדיין לא היו קנון מוסכם לגמרי מי כן ומי לא) יש תאריך מספרי מבוהק, המצוין במספר היובל (50 שנה) מבריאת העולם, והשנה ביובל זה (בין 1 ל-50).
מעניין שחז"לנו דחו בשאט נפש ספירה זו, אך גם הם הותירו לוח שנה (לימים הפך ללוח העברי של היום מהמאה ה- 10 לערך, כשעיקר המחלוקת במבנה השנה ומספר הימים המשתנה בה), שמציין אף הוא את מספר השנים ממועד בריאת העולם, לשיטתם כמובן.

זוית מעט שונה על מושג הזמן:
1. הזמן אינו מוחלט אלא יחסי לכל מסגרת ייחוס שונה = עובדה
2. המרחק והזמן גמישים. = עובדה
עכשיו, אני רוצה לנסות להראות כיצד שני המסקנות הללו משתלבות ונארגות לתוך הסבר מזוית שונה על מושג הזמן.
זמן הינו הרגשה של תנועות במוח האדם ש"מצייר" מספר של תנועות שהרגיש בהן בזו אחר זו ומעתיקם בדמיון "זמן" מסויים.
עבר הווה ועתיד תלוי באדם - היינו אם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום
ומהו מצב של "מנוחה מוחלטת" ואיך ניתן להשיגו ? אנסה להסביר בצורה הבאה:
זמן הינו הרגש המושג על ידי תנועה המתבצעת כאשר יש פער בין מצב מצוי למצב רצוי.
אותו הפער מורגש ברצון שבנו כזמן.
מנוחה מוחלטת הינה כאשר לא קיים פער בין הרצוי לבין המצוי, כלומר ההשתוקקות (המצוי) ומילוי ההשתוקקות (הרצוי) שלובים יחד.
החיסרון (כלי לקבלת המצב הבא, כלי לקבלת התענוג) והמילוי (היינו מה שמתקבל בכלי לקבלת התענוג) שלובים יחדיו באחדות אחת.
ולכן התוצאה היא שלא נמצא שם מקום או תנועה ואם לא קיימת תנועה אזי גם הזמן איננו קיים.