מי עצר את מקארתי?

אנחנו כל כך עסוקים כיום במחלוקות בין שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית, ששכחנו כי לעתים קרובות גם למחלוקות התוך-מפלגתיות יש השלכות רבות-חשיבות על הפוליטיקה. אפשר לכתוב סקירה היסטורית עשירה של כל העימותים שהובילו לקרע בין נשיאים ומנהיגי רוב בקונגרס מאותה מפלגה. לפעמים היו אלה חברים שהפכו לאויבים מרים. לינדון ג'ונסון הטקסני, שיחסיו עם הסנאט היו כפי הנראה קרובים יותר משל כל נשיא אחר, הסתבך עם ה"דיקסיקראטים" (פלג מדרום ארה״ב שהתפצל מהמפלגה הדמוקרטית ודגל בזכותן של המדינות השונות לחוקק חוקי הפרדה גזעית) בסוגיות של זכויות אזרח, ואז הסתבך עם הליברלים הצפוניים, ובהם בן-בריתו לשעבר יוג'ין מקארתי, בנושא וייטנאם. ב-1990 תקפו הרפובליקנים של בית הנבחרים, ובראשם ניוט גינגריץ', את ג'ורג' בוש בגלל עסקה שעשה עם הדמוקרטים בנוגע לתקציב, וכך עזרו לחסל את סיכוייו להיבחר שוב ב-1992. ורפובליקנים הם שבלמו את ניסיונו של ג'ורג' ו' בוש לבצע רפורמה בהגירה ועשו שמות בכהונתו השנייה.

מקארתי היה טיפוס מסוכן – "מֵסית בוטה ממנו מעולם לא שכן בקרבנו"

ספרו של דייוויד ניקולְס Ike and McCarthy (משנת 2017) הוא תיאור מעמיק וכתוב היטב של אחד העימותים התוך-מפלגתיים החשובים ביותר בהיסטוריה המודרנית, אם לא החשוב שבהם. הספר סוקר את השנתיים, 1953-54, שבמהלכן מצא את עצמו דווייט אייזנהאואר, הנשיא הרפובליקני הראשון שנבחר מאז הרברט הוּבֶר, תחת מתקפה מצד סנאטור דמגוג שהביא את מלאכת ההשמצה האידיאולוגית לדרגת אמנות. ג'וזף מקארתי התחיל לעוט על "החתרנים" בממשל הפדרלי, חלקם אמיתיים אבל רובם דמיוניים, כבר במהלך כהונת טרומן, כשחרדות המלחמה הקרה היו בשיאן. לחימה פרצה אז בקוריאה ואיימה לגרור למערכה גם את "סין האדומה" (ש"נפלה" בידי הקומוניסטים ב-1949), או להפוך למלחמת יום הדין מול הסובייטים, שהתחמשו זה עתה בפצצת אטום. בה בעת,  מיליארדי דולרים הועברו ככספי סיוע לממשלות שמאל במערב אירופה, ומרגלים שפעלו מתחת לאפם של האמריקנים, כמו אלג'ר היס וג'וליוס רוזנברג, נמצאו ונחשפו.

גיבור אמריקני ונשיא דמורטי: אייזנהאואר עם צנחנים אמריקנים ערב הפלישה לנורמנדי, יוני 1944. תצלום: צבא ארה"ב, ויקיפדיה

מקארתי היה טיפוס מסוכן – "מֵסית בוטה ממנו מעולם לא שכן בקרבנו", כתב ריצ'רד רוֹבֶר (Rovere) בספרו הקלאסי Senator Joe McCarthy – אבל רוב המדינה עמדה לצדו מכיוון שהוא גילם, בגסות אמנם, את כוחות השינוי. הדמוקרטים זכו בכל הבחירות הנשיאותיות מאז 1932, וברובה המכריע של התקופה הזאת נהנו גם מרוב גדול בקונגרס. נראה שמפלגה אחת בלבד הייתה האחראית לסדר החדש אחרי המלחמה, לכישלונותיו ולהצלחותיו גם יחד, דווקא בתקופה של שינוי משמעותי שבמהלכה הפכה המדינה מהמעצמה הבולטת בחצי הכדור שלה למעצמת-על כלל-עולמית עם מחויבויות בכל יבשת, ומארץ של אינדיבידואליסטים קשוחים למדינת רווחה. כדי שהמשטר הרפובליקני החדש יוכל לפרוח, היו הרפובליקנים צריכים לתבוע בעלות לפחות על חלק מסדר היום של המדינה. כך צמחה התקווה לקונצנזוס דו-מפלגתי מתמשך.

אייזנהאואר נראה אז כמושיע ממרכז המפה הפוליטית. הוא הוביל חמישה מיליון חיילים של בעלות הברית לניצחון במלחמת העולם השנייה והצליח שלא להתלכלך במאבקים המפלגתיים. הוא היה יכול לרוץ מטעם כל אחת מהמפלגות ולנצח. למעשה, הדמוקרטים חיזרו אחריו ב-1948. אבל הוא היה רפובליקני, וניצחונו ב-1952 היה מוחץ: חמישים וחמישה אחוז מקולות ציבור הבוחרים ו-442 מקולות חבר האלקטורים. הבעיה הייתה כל האנשים שצברו כוח יחד איתו: בתקופתו הצליחו הרפובליקנים להשיג יתרון של קול אחד בסנאט – הרוב השני שלהם מאז ימי הרברט הובר, אבל ניקולס מסביר שלמעשה לא היה זה רוב בכלל, "כי האגף השמרני של המפלגה מנה שמונה עד שנים עשר סנאטורים". הם היו הימין המקורי – בדלנים קלאסיים ואויבי ה"ניו דיל". רבים מהם שמרו על נאמנות לרוברט טאפט (Taft), מנהיג הרוב הנכנס בסנאט, שהפסיד לאייזנהאואר את המועמדות לנשיאות בקרב אכזרי שכלל האשמות בגניבת צירים [המשתתפים בוועידות המפלגתיות שבוחרים את המועמד לנשיאות מטעם המפלגה].

מקארתי, שהדף בפיקחות את בקשת התמיכה של טאפט, אמר בתחילה שהוא גמר לצוד קומוניסטים בממשלה. "כעת יש לנו נשיא שאינו מחפש רק חברי מפלגה שיישרו קו, או חברים לדרך", אמר לעיתונאים בהתייחסו לאייזנהאואר. מכאן ואילך אמר שמשימתו היא לעקור את השחיתות. אבל המטרה הזאת לא הביאה לו את תשומת לה שהשתוקק לה, את ההתרגשות והכותרות שליוו את ציד הקומוניסטים, את "מסיבת העיתונאים המחכה תמיד מעבר לפינה", כפי שהגדיר זאת כותב אחד. זמן קצר לאחר שאייזנהאואר נכנס לתפקיד, חזר מקארתי לסורו והחל לעכב מינויים מרכזיים לתפקידי חוץ – כולל את מינויו של המומחה לענייני ברית המועצות צ'רלס בּוֹלֶן (Bohlen) ואת הבחירה של אייזנהאואר לתפקיד השגריר במוסקבה. העיכוב היה מסוכן. סטאלין מת בתחילת מרץ, ואף אחד לא ידע מי מנהל את העניינים ולאן כל העסק מתקדם. השגריר הקודם, ג'ורג' קֶנן (Kennan), נקרא בחזרה לארצות הברית באוקטובר 1952 לפי דרישת הסובייטים, ואיש לא נותר במקומו לתת פרשנות מהשטח למהלכי הקרמלין. לאחר עיכוב של חודש, בסוף מרץ, אושר מינויו של בולן.

הסנטור ג'וזף מקארתי (משמאל) משוחח עם פרקליטו ועוזרו הקרוב רוי כהן במהלך שימוע בקונגרס. לימים כהן יהיה פרקליטו של דונלד טראמפ. תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

נדמה היה שההתרסה של מקארתי נגד אדוניו בסנאט היא בסך הכול התנהגות פזיזה של זאב בודד. אך האמת היא שעשרה סנאטורים רפובליקנים אחרים גיבו אותו. מעגל היועצים הקרובים של אייזנהאואר קלט את המסר. "החבורה שתמכה בסנאטור טאפט בוועידה ב-1952 נדדה כולה אל ג'ו", אמר אחד מהם, הנרי קאבוט לודג' הבן (Lodge). טאפט מיהר לשבח את המתקפה "המועילה והקונסטרוקטיבית מאוד" של מקארתי על "קול אמריקה". זמן קצר לאחר מכן יצאו רוי כהן (Cohn), חברו רע-המזג של מקארתי, וג' דיוויד שיין (Schine), השוליה הנאמן של כהן, למסע אירופאי פרוע. המשימה כללה, בין השאר, סקירה של הספריות האמריקניות בחו"ל בחיפוש אחר חומרים חתרניים, והשלל שלהם כלל יצירות של הנרי דייוויד תורו והרמן מלוויל. ביקוריהם במדינות השונות במסע הסתיימו בדרך כלל במסיבת עיתונאים נוסח האחים מרקס, שבהן באה לידי ביטוי בורותו הספרותית והתרבותית של הצמד-חמד הברברני. ואז, כשטאפט מת ביולי 1953, נותר מקארתי להמשיך בכוחות עצמו. בפברואר 1954 הוא הכריז על סבב נאומים גדול, במימון הוועידה הרפובליקנית הלאומית. נראה היה שהוא מנהל את המפלגה לא פחות מאייזנהאואר.

העיתונאים שסיקרו את כל מהלכיו של מקארתי הפכו באופן בלתי נמנע ל"שותפיו למזימה", כפי שאמר בהמשך אחד מהם

למקארתי היה ציבור בוחרים נוסף – התקשורת. לאייזנהאואר היה נדמה שהעיתונות, פותה וצינית בעת ובעונה אחת, מרוממת את מקארתי. בנאום שנתן למו"לים של עיתונאים הוא האשים את העיתונאים בסנסציוניות זולה, בכך שהם כותבים "קלישאות וסיסמאות" במקום עובדות. ולטר ליפמן (Lippmann), אחד מכותבי הטורים המכובדים ביותר באותם ימים, זעם: כיצד יכולה עיתונאות אחראית להתעלם מהדברים שאומר מקארתי? אותה קושיה עומדת בפני העיתונאים של ימינו, המנסים להבין כיצד עליהם להתמודד עם ה"פייק ניוז" והציוצים נטולי העכבות של הנשיא. היום, כמו אז, לא נמצא פתרון מוצלח. יש לזכור שגם חדשות אמיתיות אינן אמת מוחלטת: במציאות, עיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, לא האחרונה – היא ארעית, תובעת בדיקות ותיקונים, מועדת לטעויות ולעתים לכזבים, וכל זאת למרות המאמצים שמשקיעים גם הכתבים הקפדניים ביותר. ואלה אינן הבעיות היחידות. העיתונאים שסיקרו את כל מהלכיו של מקארתי הפכו באופן בלתי נמנע ל"שותפיו למזימה", כפי שאמר בהמשך אחד מהם, מורי קמפטון (Kempton). "בסופו של דבר, לא הרגשתי נקי כפיים יותר ממנו... העמדתי פנים, פה ושם, שמקארתי אינו איש רציני, אבל תמיד ידעתי שלשטן שבתוכי, ולשטן הגדול שבתוכו, יש השפעה רבה ביותר". על הטעות הזאת חזרו עיתונאים ב-2016.

אז, כמו היום, הייתה השפעתה של העיתונות מוגבלת, והסיבה לכך היא אותה סיבה. מקארתי היה בעיה פוליטית, לא עיתונאית – בעיה שיכלה להיפתר בסופו של דבר רק באמצעים פוליטיים, בידי אייזנהאואר עצמו, האיש שהערים על מקארתי במיומנות ושיטה כמעט בכולם על הדרך. ניקולס אינו הראשון שטוען זאת, אבל התזמון שלו מוצלח. האמריקנים של ימינו יכולים ללמוד לא מעט מאייזנהאואר, בדיוק כפי שמבקריו הליברלים יכלו ללמוד ממנו לא מעט ב-1954.

הנבל הופל, בסופו של דבר, בשיטות הדומות לשלו

השיעור הראשון הוא שאייזנהאואר הביס את מקארתי בחשאיות. הוא החל לבצע מהלכים בינואר 1954, בדיוק שנה אחרי תחילת כהונתו הראשונה. המעגל הפנימי של אייזנהאואר תפס את מקארתי וכהן בניסיונם להבטיח טובות הנאה לשיין, שגויס לצבא. הפרקליט הצבאי ליקט בסבלנות ראיות בנוגע להתערבויותיו של כהן, ואלה הודלפו באופן אסטרטגי לסנאטור דמוקרטי וגם לעיתונות. בו בזמן, הסנאטור ראלף פלנדרס (Flanders) – רפובליקני, אייזנהאואר התעקש שיהיה זה רפובליקני – גינה את מקארתי בנאום תקיף. שיעורי שביעות הרצון ממקארתי צנחו. ההנהגה הרפובליקנית בסנאט מצאה את עצמה במלכוד, ונאלצה לקבוע שימועים בסוגיית הצבא ומקארתי, שבמהלכם הערים הפרקליט ג'וזף ניי וֶלץ' (Welch) על מקארתי ופיתה אותו לגלוש לגסות רוח מופרזת מול המצלמות. הנבל הופל, בסופו של דבר, בשיטות הדומות לשלו.

לא לחינם ניקולס שם את הדגש על קור הרוח המדהים שהפגינו חברי הצוות המיומנים שליקט אייזנהאואר, ושנחשבו בעיני רבים לחובבנים. הם הניחו ש"ג'ו לעולם אינו מתכנן דבר... [ו]לא יודע מה הוא הולך לעשות בעוד שבוע, ואפילו לא בעוד יום", כפי שאמר ויליאם רוג'רס (Rogers), סגן התובע הכללי. "הוא פשוט בוחר איזשהו כיוון והולך בו". לא היה קשה להוביל אותו למעידות הרסניות, אבל אסור היה לעשות זאת בחופזה.

ניקולס מגזים עם ההקבלות לפלישה לנורמנדי, אבל אין ספק שבשדה הקרב היה אייזנהאואר דוגמה ומופת לשליטה עצמית. וביסודו של דבר האנלוגיה הצבאית נראית נכונה. אייזנהאואר עצמו השווה בין פוליטיקה למלחמה ואמר ששתיהן משחקי סכום-אפס שבהם אפשר רק "להפסיד או לנצח" ולא מקבלים נקודות על יושר או על מעשי גבורה. החושים המוסריים שלנו מגיבים ברתיעה לדבריו אלה. אנחנו רוצים שהצד הצודק ינצח ושכולם יזכו לחזות בניצחון. כך היה גם בשנות החמישים. אפילו משקיפים מנוסים, המכירים על בוריין את הפוליטיקה ואורחותיה, המשיכו לחכות שאייזנהאואר יגנה את מקארתי. אבל הוא סירב להגיב בפומבי ורק הסביר בפשטות, "אני אף פעם לא מגיב ברמה האישית".

אייזנהאואר, גנרל אמריקני. תצלום: חיל הקשר האמריקני, ויקיפדיה

כל מי שרצה שאייזנהאואר יעטה את מדיו וייצא לקרב חשב שהנשיא נוהג בפחדנות, ואף ראה בו שותף לדבר עבירה – "פשרן חביב" במקרה הטוב (ג'יימס רסטון), ו"בן זונה פחדן" במקרה הרע (ג'וזף אלסוֹפּ). מצב העניינים הזה מצא חן בעיני הדמוקרטים. המפלגה הרפובליקנית הייתה "מפולגת בתוך עצמה, חציה עם מקארתי וחציה עם אייזנהאואר", אמר אדלַי סטיבנסון (Stevenson) בנאום מבריק שבו כמו העלה באוב את רוחו של לינקולן כדי ללעוג לנשיא שקנה חווה בגטיסברג. בהופעותיו הפומביות צחק אייזנהאואר על העניין ("שטויות, אני אומר"). אך בפגישות פרטיות, כותב ניקולס, הוא אמד את "כישוריו הדמגוגיים" של מקארתי והחליט בפיקחות שלא "לומר או לעשות דבר שיסיט את תשומת הלב ממקארתי אליו". הוא אפילו לא הסכים להעלות על דל שפתיו את שמו של מקארתי, ובכך גזל ממנו את הסיפוק שבהכרה. אולי היה מוטב להילארי קלינטון לנקוט אותה גישה ב-2016.

מקארתי ליבה את האש האנטי-ממשלתית שבערה בקרבה של התנועה השמרנית הגדלה והולכת

אייזנהאואר חזר ואמר – ונראה שניקולס מסכים איתו – שמקארתי ניסה להכשיר את הקרקע לריצה לקמפיין נשיאותי. זאת הייתה הנחה טבעית למדי, ורבים בזמנו הסכימו איתה. אבל למקארתי לא הייתה המשמעות והשאפתנות הנדרשות כדי לרוץ לנשיאות. התבטאויותיו בנוגע לקמפיין מטעם מפלגה שלישית באו באיחור, זאת לפי הביוגרפיה המקיפה של דייוויד מ' אושינסקי (Oshinsky). רק אחרי נפילתו בשימועי הצבא – ורק לאחר שעמיתיו בסנאט התכוננו לגנותו רשמית בדצמבר 1954 – פנה מוחו הקודח מאלכוהול אל הנשיאות. תומכיו של מקארתי היו מפוכחים באשר למגבלותיו. ויליאם פ' באקלי, הבן (Buckley), ול' בּרֶנט בּוֹזֶל (Bozell), שעבדו יחד על כתב ההגנה הטוב ביותר בעניינו של מקארתי (McCarthy and His Enemies), מעולם לא חשבו שהוא מתאים לנשיאות. לתפישתם, היה ערך רב למתקפות שלו על המוניטין של אייזנהאואר המתון, הליברל-במסווה. אבל להם היו תוכניות גדולות דווקא לוויליאם נולנד (Knowland), היורש שטאפט משח בעצמו לתפקיד מנהיג הרוב בסנאט.

אף-על-פי-כן, מקארתי ליבה את האש האנטי-ממשלתית שבערה בקרבה של התנועה השמרנית הגדלה והולכת. סטיבנסון צדק כשאמר שהמפלגה הרפובליקנית הולכת ומתפצלת לשניים. אייזנהאואר ייצג את הפלג המתון של החוף המזרחי, שגורלו נחרץ – הפלג של תומס דיואי (Dewey), מושל ניו יורק שהפסיד לרוזוולט ב-44' ולטרומן ב-48'. שופרו של פלג זה היה עמוד מאמרי המערכת של עיתון "ניו יורק הראלד טריביון", והוא קיבל גם גיבוי מהמגזינים של הנרי לוּס (Luce). מקארתי, מצדו, דיבר אל ציבור בוחרים חדש, שבסיסו במערב התיכון, ושאליו הצטרפו אז עוד ועוד תומכים גם ממדינות הדרום.

תומכיו של מקארתי, שאותם כינה אייזנהאואר "שוליים ריאקציונריים", היו רבים יותר משהנשיא שיער. העיתונאי תאודור ווייט (White), שנסע ברחבי טקסס ב-1954 כדי לראיין שמרנים ב"ארץ העושר והפחד", ובהם המיליארדרים החדשים שהתעשרו מנפט, גילה תפישות ודעות שלא זכו לתהודה במערכות העיתונים ולא הושמעו על-ידי שדרנים כמו אדוארד מורו. אחת מהתפישות האלה אמרה ש"ג'ו מקארתי הוא הפטריוט הגדול ביותר באומה". אחרת אמרה ש"ראוי לחשוד מאוד בשתי המפלגות האמריקניות הוותיקות". אמנם השמרנים האלה הצביעו למפלגה הרפובליקנית, אבל הם נמנו על "מפלגת שלישית חסרת שם בעלת אובססיה לשנאה, פחד וחשד, שאחת מהנחות היסוד שלה היא: 'מהרסיה ומחריביה של אמריקה ממנה יצאו'".

לפחות אחד מה"חיילים" של אייזנהאואר, סגן הנשיא שלו, ריצ'רד ניקסון, הזדהה עם ההשקפה הזאת. בחוסר רצון, בהוראתו המפורשת של "הגנרל", נתן ניקסון תגובה יעילה וחד-משמעית לנאומו של אדלי סטיבנסון, תגובה המכירה בפועל בכך שהימין הרפובליקני אשם "בדיבורים פזיזים ובשיטות מפוקפקות". גם הפעם שמו של מקארתי לא צוין, אבל היה ברור למי ניקסון מתייחס. גם למקארתי עצמו זה היה ברור. "השמוק הזה, ניקסון", הוא מלמל, "מלקק לאייק כדי לסלול לעצמו את הדרך לבית הלבן". אכן הייתה זו בגידה עמוקה בבן-ברית. הרדיפה העיקשת של ניקסון אחרי אלג'ר היס, ממקומו בוועדת בית הנבחרים לענייני פעילויות בלתי-אמריקניות, עודדה את מקארתי להתחיל ברדיפה שלו אחרי ה"אדומים". לאחר שניקסון טיפס לסנאט, מקארתי פינה לניקסון מקום בוועדה שלו. הם היו דומים זה לזה גם בדרכים אחרות – שניהם שתיינים, שניהם גדלו בעיירות קטנות, שניהם נציגיו של הציבור שיכונה בהמשך בשם Middle America. ¹

ריצ'רד ניקסון עם הנשיא לינדון ג'ונסון בבית הלבן, קיץ 1968. תצלום: ויקיפדיה

"ניקסון הזדהה עם מקארתי", טוען ג'ון פארֶל בספרו המעמיק והרגיש Richard Nixon: The Life, "יותר משהזדהה עם 'לוגמי התה' בצוות של אייזנהאואר, שהלכו לאוניברסיטאות יוקרתיות ושיחקו משחקים מלוקקים כמו ברידג' וטניס". פארל מפליא ביכולתו לתאר את כל צדדי האישיות הסותרים של ניקסון, ובו בזמן להציג אותו בבירור כתוצר של התקופה. הזיכרונות הרעים שנותרו לנו מניקסון – צדדיו הזדוניים והמפוקפקים, הפשעים והטיוחים שלו – מטשטשים את דמותו המקורית: הוא היה מין מנהל זוטר מהוגן מהאגף הימני האנטי-קומוניסטי, טיפוס מפס הייצור ההמוני שנועד לפנות לאמריקה הפרברית. "מקארתיזם בצווארון לבן", זה היה תיאורו הנוקב של סטיבנסון לניקסון, ובהמשך גם חסידיו של ניקסון בימין ציטטו את התיאור הזה כראיה לכך שהוא בכל זאת עומד בצד הנכון, ושהוא בגד במקארתי רק כי אייזנהאואר לא השאיר לו ברירה.

גם ניקסון יעתיק היה לזכור היטב את 1954 כשהוא יצא לקרב שלו מול הקונגרס עשרים שנה לאחר מכן, בעיצומו של הסיוט שנפרש אט אט לנגד עינינו, פרשת ווטרגייט: הרי כשהוא יישם את זכותו כנשיא שלא להיענות לדרישות מסוימות של בית המשפט (כדי לא למסור את הקלטות הבית הלבן) הוא השתמש למעשה בטקטיקה שלמד ממשחק החתול והעכבר שניהל אייזנהאואר מול מקארתי. עוזריו של ניקסון ניסו להציג את פרשת ווטרגייט כמקארתיזם בגלגול חדש, שבו הפכו אנשי התקשורת לציידי המכשפות. אבל הרפובליקנים הם שחיסלו אותו בסוף. בקבוצת הרפובליקנים הקטנה שבאה מהבית הלבן לומר לו שהוא גמור – שהוא יודח ויורשע בוודאות – היה גם בארי גולדווטר, הסנאטור מאריזונה שהמשיך לעמוד לצדו של מקארתי עד הסוף, ואחר כך הפך לראש המפלגה הרפובליקנית, לאחר שזו השלימה את מתיחת הפנים שלה. כשניקסון איבד את תמיכתו של גולדווטר, הוא איבד למעשה את תמיכת השמרנים ששלטו כעת במפלגה.

המאבק בין אייזנהאואר למקארתי נראה בזמנו כ"אחד המשברים החוקתיים הגדולים בתולדותינו", כפי שאמר ליפמן. ייתכן. אבל בפועל הייתה זו מלחמה בתוך המפלגה הרפובליקנית, והקרב היה תרבותי לא פחות משהיה אידיאולוגי. מקארתי לא היה אנטי-קומוניסט גדול יותר מרבים אחרים, רפובליקנים או דמוקרטים. לא הייתה לו פרוגרמה ברורה ולא היה לו עניין רב בכלכלה או בניצול הפחדים הגזעיים והדתיים של הציבור. האויב שלו היה "הממסד" – האליטה הפוליטית וקובעי המדיניות במוסדות השלטון בוושינגטון. הוא תקף את ה-CIA, את מחלקת המדינה ומיזמים כמו "קול אמריקה", הפונים למדינות אחרות.

כישרונו היה בשיבוש. הוא היה אחד מאותם אנשים "בעלי מזג פלגני, בעלי משפטים קדומים מקומיים או בעלי מזימות אפלות" אשר – כפי שהזהיר ג'יימס מדיסון בכתבי הפדרליסט - "עלולים להקדים ולהשיג בתככים, בשוחד ובשלמונים, או באמצעים אחרים את אמון הבוחרים, ואחר-כך למעול באינטרסים שלהם". ² מה שהפיל את מקארתי היה החלטתו הנמהרת לחדש את ההתקפה על הרשות המבצעת דווקא בשעה שרפובליקני פופולרי מכהן כנשיא. לולא היה אייזנהאואר אהוב כל כך, לולא היה גיבור לאומי, מקארתי היה עלול לנצח. לפעמים דמגוגים מנצחים.

סם טננהאוס (Tanenhaus) כותב ב-Bloomberg Politics ו-Bloomberg View. הוא משלים ביוגרפיה של ויליאם פ' באקלי, הבן.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מיקרופון רדיו ישן, תצלום: ג'וש לויד.