מכונת הלהיטים הגדולה

חברות התקליטים עוקבות בדריכות אחרי נתוני פופולריות ברשת כדי לחזות אילו שירים יהפכו ללהיטים. אין ספק שזה טוב לעסקים -- אבל כלל לא בטוח שזה טוב למוזיקה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 2000 הקים דוקטורנט מסטנפורד בשם אייברי וונג, יחד עם שני תלמידי מנהל עסקים, את הסטארט-אפ שאזאם (Shazam). הרעיון שלהם היה לפתח שירות שיוכל לזהות כל שיר תוך כמה שניות בעזרת טלפון נייד בלבד, גם בבר או בבית קפה צפופים. וונג, שלמד ניתוח שמע והיה אחראי לפיתוח התוכנה, חשש בתחילה שזו משימה בלתי אפשרית. לא הייתה קיימת שום טכנולוגיה שמבדילה בין מוזיקה לרעש רקע, וכדי לקטלג שירים תו אחר תו נדרש אישור של חברות התקליטים. אבל אז הוא השיג פריצת דרך: במקום לנסות לזהות שירים שלמים, הוא בנה אלגוריתם שמייצר טביעת אצבע אקוסטית ייחודית לכל שיר. הוא הבין שהטריק הוא להפוך את השיר לנתון.

שאזאם יצאה לשוק ב-2002 (בימים שלפני הטלפונים החכמים היו המשתמשים מחייגים מספר, מנגנים את השיר דרך הטלפונים שלהם, ומחכים שהאפליקציה תשלח להם הודעה עם שם השיר והאמן). מאז זכתה שאזאם ליותר מ-500 מיליון הורדות וזיהתה כ-30 מיליון שירים, מה שהופך אותה לאחת האפליקציות הפופולריות ביותר בעולם. היא גם עזרה להצית מהפכה בתעשיית המוזיקה. בעוד שרוב המשתמשים רואים בשאזאם כלי יעיל לזיהוי שירים לא מוכרים, למנהלי חברות התקליטים היא מציעה דבר בעל ערך גדול הרבה יותר: מערכת לזיהוי מוקדם של להיטים.

שאזאם בוחנת 20 מיליון חיפושים מדי יום; כך היא מגלה אילו שירים פופולריים ואיפה, ועושה זאת לפני כל אחד אחר. "לפעמים אנחנו רואים מתי שיר עומד לפרוץ חודשים לפני שרוב האנשים שמעו עליו", אמר ג'ייסון טייטוס, סמנכ"ל הטכנולוגיה לשעבר של שאזאם (כיום הוא מנהל בכיר בגוגל). בשנה שעברה הפיצה שאזאם מפה אינטראקטיבית של נתוני חיפוש המאפשרת למשתמשים להתמקד בערים שונות בעולם ולחפש את השירים הנפוצים ביותר בשאזאם בסאו פאולו, במומבאי או בניו יורק. המפה היא למעשה סייסמוגרף בזמן אמת של המוזיקה החדשה הפופולרית ביותר בעולם, והיא עוזרת לציידי הכישרונות לגלות אמנים לא חתומים כשהם רק מתחילים להכות גלים (לחברה יש צוות שמעדכן את ספריית המוזיקה הנרחבת שלה בשירים החדשים ביותר שמוקלטים – כולל שירים בהפקה עצמית – בכל רחבי העולם, ואמנים יכולים גם להגיש את המוזיקה שלהם לשאזאם).

החברה Find, אשר מזהה אמנים מבטיחים בעזרת נתונים מסוימים באינטרנט,   גילתה שמדדים מסוימים, כמו לייקים בפייסבוק, אינם אינדיקטורים אמינים להצלחתה של להקה, בניגוד לכניסתה לפלייליסט ברדיו 

"אנחנו יודעים איפה מתחילה הפופולריות של שיר, ואנחנו רואים כיצד היא מתפשטת", אמר לי טייטוס. קחו לדוגמה את הזמרת לוֹרְד, הסנסציה הגדולה והמפתיעה של 2013. המהנדסים של שאזאם יכולים להשיב את הזמן לאחור ולאתר את התפשטות המגפה הבינלאומית של הסינגל הראשון שלה, "Royals": הם צופים בחיפושי שאזאם מניו זילנד, ארץ הולדתה, דרך נאשוויל (מרכז מוזיקלי חשוב, גם לשירים שאינם שירי קאנטרי), ועד לחופי ארצות הברית, ומסמנים את היום הספציפי שבו השיר הגיע לשיא בקרוב ל-3,000 ערים אמריקאיות.

שאזאם הפכה לאפליקציה אהובה בקרב חברות תקליטים ברחבי ארצות הברית, ובפברואר הכריזה החברה שהיא תיכנס לעסקי ההקלטות בעצמה כמותג חדש שיפעל תחת "וורנר מיוזיק גרופ" ויתמקד באמנים שהתגלו דרך האפליקציה.
חיפושי שאזאם הם רק אחד מכמה סוגי נתונים חדשים שמנחים את תעשיית הפופ. מפיקי הופעות עוקבים אחרי האזנות בספוטיפיי (Spotify) כדי לנתב את סבבי ההופעות לערים עם מספר המעריצים הגדול ביותר, ויש אמנים שמחפשים דפוסים בפנדורה (Pandora) כדי להבין אילו שירים לנגן בכל תחנה בסבב. למעשה, כל החיפושים, הסטרימים, ההורדות והשיתופים שלנו משמשים כדי לענות על השאלה שתעשיית המוזיקה שואלת כבר מאה שנה: מה הדבר הבא שאנשים רוצים לשמוע?

על השאלה הזו ענו בעבר מנהלי חברות התקליטים בעזרת תחושות בטן. אבל הנתונים על העדפותינו שינו את מאזן הכוחות, וחוכמת הקהל החליפה את האינסטינקט. כתוצאה מזה, חברות התקליטים השתפרו משמעותית בפענוח הרצונות שלנו. זו נקודת האור היחידה שתעשיית המוזיקה מצאה במהפכה הדיגיטלית, שרק גוזלת עוד ועוד מרווחיה. לכן אין ספק שזה טוב לעסקים – אבל כלל לא בטוח שזה טוב למוזיקה.

פאץ' קאלברטסון, צייד כישרונות בחברת רפבליק רקורדס (Republic Records) ישב השנה במשרדו בניו יורק ופתח את מפת שאזאם באייפון שלו. רפבליק רקורדס מסתמכת יותר מכל חברת תקליטים אחרת על נתונים (מנהל בחברה מתחרה אף אמר ש"רפבליק" מציבה את הרף לשימוש בניתוח נתונים באיתור כישרונות ושיווק), וקאלברטסון בייחוד התגלה ככוכב בחברה. קאלברטסון רצה לבדוק מה קורה עם SoMo, זמר אר-אנ-בי מדניסון, טקסס, שהוא עזר להחתים בשנה שעברה. קאלברטסון התמקד בוויקטוריה, טקסס, עיר קטנה בין קורפוס כריסטי ליוסטון, שבה התחילה אחת מתחנות הרדיו להשמיע סינגל של  SoMo בשם "Ride". אף על פי ש-63,000 תושבי העיר לא מסוגלים להפוך שיר ללהיט לאומי בכוחות עצמם, קאלברטסון השתמש בוויקטוריה כמעין מדד ראשוני לקבוע אם השיר יתקבל היטב אצל המאזינים. Ride, הוא אמר לי, "הוא השיר המוביל של שאזאם בוויקטוריה".

תעשיית הפופ היא עסק סנטימנטלי, ואיתור הדבר הגדול הבא היה כרוך לעתים קרובות בביקור בבר צפוף כדי לראות מקרוב איך הקהל השיכור מגיב ללהקה צעירה. אבל כיום, כשהסיכוי שאמן צעיר יתפרסם בטוויטר גדול יותר מהסיכוי שיתפרסם במועדון בנאשוויל, קאלברטסון מרגיש שעדיף לשבת על כיסא מול המחשב מאשר בבר. כלים חדשים עשויים להפחית במהרה את חשיבות הצפייה בהופעות. Next Big Sound, חברה ניו יורקית לניתוח נתוני מוזיקה, סורקת את הרשת ומחפשת האזנות בספוטיפיי, אזכורים באינסטגרם וסימנים נוספים שיכולים לחזות את הפריצה הגדולה הבאה. היא מעבדת כחצי מיליון אמנים חדשים בעזרת האלגוריתם שלה ויוצרת רשימה של 100 הכוכבים שככל הנראה יפרצו בשנה הקרובה. "אם תחתים את 100 האמנים המובילים שלנו, 20 מהם יגיעו לרשימת "בילבורד 200", אמר לי ויקטור הו, מדען נתונים בחברה. שיעור הצלחה של 20 אחוז עלול להישמע לכם נמוך, אבל נסו להביט בעצמכם בעולם העצום של המוזיקה החדשה ולמצוא את הביונסה הבאה.

כדי לשכנע תחנת רדיו גדולה להשמיע שיר חדש, חברות התקליטים מחפשות ראיות לפוטנציאל של שיר בעזרת ניטור של נתוני רדיו, צפיות ביוטיוב, אינטראקציות בפייסבוק, סקרים וקבוצות מיקוד

בשנה שעברה חשפה החברה כלי חיפוש בשם Find, שתמורת דמי מנוי שנתיים של כמה מאות אלפי דולרים עוזר לציידי כישרונות לכרות נתוני מדיה חברתית ולזהות אמנים מבטיחים. לדוגמה, אם תרצו לחפש את הלהקות הלא מוכרות החמות ביותר בטוויטר, Find ינפק לכם רשימה תוך כמה שניות. החברה גילתה שמדדים מסוימים, כמו לייקים בפייסבוק, אינם מעידים בהכרח על סיכויי ההצלחה של להקה, בעוד שלאחרים יש כוח חיזוי מדהים. "לא מפתיע שחשיפה ברדיו היא הדבר החשוב ביותר", אומר הו. זו עדיין הדרך הטובה ביותר להכיר שיר חדש לקהל; ברגע שאנשים שומעים אותו כמה פעמים ברדיו הם מתחילים לאהוב אותו יותר. "אבל אנחנו גילינו שמספר הביקורים בעמוד הוויקיפדיה של הלהקה הוא המדד השני בחשיבותו". חיפושי ויקיפדיה הם מדד מוצלח מאותה סיבה שחיפושי שאזאם הם מדד מוצלח. אמנם בעזרת הרדיו אפשר לוודא שאנשים ישמעו את השיר, אומר קאלברטסון, אבל "שאזאם מראה לך שאנשים רצו לדעת עוד".

חברות תקליטים שמנסות להכניס שיר חדש לרדיו ניצבות בפני פרדוקס: איך אפשר להוכיח ששיר יהיה להיט עוד לפני שמישהו שמע אותו? שדרנים חושבים ששירים לא מוכרים מרחיקים את הקהל, שנוטה להירתע ממוזיקה חדשה. בעבר היו חברות תקליטים מפעילות לחץ על התחנות ואף משחדות אותן כדי שיקדמו את המוזיקה שלהן. שירים הפכו ללהיטים כי מנהלי חברות התקליטים החליטו שהם יהפכו ללהיטים.

אבל גם הרדיו מתחיל להסתמך יותר ויותר על נתונים, וכשחברות תקליטים פונות כיום עם הצעה לתחנת רדיו, גם מנהליה באים חמושים בגיליונות מידע. החיפוש אחר ראיות לפוטנציאל של שיר הוא מקיף וממצה: אי אפשר לנטר רק נתוני רדיו או צפיות ביוטיוב או אינטראקציות בפייסבוק, ואפילו לא להסתפק בסקרים ובקבוצות מיקוד; כדי לשכנע תחנת רדיו גדולה להשמיע שיר חדש, חברת התקליטים צריכה לתקוף בכל החזיתות האלה. "התפיסה שאומרת כי שדרנים משמיעים שירים שהם אוהבים היא מיושנת", אומרת ראדהא סובראמניאם, סמנכ"ל התובנות, המחקר וניתוח הנתונים בחברת iHeartMedia (לשעבר Clear Channel), שמחזיקה בבעלותה את המספר הגדול ביותר של תחנות רדיו בארצות הברית. החברה נעזרת בשירותים כמו שאזאם כדי להבין אילו שירים נעשים ויראליים. נילסן אודיו, חברת נתונים נוספת שאיתה היא משתפת פעולה, מציעה מזומנים או תווי קנייה לאלפי מאזינים שמוכנים ללבוש מכשיר נייד בשם Portable People Meter שמנטר את תחנות הרדיו שהם מאזינים להן. וכדי לדעת מתי שיר מסוים נמאס על המאזינים, iHeartMedia עורכת סקרים שבועיים בבסיס נתונים של 1.5 מיליון איש.

ייתכן שהשותפה המעניינת ביותר של iHeartMedia בחיפוש אחר כוכב הפופ הגדול הבא היא HitPredictor, חברה בת שלה מזה 12 שנה. חברה זו חזתה 48 מתוך 50 להיטי הרדיו הגדולים של השנה שעברה. לפני ששיר מגיע לאחד המצעדים הגדולים בכל ז'אנר שהוא, HitPredictor משמיעה חלקים מרכזיים שלו לבסיס המאזינים המקוון שלה ומדרגת את תגובותיהם. כל שיר שמקבל ציון גבוה מ-65 נחשב מועמד לפריצה, אם כי מעל הרף הזה המדורגים הגבוהים ביותר לאו דווקא יהיו המצליחים ביותר (להיט הפריצה של מייגן טריינור, All About That Bass, עבר בקושי עם דירוג של 68.97, ואז הפך ללהיט הגדול ביותר בארצות הברית). המטרה המרכזית של העיסוק הבלתי פוסק הזה במספרים ונתונים היא למנוע מהמאזינים להחליף תחנה. "אנחנו לא מנסים לסלק מהרדיו את הגורם האנושי, אלא להציג את הגורם האנושי ביותר – תגובת הקהל – באופן בולט מתמיד", אמר לי ג'יי פרנק, הבעלים והמנכ"ל של DigSin, חברת תקליטים דיגיטלית (שמוכרת מוזיקה רק דרך הורדות, ולא בדיסקים). "ייתכן שאלה ימיו הגדולים ביותר של הקהל בתולדות הרדיו".

מהפכה דומה מתרחשת גם במצעדי הלהיטים. קחו לדוגמה את מצעד "בילבורד הוט 100", שמדרג את השירים המובילים בארצות הברית מאז 1958. במשך עשרות שנים הסתמך בילבורד על בעלי חנויות התקליטים ותחנות הרדיו כדי לגלות מהם השירים הנרכשים והמושמעים ביותר. שני הצדדים שיקרו, לא אחת מכיוון שהחברות לחצו על המצעדים או שיחדו אותם כדי לקדם אלבומים מסוימים, או מכיוון שבעלי החנויות לא רצו לקדם אלבומים שאזלו מהמלאי. התעשייה כולה ניסתה לעודד תחלופה: החברות והחנויות רצו ששירים ייכנסו למצעדים וייצאו מהם במהירות כדי שהם יוכלו להמשיך למכור להיטים חדשים.

מצעד "הוט 100" חשוב מכיוון שהוא לא משקף רק את העדפות הקהל, אלא גם מעצב אותן. במחקר פורץ דרך מ-2006 בנושא השפעתם של דירוגי שירים הראו שלושה חוקרים מאוניברסיטת קולומביה שפופולריות היא נבואה המגשימה את עצמה. החוקרים שלחו משתתפים לאתרי מוזיקה שונים שבהם אפשר להאזין לעשרות שירים ולהוריד את האהובים עליהם. חלק מהאתרים הציגו דירוג של השירים בעלי מספר ההורדות הגדול ביותר; אחרים לא. המשתתפים שנחשפו לדירוגים נטו להאזין יותר לשירים הפופולריים ביותר בדירוג.

אם נותנים לאנשים יותר מדי כוח, הם יבקשו לשמוע אותם צלילים מוכרים כל הזמן, והדבר יוביל למוזיקה חזרתית, מועתקת ושחוקה עד לזרא

ואז שאלו את עצמם החוקרים מה יקרה אם הם יתערבו בדירוגים. בניסוי הבא הציגו חלק מהאתרים את מספרי ההורדות האמיתיים ואחרים הראו דירוגים מהופכים, שבהם השיר הכי פחות פופולרי היה במקום הראשון. הדירוגים המהופכים שינו הכול: לפתע נסקה הפופולריות של שירים שאף אחד לא התייחס אליהם לפני כן. עצם המחשבה (מוטעית ככל שתהיה) ששיר הוא פופולרי, עודדה את המשתתפים להוריד אותו. ב-1991 זנח בילבורד את שיטת האמון והחל להתבסס על נתונים המגיעים ישירות מן הקופות. "זה היה מהפכני", אומר סילביו פייטרולונגו, מנהל המצעדים של בילבורד. "סוף סוף יכולנו לראות אילו תקליטים באמת נמכרים".

בערך באותו זמן הם גם התחילו לנטר את ההשמעות ברדיו בעזרת נילסן. וכשזה קרה, ההיפ הופ והקאנטרי נסקו במצעדים והרוק החל אט אט לדעוך – תופעה שרמזה כי תעשיית המוזיקה, שנשלטת על-ידי כמה חבר'ה לבנים מחופי ארצות הברית, אולי לא הקדישה עד אז מספיק תשומת לב להעדפות המוזיקליות של מיעוטים עירוניים ולבנים מהדרום. שינוי מהותי נוסף התרחש באמצע העשור הקודם, כשבילבורד התחיל לעקוב אחר נתוני האזנה בסטרימינג והורדות של מוזיקה. שירים שלא נבחרו על-ידי חברת תקליטים, כמו My Humps של "בלאק אייד פיז" ב-2005, החלו להתעלות על השירים שמנהלי חברות התקליטים צפו את הצלחתם. שירים המכונים בתעשייה "Deep Cuts" – כלומר אלה שחברות התקליטים לא קידמו אך הקהל בכל זאת אהב – היו מתפספסים בעבר (אין ראיות המעידות כי Stairway to Heaven של לד זפלין, אחד משירי הרוק הידועים ביותר של כל הזמנים, הושמע אי פעם ברדיו בשנים שמיד אחרי הפצתו, והוא מעולם לא נכנס ל"הוט 100"). אך מכיוון שהתעשייה יכולה כעת לנטר האזנות, כל שיר שצובר אהדה יכול להפוך ללהיט.

כל מי שדיברתי איתו על ה"הוט 100" – מנהלי חברות תקליטים ותחנות רדיו, אנליסטים מהתעשייה ועיתונאים אחרים – הסכימו עם הערכתו של ג'יי פרנק, שאמר כי השפעתם של הצרכנים רבה יותר מאשר לפני עשרות שנים, כשטעמם עוצב על-ידי יצרני הלהיטים של חברות התקליטים. אבל הנה העניין: אם נותנים לאנשים יותר מדי כוח, הם יבקשו לשמוע אותם צלילים מוכרים כל הזמן, והדבר יוביל למוזיקה חזרתית, מועתקת ושחוקה עד לזרא. כיום, כשהדירוג של בילבורד מייצג בצורה נאמנה יותר את הרכישות וההאזנות של הקהל, שירים שורדים במצעד הרבה יותר זמן. עשרת השירים ששהו יותר מכול במצעד "הוט 100" שוחררו כולם אחרי 1991, כשבילבורד החל לאסוף נתונים מנקודות המכירה – ושבעה שוחררו אחרי ש"הוט 100" החל להתייחס גם למכירות דיגיטליות, ב-2005. "מסתבר שכל מה שאנחנו רוצים זה להקשיב לאותה מוזיקה שוב ושוב", אמר לי פייטרולונגו.

לא רק שאנחנו מאזינים לאותם להיטים בתדירות רבה יותר, אלא שהלהיטים עצמם נעשים דומים יותר ויותר זה לזה. ככל שהשתפרו חברות התקליטים במעקב אחר מכירות, הן נעשו נכונות מתמיד להשקיע בחקיינים

מכיוון שהשירים הפופולריים ביותר נשארים כעת במצעדים במשך חודשים, ערכו היחסי של להיט הרקיע שחקים. חוקרי מדיה מדווחים שהאחוזון העליון של הלהקות ואמני הסולו מרוויחים כעת 77 אחוז מכל ההכנסות משירים מוקלטים. ולמרות הנסיקה במכירות המוזיקה הדיגיטלית, עשרת השירים הנמכרים ביותר תופסים נתח שוק הגדול ב-82 אחוז מאשר לפני עשור. אמנם עלייתם של האמנים העצמאיים בעידן הדיגיטלי הרחיבה את המגוון המוזיקלי הקיים, אבל החבורה שבצמרת חזקה מתמיד. בה בעת, תחנות רדיו מביאות את החזרתיות לרמות חדשות. לפי חברה בת של iHeartMedia, עשרת השירים המצליחים ביותר של השנה שעברה הושמעו בתחנות הלהיטים כמעט פי שניים מאשר לפני עשור. "Blurred Lines" של רובין ת'יק, השיר המושמע ביותר של 2013, נוגן 70 אחוז יותר מאשר השיר הפופולרי ביותר של 2003, "When I'm "Gone של  3 Doors Down. אפילו השיר שדורג חמישי במצעד המושמעים ביותר של 2013, "Ho Hey" של ה-Lumineers, הושמע ברדיו 30 אחוז יותר מאשר כל שיר ששודר עשר שנים לפני כן.

ולא רק שאנחנו מאזינים לאותם להיטים בתדירות רבה יותר, אלא שהלהיטים עצמם נעשים דומים יותר ויותר זה לזה. ככל שחברות התקליטים השתפרו במעקב אחר מכירות, הן נעשו נכונות מתמיד להשקיע בחקיינים. אנשים מתעשיית המוזיקה אמרו לי שהם חוששים כי ההסתמכות על נתונים תוביל ל"התקבצות" של סגנונות וז'אנרים ולדמיון מוזיקלי מייאש בפופ. ב-2012 הפיצה מועצת המחקר הלאומית של ספרד דו"ח שהסב נחת רבה לצקצקני המוזיקה ברחבי העולם. מסתבר שמוזיקת הפופ נעשית סתמית, קולנית וצפויה מתמיד, שהיא ממחזרת אותם מהלכי אקורדים שוב ושוב. המחקר, שבחן 464,411 הקלטות מכל העולם בין 1955 ל-2010, גילה שהמוזיקה המושמעת ביותר במילניום החדש מתאפיינת ב"פחות מגוון בגובה הצליל" מאשר בעשור הקודם. החוקרים הסיקו שאת השירים הישנים היה אפשר להפוך ל"חדשניים ואופנתיים" רק על-ידי רענון התזמור והגברת "הקולניות הממוצעת".

הבעיה אינה רק כוכבי הפופ. המוחות שלנו בנויים להעדיף מלודיות מוכרות (דייוויד יורון, מוזיקולוגי מאוניברסיטת אוהיו סטייט, מעריך שלפחות ב-90 אחוז מהזמן שאנו מאזינים למוזיקה אנחנו מחפשים שירים שכבר שמענו). זאת מכיוון שקל לנו יותר לעבד שירים מוכרים, וככל שאנחנו נדרשים להשקיע מאמץ מועט יותר במחשבה על משהו – בין שזה שיר, ציור או רעיון – אנחנו אוהבים אותו יותר. בפסיכולוגיה, הרעיון הזה נקרא שטף העיבוד (fluency): כשפיסת מידע נצרכת בשטף היא מתיישבת בקלות עם דפוסי הציפייה שלנו וממלאת אותנו בסיפוק ובביטחון. "דברים מוכרים מנחמים אותנו, בייחוד כשאנחנו חשים חרדה", אמר לי נורברט שוורץ, פסיכולוג מאוניברסיטת סאות'רן קליפורניה שחוקר את הנושא. "כשאתה במצב רוח רע, אתה רוצה לפגוש חברים ותיקים. אתה רוצה לזלול אוכל מנחם. אני חושב שזה עובד ככה גם בצריכת מדיה. כשאתה לחוץ אתה לא רוצה לראות סרט חדש או להקשיב לשיר מאתגר. אתה רוצה משהו ישן וטוב".

יהיה זה פשטני מדי לומר שהמוזיקה דוהרת בכיוון אחד – לעבר פופ טיפשי, קולני וחזרתי יותר. עכשיו כשחברות התקליטים מבינות עד כמה ההיפ הופ והקאנטרי פופולריים, הן יצרו סאונד חדשני על-ידי שילובם בפופ המסורתי. אחד השירים הפופולריים ביותר של הקיץ, "Problem", משלב מלודיית סקסופון מסחררת, שירה פופית נוסח שנות התשעים, פזמון לחשני ובית אחד של ראפ נשי. זה היה מוזר לחלוטין, אבל במשך זמן מה השמיעו את השיר בכל מקום. גרטה שוּ, מרצה מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס שערכה מחקר בנושא שילובי ז'אנרים בהוליווד, אמרה לי כי אף על פי שמסוכן לערבב קטגוריות, יצורי הכלאיים האלה יכולים להפוך לסיפורי הצלחה כי הם פונים לקהלים רבים ונראים חדשניים ומוכרים בעת ובעונה אחת.

חובבי המוזיקה יוכלו להתנחם גם בעובדה שהנתונים לא השתלטו על תהליך כתיבת השירים. מפיקים ואמנים עוקבים אחרי טרנדים, אבל הם לא מקיפים את עצמם בגיליונות נתונים כמו מנהלי חברות התקליטים. יכול להיות שאחת הסיבות לכך שהמכונות עדיין לא פלשו לאולפני ההקלטות היא שהמאזינים מעדיפים מקצבים פגומים מעט. מחקר שנערך בהרווארד ב-2011 הראה שמוזיקה המבוצעת על-ידי מתופפים רובוטיים ומכונות אחרות נשמעת לנו לעתים קרובות מדויקת מדי. "יש משהו מושלם בחוסר השלמות של הנגינה האנושית", אומר הולגר הניג (Hennig), פיזיקאי מהרווארד שהוביל את המחקר. הניג גילה שכאשר מוזיקאים מנוסים מנגנים יחד, לא רק שהם טועים, אלא שהם גם משתמשים בווריאציות הקלות האלה כדי להפיח רוח חיים בביצוע.

האינטרנט יכול לקשר אותנו לכמות בלתי נתפסת של מוזיקה – חלקה חזרתית, אבל רובה ניסיונית ביותר ואף מבריקה. שירותי סטרימינג כמו ספוטיפיי ופנדורה מאפשרים לנו לטעום מספריות מוזיקה שלפני עשרות שנים לא היה אפשר להכניס גם לחנות התקליטים הגדולה בעולם. השירותים האלה הם לא רק נרחבים; הם גם נוחים לחיפוש וניתנים להתאמה אישית. "אחד הדברים שמשתמשי פנדורה לא בהכרח מבינים לגבי השירות שלנו הוא שלא מדובר באלגוריתם אחד בלבד", אמר לי אריק בישקי, המדען הראשי של החברה. "יש לנו עשרות על גבי עשרות של אלגוריתמים שמקשרים אנשים למוזיקה בדרכים שונות, למשל לפי ז'אנרים, פופולריות וחזרתיות. ויש לנו גם מטא-אלגוריתם שמכוון את כל האלגוריתמים שלנו, כמו מנצח על תזמורת סימפונית שמנגנת בשביל אדם אחד בלבד".
אבל בעוד שהמעריצים יכולים להתחפר עמוק יותר ויותר במחילת הארנב של האזוטריקה, Today's Top Hits (הלהיטים הגדולים של היום) היא עדיין רשימת ההשמעה המובילה בספוטיפיי, והתחנה הפופולרית ביותר של פנדורה היא Today's Hits. גם כשמציעים לנו יקום שלם של מוזיקה, רובנו מעדיפים להאזין לשירים שנדמה לנו שכולם מאזינים להם.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2014 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דרק תומפסון, Atlantic .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מכונת הלהיטים הגדולה