מי צריך דמוקרטיה?

קיטוב, תאוריות קונספירציה, אובססיה לנאמנות ללאום, התקפות על העיתונות, על הרשות השופטת ועל זכויות האדם. האם אנו עדים לתבנית חוזרת, למשבר רגעי או למשהו חדש?
X זמן קריאה משוער: 48 דקות

ב-31 בדצמבר 1999 ערכנו מסיבה. היה זה סוף המילניום ותחילתו של מילניום חדש. אנשים השתוקקו לחגוג, ורצוי במקום אקזוטי. המסיבה שלנו עמדה בקריטריון הזה. ערכנו אותה בחוביילין (Chobielin), בית האחוזה בצפון-מערב פולין שבעלי והוריו רכשו עשור קודם לכן, כשהוא היה חורבה מלאת טחב. שיפצנו את הבית באיטיות רבה. ב-1999 הוא לא בדיוק היה במצב מושלם, אבל היה לו גג חדש. והיה בו גם סלון גדול, שנצבע זה-עתה והיה לגמרי לא מרוהט – מקום מושלם למסיבה.

האורחים היו מגוונים: חברים עיתונאים מלונדון ומברלין, דיפלומטים אחדים שהיו מוצבים בוורשה, שני חברים שבאו מניו יורק. אבל רובם היו פולנים, חברים שלנו ועמיתים של בעלי, שהיה אז סגן שר חוץ בממשלה הפולנית. קומץ של עיתונאים פולנים צעירים למדי באו גם הם – אף אחד מהם לא היה מפורסם במיוחד – יחד עם חבורה של עובדי ציבור ושר או שניים בממשלה הפולנית.

אפשר היה להגדיר את רובם, פחות או יותר, בקטגוריה הכללית של מה שהפולנים מכנים "ימין" – השמרנים, האנטי-קומוניסטים. אך באותו רגע בהיסטוריה, אפשר היה גם לכנות את רוב האורחים שלי ליברלים – ליברלים תומכי שוק חופשי, או ליברלים קלאסיים – או אולי ת'אצ'ריסטים. אפילו אלו שהיו אולי פחות ברורים בתחם הכלכלי בהחלט האמינו בדמוקרטיה, בשלטון החוק, ובפולין שהייתה חברה בנאט"ו ובדרך להצטרף לאיחוד האירופי – כחלק בלתי נפרד מאירופה המודרנית. בשנות ה-90, זה מה שנקרא להיות "בימין".

חוביילין, פולין, סיקורסקי, אפלבאום

חוביילין: חזית האחוזה של המחברת ובעלה, רדוסלאב סיקורסקי, ביקור של שר החוץ הצרפתי קושנר, 2009. תצלום: משרד החוץ של פולין

בתור מסיבה, האירוע היה קצת מאולתר. בפולין הכפרית של שנות ה-90 לא היה קייטרינג, כך שחמותי ואני הכנו קדרות גדולות של נזיד בשר וצלינו סלק. גם לא היו בתי מלון, כך שאורחינו, כ-100 במספר, התארחו בחוות מקומיות או בבתי חברים בעיירה סמוכה. הייתה לי רשימה שפירטה מי מתארח היכן, ובכל זאת, מספר אנשים מצאו את עצמם ישנים על ספה במרתף שלנו. המוזיקה – מיקסטייפים שהוכנו בעידן שלפני ספוטיפיי – יצרה את התהום התרבותית הרצינית היחידה בערב: השירים שהחברים האמריקנים שלי זכרו מימי הקולג' לא היו אותם השירים שהפולנים זכרו מימי האוניברסיטה שלהם, כך שהיה קצת קשה לגרום לכולם לרקוד בעת ובעונה אחת. ברגע מסוים עליתי למעלה, ונודע לי שבוריס ילצין התפטר. כתבתי טור קצר לעיתון אנגלי, חזרתי למטה ושתיתי עוד כוס של יין. בסביבות שלוש לפנות בוקר, אחת האורחות הפולניות היותר פסיכיות שלפה מתיק היד שלה אקדח קטן וירתה כדורי סרק בחלל הסלון, פשוט מתוך התעלות רוח.

כולנו הרגשנו חברים באותה קבוצה. הסכמנו ביחס לדמוקרטיה, על הדרך לשגשוג, על האופן שבו העניינים התנהלו

זאת הייתה מסיבה שכזאת. היא נמשכה כל הלילה, המשיכה ל"בראנץ'" בשעות אחר הצהריים של יום המחרת, והייתה מלאה באופטימיות שאני זוכרת כחלק מאותם ימים. אנחנו שיפצנו את ביתנו וחברינו שיפצו את ארצם. יש לי זיכרון צלול במיוחד מהליכה בשלג – ואולי היה זה ביום שלפני המסיבה, או אולי ביום שאחריה – עם קבוצה דו-לשונית, וכולם דיברו בעת ובעונה אחת, אנגלית ופולנית התערבבות והדהדו ביער עצי הלבנה. באותו רגע, כשפולין הייתה על סף הצטרפות למערב, כולנו הרגשנו חברים באותה קבוצה. הסכמנו ביחס לדמוקרטיה, על הדרך לשגשוג, על האופן שבו העניינים התנהלו.

הרגע ההוא חלף מן העולם. כמעט שני עשורים לאחר מכן, היום הייתי עוברת לצד האחר של הרחוב כדי להימנע ממפגש עם אחדים ממי שהיו אורחים שלי במסיבת השנה החדשה ההיא. והם, מצדם, לא רק שהיו מסרבים להיכנס לביתי, אלא שהם היו מתביישים להודות שכף רגלם אי-פעם דרכה בו. למעשה, כמחצית מהאנשים שהיו במסיבה כבר לא היו מוכנים לדבר עם המחצית האחרת. הניכור הוא פוליטי, לא אישי. פולין היא כיום אחת החברות המקוטבות ביותר באירופה, ומצאנו את עצמנו משני צדיו של בקע עמוק, בקע שחוצה לא רק את מה שהיה הימין הפולני אלא גם הימין ההונגרי, הימין האיטלקי, ובהבדלים מסוימים, גם הימין הבריטי והימין האמריקני.

כמוני וכמו בעלי, אחדים מאורחי מסיבת השנה החדשה ההיא המשיכו לתמוך במרכז-ימין הפרו-אירופי, התומך בשלטון החוק ובכלכלת השוק, ונותרו במפלגות פוליטיות שדרכן תואמת פחות או יותר את הנוצרים-דמוקרטים האירופים, מפלגות ליברליות בגרמניה ובהולנד ואת המפלגה הרפובליקנית של ג'ון מקיין. אחדים רואים את עצמם כיום כאנשי מרכז-שמאל. אך אחרים התגלגלו למקום אחר, והם תומכים במפלגה נייטיביסטית המכונה "חוק וצדק" – מפלגה שהתרחקה באורח דרמטי מן העמדות שהיא אחזה בהן כשהייתה בשלטון, בתקופה הקצרה בין 2005 ל-2007, וכשהיא שלטה בנשיאות פולין (בפולין אלה שני דברים נפרדים), בין 2005 ל-2010.

מאז, "חוק וצדק" אימצה אוסף רעיונות חדש, רעיונות שלא זו בלבד שהם מתאפיינים בשנאת זרים ובחשדנות עמוקה כלפי שאר אירופה, אלא שהם מתגלמים בסמכותנות חדשה וגלויה. לאחר שהמפלגה זכתה ברוב קטן בפרלמנט בשנת 2015, מנהיגיה הפרו את החוקה על ידי מינוי שופטים חדשים לבית הדין לענייני חוקה. לאחר מכן, המפלגה פעלה בדרך דומה בניסיון למלא את בית המשפט העליון של פולין בתומכיה. היא השתלטה על גוף השידור הלאומי-ציבורי, Telewizja Polska; היא פיטרה מגישים פופולריים; היא החלה לשדר תעמולה חסרת עכבות, שהייתה מתובלת בשקרים שהיה קל להפריכם, והכול מכיסו של משלם המסים. שִמעה של הממשלה יצא בעולם כשהיא אמצה חוק שהגביל את הדיון הציבורי על אודות השואה. על אף שבסופו של דבר החוק שוּנה, בלחץ אמריקני, הוא נהנה מתמיכה רחבה מצד הגרעין האידאולוגי של "חוק וצדק" – העיתונאים, הסופרים והוגי הדעות, ובהם אחדים מאורחיי במסיבה, שמאמינים שכוחות אנטי-פולניים מבקשים להאשים את פולין באחריות לאושוויץ.

ורשה, עננים

עננים בשמי ורשה. תצלום: אלכסיי סוחו

דעות מהסוג הזה מקשות עליי ועל אחדים מאורחי במסיבה השנה החדשה לשוחח על כל נושא שהוא. למשל, לא קיימתי ולו שיחה אחת עם אישה שהייתה פעם אחת החברות הקרובות ביותר שלי, הסנדקית של אחד מילדיי – בואו נכנה אותה בשם מרתה – מאז שיחת טלפון היסטרית באפריל 2010, ימים ספורים לאחר שמטוס שעל סיפונו היה הנשיא דאז, התרסק בסמולנסק שברוסיה. בשנים שחלפו מאז, מרתה התקרבה לירוסלב קצ'ינסקי, מנהיג "חוק וצדק" ואחיו התאום של הנשיא שנספה בסמולנסק. היא מארחת אותו לארוחות צהריים בדירתה מעשה של קבע ומשוחחת איתו על מי כדאי לו למנות לממשלתו. לאחרונה, ניסיתי להיפגש איתה בוורשה, אך היא סירבה. "על מה נוכל לדבר?", היא כתבה לי בהודעת טקסט, ושתקה לאחר מכן.

עוד אחת מהאורחות שלי מבלה כעת את ימיה בעיסוק בלעדי כטרול באינטרנט, ומקדמת באורח פנטי מגוון רחב של תאוריות קונספירציה, שרבות מהן אנטישמיות באורח ארסי

עוד אחת מהאורחות שלי – מי שירתה באקדח – בסופו של דבר נפרדה מבעלה הבריטי. נראה שהיא מבלה כעת את ימיה בעיסוק בלעדי כטרול באינטרנט, ומקדמת באורח פנטי מגוון רחב של תאוריות קונספירציה, שרבות מהן אנטישמיות באורח ארסי. היא מצייצת בטוויטר על האחריות של היהודים לשואה; ובאחת הפעמים היא העלתה תצלום של ציור אנגלי מימי הביניים המראה נער שלכאורה נצלב בידי יהודים, עם ההערה "והם הופתעו שגירשו אותם". היא עוקבת אחר הקולות הבולטים ב"alt-right" האמריקני, מגבירה את דבריהם וחוזרת על ניסוחיהם.

ידוע לי ששתי הנשים הללו מנותקות מילדיהן בגלל דעותיהן הפוליטיות. אבל גם זה אופייני – הקו המפריד הזה חוצה משפחות כפי שהוא חוצה קבוצות של חברים. ליד חוביילין יש לנו שכן שהוריו מקשיבים לתחנת רדיו פרו-ממשלתית, קתולית ותומכת בתאוריות קונספירציה בשם Radio Maryja. הם חוזרים על המנטרות של תחנת הרדיו, שאויביה הופכים לאויביהם. "איבדתי את אמי", אמר לי השכן שלי. "היא חיה בעולם אחר".

כדי להיות ברורה בכל הנוגע לאינטרסים ולהטיות שלי כאן, עלי להסביר שחלק מתאוריות הקונספירציה הללו מתמקדות בי. בעלי היה שר ההגנה הפולני במשך שנה וחצי, בממשלת קואליציה בהנהגת "חוק וצדק", במהלך תקופה הראשונה, הקצרה, בשלטון. לאחר מכן הוא התנתק מהמפלגה ההיא ובמשך שבע שנים שימש שר החוץ בממשלת קואליציה אחרת, בראשות מפלגת המרכז-ימין "פלטפורמה אזרחית". ב-2015 הוא לא התמודד על תפקיד ציבורי. כעיתונאית, וכאשתו ילידת ארצות הברית, תמיד משכתי מידה של עניין מצד העיתונות. אך לאחר ש"חוק וצדק" זכו בבחירות ב-2015, הופעתי בשער של שני כתבי עת התומכים במשטר, wSieci ו-Do Rzeczy – חברים לשעבר שלנו עובדים בשניהם – כמתאמת היהודייה החשאית של העיתונות הבינלאומית וכמנהלת הסודית של הדיווחים השליליים שלה בכל הנוגע לפולין. סיפורים דומים הופיעו בחדשות הערב של Telewizja Polska.

בסופו של דבר, הם הפסיקו לכתוב עלי: סיקור שלילי של פולין בעיתונות הבינלאומית נעשה נפוץ מכדי שאדם בודד, אפילו אישה יהודייה בודדת, תוכל לתאם את הכול בכוחות עצמו. אם כי מטבע הדברים, הנושא שב ועולה מפעם לפעם ברשתות החברתיות.

אן אפלבאום, יוליה טימושנקו

אן אפלבאום ויוליה טימושנקו בכנס "נשים בעד דמוקרטיה" (2010). תצלום: משרד החוץ של פולין

האם אפשרית חברות עם אנשים שמשותפת להם סדרה שלמה של רעיונות ורגשות זרים – זרים כל כך שדי בכך שאחצה את המפתן והנה הם שותקים לפתע בבושה ובמבוכה?

ביומן מפורסם שהוא ניהל בשנים 1935 עד 1944, הסופר הרומני מיכאיל סבסטיאן תיעד תמורה עוד יותר קיצונית שהתחוללה בארצו שלו. כמוני, סבסטיאן היה יהודי. כמוני, רוב חבריו היו אנשי הימין הפוליטי. ביומנו הוא מתאר כיצד, בזה אחר זה, הם נמשכו לאידאולוגיה הפשיסטית, כמו נחילים של עש הנמשכים ללהבה שאי-אפשר להימלט ממנה. הוא מספר על היהירות והביטחון העצמי שהם הוסיפו לעצמם ככל שהם התרחקו מזיהוי עצמם כאירופים – כמעריצים של פרוסט, כמי שנוסעים לפריס – ובמקום זאת החלו לכנות את עצמם רומנים של דם ואדמה. הוא הקשיב בעוד הם מתדרדרים לחשיבה קונספירטיבית ונעשים אכזריים לעת מצוא. אנשים שהוא הכיר במשך שנים העליבו אותו בפניו ולאחר מכן נהגו כאילו דבר לא אירע. "האם אפשרית חברות", הוא תהה ב-1937, "עם אנשים שמשותפת להם סדרה שלמה של רעיונות ורגשות זרים – זרים כל כך שדי בכך שאחצה את המפתן והנה הם שותקים לפתע בבושה ובמבוכה?"

אנחנו לא בשנת 1937. ואף על פי כן, תמורה מקבילה מתחוללת בתקופה שאני חיה בה, באירופה שאני מתגוררת בה ובפולין, מדינה שאת אזרחותה קיבלתי. והיא מתחוללת ללא תירוץ, בדמות משבר כלכלי מהסוג שאירופה עברה בשנות ה-30 של המאה שעברה. כלכלת פולין היא הכלכלה המצליחה ביותר באירופה, באורח עקבי, ברבע המאה האחרונה. אפילו לאחר הקריסה הפיננסית הגלובלית ב-2008, המדינה לא חוותה מיתון. יתרה מכך, גל הפליטים שהכה בארצות אירופיות אחרות לא הורגש כאן כלל. אין מחנות של עקורים, אין טרור אסלאמי, וגם לא טרור משום סוג אחר.

וחשוב מכך: על אף שאולי לא כל האנשים שאני כותבת עליהם כאן, האידאולוגים הנייטיביסטים, מצליחים כפי שהם היו רוצים להצליח (ומיד ארחיב על כך), הם אינם עניים וכפריים, והם גם אינם קורבנות של השינוי הפוליטי בכל מובן שהוא, והם גם לא בני המעמד הנמוך שאיבד את נכסיו. להפך, מדובר באנשים משכילים, שדוברים שפות זרות ונוסעים בעולם – בדיוק כמו חבריו של סבסטיאן בשנות ה-30 של המאה שעברה.

מה גרם לתמורה הזו? האם אחדים מחברינו היו תמיד סמכותנים בארון? אם שמא האנשים שהרמנו איתם כוסות של יין בדקות הראשונות של המילניום החדש השתנו באיזשהו אופן בשני העשורים שלאחר מכן? תשובתי מורכבת, כיוון שאני חושבת שההסבר הוא אוניברסלי. בהינתן התנאים המתאימים, כל חברה יכולה לפנות נגד הדמוקרטיה. אכן, אם לשפוט על פי ההיסטוריה, כל החברות ינהגו כך בסופו של דבר.

שינויים פוליטיים עמוקים – אירועים המפצלים לפתע משפחות וחברות, עוברים דרך מעמדות חברתיים ומארגנים מחדש באורח דרמטי מערכי בריתות – אינם מתרחשים באירופה מדי יום, אך הם גם אינם בבחינת בלתי-נודע

לפני שאמשיך, מאמר מוסגר, וגם תזכורת: כל זה קרה כבר בעבר. שינויים פוליטיים עמוקים – אירועים המפצלים לפתע משפחות וחברות, עוברים דרך מעמדות חברתיים ומארגנים מחדש באורח דרמטי מערכי בריתות – אינם מתרחשים באירופה מדי יום, אך הם גם אינם בבחינת בלתי-נודע. מעט מדי תשומת לב הופנתה בשנים האחרונות למחלוקת שקמה בצרפת בסוף המאה ה-19 ואשר הקדימה רבים מהוויכוחים במאה ה-20, מחלוקת שיש לה הדים ברורים אחדים בהווה.

פרשת דרייפוס פרצה ב-1904, כשבוגד התגלה בצבא הצרפתי: מישהו העביר מידע לגרמניה, שהביסה את צרפת רבע מאה קודם לכן וכבשה את אלזס-לוריין. המודיעין הצבאי הצרפתי חקר וטען שהוא גילה את האשם.

הסרן אלפרד דרייפוס היה אלזסי. הוא דיבר במבטא גרמני, והוא היה יהודי – ולכן, בעיניהם של אחדים, הוא לא היה צרפתי אמיתי. כפי שעתיד להסתבר, הוא גם היה חף מפשע. אך חוקרים מצבא צרפת פברקו ראיות והעידו עדות שקר. כתוצאה מכך, דרייפוס נשפט בפני בית דין צבאי, הורשע ונשלח למאסר בבידוד באי השדים, מול החוף של גויאנה הצרפתית.

זולה עומד מול ההמון, אמיל זולה, דרייפוס, אנרי דה גרו

פרשת דרייפוס מסעירה את צרפת: "זולה עומד בפני ההמון" (1898), אנרי דה גרו. תצלום: ויקיפדיה

המחלוקת שהתחוללה בעקבות זאת חילקה את החברה הצרפתית על פי קווים המוכרים לנו כיום. אלו שצידדו באשמתו של דרייפוס היו בימין האלטרנטיבי – או מפלגת "חירות וצדק", או "החזית הלאומית" של תקופתם. הם קידמו תאוריית קונספירציה. והם נתמכו על ידי כותרות צווחניות בעיתונות הצהובה של צרפת, הגרסה של המאה ה-19 למבצע "ההטרלה" של הימין הקיצוני. מנהיגיהם שיקרו כדי לשמור על כבוד הצבא. התומכים באשמתו של דרייפוס נצמדו לאמונתם, ולנאמנותם המוחלטת לאומה, אפילו כשהזיוף נחשף ברבים.

דרייפוס לא היה מרגל. כדי להוכיח את מה שאי-אפשר היה להוכיח, האנטי-דרייפוסיים היו חייבים לוותר על ראיות, על החוק, ואפילו על חשיבה רציונלית. המדע עצמו היה חשוד, הן כיוון שהוא היה מודרני ואוניברסלי, והן כיוון שהוא מצא את עצמו מתעמת עם הפולחן האמוציונלי של קשר דם וקשר למקום. "בכל עבודה מדעית", כתב אחד האנטי-דרייפוסיים, יש משהו "רעוע" ו"מקרי".

בינתיים, המאמינים בחפותו של דרייפוס, טענו שעקרונות מסוימים נעלים על הכבוד הלאומי, ושיש חשיבות לשאלה האם דרייפוס אשם או לא. מעל לכל, כך הם טענו, למדינה הצרפתית יש חובה לנהוג באורח שווה בכל אזרחיה, ללא קשר לדתם. גם הם היו פטריוטים, אך מסוג אחר. הם לא ראו באומה שבט אתני אלא התגלמות מערכת של אידאלים: צדק, יושר וניטרליות של בתי המשפט. הייתה זאת ראייה שכלית יותר, מופשטת יותר וקשה יותר לתפישה, אך היא לא נעדרה כוח משיכה משלה.

שתי התפישות הללו של האומה פיצלו את צרפת לשתיים. הרגשות גאו. קטטות פרצו במסעדות בפריס. בני משפחה הפסיקו לדבר אלו עם אלו, לעתים למשך יותר משנות דור. הבקע הזה הורגש בפוליטיקה של המאה ה-20, באידאולוגיות השונות של צרפת של וישי לעומת המחתרת הצרפתית. הבקע קיים גם היום, במאבק בין הלאומנות מבית המדרש של "צרפת לצרפתים" של מרין לה פן ובין התפישה הרחבה יותר של עמנואל מקרון, המצדדת בצרפת המגלמת סט של ערכים מופשטים: צדק, יושר וניטרליות של בתי המשפט, וכן גלובליזציה ואינטגרציה.

למי יש הזכות להגדיר אומה? וכפועל יוצא מכך, מי זוכה למשול באומה? במשך תקופה ארוכה, שיווינו בנפשנו שהשאלות הללו זכו למענה והוסדרו. אך מדוע שהן יוסדרו אי-פעם?

מנקודת המבט שלי, פרשת דרייפוס מרתקת, כיוון שהיא פרצה בשל מקרה מפורסם אחד ויחיד. תביעה משפטית אחת בלבד – משפט שהייתה עליו מחלוקת – גרמה למדינה שלמה לשקוע בוויכוח מלא כעס, ויצרה חלוקות בלתי פתירות בין אנשים שקודם לכן לא ידעו שהם אינם מסכימים אלו עם אלו. אך הדבר מראה כי דרכים שונות בתכלית להבין מה הכוונה ב"צרפת" כבר התקיימו ורק המתינו לרגע שבו יגלו אותן. לפני שני עשורים, דרכים שונות להבין מה הכוונה ב"פולין" בוודאי התקיימו כבר גם הן, ופשוט חיכו לרגע שבו הן יוחרפו על ידי יד הגורל, הנסיבות ושאפתנות אישית.

אולי אין הדבר מפתיע. כל הוויכוחים הללו, בין אם בצרפת של שנות ה-90 של המאה ה-19 ובין אם בפולין של שנות ה-90 של המאה ה-20, כוללים בתוכם כליבה סדרה של שאלות חשובות: למי יש הזכות להגדיר אומה? וכפועל יוצא מכך, מי זוכה למשול באומה? במשך תקופה ארוכה, שיווינו בנפשנו שהשאלות הללו זכו למענה והוסדרו. אך מדוע שהן יוסדרו אי-פעם?

מונרכיה, עריצות, אוליגרכיה, דמוקרטיה – כל אלו היו מוּכּרות לאריסטו לפני יותר מ-2000 שנה. אך המדינה הבלתי-ליברלית החד-מפלגתית, שאפשר למצוא אותה כיום ברחבי העולם – תחשבו על סין, על ונצואלה, על זימבבווה – פותחה לראשונה על ידי לנין, ברוסיה, החל ב-1917. בספרי הלימוד העתידיים במדע המדינה, מייסד ברית המועצות בוודאי ייזכר לא בשל אמונותיו המרקסיסטיות, אלא כממציאה של צורת ההתארגנות הפוליטית הזאת, המאריכה להתקיים. היא הדגם המשמש כיום רבים מן השליטים הסמכותנים העולים על הבמה ברחבי העולם.

לנין, פסל, וולגוגראד

מייסד המדינה החד-מפלגתית: לנין (פסל בוולגוגראד). תצלום: אנטון רויטר

בניגוד למרקסיזם, המדינה החד-מפלגתית של לנין אינה פילוסופיה. היא מנגנון שנועד לשמור על השלטון. היא פועלת כיוון שהיא מגדירה באורח ברור מי זוכה להיות האליטה – האליטה הפוליטית, האליטה התרבותית, האליטה הפיננסית. במונרכיות כמו צרפת שלפני המהפכה או רוסיה של הצארים, הזכות למשול ניתנה לאריסטוקרטיה, שהגדירה את עצמה באמצעות קודים נוקשים של התרבות וגינוני התנהגות. בדמוקרטיות המערביות המודרניות, הזכות למשול ניתנת, לפחות באורח תאורטי, באמצעות צורות שונות של תחרות: ניהול מסע בחירות והצבעה, מבדקים מריטוקרטיים שקובעים את הגישה להשכלה גבוהה ולשירות הציבורי, שווקים חופשיים. היררכיות חברתיות מהסוג הישן הן בדרך כלל חלק מן התמהיל, אך בבריטניה המודרנית, בארצות הברית, בגרמניה, בצרפת ועד לאחרונה בפולין – הנחנו שתחרות היא הדרך היעילה ביותר לחלק את הכוח. העסקים המנוהלים בצורה הטובה ביותר אמורים להרוויח הכי הרבה כסף. הפוליטיקאים המושכים והמוכשרים ביותר אמורים למשול. ההתמודדות ביניהם אמורה להתקיים בשוויון תנאי, כדי להבטיח תוצאה הוגנת.

מקומות באוניברסיטאות, במשרות בשירות הציבורי וכן תפקידים בממשלה ובתעשייה לא ניתנו לחרוצים או למיומנים ביותר. במקום זאת, הם נפלו בידיהם של הנאמנים ביותר

המדינה החד-מפלגתית של לנין התבססה על ערכים אחרים. הוא הפילה את הסדר האריסטוקרטי. אך היא לא העמידה במקומו דגם תחרותי. המדינה החד-מפלגתית הבולשביקית לא הייתה רק בלתי-דמוקרטית. היא הייתה גם אנטי-תחרותית ואנטי-מריטוקרטית. מקומות באוניברסיטאות, במשרות בשירות הציבורי וכן תפקידים בממשלה ובתעשייה לא ניתנו לחרוצים או למיומנים ביותר. במקום זאת, הם נפלו בידיהם של הנאמנים ביותר. אנשים קודמו כיוון שהם היו מוכנים להכפיף את עצמם לכללים של חברות במפלגה. אף כי הכללים הללו היו שונים בזמנים שונים, במובנים מסוימים הם היו עקביים. לרוב, הם הוציאו מן המעגל את האליטה השלטת הקודמת ואת צאצאיה, וכן קבוצות אתניות חשודות. הם העדיפו את ילדי מעמד הפועלים. מעל לכל, הן העדיפו אנשים שהכריזו בקול רם על אמונתם במערכת, שנכחו באספות מפלגה, שהשתתפו במפגנים פומביים של התלהבות. בניגוד לאוליגרכיה רגילה, המדינה החד-מפלגתית מאפשרת התקדמות במעלה הסולם: מאמינים אמיתיים יכולים להתקדם. כפי שחנה ארנדט כתבה בשנות ה-40, מדינה חד-מפלגתית מהסוג הגרוע ביותר "תמיד מחליפה את הכישרונות הראשונים במעלה שלה, ללא קשר להזדהותם, ומציבה במקומם כסילים וטיפשים, שחוסר האינטליגנציה וחוסר היצירתיות שלהם הם עדיין הערובה הטובה ביותר לנאמנותם".

המערכת החד-מפלגתית של לנין גם שיקפה את הבוז שלו לרעיון המדינה הניטרלית, מדינה של משרתי ציבור לא-פוליטיים ואמצעי תקשורת אובייקטיביים. הוא כתב שחופש העיתונות "הוא הונאה". הוא לעג לחירות ההתכנסות וכינה אותה "ביטוי חלול". ובאשר לדמוקרטיה הפרלמנטרית עצמה, הרי שהיא אינה יותר מ"מכונה לדיכוי המעמד העובד". בדמיון הבולשביקי, העיתונות יכלה להיות חופשית, ומוסדות ציבור יכלו להיות הוגנים, רק מרגע שהם יישלטו על ידי מעמד הפועלים – באמצעות המפלגה.

בולשביק, בוריס קוסטודייב

שלטון העם: ההמון מונהג על ידי "אחד משלנו", "הבולשביק" (1920), בוריס קוסטודייב. תצלום: ויקיפדיה

הלעג הזה למוסדות התחרותיים של "הדמוקרטיה הבורגנית" ושל הקפיטליזם זכה כבר מזמן גם לגרסה ימנית. גרמניה של היטלר היא הדוגמה שנהוג לתת לכך. אך יש גם דוגמאות רבות אחרות. דרום אפריקה של האפרטהייד הייתה למעשה מדינה חד-מפלגתית, שהשחיתה את העיתונות ואת מערכת המשפט שלה כדי להעלים את השחורים מן החיים הפוליטיים ולקדם את האינטרסים של האפריקנרים, דרום אפריקנים לבנים שהיו בעיקרם צאצאי המתיישבים ההולנדים, ואשר לא זכו להצלחה בכלכלה הקפיטליסטית שהוקמה על ידי האימפריה הבריטית.

באירופה, שתי מפלגות אנטי-ליברליות כאלו נמצאות כעת בשלטון: "חוק וצדק" בפולין ומפלגת "פידס" (Fidesz) של ויקטור אורבן בהונגריה. אחרות, באוסטריה ובאיטליה, חברות בקואליציות שולטות ונהנות מתמיכה רחבה. המפלגות הללו סובלות את קיומם של מתנגדים פוליטיים. אך הן משתמשות בכל אמצעי אפשרי, בין אם חוקי ובין אם בלתי חוקי, כדי לצמצם את יכולתם של יריביהם לתפקד, וכדי להגביל את התחרות בפוליטיקה ובכלכלה. המפלגות הללו אינן אוהבות השקעות זרות והן מותחות ביקורת על הפרטה, אלא אם כן מדובר בהפרטה שעוצבה כך שתיטיב עם תומכיהן. הן מקעקעות את המריטוקרטיה. כמו דונלד טראמפ, הן לועגות למושגי הניטרליות והמקצועיות, בין אם בקרב עיתונאים ובין אם בקרב משרתי ציבור. הן לוחצות על עסקים לא לפרסם באמצעי תקשורת "של האופוזיציה", כלומר באמצעי תקשורת שהן מציגות כבלתי לגיטימיים.

שירות החוץ רוצה לוותר על הדרישה שדיפלומטים יידעו שתי שפות זרות, רף שהיה גבוה מדי עבור המועמדים המועדפים על השלטון

באורח בולט, אחת הפעולות הראשונות של הממשלה הפולנית בראשות "חוק וצדק", בראשית 2016, הייתה לשנות את חוק השירות הציבורי, ולהקל על פיטוריהם של אנשי מקצוע, כדי לתת משרות לאנשי מפלגה. גם שירות החוץ הפולני רוצה לוותר על הדרישה שדיפלומטים יידעו שתי שפות זרות, רף שהיה גבוה מדי עבור המועמדים המועדפים על השלטון. הממשלה פיטרה את מי שעמדו בראש חברות ממשלתיות פולניות. בעבר, לאנשים שמלאו את התפקידים הללו היה לפחות איזשהו ניסיון בתחום הממשל או העסקים. כעת המשרות האלו מאוישות בעיקרו של דבר על ידי חברי מפלגת "חוק וצדק", וכן על ידי חבריהם וקרובי משפחתם. מקרה אופייני הוא המקרה של ינינה גוס (Janina Goss), חברה ותיקה של קצ'ינסקי שראש הממשלה לשעבר פעם לווה ממנה סכום כסף גדול, לכאורה כדי לשלם עבור טיפול רפואי באמו. גוס, שעוסקת בהתלהבות בהכנת ריבות ושימורים, יושבת כעת במועצת המנהלים של Polska Grupa Energetyczna, חברת החשמל הגדולה ביותר בפולין, המעסיקה 40,000 עובדים.

אפשר לכנות דבר כזה בשמות רבים: נפוטיזם, השתלטות מצד המדינה. אך אפשר גם לתאר זאת במונחים חיוביים, אם אתם מעדיפים: התופעה מייצגת את הקץ למושגים שנואים בדבר מריטוקרטיה ותחרות, עקרונות שלפי הגדרה, מעולם לא היטיבו עם מי שהצליחו פחות. מערכת מזויפת ולא תחרותית הוא עניין שנשמע רע אם אתם רוצים לחיות בחברה שמנוהלת על ידי האנשים המוכשרים. אבל מה קורה אם זה לא הדבר העומד בראש מעייניכם? במקרה כזה, מה לא בסדר?

כנסיית אם האלוהים, ורשה, כנסייה, פולין

מי ישגיח על פולין? כנסיית אם האלוהים, ורשה. תצלום: כריס

אם אתם מאמינים, כפי שחבריי מפעם מאמינים כיום, שפולין תצא נשכרת מכך שהיא תנוהל על ידי אנשים שמגיע להם למשול – כיוון שהם מצהירים בקולי קולות על סוג מסוים של פטריוטיזם, כיוון שהם נאמנים למנהיג המפלגה, או כיוון שהם, אם להדהד את המלים של קצ'ינסקי עצמו, "סוג טוב יותר של פולנים" – הרי שמדינה חד-מפלגתית היא למעשה יותר הוגנת מאשר דמוקרטיה תחרותית. מדוע להתיר למפלגות שונות להתמודד בתנאים שווים, אם רק לאחת מהן יש הזכות המוסרית להקים מפלגה? מדוע לאפשר לעסקים להתחרות בשוק חופשי אם רק חלק מהם נאמנים למפלגה, ולכן להם מגיע העושר?

הדחף הזה מחוזק, בפולין וגם בהונגריה וכן ברבות מן המדינות הקומוניסטיות לשעבר, על ידי התחושה הרווחת בקרב רבים, שכללי התחרות פגומים כיוון שהרפורמות של שנות ה-90 של המאה שעבר לא היו הוגנות. ספציפית, הן אפשרו ליותר מדי קומוניסטים לשעבר למחזר את כוחם הפוליטי ולהפוך אותו לכוח כלכלי.

אם אתה אדם המאמין שמגיע לך למשול, הרי שהמוטיבציה שלך לתקוף את האליטות, למלא את בתי המשפט בתומכיך ולעוות את העיתונות כדי לממש את שאיפותיך – חזקה

אך הטיעון הזה, שלפני רבע מאה נשמע כה חשוב, נראה כעת חלש ושטחי. מאז 2005 לפחות, פולין הונהגה אך ורק בידי נשיאים וראשי ממשלה שהביוגרפיות הפוליטיות שלהם החלו בתנועת "סולידריות" האנטי-קומוניסטית. ובפולין גם אין מונופול עסקי קומוניסטי-לשעבר רב עוצמה – לפחות לא ברמה הלאומית, שבה רבים צברו כסף ללא קשרים פוליטיים מיוחדים. חשוב במיוחד לשים לב לכך שהקומוניסט לשעבר הבולט ביותר בפוליטיקה הפולנית כיום הוא סטניסלב פיוטרוביץ' (Piotrowicz), חבר פרלמנט מטעם "חוק וצדק", שבאורח אולי לא מפתיע, הוא אויב מושבע של עצמאות בתי המשפט.

אף על פי כן, הטיעון הזה בדבר ההשפעה הנמשכת של הקומוניזם ממשיך לקסום לאינטלקטואלים הפוליטיים הימניים בני הדור שלי. עבור אחדים מהם, דומה שהטיעון מסביר את הכישלונות האישיים שלהם, או פשוט את מזלם הרע. לא כל מי שהיה מתנגד משטר בשנות ה-70 זכה להפוך לראש ממשלה, או למחבר רב-מכר, או לאינטלקטואל ציבורי מוערך, בעקבות 1989. ועבור רבים, זהו מקור לטינה בוערת. אם אתה אדם המאמין שמגיע לך למשול, הרי שהמוטיבציה שלך לתקוף את האליטות, למלא את בתי המשפט בתומכיך ולעוות את העיתונות כדי לממש את שאיפותיך – חזקה. טינה, קנאה, ומעל לכל האמונה ש"המערכת" אינה הוגנת – כל אלו רגשות בעלי משקל רב בקרב האינטלקטואלים בימין הפולני.

אין משמעות הדבר שלמדינה הבלתי-ליברלית אין כוח משיכה אמיתי. אבל היא גם טובה מבחינה אישית, עבור אחדים מהתומכים בה – עד כדי כך שקשה ביותר להפריד בין מניעים אישיים ומניעים פוליטיים. זה מה שלמדתי מהסיפור של יאצק קורסקי (Jacek Kurski), מנהל הטלוויזיה הלאומית הפולנית, והאידאולוג הראשי של המדינה הפולנית הבלתי-ליברלית. הוא החל את דרכו באותו המקום ובאותו הזמן כמו אחיו, ירוסלב קורסקי, העורך את העיתון הליברלי הגדול ורב-ההשפעה ביותר בפולין. הם שני צדדים של אותו מטבע.

כדי להבין את האחים קורסקי, חשוב להבין מנין הם באו: מעיר הנמל גדנסק, על חוף הים הבלטי, מקום שבו עגורנים של מספנות מתנשאים כמו חסידות ענק מעל חזיתות בתים, לאורך רחובות שמזכירים את עברה של העיר כעיר הנזה. האחים לבית קורסקי בגרו בראשית שנות ה-80, כשגדנסק הייתה הן מרכז הפעילות האנטי-קומוניסטית בפולין והן עיר נידחת ומרופטת, מקום שבו מזימות ושעמום נמדדו במנות שוות.

מוזיאון, מלחמת העולם השנייה, גדנסק

המוזיאון למלחמת העולם השנייה, גדנסק. תצלום: אנטה פאווליק.

ברגע מסוים, במקום מסוים, האחים לבית קורסקי התבלטו. הסנטור בוגדן בורוסביץ' (Bogdan Borusewicz), אחד מפעילי ועדי העובדים החשאיים החשובים ביותר בשעתו, אמר לי שבית הספר שלהם נודע ברבים כ"zrewoltowane" – כלומר במצב של התמרדות במערכת הקומוניסטית. ירוסלב ייצג את כתתו בפרלמנט של בית הספר והיה חבר בקבוצה שלמדה היסטוריה וספרות שמרנית. יאצק, מעט צעיר יותר, התעניין פחות בקרב האינטלקטואלי נגד הקומוניזם, וראה בעצמו אקטיביסט ורדיקל. מיד עם החלת החוק הצבאי, שני האחים יצאו להפגנות, קראו סיסמאות ונופפו בדגלים ובכרזות. שניהם עבדו ראשית בהפקת העיתון הבלתי חוקי בבית הספר ולאחר מכן ב"Solidarność", העיתון הבלתי-חוקי של האופוזיציה, העיתון של "סולידריות", איגוד העובדים בגדנסק.

באוקטובר 1989, ירוסלב החל לעבוד כמזכיר העיתונות של לך ולנסה, מנהיג "סולידריות", שלאחר הבחירות לממשלה הפולנית הלא-קומוניסטית הראשונה, הרגיש קצת לא במקום, כמי שמתעלמים ממנו. בכאוס שנוצר בשל רפורמות כלכליות מהפכניות ושינויים פוליטיים מהירים, לא היה עבורו תפקיד ברור ומובן מאליו. בסופו של דבר, בסוף שנות ה-90, ולנסה רץ לנשיאות וזכה, בזכות העובדה שהוא שלהב אנשים שגם כך כבר כעסו על הפשרות שהתלוו למשא ומתן לנפילת הקומוניזם בפולין (למשל, ההחלטה לא לכלוא או להעניש קומוניסטים לשעבר). החוויה גרמה לירוסלב להבין שהוא אינו אוהב פוליטיקה, ובמיוחד לא את הפוליטיקה של הטינה והכעס: "ראיתי מה המהות האמיתית של העיסוק בפוליטיקה... תככים נוראים, חיפוש אחר לכלוך, קמפיינים של הכפשה". זה היה גם המפגש הראשון שלו עם קצ'ינסקי, "אומן בכל אלו. בחשיבה הפוליטית שלו, אין דבר כזה 'מקרה'... אם משהו קרה, הרי שמישהו מהחוץ הפעיל מנגנון. 'קונספירציה' היא המלה החביבה עליו ביותר". (בניגוד לירוסלב, יאצק סירב לשוחח איתי. חבר משותף נתן לי את מספר הטלפון הנייד הפרטי שלו. שלחתי לו הודעות טקסט, התקשרתי פעמים אחדות והשארתי הודעות. התקשרתי שוב ומישהו צחקק כשציינתי את שמי, חזר עליו בקול רם ואמר 'כמובן, כמובן' – ברור שיושב ראש הטלוויזיה הפולנית יתקשר אלי בחזרה. אך הוא מעולם לא עשה זאת).

בסופו של דבר, ירוסלב עזב את תפקידו והצטרף ל-"Gazeta Wyborcza", העיתון שנוסד בעת הבחירות החופשיות למחצה הראשונות בפולין, בשנת 1989. הוא חשב שבפולין החדשה הוא יוכל לעזור לבנות משהו, ליצור עיתונות חופשית, כך הוא אמר לי, וזה הספיק לו. יאצק הלך בדיוק בכיוון ההפוך. "אתה אידיוט", הוא אמר לאחיו כשנודע לו שהוא הפסיק לעבוד עבור ולנסה. על אף שהוא היה עדיין בבית הספר התיכון, יאצק כבר היה מעוניין בקריירה פוליטית בעצמו, ואפילו הציע לקחת על עצמו את תפקידו אל אחיו, בטענה שאיש לא יבחין בכך. כפי שאחיו מתאר זאת, הוא תמיד "הוקסם" על ידי האחים קצ'ינסקי, על ידי המזימות, התכנונים, הקונספירציות. על אף שהוא בימין, הוא לא היה מעונין במיוחד בגינונים של השמרנות הפולנית, בספרים או בדיונים שריתקו את אחיו. חברה של שני האחים אמר לי שהיא לא חושבת שליאצק יש בכלל איזושהי פילוסופיה פוליטית. "האם הוא שמרן? אני לא חושבת, לפחות לא בהגדרה המדויקת של שמרנות. הוא אדם שרוצה להיות בפסגה". והחל בסוף שנות ה-80, לשם הוא כיוון את עצמו.

סולידריות, גדנסק, מוזיאון

מוזיאון תנועת "סולדריות", גדנסק, פולין. תצלום: אדריאנו אוליביירה

כל חייו הוא האמין שמגיעה לו קריירה גדולה...שהוא יהיה ראש ממשלה, שהוא נועד לעשות משהו גדול. אך הגורל רצה שהוא ייכשל פעם אחר פעם... הוא הגיע למסקנה שזהו עוול גדול

הסיפור המלא של מה שיאצק עשה לאחר מכן ידרוש יותר ממאמר אחד בכתב עת כדי לתאר את הדברים. בסופו של דבר הוא פנה נגד ולנסה, אולי כיוון שוולנסה לא נתן לו את המשרה שהוא חשב שהגיעה לו. הוא התחתן והתגרש, הוא תבע לדין את העיתון של אחיו, פעמים אחדות, והעיתון תבע אותו בתביעות נגדיות. הוא היה מחבר שותף של ספר חריף ויצר סרט קונספירטיבי על הכוחות החשאיים שניצבים מול הימין הפולני. בזמנים שונים הוא היה חבר במפלגות ובפלגים שונים, לעתים בשולי המפה ולעתים יותר במרכזה. הוא הפך לחבר בפרלמנט האירופי. הוא התמחה במה שמכונה "יחסי ציבור שחורים". הוא זכה לחשיפה כשהוא סייע לטרפד את מסע הבחירות לנשיאות של דונלד טוסק (Tusk), שבסופו של דבר הפך לראש ממשלה – חלקית על ידי כך שהוא הפיץ את השמועה שסבו של טוסק הצטרף לוורמכט מרצונו החופשי, כלומר לצבא הנאצי. כשיאצק נשאל על ההמצאה הזאת, נמסר שהוא אמר לקבוצה קטנה של עיתונאים שברור שאין זה נכון, אבל "Ciemny lud to kupi" – שבתרגום גס פירושו "האיכרים הנבערים יקנו את זה". בורוסביץ' מתאר אותו כאדם "חסר עכבות".

יאצק לא זכה בתהילה הציבורית שהוא חשב כי היא מגיעה למי שהיה פעיל "סולידריות" בנערותו.  וזאת הייתה אכזבה נוראית. ירוסלב אומר על אחיו: "כל חייו הוא האמין שמגיעה לו קריירה גדולה...שהוא יהיה ראש ממשלה, שהוא נועד לעשות משהו גדול. אך הגורל רצה שהוא ייכשל פעם אחר פעם... הוא הגיע למסקנה שזהו עוול גדול". וכמובן, ירוסלב היה אדם מצליח, איש הממסד.

ב-2015, קצ'ינסקי שלף את יאצק ממקומו העלום בשולי הפוליטיקה והפך אותו למנהל הטלוויזיה הלאומית. מאז הגיע ל-Telewizja Polska, האח קורסקי הצעיר שינה את התחנה לבלי הכר, פיטר את העיתונאים הידועים ביותר שלה ושינה את הכיוון הפוליטי שלה באורח קיצוני. על אף שהתחנה ממומנת על ידי משלמי המסים, מהדורות החדשות חדלו זה מכבר להעמיד פנים שהן שומרות על אובייקטיביות או ניטרליות. באפריל השנה, למשל, התחנה שדרה פרסומת לעצמה. היא הראתה קליפ ממסיבת עיתונאים. מנהיג מפלגת האופוזיציה, גז'גוז' שכטינה (Grzegorz Schetyna) נשאל מה השיגה מפלגתו בשמונה שנים בממשלה, בין 2007 ל-2015. שכטינה משתתק לרגע ומכווץ את גביניו. הסרטון מאט ואז מסתיים. כאילו שלא היה לו מה לומר.

למעשה, שכטינה דיבר דקות אחדות ומנה מספר הישגים, החל בסלילה מסיבית של כבישים, דרך השקעות באזורים הכפריים וכלה בהתקדמות בתחום מדיניות החוץ. אך קטע הווידאו הזה, ש"טופל" בכוונה, נחשב להצלחה כה גדולה עד כי במשך ימים אחדים הוא הושאר בראש הפיד בחשבון הטוויטר של Telewizja Polska. תחת "חוק וצדק", הטלוויזיה הלאומית לא רק מייצרת תעמולה של המשטר, היא חוגגת את העובדה שהיא עושה זאת. היא לא רק מעוותת ומסלפת מידע, היא מהללת את עצמה על ההונאה שהיא מבצעת.

יאצק – ששנים כה רבות נמנע ממנו כבוד – סוף סוף זוכה לראות את נקמתו מתממשת. הוא בדיוק במקום שבו הוא חושב שהוא אמור להיות: במרכז תשומת-הלב, הרדיקל שמשליך בקבוקי תבערה מטפוריים אל תוך ההמון. המדינה החד-מפלגתית הבלתי ליברלית מתאימה לו באורח מושלם. ואם הקומוניזם אינו זמין עוד באמת כאויב אמיתי כדי שהוא וחבריו יוכלו להיאבק בו, הרי שאין ברירה: יש צורך למצוא אויבים חדשים.

חוק וצדק, ורשה, פולין, הפגנה, בתי המשפט

הפגנה מול מטה מפלגת "חוק וצדק" במחאה על החוק המחליש את מערכת בתי המשפט, קיץ 2017. תצלום: גז'גוז' ז'וקובסקי

מאורוול ועד קסטלר, הסופרים האירופים בני המאה ה-20 היו נגועים באובססיה בדבר "השקר הגדול". אותם מבנים אידאולוגים עצומים, הקומוניזם והפשיזם, הכרזות שדרשו נאמנות למפלגה או למנהיג, החולצות החומות והחולצות השחורות שצעדו בסך, מצעדי הלפידים, משטר הטרור – השקרים הגדולים הללו היו כה אבסורדיים ובלתי-אנושיים, עד כי הם נדרשו לאלימות ממושכת כדי לכפות את עצמם ונזקקו לאיום באלימות כדי להישאר על מכונם. הם דרשו חינוך בכוח, שליטה מלאה בכל התרבות, פוליטיזציה של העיתונות, של הספורט, של הספרות, של האמנויות.

התנועות הפוליטיות המקטבות באירופה של המאה ה-21 אינן דורשות אמונה באידאולוגיה שלמה ומלאה, ולכן הן אינן דורשות אלימות או משטרת טרור. הן מעודדות את חסידיהן להיות מעורבים, לפחות בחלק מהזמן, במציאות חלופית

לעומת זאת, התנועות הפוליטיות המקטבות באירופה של המאה ה-21 דורשות מתומכיהן הרבה פחות. הן אינן דורשות אמונה באידאולוגיה שלמה ומלאה, ולכן הן אינן דורשות אלימות או משטרת טרור. הן אינן מאלצות אנשים להאמין ששחור הוא לבן, שמלחמה היא שלום, שחוות ממשלתיות השיגו 1000 אחוז מתפוקתן המתוכננת. רובן אינן משתמשות באידאולוגיה שמתנגשת עם המציאות היומיומית. ועם זאת, כולן תלויות אם לא ב"שקר גדול", אז במה שההיסטוריון טימות'י סניידר (Timothy Snyder) אמר לי פעם שצריך לזכות לכינוי "שקר בגודל בינוני", או אולי חופן של "שקרים בגודל בינוני". במלים אחרות, כולן מעודדות את חסידיהן להיות מעורבים, לפחות בחלק מהזמן, במציאות חלופית. לפעמים המציאות החלופית הזו התפתחה באורח אורגני. ברוב המקרים, היא נוסחה בקפידה, בעזרת טכניקות שיווק מודרניות, פילוח הקהל וקמפיינים ברשתות החברתיות.

האמריקנים, כמובן, מכירים את הדרכים שבהן שקר יכול להגביר את הקיטוב ולהצית שנאת זרים: דונלד טראמפ נכנס לפוליטיקה האמריקנית על גבי ה"birtherism", הטענה השקרית שהנשיא ברק אובמה לא נולד בארצות-הברית – תאוריית קונספירציה שכוחה בהחלט לא הוערך נכונה בשעתו, ואשר סללה את הדרך לשקרים אחרים, החל ב"אנסים מקסיניים" ועד ל"Pizzagate". אך בפולין, וגם בהונגריה, יש לנו כעת דוגמאות למה שקורה כששקר בגודל בינוני – תאוריית קונספירציה – מופץ ראשית על ידי מפלגה פוליטית כנושא המרכזי בקמפיין הבחירות שלה, ולאחר מכן על ידי מפלגת שלטון, כשמאחורי אותו שקר פועל כל המנגנון המודרני המרוכז של המדינה.

בהונגריה, השקר המדובר אינו מקורי. הוא האמונה, שהממשלה הרוסית שותפה לה יחד עם הימין האלטרנטיבי האמריקני, בכוחו העל-אנושי של ג'ורג' סורוס, המיליארדר היהודי-הונגרי שכביכול זומם להפיל את האומה באמצעות יבוא מכוון של מהגרים-נוודים, על אף שלא קיימים בהונגריה מהגרים-נוודים כאלו.

סמולנסק, ורשה, פולין, התרסקות מטוס, נשיא פולין

זעזוע בוורשה לאחר התרסקות המטוס בסמולנסק. תצלום: פטריק קורזנייצקי

בפולין, השקר הוא לפחות יחיד ומיוחד. מדובר בתאוריית הקונספירציה של סמולנסק: האמונה שמזימה אפלה הפילה את מטוסו של הנשיא באפריל 2010. לסיפור יש עוצמה מיוחדת בפולין כיוון שלהתרסקות היו הדים היסטוריים מצמררים. הנשיא שנהרג, לך קצ'ינסקי, היה בדרכו לאירוע לציון הטבח בקאטין, היער שבו סטלין רצח יותר מ-21,000 פולנים – נתח גדול מהאליטה של המדינה – בשנת 1940. עשרות אנשי צבא ופוליטיקאים היו על המטוס, רבים מהם חבריי. בעלי סבור שהוא הכיר את כל מי שהיה במטוס, כולל את הדיילות.

בעקבות התאונה, היה גל אדיר של רגש. את האומה הפולנית אפפה מין היסטריה, משהו דומה לטירוף שהשתלט על ארצות הברית בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. קריינים בטלוויזיה הופיעו בעניבות שחורות לאות אבל, חברים התכנסו בדירתנו בוורשה כדי לדבר על כך שההיסטוריה חוזרת על עצמה ביער הרוסי האפל והרטוב. בתחילה, נראה שהאסון מאחד את המדינה. בסופו של דבר, על המטוס היו פוליטיקאים מכל המפלגות הגדולות, ובערים רבות נערכו הלוויות ענק. אפילו ולדימיר פוטין, שהיה אז ראש ממשלת רוסיה, נראה כמי שמתרגש מהאירועים. בערב התאונה הוא נסע לסמולנסק כדי להיפגש עם טוסק, שהיה אז ראש ממשלת פולין. למחרת, אחד מערוצי הטלוויזיה הנצפים ביותר ברוסיה שידר את Katyn, סרט פולני רגשני ומאוד אנטי-סובייטי, בבימויו של אנז'יי ויידה (Andrzej Wajda), גדול הבמאים בפולין. שום דבר כזה לא הוקרן בתפוצה כזאת ברוסיה קודם לכן או מאז.

אך ההתרסקות לא איחדה את הציבור. וגם לא החקירה לבירור סיבותיה.

צוותים של מומחים פולנים היו בשטח עוד באותו יום. והם עשו כמיטב יכולתם כדי לזהות גופות, שרבות מהן לא היו אלא אפר. הם בחנו את שרידי המטוס. ברגע שהתגלתה הקופסה השחורה, הם החלו לפענח את סרט ההקלטה מתא הטייס. האמת, כפי שהיא החלה להתגלות, לא הייתה מנחמת מבחינתה של מפלגת "חוק וצדק" או מבחינת מנהיגהּ, אחיו התאום של הנשיא שנהרג. המטוס המריא באיחור. לנשיא ככל הנראה דחק לנחות, כיוון שהוא רצה להשתמש בנסיעה כדי להשיק את המסע לבחירתו מחדש. סמולנסק הייתה נתונה בערפל כבד, ולא היה לה נמל תעופה של ממש, אלא רק מסלול נחיתה ביער. הטייסים שקלו את האפשרות להסיט את המטוס, מה שהיה גורם לנסיעה במכונית במשך שעות אחדות עד לאתר הטקס. לאחר שהנשיא קיים שיחת טלפון קצרה עם אחיו, יועציו ככל הנראה לחצו על הטייסים לנחות. אחדים מהיועצים, בניגוד לנהלים, נכנסו ויצאו מתא הטייס במהלך הטיסה. ושוב, בניגוד לנהלים, מפקד חיל האוויר בא והתיישב לצד הטייסים. "Zmieścisz się śmiało", הוא אמר להם: "אתם תצליחו, תהיו נועזים". שניות לאחר מכן, המטוס פגע בצמרות של עצי לבנה, התהפך על צדו ופגע בקרקע.

בתחילה, נראה כי ירוסלב קצ'ינסקי מאמין שמדובר בתאונה. "זו אשמתך ואשמת העיתונות הצהובה", הוא אמר לבעלי, שהיה אז שר החוץ, והאיש שדיווח לו על ההתרסקות. בכך הוא התכוון שהממשלה אשמה, כיוון שמתוך חשש מפני העיתונות הפופוליסטית, היא סירבה לרכוש מטוסים חדשים. אך ככל שהחקירה התקדמה, הממצאים שעלו ממנה לא היו לרוחו. לא הייתה כל בעיה עם המטוס.

בדומה לרבים שמסתמכים על תאוריות קונספירציה כדי למצוא היגיון בטרגדיות אקראיות, קצ'ינסקי פשוט לא היה מסוגל להשלים עם כך שאחיו האהוב מת מוות חסר טעם

אולי, בדומה לרבים שמסתמכים על תאוריות קונספירציה כדי למצוא היגיון בטרגדיות אקראיות, קצ'ינסקי פשוט לא היה מסוגל להשלים עם כך שאחיו האהוב מת מוות חסר טעם. אולי הוא לא היה מסוגל לקבל את העובדה העוד יותר קשה שהראיות הורו על כך שאחיו לך ואנשיו לחצו על הטייסים לנחות, ובכך גרמו להתרסקות. או אולי, כמו דונלד טראמפ, הוא הבין כיצד תאוריית קונספירציה עשויה לעזור לו להגיע לשלטון.

באורח דומה מאוד לאופן שבו טראמפ השתמש ב-birtherism ובאיום המפוברק של פשעים מצד מהגרים כדי להניע את אנשי ליבת התמיכה שלו, קצי'נסקי השתמש בטרגדיה בסמולנסק כדי לחשמל את חסידיו ולשכנע אותם לא לתת אמון בממשלה או בתקשורת. לעתים הוא רומז על כך שהממשלה הרוסית הפילה את המטוס. בפעמים אחרות, הוא מאשים במותו של אחיו את מפלגת השלטון לשעבר, שהיא כעת המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה: "אתם הרסתם אותו, אתם רצחתם אותו, אתם טינופת!" הוא צעק בפרלמנט באחת הפעמים.

אלא שאי-אפשר להוכיח אף אחת מן ההאשמות הללו. ואולי כדי להרחיק את עצמו מעט מן השקרים שהיו צריכים להיאמר, הוא מסר את תיק קידום תאוריית הקונספירציה לאחד ממקורביו הוותיקים והמוזרים ביותר. אנטוני מציירביץ' (Antoni Macierewicz) הוא בן דורו של קצ'ינסקי, אנטי-קומוניסט ותיק, אם כי כזה המתאפיין במספר חברים משונים והרגלים משונים לא פחות. מבטו הבוהה המוזר, והאובססיות שלו – הוא אמר, למשל, ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" הוא מסמך סביר – אפילו גרמו למפלגת "חוק וצדק" להבטיח בבחירות של 2015 כי מציירביץ' בהחלט לא ימונה לשר ההגנה.

אנטוני מציירביץ', פולין, חוק וצדק

"אנטוני מציירביץ': וריאציות של אי-אמון", תצלום: jcbear2

אך מיד לאחר שהמפלגה נצחה בבחירות, קצ'ינסקי הפר את ההבטחה ומינה את מציירביץ' לתפקיד. הלה החל מיד למסד את השקר עניין סמולנסק. הוא הקים ועדת חקירה חדשה, שהורכבה מטיפוסים משונים, ובהם אתנו-מוזיקולוג, טייס בדימוס, פסיכולוג, כלכלן רוסי ואנשים אחרים שאין להם כל הבנה בתאונות מטוסים. הדו"ח הרשמי הקודם הוסר מאתר אינטרנט ממשלתי. שוטרים נכנסו לבתיהם של מומחים לתעופה שהעידו בחקירה המקורית, חקרו אותם והחרימו את מחשביהם. כשמציירביץ' נסע לוושינגטון כדי לפגוש את עמיתיו האמריקנים בפנטגון, הדבר הראשון שהוא עשה היה לשאול האם למודיעין האמריקני יש מידע חשאי כלשהו על סמולנסק. נאמר לי שהתגובה הייתה דאגה כללית באשר למצבו הנפשי של השר הפולני.

ההחלטה לנטוע פנטזיה בלבה של מדיניות הממשלה הייתה אכן המקור לפעולות הסמכותניות שבאו בעקבותיה

שבועות אחדים לאחר הבחירות, כשמוסדות אירופיים וארגוני זכויות אדם החלו להגיב לפעולות של הממשלה של "חוק וצדק", הם התמקדו בקעקוע בתי המשפט והתקשורת הציבורית. הם לא התמקדו במיסוד תאוריית הקונספירציה בעניין סמולנסק, שהייתה, יש להודות, מוזרה מדי מכדי שזרים יוכלו להבין אותה. עם זאת, ההחלטה לנטוע פנטזיה בלבה של מדיניות הממשלה הייתה אכן המקור לפעולות הסמכותניות שבאו בעקבותיה.

על אף שהוועדה של מציירביץ' מעולם לא סיפקה הסבר חלופי אמין להתרסקות, השקר בעניין סמולנסק הניח את היסודות המוסריים לשקרים נוספים. מי שהיו מסוגלים לקבל את התאוריה המורכבת הזאת, ללא שמץ של ראיות, יכלו לקבל כל דבר. הם יכלו לקבל, למשל, את הפרת ההבטחה לא למנות את מציירביץ' לתפקיד מיניסטריאלי. הם יכלו לקבל – על אף ש"חוק וצדק" היא כביכול מפלגה "פטריוטית" ואנטי-רוסית – את ההחלטות של מציירביץ' לפטר אחדים מבכירי המפקדים הצבאיים של פולין, לבטל חוזים לרכישת נשק, לקדם אנשים בעלי קשרים מוזרים לרוסיה, לפשוט באמצע הלילה על מתקן של נאט"ו בוורשה. השקר גם נתן לתומכים מהשורה בימין הקיצוני את הבסיס האידאולוגי שאפשר להם לסבול פגיעות נוספות. לא חשוב אילו שגיאות המפלגה תעשה, אילו חוקים היא תפר, לכל הפחות "האמת" על סמולנסק סוף סוף תסופר.

תאוריית הקונספירציה הציעה אמצעי כדי להגדיר אליטה חדשה וטובה יותר. לא היה כל צורך בתחרות, או בבחינות, או בקורות חיים בוהקים מהישגים מוכחים. כל מי שמכריז שהוא מאמין בשקר של סמולנסק הוא לפי הגדרה פטריוט טוב

תאוריית הקונספירציה בעניין סמולנסק, כמו קונספירציית הנוודים-המהגרים בהונגריה, שירתה מטרה אחרת: לדור הצעיר שלא זכר עוד את הקומוניזם, ולחברה שבה קומוניסטים לשעבר במידה רבה נעלמו מן הפוליטיקה, היא הציעה סיבה חדשה לא לתת אמון בפוליטיקאים, באנשי עסקים ובאינטלקטואלים שעלו מתוך המאבקים שהתנהלו בשנות ה-90, וכעת עמדו בראש המדינה. לעצם העניין, היא הציעה אמצעי כדי להגדיר אליטה חדשה וטובה יותר. לא היה כל צורך בתחרות, או בבחינות, או בקורות חיים בוהקים מהישגים מוכחים. כל מי שמכריז שהוא מאמין בשקר של סמולנסק הוא לפי הגדרה פטריוט טוב – ובדרך אגב, עשוי בהחלט להתאים למשרה ממשלתית.

כוח המשיכה הרגשי של תאוריית קונספירציה טמון בפשטותה. היא מסבירה תופעות מורכבות, מספקת הסבר למקריות ולתאונות, מציעה למאמין את התחושה המספקת שיש לו (או לה) גישה מיוחדת, ייחודית, לאמת. אך – שוב - קשה מאוד להפריד בין כוח המשיכה של הקונספירציה ובין האופנים שבהם היא משפיעה על הקריירות של מי שמקדמים אותה. למי שהופכים שומרי הסף של המדינה החד-מפלגתית, למי שחוזרים על תאוריות קונספירציה רשמיות ומקדמים אותן, קבלת ההסברים הפשוטים הללו מניבה רווח נוסף: כוח ושררה.

מריה שמידט (Mária Schmidt) לא הייתי במסיבת ערב השנה החדשה שלי ב-1999, אך אני מכירה אותה זמן רב. היא הזמינה אותי לפתיחה של מוזיאון Terror Háza, "בית הטרור", בבודפשט, בשנת 2002. ואני נמצאת איתה פחות או יותר בקשר מאז ועד היום. המוזיאון, שהיא מנהלת, בוחן את תולדות הטוטליטריות בהונגריה, וכשהוא נחנך, הוא גם היה אחד המוזיאון החדשים החדשניים ביותר במחצית המזרחית של אירופה.

בודפשט, גשר החירות

גשר החירות בבודפשט. תצלום: כרים מנג'רה

מיום פתיחתו, היו לו גם מבקרים חריפים. רבים מאלו שבאו בשעריו לא אהבו את החדר הראשון, שיש בו פאנל של מסכי טלוויזיה בקיר אחד, אשר משדרים תעמולה נאצית, ופאנל של מסכי טלוויזיה בקיר האחר, המשדרים תעמולה קומוניסטית. ב-2002 היה זה עדיין מזעזע לראות השוואה בין שני המשטרים, אם כי אולי כיום הזעזוע קטן יותר. אחרים חשו שהמוזיאון לא נתן משקל או חלל מספיק לפשעי הפשיזם, אם כי הקומוניסטים ניהלו את הונגריה זמן רב יותר מהזמן שמשלו בה הפשיסטים, ולכן יש יותר מה להראות. אני אהבתי את העובדה שהמוזיאון הראה הונגרים מהשורה משתפים פעולה עם שני המשטרים, וחשבתי שהדבר עשוי לעזור להונגריה להבין את האחריות שלה למדיניות שלה עצמה, ולהימנע מן המלכודת הלאומנית הצרה של הטלת האשמה בצרות על זרים.

אך זוהי בדיוק המלכודת הלאומנית שהונגריה נפלה לתוכה כעת. ההתמודדות המאוחרת של הונגריה עם עברה הקומוניסטי – הקמת מוזיאונים, קיום טקסי זיכרון, הצבעה על פושעים – לא סייעה, בניגוד למה שחשבתי, לביצור כבוד לשלטון החוק, להגבלת כוחה של המדינה, וליצירת פלורליזם. להפך: 16 שנה לאחר חנוכת Terror Háza, המפלגה השלטת בהונגריה אינה מכבדת כל הגבלה מהסוג הזה. היא הרחיקה לכת הרבה יותר מ"חוק וצדק" הפולנית בפוליטיזציה של אמצעי התקשורת הממשלתיים, ובהרס התקשורת הפרטית, והשיגה את ההרס של התקשורת הפרטית על ידי איומים וחסימת אפשרות לחוזי פרסום. היא יצרה אליטה עסקית חדשה הנאמנה לאורבן. איש עסקים הונגרי שהעדיף ששמו לא יצוין אמר לי שזמן קצר לאחר שאורבן נכנס לתפקידו בשלטון, מקורבים למשטר דרשו שאיש העסקים ימכור להם את החברה שלו במחיר נמוך. כשהוא סירב, הם דאגו ל"ביקורות מס" ולצורות אחרות של הטרדה, וכן למסע של הפחדה שאילץ אותו לשכור שומרי ראש. בסופו של דבר, הוא מכר את נכסיו בהונגריה ועזב את המדינה.

כמו הממשלה הפולנית, המדינה ההונגרית מקדמת "שקר בגודל בינוני" משלה: היא מזרימה תעמולה שבה האשמה בבעיות של הונגריה מוטלת על נוודים-מהגרים מוסלמים בלתי קיימים, על האיחוד האירופי, וכפי שציינו – על ג'ורג' סורוס. שמידט, היסטוריונית, חוקרת ואוצרת מוזיאונים, היא אחד המקורות העיקריים לשקר הזה. היא מפרסמת דרך קבע פוסטים ארוכים בבלוג שלה ובהם היא רושפת ושוצפת נגד ג'ורג' סורוס, נגד האוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט, שהוקמה במקור בכספו של המיליארדר, ונגד "אינטלקטואלים בשמאל", מונח שנראה כי הוא מכוון בעיקר לדמוקרטים ליברלים, אנשי המרכז-שמאל ועד המרכז-ימין.

ג'ורג' סורוס

יהודי, ניצול שואה, מיליארדר, פילוסוף, פילנתרופ: ג'ורג' סורוס בוועידה כלכלית בטרנטו, איטליה, קיץ 2018. תצלום: ניקולו קרנטי, ויקיפדיה

היא הלכה בקפדנות רבה בעקבות הנוהל הידוע של המפלגה הקומוניסטית כשהיא השתלטה על כתב עת מכובד: היא סילקה את הכתבים העצמאיים ומינתה במקומם כותבים שאפשר לסמוך על תמיכתם בממשלה

האירוניות והפרדוקסים בחייה רבים מאוד. שמידט היא אדם שהרוויח באורח מובהק ממה שהיה כביכול המעבר הלא תקין של הונגריה מהקומוניזם למשטר שבא אחריו. בעלה המנוח צבר הון בשוק הנדל"ן שלאחר העידן הקומוניסטי, ותודות לכך היא מתגוררת כעת בבית מדהים בגבעות של בּוּדָה. על אף שהיא הנהיגה קמפיין שנועד לקעקע את האוניברסיטה המרכז אירופית, בנה הוא בוגר של אותה אוניברסיטה עצמה. ועל אף שהיא יודעת היטב מה קרה בארצה בשנות ה-40 של המאה שעברה, היא הלכה בקפדנות רבה בעקבות הנוהל הידוע של המפלגה הקומוניסטית כשהיא השתלטה על Figyelő, כתב עת הונגרי מכובד: היא סילקה את הכתבים העצמאיים ומינתה במקומם כותבים שאפשר לסמוך על תמיכתם בממשלה.

כתב העת Figyelő נותר "נכס פרטי". אך לא קשה לראות מי תומך בו כלכלית. גיליון שבו הופיעה התקפה על ארגונים לא ממשלתיים הונגריים – תמונת השער השוותה ביניהם ובין המדינה האסלאמית – כלל גם עשרות עמודים עם פרסומות במימון ממשלתי, פרסומות לבנק הלאומי ההונגרי, למשרד האוצר של הונגרי, וכן לקמפיין הממשלתי נגד סורוס. זוהי המצאה מחדש מודרנית של העיתונות התומכת בממשלה במדינה חד-מפלגתית, עם כל הלגלוג והנימה הצינית שפרסומים קומוניסטים נהגו להשתמש בהן בעבר.

שמידט הסכימה לשוחח איתי, לאחר שכינתה אותי "יהירה ונבערת" – רק בתנאי שאקשיב להסתייגויות שלה ממאמר שכתבתי זמן קצר קודם לכן עבור ה"וושינגטון פוסט". כשבידי ההזמנה הזאת, טסתי לבודפשט. באורח לא מפתיע, מה שקיוויתי לו – כלומר שיחה מעניינת – התגלה כבלתי אפשרי. שמידט מדברת אנגלית מצוינת, אך היא אמרה לי שהיא רוצה להשתמש בשירותיו של מתרגם. היא שלפה בחור צעיר שנראה אחוז אימה, ואשר לפי רישומי השיחה, השמיט נתחים ממה שהיא אמרה. ועל אף שהיא מכירה אותי מזה כמעט עשרים שנה, היא הניחה מכשיר הקלטה על השולחן, במה שהיה בעיני הבעה של חוסר אמון.

לאחר מכן היא החלה לחזור על אותם טיעונים שהופיעו בבלוג שלה. כראייה העיקרית שלה לכך שג'ורג' סורוס "שולט" במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, היא ציטטה פרק מהסדרה Saturday Night Live. כהוכחה לכך ש"ארצות הברית היא מעצמה קולוניזטורית קשוחה על בסיס אידאולוגי" היא ציטטה נאום שברק אובמה נשא ובו הוא הזכיר שקרן הונגרית הציעה להקים פסל לכבוד בלינט הומן (Bálint Hóman), האיש שכתב את החוקים נגד היהודים בשנות ה-30 וה-40. היא חזרה על טענתה שההגירה היא איום חמור עבור הונגריה, והתרגזה כששאלתי, פעמים אחדות, היכן נמצאים כל המהגרים הללו. "הם בגרמניה", היא ירתה לבסוף, וקבעה שבסופו של דבר הגרמנים ייאלצו את הונגריה "לקחת בחזרה את האנשים האלו".

שמידט מגלמת את מה המסאי הבולגרי איוון קרסטב (Ivan Krastev) כינה לאחרונה הרצון של מרכז ומזרח אירופאים רבים "להתנער מן התלות הקולוניאלית הכלולה בעצם הפרויקט של ההתמערבות", להיפטר מן ההשפלה הכרוכה בכך שהם היו חקיינים של המערב ולא בין מייסדיו. שמידט אמרה לי שהתקשורת המערבית, ובכללה ככל הנראה גם אני, "מדברים מלמעלה אל אלו למטה. כמו שהיה נהוג  במושבות קולוניאליות". העובדה שהמערב מדבר על האנטישמיות ההונגרית, על השחיתות ועל הסמכותנות בהונגריה, היא "קולוניאליזם". אך על אף שהיא מקדישה את עצמה לייחודיות של הונגריה ולקידום ה"הונגריוּת", היא לקחה חלק ניכר מן האידאולוגיה שלה מ"חדשות ברייטברט", כולל התיאור הקריקטורי של אוניברסיטאות אמריקניות, ובדיחות לעגניות על "חדרי שירותים טרנסקסואליים". היא אפילו הזמינה לבודפשט את סטיבן באנון ואת מילו יאנופולוס.

דנובה, בודפשט, שואה, הונגריה

אנדרטה לזכר קורבנות השואה, על גדת הדנובה, בודפסט. תצלום: מיקה

בעודי מקשיבה לה, השתכנעתי שמעולם לא היה רגע שבו הדעות של שמידט "השתנו". היא מעולם לא פנתה נגד הדמוקרטיה הליברלית, כי היא מעולם לא האמינה בה, או לפחות אפשר לומר שהיא מעולם לא חשבה שהדמוקרטיה הליברלית חשובה במיוחד. עבורה, הנסיוב נגד קומוניזם אינו דמוקרטיה אלא תפישה אנטי-דרייפוסית של הריבונות הלאומית. ואם הריבונות הלאומית מתעצבת בדמותה של מדינה שהאליטה שלה מוגדרת לא על פי כישרון אלא על פי "פטריוטיות" – כלומר, באורח מעשי, על ידי נכונותה לעקוב באורח צמוד אחר הקו של אורבן – אז היא מקבלת את זה ללא בעיה.

הציניות שלה עמוקה. התמיכה של סורוס בפליטים הסורים אינה יכולה להיות פילנתרופיה. היא חייבת לנבוע מרצון עמוק להחריב את הונגריה. גם מדיניות הפליטים של אנגלה מרקל אינה יכולה לנבוע מרצון לעזור לבני-אדם. "אני חושבת שזה סתם בולשיט", אמרה שמידט. "הייתי אומרת שהיא רצתה להוכיח שהגרמנים, הפעם, הם אנשים טובים. והם יכולים להטיף לכולם על הומניזם ומוסריות. לגרמנים לא אכפת על מה הם יכולים להטיף לשאר העולם. הם פשוט חייבים להטיף למישהו".

מפלגת שלטון שהפכה את בתי המשפט לפוליטיים ודיכאה את התקשורת היא מפלגה שמגלה שהרבה יותר קל לה לגנוב

ברור שהשקר בגודל בינוני מצליח במקרה של אורבן – כפי שהוא הצליח במקרה של טראמפ – ולו כיוון שהוא ממקד את תשומת לבו של העולם ברטוריקה שלו במקום במעשיו. שמידט ואני בילינו את רוב שיחתנו הבלתי נעימה, שנמשכה שעתיים, בוויכוח על עניינים שטותיים: האם המפלגה הדמוקרטית שייכת לג'ורג' סורוס? האם מהגרים בלתי קיימים, שבכל מקרה אינם רוצים לחיות בהונגריה, מהווים איום לאומה? לא בילינו זמן כלשהו בדיון בהשפעה של רוסיה בהונגריה, שהיא כעת חזקה ביותר. לא שוחחנו על שחיתות, או על אינספור הדרכים (שתועדו על ידי ה-Financial Times ואחרים) שבהן חבריו של אורבן הרוויחו מסובסידיות אירופיות ומרפיון חקיקתי. (מפלגת שלטון שהפכה את בתי המשפט לפוליטיים ודיכאה את התקשורת היא מפלגה שמגלה שהרבה יותר קל לה לגנוב).

ובסופו של דבר, גם לא למדתי הרבה על שמידט. אחרים בבודפשט סבורים שהיא מונעת על ידי הדחף האישי שלה לעושר ולכוח. סוזנה סלני (Zsuzsanna Szelényi), חברת פרלמנט שהייתה בעבר חברה ב-Fidesz, המפלגה של אורבן, וכעת נהנית ממעמד של חברת פרלמנט עצמאית, הייתה אחד משורה של אנשים שאמרו לי ש"איש אינו יכול להיות עשיר בהונגריה בלי שיהיה לו איזשהו קשר לראש הממשלה". תודות לאורבן, שמידט שולטת במוזיאון ובמספר מכונים להיסטוריה, מה שמעניק לה אפשרות ייחודית לעצב את האופן שבו ההונגרים יזכרו את ההיסטוריה שלהם, עמדה שהיא מתענגת עליה. אולי היא באמת מאמינה שהונגריה ניצבת בפני איום נורא בדמותו של ג'ורג' סורוס ואיזשהם סורים בלתי נראים. ויכול להיות שהיא פשוט צינית ביחס לצד שלה כפי שהיא צינית ביחס ליריביה, והכול הוא בגדר משחק מתוחכם.

מה שקרה לאחר שראיינתי אותה מספק רמז: ללא רשותי, שמידט פרסמה בבלוג שלה רישום ערוך ביותר של שיחתנו, שהוצג באורח מבלבל כראיון שבה היא הייתה המראיינת ואני המרואיינת. רישום השיחה הופיע גם באתר האינטרנט הרשמי של ממשלת הונגריה, באנגלית. (נסו לדמיין מצב שבו הבית הלבן מפרסם רישום של שיחה בין, למשל, ראש מכון  סמית'סוניאן ומבקר זר של טראמפ, ותבינו עד כמה העניין מוזר). אך מובן שהריאיון לא התקיים לטובתי. הוא היה הופעה שתוכננה כך שתוכיח להונגרים אחרים ששמידט נאמנה למשטר ומוכנה להגן עליו. וזה אכן נכון.

לפני זמן לא רב, במסעדת דגים בכיכר מכוערת, בלילה יפהפה באתונה, תיארתי את מסיבת השנה החדשה שלי משנת 1999 באוזניו של איש מדע המדינה, יווני. בשקט, האיש צחק עלי. או אפשר לומר שהוא צחק יחד איתי. הוא לא התכוון להיות גס. אבל הדבר הזה שאני כיניתי בשם "קיטוב", אינו דבר חדש כלל ועיקר, כך הוא אמר לי. "התנועה הליברלית שלאחר 1989, היא הייתה יוצא הדופן", אמר לי האיש, סטתיס קאליוואס (Stathis Kalyvas). קיטוב הוא דבר נורמלי. לעצם העניין, אוסיף שספקנות ביחס לדמוקרטיה הליברלית גם היא נורמלית. וכוח המשיכה של הסמכותנות הוא נצחי.

קאליוואס, בין שאר הדברים, הוא מחברם של מספר ספרים ידועים היטב על מלחמות אזרחים, ובכללן מלחמת האזרחים היוונית, שהתחוללה בשנות ה-40 והייתה אחד הרגעים הרבים בהיסטוריה האירופית שבהם קבוצות פוליטיות רחוקות מאוד זו מזו התחמשו והחלו להרוג אלו את אלו. אך ביוון "מלחמת אזרחים" ו"שלום אזרחי" הם מונחים יחסיים, במקרה הטוב. שוחחנו בדיוק בשעה שאינטלקטואלים יווניים מסוימים חוו רגע של עמידה במרכז הפוליטי. פתאום היה אופנתי להיות "ליברל", כך אמרו לי רבים באתונה. הם התכוונו בכך לאפשרות לא להיות קומוניסט ולא להיות סמכותן, לא שמאל קיצוני, כמו מפלגת השלטון Syriza, ולא ימין קיצוני, כמו שותפתה הלאומנית לקואליציה, "היוונים העצמאיים". צעירים יוונים מעודכנים כינו את עצמם "נאו-ליברלים", ובכך אימצו מושג שהיה מוקצה רק שנים אחדות קודם לכן.

אנדרטת החייל האלמוני, אתונה, משמר נשיאותי, חייל

חייל המשמר הנשיאותי באנדרטה לחייל האלמוני, אתונה. תצלום: וסיליוס מוסלימיס

אך אפילו האופטימיים ביותר מקרב אנשי המרכז לא היו משוכנעים שהשינוי הזה יאריך ימים. "שרדנו את הפופוליסטים משמאל", אמרו לי אנשים אחדים בעגמומיות, "וכעת אנחנו מתכוננים לפופוליסטים מהימין". ויכוח מכוער התנהל במשך תקופה ארוכה, מתחת לפני השטח, על אודות שמה ומעמדה של מקדוניה, הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר הגובלת ביוון. זמן קצר לאחר שעזבתי, הממשלה היוונית גירשה דיפלומטים רוסים, לאחר שהאשימה אותם שהם מנסים לזרות היסטריה אנטי-מקדונית בחלק הצפוני של המדינה. לא משנה איזה שיווי משקל האומה שלכם משיגה, תמיד יש מישהו, בבית או בחו"ל, שיש לו סיבות להפר אותו.

זוהי תזכורת מועילה. אנו, האמריקנים, עם הסיפור שלנו על יסוד ארצות הברית, עם הכבוד הבלתי רגיל שלנו לחוקה, עם הבידוד הדמוגרפי היחסי שלנו, ומאתיים שנות ההצלחה הכלכלית שלנו, משוכנעים מזה זמן רב, שברגע שמשיגים דמוקרטיה ליברלית, לא ניתן לשנות אותה. את ההיסטוריה של ארצות הברית מספרים כסיפור של התקדמות, תמיד קדימה, תמיד למעלה, ואילו מלחמת האזרחים הייתה מין מהמורה באמצע, מכשול שהתגברו עליו. ביוון, התחושה היא שההיסטוריה אינה קווית אלא מעגלית. יש דמוקרטיה ליברלית ואז יש אוליגרכיה. ואז שוב יש דמוקרטיה ליברלית. ואז יש חתרנות זרה, ואז יש ניסיון הפיכה קומוניסטי, ואז יש מלחמת אזרחים ואז יש דיקטטורה. וכן הלאה, מאז ימי הרפובליקה האתונאית.

קיומם של אינטלקטואלים מתוסכלים ובלתי מסופקים – אנשים שחשים שהכללים אינם הוגנים ושההשפעה מצויה בידיהם של האנשים הלא נכונים – אפילו אינו תופעה אירופית בלבד

גם בחלקים אחרים של אירופה התחושה היא שההיסטוריה מעגלית. הבקע שריסק את פולין דומה באורח מטלטל לבקע שפיצל את צרפת לאחר פרשת דרייפוס. השפה שבפי הימין הקיצוני באירופה – הדרישה ל"מהפכה" נגד "אליטות", החלומות על אלימות לצורך "ניקוי" ועל התנגשות תרבותית אפוקליפטית – דומים באורח מצמרר לשפה שפעם שימשה את השמאל הקיצוני באירופה. קיומם של אינטלקטואלים מתוסכלים ובלתי מסופקים – אנשים שחשים שהכללים אינם הוגנים ושההשפעה מצויה בידיהם של האנשים הלא נכונים – אפילו אינו תופעה אירופית בלבד. מויסס נעים (Moisés Naím), עיתונאי מוונצואלה, ביקר בוורשה חודשים אחדים לאחר שמפלגת "חוק וצדק" עלתה לשלטון. הוא ביקש ממני לתאר בפניו את המנהיגים הפולנים החדשים: איך הם, בתור בני-אדם? נתתי לו כמה שמות-תואר – "כועסים", "נקמנים", "מלאי טינה". תשובתו הייתה: "הם נשמעים בדיוק כמו תומכים של צ'אווס".

הוגו צ'אווס, דמוקרטיה

הצבעה=דמוקרטיה? הוגו צ'אווס מצביע. תצלום: וילסון דיאס, ABr, ויקיפדיה

האמת היא, שהוויכוח סביב השאלה למי מגיע לשלוט לעולם אינו מסתיים, בפרט בתקופה שבה בני-האדם דחו את האריסטוקרטיה, ואינם מאמינים עוד שמנהיגות מועברת בירושה או שהמעמד השלט זוכה לתמיכתו של אלוהים. אחדים מאיתנו, באירופה ובאמריקה הצפונית, התבייתו על המחשבה שצורות שונות של תחרות דמוקרטית וכלכלית הן החלופה ההוגנת ביותר לשלטון מכוח ירושה או צו אלוהי.

אך אל לנו להיות מופתעים – ואני לא הייתי צריכה להיות מופתעת – כשמאתגרים את עקרונות המריטוקרטיה והתחרות. בסופו של דבר, דמוקרטיה ושווקים חופשיים עלולים להביא לתוצאות לא מספקות, במיוחד כשהם סובלים מרגולציה גרועה, או כשאיש אינו נותן אמון ברגולטורים, או כשאנשים שמצטרפים לתחרות מנקודות התחלה שונות מאוד. במוקדם או במאוחר, המפסידים בתחרות יערערו על ערכה של התחרות עצמה.

ואם להתמקד: עקרונות התחרות, אפילו כשהם מעודדים כישרון ויוצרים עלייה בסולם, לא בהכרח נותנים מענה לשאלות העמוקות יותר הנוגעות לזהות הלאומית, ואינם מספקים את הרצון האנושי להשתייך לקהילה מוסרית. המדינה הסמכותנית, או אפילו המדינה הסמכותנית-למחצה – המדינה החד-מפלגתית, המדינה הבלתי-ליברלית – מציעה את ההבטחה הזו: שהאומה תימשל על ידי האנשים הטובים ביותר, על ידי האנשים שמגיע להם, על ידי חברי המפלגה, על ידי המאמינים בשקר בגודל בינוני. יתכן שהדמוקרטיה צריכה להתעקם, או שהעסקים צריכים להיות מושחתים, או שמערכות המשפט צריכות להיחרב כדי להגיע למצב הזה, כדי להקים את המדינה הזאת. אך אם אתם מאמינים שאתם אחד מאותם אנשים שמגיע להם, אתם תעשו זאת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אן אפלבאום (Anne Applebaum) היא פרופסור ב-London School of Economics, בעלת טור ב"וושינגטון פוסט" ומחברת הספר "גולאג". ספרה האחרון עד כה הוא Red Famine: Stalin's War on Ukraine.

Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: ילד ועל פניו דגל פולין. תצלום: Mariano Sayno / husayno.com, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אן אפלבאום, The Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על מי צריך דמוקרטיה?

01
עמית

הרבה זמן לא קראתי מאמר כל כך חשוב ומעורר מחשבה, טורד מנוחה ובעל השלכות כמו המאמר הזה. המחברת ראויה לפרס, גם על התעוזה האישית שלה וגם על הרלוונטיות של מה שהיא כותבת. אם מה שמצפה לנו הוא ש"מדוכאים" ו"מודרים" למיניהם ישחטו את הדמוקרטיה על מזבח הנקמה, לא ברור איך נוכל לצאת מזה. ולחשוב שפולין והונגריה, ארצות השואה, מונהגות על ידי הדמויות המתוארות כאן, הן החברות הכי טובות של סגול השיער בארגז החול של רחוב בלפור... כל הכבוד על האומץ לפרסם דבר כזה, גברת אפלבאום, ולכם באלכסון שעשיתם את מה שצריך והבאתם את זה לכאן. שווה כל דקה (ולא לקח לי 48, ממש לא).

באותה מידה שאנשים מהימין מסרבים לדבר עם אנשים מהשמאל, אנשים מהשמאל מסרבים לדבר עם אנשים מהימין. כל אחד מסתגר בבועה המוסרנית שלו בלי התייחסות לטענות של הצד השני או ניסיון להבין את הצד השני.

באשר לטיעון עצמו ישנו ספרון קטן של אייזנשטדט "הדמוקרטיה ונפתוליה: פרדוקסים בדמוקרטיה המודרנית" המצביע על המתח הפנימי שיש בדמוקרטיה בין שמירת המסגרת לדרישה לשינוי שקבוצות חדשות מעלות כאשר הן עולות לשלטון מול הסדר הישן המשרת את אנשי הסדר הישן. זהו מתח מתמיד שאין אפשרות להתמודד איתו אלא בסבלנות ובאורך רוח.

באשר למצב במזרח אירופה נראה שהכותבת לא מרגישה את המתח שחשים הפולנים וההונגרים מול האיחוד האירופי וההגמוניה הגרמנית של האיחוד האירופי. ככותבת יהודית אמריקאית נדמה שהיא חושבת שהכל חלף עבר ביחס ביניהם ושוכחת את ההיסטוריה המוצלקת מדם של אירופה שההיסטוריה הנוכחית לא מצליחה למחוק.

כן, זה היה ארוך.

אחרי הביקורת הנוקבת שלך על טראמפ והצלחתו, את עוד מאמינה במשפט שלך?!

"אנו, האמריקנים, עם הסיפור שלנו על יסוד ארצות הברית, עם הכבוד הבלתי רגיל שלנו לחוקה, עם הבידוד הדמוגרפי היחסי שלנו, ומאתיים שנות ההצלחה הכלכלית שלנו, משוכנעים מזה זמן רב, שברגע שמשיגים דמוקרטיה ליברלית, לא ניתן לשנות אותה. את ההיסטוריה של ארצות הברית מספרים כסיפור של התקדמות, תמיד קדימה, תמיד למעלה"

כלומר את עוד בטוחה שההיסטוריה היא קווית ולא מעגלית ?!

ובכן, כל זמן שתהיה שליטה\שררה, יהיו מי שירצו לשלוט. יורש יטען שצריך ירושה. לאומן יטען שצריך פטריוטיות. איש הדת יטען שצריך את הסמכת האל. והתחרותי יטען שצריך תחרות. התוצאה, כל השרלטניים רוצים לשלוט. והתירוץ הוא רק תירוץ.

מי אמר שצריך בכלל משטר ושררה ? למה בני אנוש לא לומדים כלום אחרי חמש אלף שנות של שררה ?

למה לא לאמץ את האקסיומה היהודית "אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה"

למה כותבת המאמר הנכבדה חושבת שאיש ההמון מעוניין שדווקא היעיל והתחרותי ישלוט עליו ? מי קבע שהוא בכלל רוצה שרלטן עליו?

עצמאות בתי המשפט זה השופט ברק שחושב שאין לנו זכות מוקנה לנשום ?

האם הפרדת הרשויות הוכיח את עצמו ?
ראו "הפרדת הרשויות לא מוכיח את עצמה"

https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/01/25/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%97-%D7%90%D7%AA-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95/

לסיום:

האדם לא צריך משטר ושליטה. ההמון לא מאמין בתיאוריות הקונספירציות.
ההמון כן ירוץ אחרי טראמפ ואחרי היטלר ואחרי ביבי ביום שלא טוב לו. ולא כי הוא מאמין למנהיגים ההזויים האלה, רק אך ורק בכדי להפיל את השרלטן הקודם.

הזוי היא לחשוב שההמון הוא טיפש וכל הצרות מתחילות אצל המנהיגים.
הצרות מתחיל עם עצם השררה והשליטה. ההמון נכנע להם כל זמן שיש להם לפחות את הבסיס. אבל ביום שהשורר משעבד את ההמון יותר ויותר, ההמון יפילו אותו, אם זה עם טראמפ, ואם זה עם בייבי הלאומן ואם זה היטלר הפשיסט. וחוזר חלילה וחלילה

אז כן המושג שררה\שליטה\משטר היא תמיד מחזורית\מעגלית.
גאולת האדם היא בביטול המשטרים ואימוץ חוקה אישית תבונית.

הנאיביות של הליברל היא בכך שהוא חושב שאם ניתן את השררה לגורל, לאליל הכסף ולאליל הקניין ?! אז ההמון ימות תחת הגשר בשקט. מה לעשות שההמון לא רוצה למות תחת הגשר ?

השרלטניים של פעם דרשו מההמון להאשים את האלוהים.
השרלטניים של היום = הליברלים, דורשים מההמון להאשים את הגורל ואת אליל הכסף ואת אליל הקניין.

האם יש הבדל בין האופיום של השרלטן הדתי לבין האופיום של השרלטן הליברל ?

מאמר מצויין.
איפושהו בתחילת המאמר, כשהכותבת מתארת את המשתתפים במסיבה כאנשים מהימין הליברלי, זה עורר בי את השד הציניקן. אבל אני שמח שהתגברתי על הדחף והמשכתי הלאה.
המאמר לא הפתיע אותי, אבל הכניסה לפרטים והמעקב אחרי השינוי שהתרחש חשובים לא פחות מן התמונה הכללית. בעיקר כשהם מגיעים מפיה של מישהי שמגדירה עצמה כמי ששורשיה נמצאים בימין.
זוהי תזכורת לכך שהשאלה אינה ימין או שמאל אלא הנטייה האנושית להמשך לגורמים סמכותנים ומסוכנים.

06
אסף

מאמר יוצא מהכלל. נדיר. לא רק כי היא באה מהימין מרכז,כמו שאמרו פה, אלא כי היא חושפת שהשאלה היא עמוקה יותר מכל חלוקה פוליטית. נקמת המושפלים זה כוח אדיר, מי כמונו יודעים...

07
חיים נפתליס

מאמר מעניין ביותר אבל ארוך מדי. למי יש כח לקרוא כל כך הרבה. הקורא הממוצע הולך לאיבוד במלל הרב. מרוב עצים לא רואים את היער. בבקשה לקצר.

08
לברטוב

אחד המאמרים הטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון. מסביר הרבה, שופך אור על הרבה חושך שמתפשט בעולם מודל 2018. ואוסיף למגיב הקודם שיש נושאים שאי אפשר לסכם אותם בשורה מדף מסרים. המאמר כתוב ברמה הגבוהה ביותר, הרבה מעל מה שאנחנו מוצאים בעיתונות המוכה והמדולדלת שלנו. אבל העיקר: הנה מפה מסודרת של הסכנות והסיבות לסכנות שהדמוקרטיה אולי לא תצליח להתמודד איתן. ואולי, בכל זאת, כן.

11
דוד

מאמר מתיש וקלישאתי.
בית משפט לא יכול להגן על הדמוקרטיה, למעשה הוא מעולם לא הגן עליה ברגע האמת. במידה והעם יחליט לפנות לדרך לא דמוקרטית דבר לא יעזור. מה שהוא כן יכול לעשות, ובמדינת ישראל הוא עושה את זה בהצלחה, זה לגרום לאזרחים שיאבדו בו אמון ובנוסף לאובדן אמון במערכת הפוליטית שלא מצליחה למשול בין השאר בגלל המשקולות של בית המשפט העליון שהפך עצמו למחוקק על. משם הדרך לאובדן האמון בדמוקרטיה קצר

    12
    עמרי

    אז יוצא שאתה מסכים עם הכותבת: אתה בעד בתי המשפט, והיית רוצה שהם יגוננו על הדמוקרטיה, אבל שיעשו את זה בלי לחוקק, כלומר בלי לפסול חוקים שנוגדים את המוסר, את האמנות הבינלאומיות ואת זכויות האדם. הכותבת היתה שואלת אותך, כמוני, איך אתה חושב שצריכה להיראות מדינה כזאת. בטח לא כמו פולין או הונגריה המתוארות כאן, נכון?

      13
      אחד

      עמרי, אתה מדברר אותו בדרך די שפלה ודמגוגית. אל תוציא ממנו מילים שהוא לא התכוון לומר. מה שהוא רצה לומר , כתוב בתגובה. שאלות רטוריות כמו הזו שבסוף הן אמצעי נחות לדברר מישהו כך שכביכול יסכים איתך (בייחוד אם הוא לא טורח לענות). מעבר לזה , התגובה שלך מלאה בהנחות יסוד שגויות. לא כל חוק שלא מוצא בעיני בית המשפט או אפילו נוגד אמנות בין לאומיות הוא לא מוסרי, או פוגע בזכויות אדם. מעבר לכך , מי החליט שזהו תפקידו, או בסמכותו של בית המשפט לפסול חוקים? בתגובתך הנחת שזהו תפקידו של בית המשפט ,והנחת גם שאם בית המשפט לא יעשה זאת, ניראה כמו פולין או הונגריה, אך האם זה מוכרח להיות כך?

    דמוקרטיה בלי חוקה, היא קלישאה. וכן מערכת משפט בלי חוקה היא קלישאה.
    כזה דמוקרטיה זה לעומק דיקטטורה ותו לא. וכן מערכת משפט שכזו הוא מערכת דיקטטורית ותו לא.

    בארץ ישראל אין חוקה ולכן המשטר היא משטר דיקטטורית. וכן מערכת המשפט היא דיקטטורית. לא צריך הוכחה יותר גדולה מיזה שמעל 90% חייבים מפסידים במשפט והם בלי ייצוג משפטית. ופלא פלאים מעל 90% זוכים הם עם ייצוג משפטי.

    אם עד היום מערכת המשפט לפחות מלפה לחוץ התנהלו כאילו יש לנו חוקה. עכשיו גברת שקד ושאר הלאומניים העמיהארצות רוצים שליטה דיקטטורית מוחלטת. כלומר רוצים שמערכת המשפט תהיה כפופה לדיקטטור הפוליטי. ואל לנו לשכוח שהמפלגה הנאצית זכתה בשלטון על ידי דמוקרטיה. ובארץ ישראל אין מניע (כי אין חוקה) שתקום מפלגה שכזו במיוחד אחרי שגברת שקד תצליחי לקצץ את מערכת המשפט.