מלחמת השלווה

יכולתנו לעמוד במצבי חירום קשורה קשר הדוק למגע שלנו עם השאלות הגדולות של החיים, עם עקרונות החופש והיצירתיות, עם הדמוקרטיה והחירות לחשוב ולהתבטא
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט עסק בתנאים שמאפשרים התפתחות רגשית בריאה של הפרט. אך בדומה לפרויד, אבי הפסיכואנליזה, גם הוא לא התעלם משאלות חברתיות, ומהקשר שבין הדינמיקה בנפש היחיד, לבין הדינמיקה של קבוצות וציבורים.

ויניקוט, ששירת כקצין רפואה על משחתת בצי המלכותי האנגלי במלחמת העולם הראשונה, ניהל במשך עשרות שנים את מחלקת רפואת הילדים בבית חולים לונדוני, ופיתח בהדרגה את הזווית הרגשית בהבנת מצבם ותפקודם. תפישתו משלבת בין השפעות הדינמיקה הנפשית המולדת, לבין השפעות הסביבה והמציאות.

בימי הבליץ על לונדון, בעודו משמש יועץ לממשלה בתהליכי הרחקת הילדים מביתם במוקדי ההפצצות בעיר אל משפחות אומנה ומוסדות בפריפריה, ניטשה בעיר מלחמה נוספת, בתוך החברה הפסיכואנליטית הבריטית. פרויד הישיש והחולה, שנמלט מציפורני הנאצים בווינה ללונדון, נפטר זה עתה, ומותו הצית מאבק ירושה בין שתי קבוצות יריבות. עם הגירתם של פסיכואנליטיקאים רבים מאירופה ללונדון הפכה העיר לזירת הפסיכואנליזה העולמית, בעוד הנאצים משתקים את הפעילות הפסיכואנליטית במרכז אירופה, והמכון הפסיכואנליטי בברלין עובר נאציפיקציה ומנסח ״פסיכולוגיה ארית״ חדישה בניצוח של מתיאס גרינג, דודנו של פילדמרשל הרמן גרינג. בינתיים, בלונדון המותקפת, נלחמו עד חורמה פסיכואנליטיקאים אלו באלו על הזכות לפרש את פרויד ולזכות, בהתאם לכך, במשרות ובכוח ארגוני בתוך החברה הפסיכואנליטית הבריטית.

ויניקוט קם ממושבו וציין בנימוס: "אם יורשה לי לציין, ברגעים אלה מתרחשת הפצצה אווירית"

באחד הערבים, בעוד מפציצי הלופטוואפה רועמים ממעל ואזעקות מתריעות על הסכנה, התקיים בועדה המדעית של החברה ויכוח סוער בסוגית הפרשנות הנכונה לדינמיקה הנפשית המולדת. ויניקוט, שניסיונו המקצועי והאישי לימדו לא להתכחש לחשיבותה העצומה של המציאות החיצונית, קם ממושבו וציין בנימוס: ״I should like to point out that there is an air raid going on״ [אם יורשה לי לציין, ברגעים אלה מתרחשת הפצצה אווירית]. מרגרט ליטל, לימים מטופלת ותלמידה מפורסמת שלו, העידה שאיש לא הגיב לדברים: לאחר שתיקה קצרה שב הוויכוח להתלהט כאילו לא נאמרו וכאילו לא רעמו סביב פצצות ולא ייללו אזעקות (פכלר, ב-״איך לשרוד כפסיכותרפיסטית״).

בליץ, לונדון, סנט פול, קתדרלה

הבליץ על לונדון: מבעד לאש ולעשן, קתדרלת סנט פול שורדת עוד גל של הפצצות, 1940. תצלום: ג'ארד אנוש

ויניקוט התנסה במצבי חירום שיצרו שתי מלחמות עולם, ושימש בהם בתפקיד ביצועי. בין שתי המלחמות הללו פרסם המשפטן הגרמני קרל שמיט את ספרו ״תיאולוגיה פוליטית״, שעסק במצב החירום. ספרו נפתח במשפט, המצוטט ב״היסטוריות חדשות של הנאציזם״, ספרו של בועז נוימן,  ״ריבוני הוא מי שמכריז על מצב החירום״. שמיט, משפטן שמרן, ביטא בספר מ -1922 דאגה וסלידה ממערכת האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות הוויימארית, שלדעתו מנעה הכרעה והובילה לחוסר משילות ולשלל תחלואים פוליטיים.

לדידו של שמיט, חשיבות החוק נופלת מחשיבותה של הריבונות, שכן החוק מעקר את הריבון ממה שמגדיר אותו, כלומר, מהיכולת לקבל החלטה טהורה שאינה תלויה בדבר

לפי נוימן, שמיט סבר שעל הריבון לעמוד מחוץ לסדר המשפטי הרגיל ביכולתו להכריע על השעיית החוקה במצבי חירום. לדידו של שמיט, חשיבות החוק נופלת מחשיבותה של הריבונות, שכן החוק מעקר את הריבון ממה שמגדיר אותו, כלומר, מהיכולת לקבל החלטה טהורה שאינה תלויה בדבר. עליו להיות מעל החוק, כדברי הפילוסוף תומס הובס שקבע כי ״הסמכות, לא האמת, היא העושה את החוק״. במצב החירום מוכיחה הסמכות המכריעה שאינה צריכה להיות צודקת, ואינה חייבת לפעול בתוך ומתוך החוק כדי לעשות משפט.

שמיט סבר כי במצב החירום מתמצית מהות הריבונות, שכן בתוכו יכול הריבון להכריע מבלי להיות תלוי בדבר. מצב חירום אמיתי מתרחש בתנאי קיצון, שהחוק נטול מילים לתארם ״ומערכת המשפט ניצבת למולם מוכת אלם״. במצב כזה מושעים הנורמה והחוק, שאין ביכולתם להכילו.

קריסתם המתמשכת של סדרים בין מלחמות העולם הובילה את שמיט למסקנה שרק ריבון החופשי לבצע ״הכרעה טהורה, לא מדובררת, לא מדוינֵת ולא מצטדקת״ יוכל להשתלט על הכאוס. למזלו הטוב, עד מהרה נמצא מנהיג כזה, ושמיט עצמו, שהצטרף למפלגה הנאצית עם עלותה לשלטון, היה למשפטן מוביל ברייך השלישי.

מוסוליני, מגלם "רצון העם", הריבון, מעניק מדליות למשפחות "גיבורי האימפריה האיטלקית באפריקה המזרחית" (1936)

גם ויניקוט, להבדיל, התייחס לסוגיית מצב החירום, מבעד למשקפיים מקצועיים של רופא ופסיכואנליטיקאי. תגובתו בוויכוח הסוער על הפרשנות הפסיכואנליטית הנכונה להתפתחות הנפשית המולדת, מעידה על כך שחרף הכבוד שרחש לסוגיה, הוא לא התעלם מהמצב האקוטי במציאות. לימים העיד כי כשטיפל בילדים המפונים במלחמה למד לדעת שפרשנות פסיכואנליטית נופלת לא אחת בחשיבותה מטיפול פיזי ממשי וממה שהוא מסמל. ״בתחילה נתתי פירושים כבירים שהתבססו על תובנה עמוקה... אך למדתי במהירות שהתרפיה נעשית על ידי הקירות והגג... על ידי הטבח...״ (המבואה בתרגום אסנת אראל, מתוך ״עצמי אמיתי, עצמי כוזב״).

ויניקוט סבר שהפסיכואנליזה, שעוסקת במשמעותם הסובייקטיבית של חיי הפרט, צריכה לעסוק גם בשאלות אקזיסטנציאליסטיות. זאת להבדיל מבעלי מקצוע, שהתנהגותם עומדת בסתירה למקצועם, כמו ״שופט העוסק באישור צוואות אשר הולך לעולמו בלי לכתוב צוואה, פילוסוף שאינו יודע את התאריך והיום בשבוע, או פיסיקאי וראש קולג׳ הצועד כשרגלו האחת במדרכה והשנייה בתעלת הביוב לצד הכביש״ (בתוך ״הכל מתחיל בבית״).

הוא קבע שעל פסיכואנליטיקאים מוטלת המשימה ״להתמודד עם השאלה: מה משמעות החיים עצמם״. בכתביו שעסקו במציאות החברתית והפוליטית סִייג שאמנם הוא אינו היסטוריון או סוציולוג אך ״ישנה תועלת בכך שאנשי מקצוע יחרגו מגבולות מקצועם מדי פעם בפעם״. אני מוצאת את כתיבתו על מצבי חירום ודמוקרטיה מעניינת ורלוונטית.

היות ואנו איננו נושאים באחריות כבדה כאחריותו של מר צ׳רצ׳יל אנו יכולים האזרחים לתהות על אודות מטרות המלחמה ברמה עמוקה יותר, כיוון שרק אם נוכל להראות שאנו מכוונים לדרגה גבוהה יותר של ההתפתחות הרגשית מאשר אויבינו, נצליח במלחמה

ב-1940 הוא כתב את המאמר ״דיון במטרות המלחמה״ שנפתח כך: ״לשמחתם של רבים, לא גילה ראש הממשלה נכונות לדון במטרות המלחמה: אנו נלחמים כדי להתקיים״. עת לפעול ועת לשאול, וכעת צריך ״להשיג כוח כנגד הפחד מפני תוהו ובוהו ומפני אובדן שליטה״. מנגד, הוסיף כי ״היות ואנו איננו נושאים באחריות כבדה כאחריותו של מר צ׳רצ׳יל״ יכולים האזרחים לתהות על אודות מטרות המלחמה ברמה עמוקה יותר, כיוון ש״רק אם נוכל להראות שאנו מכוונים לדרגה גבוהה יותר של ההתפתחות הרגשית מאשר אויבינו, נצליח במלחמה״ [תרגום עברי: מרים קראוס]. בעיניו כרוך הדבר בדיון במושג החופש, המדינתי והפרטי.

במקרה של ניצחון במלחמה נהיה חופשים, כתב, ברם ״אנו מנסים לא רק להיות חופשים אלא גם להרגיש חופשים. להיות נכונים להילחם, בלי להיות אוהבי מלחמה. להמשיך גם כלוחמים פוטנציאלים – וגם לגלות עניין באומנויות השלום. אם זוהי אכן טענתנו, עלינו להיות מוכנים להגן עליה, ולהבין מהו הפירוש המדויק של המילים האלה... כשהמילים דמוקרטיה וחופש עולות בדיון, חשוב לנסות להבין מהי משמעותם המדויקת״.

את החופש, כך גרס, יש לבחון לאור המושגים המרכזיים בעיניו: בריאות ויצירתיות. לדבריו, היצירתיות, שיכולה להתקיים רק במצב של חופש, ״היא הגורמת לאדם, יותר מכל דבר אחר, להרגיש שהחיים ראויים לחיותם״. לדבריו, ״ניגודה של היצירתיות הוא יחס כנוע למציאות החיצונית, יחס שבו העולם ופרטיו אמנם נתפשים, אבל רק כדבר שיש להיות מותאם אליו, ולהסתגל אליו״ (ב-״יצירתיות ומקורותיה״). במצב זה נחנקים הרוח והתקווה.

לגבי מושג הבריאות הנפשית כתב ויניקוט במאמר ״חומות ברלין״, כי ״במצב של בריאות נפשית קיימת גמישות בארגון מנגנוני ההגנה, ואילו במצב של חולי, המנגנונים נוקשים יחסית. במצב של בריאות נפשית מתגלה, לדוגמה, חוש הומור, המתבטא ביכולת לשחק ומעניק מרחב מחיה... נוקשותם של מנגנוני ההגנה היא הסיבה לתלונות על היעדר חופש [פנימי]״. במצב של התפתחות רגשית טובה מושג ״עצמי המסוגל להכיל קונפליקטים שונים... שמקורם בתוך העצמי ומחוצה לו״. מצבים חיצוניים של חירום וסכנה מייצרים מצוקה אך מנגד, עשויים למסך ולשכך סבל שנובע מתוך הנפש: ״קונפליקט חיצוני יכול להפיג את הקונפליקט הפנימי״.

אנו אוהבים את רעיון החופש ומעריצים את אלה המרגישים חופשים, ועם זאת, אנו מפחדים מפניו

מושג החופש הוא מורכב: ״אנו אוהבים את רעיון החופש ומעריצים את אלה המרגישים חופשים, ועם זאת, אנו מפחדים מפניו״. החופש דורש מהפרט לקחת אחריות על עצמו, וזה עלול להרתיע: ויניקוט מזכיר את ״הבדיחה על בית ספר מודרני שבו שואל תלמיד את מורתו: גם היום נהיה חייבים לעשות מה שאנחנו רוצים?״ [הדגש במקור]. מכיוון שהחופש עלול לעייף ולאיים, ״גם אוהבי החופש ירגישו לפעמים בכוח הפיתוי של רעיון השעבוד והשליטה״.

חומת ברלין

חומת ברלין, סכנה והסתכנות. תצלום: Eye DJ

אם רק יאמרו לפרט מה עליו לעשות, ולא יידרש ממנו אלא להעריץ את זה שנטל על עצמו את הפיקוד,  והוא יזכה לשלווה רבה

״אדם חופשי״, מסביר ויניקוט, ״נשאר ללא מפלט מפני מחשבות רדיפה העלולות להטרידו. אין אדם בעולם שיוכל להעניק לו או לשלול ממנו את הרשות לעשות ככל שליבו חפץ, ובמילים אחרות, להצילו מן הרודנות של מצפון מחמיר. אין פלא שאנשים חוששים לא רק מהחופש, אלא מעצם רעיון החופש, ומהענקת חופש לזולתם. אם רק יאמרו לפרט מה עליו לעשות, ולא יידרש ממנו אלא להעריץ את זה שנטל על עצמו את הפיקוד, יזכה לשלווה רבה״, אולי בדומה לשלווה שבה זכה המשפטן שמיט.

בגלל שהחופש גם מכביד, ששים רבים לוותר עליו כשמצב חרום מאפשר זאת. ״כיום אנו מניחים למר צ׳רצ׳יל ולכמה שרים בממשלתו לומר לנו מה לעשות בדרך מעוררת גיחוך, שאפשר להסבירה אך ורק בהנחה שכולנו עייפנו לגמרי מן החירות, ומשתוקקים לתקופה של שיעבוד״, כותב ויניקוט. ״את השקט מהרעש הפנימי אפשר לקנות בזול, במחיר תליית האחריות במנהיג שדמותו עברה אידאליזציה, אבל התוצאה תהיה התרוששות של האישיות״.

בכך מהדהד ויניקוט את מחשבתו של פרויד, שכתב רבות על משאלתו של ״האני״ להיפטר מהישות הפנימית המחמירה של ״אידאל-האני״ (או ״האני העליון״), המכילה בתוכה את כל המגבלות המשתקות שמחויב האני לשאת: הביקורת העצמית, המצפון, הצנזורה על החלומות ועוד. האיזון בין הערכאות הנפשיות, כותב פרויד, הוא שברירי ונתון למתח תמידי בין תביעות החלק היצרי, לבין תכתיבי החלק האידאלי-מצפוני והאגו אשר מנווט בינהם, וגם בין העולם הפנימי לבין הדרישות במציאות החיצונית. הקונפליקט התמידי בין הרשויות הפנימיות מעורר חרדה, ושמירת האיזון הפנימי מעייפת.

פרויד מעלה את האפשרות שהפרט עשוי להשיג שקט פנימי דרך הצטרפות להמון וציות למנהיג. לפיו האדם, אותה ״חיה פוליטית״ (כפי שכינה אותו אריסטו), מכיל בזיכרונו הקולקטיבי את פרוטוטיפ ״השבט הקדום״ הנשלט על ידי עריץ נטול מגבלות ומעצורים. ב״שבט הקמאי״ לא התקיימו כלל רצון וכוונה פרטיים: רצונו של היחיד היה חלש מכדי להגיע לכלל ביטוי בפעולה, והצליח להתבטא רק אם התחזק, עבר בין ההמונים ונהיה לרצון קולקטיבי כללי. לכן, האינדיווידואליות היא התפתחות היסטורית מאוחרת.

בתקופה המודרנית מושגת תוצאה דומה של ביטול חופש הרצון האישי כשפרט מצטרף להמון המכפיף עצמו אינסטינקטיבית לסמכות השליט

בתקופה המודרנית – כפי שציין פרויד ב״פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני״ – מושגת תוצאה דומה של ביטול חופש הרצון האישי כשפרט מצטרף להמון המכפיף עצמו אינסטינקטיבית לסמכות השליט. בדומה לתנאי השבט הקדום, בהמון המודרני נעלמת אישיותו המודעת של הפרט, שרגשותיו ומחשבותיו מתועלים ונשלטים מבחוץ, כך שהוא משתחרר למעשה ממרותה העריצה של הרשות המצפונית הפנימית.

צפון קוריאה, מנהיג, פסל, חיילת

כולם חופשיים להעריץ את המנהיג ולחסות תחת דמותו. תצלום: רומן הארק

פרויד מנסה לתאר את אבטיפוס המנהיג הנערץ, אותו יחיד בעל כוח עליון השולט בקבוצת השווים. כך הוא כותב בספרו ״משה האיש והדת המונותיאיסטית״: ״אנו יודעים שיש בהמוני האדם צורך עז בסמכות שאפשר להעריצה ולהיכנע לה... אנו מחפשים בה את תכונות ״האיש הגדול״: חוזק הרצון, עוצמת המעשים, עצמאות וחוסר תלות, ושאננות אלוהית שעלולה להתעצם עד כדי חוסר התחשבות״. ההמון מכור לסמכות וצמא לכניעה, כתב פרויד. המנהיג הנערץ כמו מהפנט את הפרט בהמון מכוח מבטו, מסיר את תשומת לב היחיד משאר גירויי העולם, ואגב כך משתיק ומרגיע ביעילות אמביוולנטיות, קונפליקטים, מתחים, קקופוניה ואנדרלמוסיה שבתוך נפשו הפרטית.

תקופת המלחמה מבטיחה לנו לא רק הפוגה זמנית מן המתח הכרוך בחופש, אלא גם נותנת הזדמנות פז לרודנים לעשות כאוות נפשם. הרודנים מצויים בכל מקום, ולעיתים הם מחוללים נפלאות שלא ניתן להשיג בהליכים פרלמנטריים - האם יגיעו אנשים אלה למלוא סיפוקם בתום מצב החירום, ויהיו נכונים לזוז הצידה ולהרשות לעידן הדמוקרטי החדש להיוולד?

ויניקוט חושש מתופעה של מנהיג נערץ העלול להתאהב בתפקידו. ״תקופת המלחמה מבטיחה לנו לא רק הפוגה זמנית מן המתח הכרוך בחופש, אלא גם נותנת הזדמנות פז לרודנים לעשות כאוות נפשם. הרודנים מצויים בכל מקום, ולעיתים הם מחוללים נפלאות שלא ניתן להשיג בהליכים פרלמנטריים. לאחר שהוסכם על המטרה, הביצוע הוא רק עניין של יעילות. האם יגיעו אנשים אלה למלוא סיפוקם בתום מצב החירום, ויהיו נכונים לזוז הצידה ולהרשות לעידן הדמוקרטי החדש להיוולד?״ תוהה ויניקוט ומוסיף ״אנו מקווים שלאחר שיובטח הניצחון יהיה בכלל מי שיוכל להרגיש חופשי, ולסבול את החופש של זולתו״.

הוא מצביע על תופעה של שליטים שכמו התמזגו עם תפקידם, ומסרבים לפנותו בתום כהונתם. ״בשנים האחרונות נוצר איום כבד על הדמוקרטיה, שמקורו בנטייתם של הפוליטיקאים להתפטר רק בהגיעם לגיל מתקדם או למות בזמן שהם נושאים בתפקיד, ולא לפנות את מקומם בעקבות מפלה בבית הנבחרים״, כתב בשנת 1940. ״אם אכן ננצח במלחמה״, הוסיף, ״בראש ובראשונה עלינו להחיות את החופש שלנו, את אורח החיים הדמוקרטי, לרבות המנגנונים הדרושים לסילוקם של פוליטיקאים״.

״מכיוון שטבע האדם הוא כמות שהוא״, כתב ויניקוט, ״במוקדם או במאוחר מופיעה הסיבה להחלפתם של המנהיגים, אפילו הם מנהיגים אהובים ביותר, שרכשו את אמון הציבור. הסיבה העיקרית לסילוקו של מדינאי היא סובייקטיבית, ונובעת מן הרגשות הלא מודעים, ועל כן אם הם נדבקים לכיסא ואינם מפנים את מקומם, מתרחשת שורה ארוכה של אירועים הסובבת סביב ציר השנאה שלא באה לידי ביטוי וציר התוקפנות שלא באה על סיפוקה״.

ויניקוט ראה בבית המלוכה הבריטי אמצעי המבטיח את יציבות השלטון חרף המתקפות הבלתי נמנעות של האזרחים על נציגיהם: החופש תלוי גם ביכולת להדיח מנהיגים וגם ביכולת המשטר לשרוד ביציבות וביטחון, מבלי לנקום באזרחיו. ״יכולה להתקיים שניוּת״, הוא כתב במאמרו ״מקומה של המלוכה״: ״משטר פוליטי המבוסס על ממשלה שאפשר לסלקה מפעם בפעם, ומלוכה שאי אפשר להרסה: ׳המלך מת, יחי המלך׳״ (ב-״מקומה של המלוכה״).

אם דמוקרטיה היא בגרות, ובגרות היא בריאות, ובריאות רצויה לכל הדעות, אזי ברצוננו לבדוק אם אפשר לעשות דבר מה לטיפוחה

כדי לקיים דמוקרטיה, כתב ויניקוט במאמרו ״מחשבות על משמעות המילה דמוקרטיה״, נדרשת חברה בוגרת ובריאה. ״אם דמוקרטיה היא בגרות, ובגרות היא בריאות, ובריאות רצויה לכל הדעות, אזי ברצוננו לבדוק אם אפשר לעשות דבר מה לטיפוחה״(ב-״מחשבות על משמעות המילה דמוקרטיה״). בהיותו מודע לקיומה של שונות סוציולוגית תוהה ויניקוט ״מהו שיעור היחידים הבוגרים מבחינה נפשית הדרוש לטיפוח נטייה דמוקרטית אינהרנטית, כלומר, כזו הטבועה במהותה של החברה״.

מרטין לותר קינג, אנדרטה

עניין של הסכמה, מודעות ורצון משותף: "אומה שממשיכה, שנה אחר שנה, להוציא יותר כסף על תקציב ההגנה מאשר על קידום חברתי, קרבה והולכת למוות רוחני": דמוקרטיה לפי מרטין לותר קינג. תצלום: InSapphoWeTrust

לדעתו, הבשלה נפשית מיטבית מתפתחת ב״משפחה הטובה דיה״: ״בית יציב מאפשר לילדים לגלות זה את זה ולגלות את עצמם, ואף להתחיל להתכונן לחברוּת בחברה, במשמעות הרחבה יותר״. מתוך ניסיונו המתמשך כרופא הוא מסיק ״שבקהילה שבה אני עובד המשפחה הטובה מן השורה שכיחה, ולמעשה, רוב המשפחות הן כאלה״. לדבריו, יש להציע למשפחות אלו תמיכה רפואית ופסיכולוגית לפי מיטב הישגי המדע, אך ״הפעילות העיקרית לטיפוח הנטייה הדמוקרטית שלילית באופיה״: הימנעות מהתערבות (גסה) בחייה של המשפחה, כדי שלא להסיר ממנה את האחריות.

ויניקוט, שתיאר את חששו של הפרט מפני החופש, ואת נטייתם של אנשים להכפיף עצמם לשליט נערץ במצבי חרום, הצביע במקביל גם על הסכנה שטמונה בְחופש הנתפש כמובן מאליו. כשעסק במאמרו ״חופש״ ב״סכנה לחופש שמוליד החופש״, הוא תיאר אנשים ששאננותם הנינוחה פגיעה להשפעת רצונם העז של אלו המעוניינים להשתלט. במצב שקט ונינוח אנשים ״קלים להשפעה, ונוטים אחר אנשים בעלי מחשבה מגמתית, אנשים שמאמינים במשהו שראוי להפיצו, ולתבוע מאחרים לקבל את הבשורה״ .

מנגד, בריות נינוחות השקועות בענייניהן, דוגמת אותן ״משפחות טובות דיין״ שחיות את חייהן בשקט ושלווה יחסיים, מפתות את בעלי הרצון החזק לנצל זאת להשגת יעדים ואינטרסים משל עצמם. ״הכביש החדש נסלל דווקא בלבו של אזור כפרי מבודד ואפוף שלווה. השלווה אינה יודעת ללחום את מלחמתה: החופש מאוים ועמו כל התופעות הטבעיות, פשוט משום שאין בהן דחף תעמולתי, והן נכנעות לאיום ואין עוד שהות להצילן. נוכל אולי לסייע במעט אם יצביעו בפני האנשים החופשיים על ערכם״ (ב-"חופש").

פרטים שכמהים למנהיג חזק כמו גם אלו השקועים בחייהם הפרטיים אינם ערים לעומק המניפולציה, כי בינתיים נשמר החופש השטחי שמעל לפני המים

הרודנות ״מאופיינת בשלביה הראשונים בטיפוח קדחתני של החזית הדמוקרטית, במשמעות השקרית של המונח״, הוא כותב. פרטים שכמהים למנהיג חזק כמו גם אלו השקועים בחייהם הפרטיים אינם ערים לעומק המניפולציה, כי בינתיים נשמר החופש השטחי שמעל לפני המים.

במצב הזה עלול השליט להיעשות ״לרודן שאינו מוטרד מספקות, ונותר לו רק הצורך הכפייתי לקיים את שלטונו״. מנהיג כזה רואה בשלטונו את ״שלטון הטוב על הרע, כשהגדרתם של טוב ורע מסורה בידיו בלבד ואינה נושא לדיון בקרב היחידים המרכיבים את הקבוצה, ולכן, גם אינה צריכה לעמוד במבחן המשמעות״. עם זאת, לדברי ויניקוט ״דיקטטורות עשויות בסופו של דבר להתמוטט, משום שהמשמעות הקבועה של הטוב והרע מתחילה לשעמם, ואנשים מוכנים אפילו לסכן את חייהם למען הספונטניות והמקוריות״ (ב-"חומות ברלין").

במצב של רודנות, הסביבה החיצונית עלולה להפוך את היצירתיות של הפרט לחסרת תועלת, ואף להרסה באמצעות יצירת מצב של היעדר תקווה. לדברי ויניקוט, אנשים החיים באופן יצירתי מרגישים שחייהם שווים וראויים, ואילו אנשים שאינם יכולים לחיות באופן יצירתי מטילים ספק בערכם של החיים. ״כניעות נושאת עמה הרגשה של חוסר תועלת לאדם, והיא קשורה לרעיון שדבר אינו חשוב ושהחיים אינם ראויים לחיותם״. כאשר שומעים על אנשים הנתונים לשתלטנות בביתם, או חיים את חייהם במחנות ריכוז או נרדפים בידי משטר, נוכחים לדעת שרק מעטים מהקורבנות נשארו יצירתיים, כתב, בעוד השאר ״נואשו מהתקווה עד שאין הם סובלים עוד, אך איבדו את המאפיין העושה אותם אנושיים, וכך אין הם רואים עוד את העולם ראייה יצירתית״.

ילדה, איפור, תאטרון

לקראת חיים מלאים, טובים ויצירתיים. תצלום: ינקו פרליץ.

גם ברמה החברתית מדינתית נדרש טיפוח מתמיד של הנטייה האינהרנטית ליצירת המנגנון הדמוקרטי, לחידושו ולקיומו

חלק הארי של כתיבתו המורכבת והעשירה הוקדש להתפתחות הנפשית המאפשרת חיים מלאים, חופשיים ויצירתיים, ולעבודה ההורית והטיפולית החשובה שתומכת בה ומאפשרת אותה. בניגוד לעמיתיו, שהתווכחו עד חורמה על טיבה של ההתפתחות התוך-נפשית המולדת, ויניקוט הדגיש את תרומתה הקריטית של הסביבה להתפתחות הרגשית. לכן, אולי אין זה פלא שהקדיש בכתיבתו ובהרצאותיו תשומת לב גם לסוגיות סביבתיות וחברתיות, וליחסי הגומלין שבינן לבין הפסיכולוגיה של הפרט.

דומה שמכתביו אלו עולה האמירה שיש להילחם בנחישות על החיים במצבי חרום, אך האפשרות לעמוד בכך עומדת בזיקה ליכולת ולנכונות לעמוד במגע עם שאלת משמעות החיים, האישית והחברתית כאחת, אותה קשר ויניקוט למושגי החופש והיצירתיות. הוא מדגיש שהחופש מהווה הישג התפתחותי שמורכב להשיגו וקל לאבדו. לעולם אין לנוח על זרי הדפנה בכל הנוגע אליו, במישור האישי והחברתי כאחד: גם כשהיחיד הגיע לבשלות רגשית עמוקה ומסוגל להכיל בתוכו קונפליקטים ומורכבויות, ״אין פירוש הדבר שהגיע למנוחה ולנחלה״ ושומה עליו לחתור להמשיך ולהתפתח, כך כתב. במקביל, גם ברמה החברתית מדינתית נדרש טיפוח מתמיד ״של הנטייה האינהרנטית ליצירת המנגנון הדמוקרטי, לחידושו ולקיומו״.

״כשאנשים טועמים לראשונה את טעמו של החופש הם חווים שיתוק וחוששים מפני מה שיעשו בו. לאחר מכן הם מתרגלים אליו, כלומר, מוותרים עליו במידה זו או אחרת״. כתב ויניקוט. ״מכיוון שצריך לכפות את החופש על מי שמסוגל לקבלו על עצמו, דרוש אדם בעל סגולות של חוזה, שידע להעריך את החופש ולהראות לבני האדם שכדאי להילחם ואף למות למענו״. במאמריו החברתיים-מדינתיים הוא מזכיר יותר מפעם את אמירתו של הכלכלן ג׳ון מיינרד קיינס ״לעמוד תמיד על המשמר, זהו מחיר החופש״. זהו מחירם של ״החופש ושל הרגשת החופש״, מוסיף ויניקוט. ולאזהרות שבעל סגולות כוויניקוט מוצא לנכון לצטט אני, לפחות, משתדלת להיות קשובה.

תמונה ראשית: חלומות של ים פתוח. תצלום: ג'ני מייליהוב, אימג'בנק / גטי ישראל

מקורותאדמונדסון, מ. (2007). מותו של זיגמונד פרויד, פרויד מול היטלר: מורשתו המוסרית והפוליטית. הוצאת כתר ספרים, 2009.אראל, א. (2009). סוד קסמו. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עם עובד, 2009.ויניקוט, ד.ו. (1940). דיון במטרות המלחמה. בתוך הכל מתחיל בבית, הוצאת דביר, 1995.ויניקוט, ד.ו. (1950). מחשבות על משמעות המלה ״דמוקרטיה״. בתוך הכל מתחיל בבית, הוצאת דביר, 1995.ויניקוט, ד.ו. (1969). חומות ברלין. בתוך הכל מתחיל בבית, הוצאת דביר, 1995.ויניקוט, ד.ו. (1969). חופש. בתוך הכל מתחיל בבית, הוצאת דביר, 1995.ויניקוט, ד.ו. (1970). מקומה של המלוכה. בתוך הכל מתחיל בבית, הוצאת דביר, 1995.ויניקוט, ד.ו. (1971). יצירתיות ומקורותיה. בתוך משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, 1995.נוימן, ב. (2018). מצב חירום (תמידי) והמחנה. בתוך היסטוריות חדשות של הנאציזם, ספריית ״האוניברסיטה המשודרת״, משרד הביטחון – ההוצאה לאור.פכלר, ע. (2018). שתי תרנגולות רבות על ביצה – דיוני המחלוקת בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. בתוך איך לשרוד כפסיכותרפיסטית, הוצאת פגישות, כרמל.פרויד, ז. (1921). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. הוצאת רסלינג, 2009.פרויד, ז. (1939). משה האיש והדת המונותיאיסטית, שלוש מסות. הוצאת רסלינג, 2009.קולקה, ר. (1995). המשכיות מהפכנית בפסיכואנליזה. בתוך משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, 1995.שמיט, ק. (1922). תיאולוגיה פוליטית. הוצאת רסלינג, 2005.

 

 

 

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מלחמת השלווה

01
פולפילון

כל בניי האדם שטופי מוח חסרי מודעות המנוהלים על ידיי השילטון (האגו) היוצר מודעות חברתית המחונכת דרך מה שרוצים שתדעו ,כך שלא תדעו מה שלא לימדו אתכם וכמה אתם חיות מופלאות בעלות יכולות רבות מהשתול בכם ״גם בעציץ גדול אפשר לישתול שתיל קטן״ וכך עשו לאדם ,סליחה ותודה למי שלא וכן מבין את ההקשר חג שמח

02
אזרח

תודה רבה יעלה על מאמר מרתק! אפשר להוסיף להוגים החשובים הנידונים כאן גם את עבודתו של אריך פרום בנושא החיוני כ"כ הזה - הספר 'מנוס מחופש'.