מלחמת תרבויות

במשך עשרות שנים נאבקים מדעי הטבע ומדעי הרוח זה בזה. שני הצדדים חושבים שהצדק עמם. שני הצדדים טועים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בכל פעם שאנו מנסים לערוך ספירת מלאי של הפריטים השוכנים במאגרי הידע האנושי, אנחנו נקלעים לקרב המתמשך בין "שתי התרבויות", כפי שמכנה אותן צ'ארלס פרסי סנואו. בצד אחד עומדים מדעי הרוח, ובצד האחר המדעים (כולל מדעי החיים והמדעים המדויקים), כאשר מדעי החברה והפילוסופיה איפשהו באמצע. זה אינו רק סכסוך טריטוריאלי בין אקדמאים. זהו מאבק על הגדרתו של הידע האנושי.  סנואו חשף את המאבק לעולם במאמרו The Two Cultures and the Scientific Revolution, שראה אור ב-1959. הוא התחיל את הקריירה שלו כמדען, עבר למדעי הרוח, והתייאש מגישתם של עמיתיו החדשים. "פעמים רבות," הוא כתב, "שהיתי בחברת אנשים הנחשבים משכילים ביותר לפי אמות המידה של התרבות המסורתית, וראיתי כיצד הם מביעים בהתלהבות רבה את תדהמתם לנוכח בורותם הספרותית של מדענים. פעם או פעמיים התרגזתי ושאלתי אותם אם הם מסוגלים להסביר את החוק השני של התרמודינמיקה. התגובה הייתה קרה, ואף שלילית. אך מה ששאלתי הוא המקבילה המדעית לשאלה: האם קראת את שייקספיר?"

זה היה לפני יותר מחמישים שנה, ונראה שמאז המצב רק הלך והחריף. במהלך שנות ה-90 כתבו פוסט-מודרניסטים, דקונסטרוקטיביסטים, ופמיניסטיות רדיקליות (כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה, ברונו לאטור וסנדרה הרדינג) כל מיני שטויות על מדע, כשברור לחלוטין שהם לא הבינו מה בעצם מדענים עושים. הפילוסופית הפמיניסטית הרדינג קבעה: "בחלומותינו הפרועים ביותר לא שיערנו שנאלץ להמציא מחדש את המדע עצמו, או את תהליך פיתוח התיאוריות." זו טענה מדהימה בהתחשב במיעוט החידושים שסיפק המדע הפמיניסטי. בפעם האחרונה שבדקתי, לא נראו באופק מקורות אנרגיה פמיניסטיים למהדרין.

כדי ללגלג על היומרנות הזו הגיש הפיזיקאי אלן סוקל ב-1996 מאמר לכתב העת הפוסט-מודרניסטי Social Text. כותרתו היא "להסיג את הגבול: לעבר הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית." אין באמת דבר הנקרא "הרמנויטיקה של כבידה קוונטית", טרנספורמטיבית או לא, והמאמר כלל אך ורק שטויות מחושבות. ובכל זאת, כתב העת פרסם אותו. הלקח, הסיק סוקל, הוא שהכתיבה הפוסט-מודרניסטית על מדע מבוססת על "טענות שנשמעות רדיקליות" בעלות "שתי קריאות חלופיות: האחת מעניינת, רדיקלית ושגויה לגמרי; האחרת משעממת, טריוויאלית, אך נכונה."

אך אנשי הרוח לא אשמים בלעדית במלחמת התרבויות. מדענים השתמשו ברטוריקה המנופחת שלהם כדי להאדיר את פועלם ולפטור את כל מה שהם לא קראו או שאינם מבינים. סטיבן הוקינג פתח את "תוכנית-אב", ספרו משנת 2010, בהכרזה שהפילוסופיה מתה – אף על פי שהוא לא סיפק ראיות או טיעונים שיגבו את ההצהרה המפתיעה הזו. הפיזיקאי התיאורטי לורנס קראוס אמר השנה לכתב העת "אטלנטיק" שהפילוסופיה "מזכירה לי בדיחה ישנה של וודי אלן: 'אלה שלא יכולים לעשות, מלמדים, ואלה שלא יכולים ללמד, מלמדים התעמלות.' והדבר הגרוע ביותר בפילוסופיה הוא הפילוסופיה של המדע; למיטב הבנתי, היחידים שקוראים עבודות של פילוסופים של המדע, הם פילוסופים אחרים של המדע. היא לא משפיעה על הפיזיקה בשום צורה."

אין לנו – וככל הנראה לעולם לא תהיה לנו – תורה קוונטית של כוכבי לכת או התנהגות אנושית. גם אם זה אפשרי ברמת העיקרון, תורה כזו תהיה מורכבת מדי לחישוב או להבנה

ראשית, יש לציין שהאנשים היחידים שקוראים עבודות של פיזיקאים תיאורטיים הם פיזיקאים תיאורטיים, ולכן לפי הלוגיקה של קראוס, שני התחומים אינם רלוונטיים לאף אחד אחר (ומובן שלא זה המצב). שנית, נראה שקראוס, וגם הוקינג, מפספסים את העובדה שמטרת הפילוסופיה אינה לפתור בעיות מדעיות – זה תפקידם של המדעים. ההתנגדות לפילוסופיה על בסיס זה משולה להתלוננות על כך שהיסטוריונים של המדע לא פתרו אף לא חידה אחת בפיזיקה תיאורטית. אבל היסטוריונים עוסקים בהיסטוריה, לא במדעים. מתי בפעם האחרונה פתר פיזיקאי תיאורטי בעיה בהיסטוריה? וכפי שכתב הפילוסוף דניאל דנט (Dennet) ב-Darwin’s Dangerous Idea, ספר פופולרי מאוד בקרב מדענים: "אין דבר כזה 'מדע נטול-פילוסופיה'; את המטען הפילוסופי של המדעים אנחנו נושאים איתנו תמיד." אם הם מבינים זאת או לא, הפילוסופיה היא תנאי רקע הכרחי לעבודתם של הוקינג וקראוס.

ייתכן שהניסיון העכשווי השאפתני ביותר לעצב מחדש את מערכת היחסים בין המדעים למדעי הרוח, הוא זה של הביולוג אדוארד אוסבורן וילסון. בספרו משנת 1998 Consilience: The Unity of Knowledge, הוא מציע הצעה מרשימה: להסביר את סך כול החוויה האנושית במונחים של מדעי הטבע. הוא מתחיל בהנחה שאנחנו יצורים ביולוגיים, ומנסה להסביר את החברה, האמנויות, האתיקה והדת במונחים של תורשה אבולוציונית. "אני זוכר היטב את הרגע שבו נשביתי בקסמו של חלום הלמידה המאוחדת," הוא כתב. "גיליתי את האבולוציה. בו במקום – זו אינה הפרזה – ראיתי את העולם בצורה חדשה לגמרי."

וילסון טוען שאפשר להשתמש ב-consilience, קרי הצלבת דיסציפלינות, כדי להגיע למצב מספק, הן אינטלקטואלית והן אסתטית, של אחדות הידע. כך הוא מגדיר שתי גרסאות של הצלבת דיסציפלינות: "מחד גיסא, פירוק תופעה למרכיביה.... הוא הצלבת דיסציפלינות ברדוקציה. מאידך גיסא, בנייתה של התופעה מחדש, ובייחוד היכולת לחזות בעזרת ידע שהושג ברדוקציה כיצד הרכיב אותה הטבע מלכתחילה, היא הצלבת דיסציפלינות בסינתזה."

למרות שמה העלום, זו גישה סטנדרטית למדי במדעי הטבע, ואפשר לזהותהּ כבר אצל דקארט. כדי להבין בעיה מורכבת, אנחנו מפרקים אותה לחלקים קטנים, מבינים אותם, ואז מרכיבים את כל המבנה מחדש. האסטרטגיה הזו מכונה רדוקציוניזם, והיא נחלה הצלחה רבה בפיזיקה היסודית (אם כי היא הצליחה פחות בביולוגיה ובמדעי הטבע האחרים). נדמה שלנגד עיניו של וילסון ניצבת ספירלה יורדת שבתוכה היבטים מורכבים של התרבות האנושית – ספרות, למשל – נתפסים תחילה במונחים של מדעי החברה (סוציולוגיה, פסיכולוגיה), לאחר מכן במונחים המכניסטיים יותר של המדעים הביולוגיים (נוירוביולוגיה, ביולוגיה אבולוציונית), ולבסוף מצטמצמים למונחים פיזיקליים. הרי הכול מורכב מקווארקים (או מיתרים), נכון?

לפני שנראה איפה טועים וילסון וחסידיו, עלינו להבחין בין שתי משמעויות של רדוקציוניזם. ישנו רדוקציוניזם אונטולוגי, העוסק בַּיֵּשׁ, במה שקיים, ורדוקציוניזם אפיסטמולוגי, העוסק במה שאנחנו יודעים. הראשון אומר שבעזרת הרמה היסודית של המציאות (נאמר, קווארקים, או מיתרים), אפשר להסביר את כל שאר הדברים (אטומים, תאים, אתם ואני, כוכבי לכת, גלקסיות וכולי). כנגד זה, רדוקציוניזם אפיסטמולוגי טוען שדרוש לנו רק ידע על הרמה היסודית כדי לשחזר ידע על כל שאר הדברים. כך בסופו של דבר נוכל להסיק תורה קוונטית המתארת את תנועת כוכבי הלכת ותורה קוונטית המתארת את גאוניותו של שייקספיר.

תפיסת הרדוקציוניזם האונטולוגי מקובלת בקרב פיזיקאים, כמו גם במעוזים פילוסופיים מסוימים, אך האמת היא שאין ראיות משכנעות שיתמכו בה או יפריכו אותה. למעשה, אנחנו לא יודעים אם החוקים שבבסיס התנהגות הקווארקים חלים גם ברמת החברות והגלקסיות, או אם מערכות גדולות ומורכבות מתנהגות בצורה חדשנית שאי אפשר לצמצם לרמות אונטולוגיות נמוכות. לכן בכל הנוגע לרדוקציוניזם אונטולוגי, אני אגנוסטיקן. למזלי, כל זה אינו עקרוני לדיון שלנו. הסוגיה האמיתית שוכנת בכיוון ההפוך.

ברור לחלוטין שרדוקציוניזם אפיסטמולוגי הוא אשליה. אין לנו – וככל הנראה לעולם לא תהיה לנו – תורה קוונטית של כוכבי לכת או התנהגות אנושית. גם אם זה אפשרי ברמת העיקרון, תורה כזו תהיה מורכבת מדי לחישוב או להבנה. ייתכן שהכימיה הפכה לענף של הפיזיקה בזכות רדוקציות מוצלחות, ואין ספק שהנוירוביולוגיה תורמת לפסיכולוגיה. אך גם הפיזיקאים הנלהבים ביותר לא ינסו להסביר מערכות אקולוגיות, לדוגמה, במונחים של חלקיקים תת-אטומיים; רדוקציוניזם אפיסטמולוגי מסוג זה הוא בלתי אפשרי, עובדה המגבילה משמעותית את גישת הצלבת הדיסציפלינות של וילסון. וכך מתעוררת שאלה גדולה – עד לאן אפשר להתקדם עם התוכנית שלו?

קשה להכחיש שהשיפוט האישי שלי לגבי בטהובן ובריטני ספירס נובע בראש ובראשונה מהתרבות והמבנה הפסיכולוגי שלי, ומהאופן שבו חונכתי. אנשים מתקופות ותרבויות שונות, או אנשים בעלי מזג שונה, חולקים עלי

נתחיל במקום המובן מאליו. כדי להבין תרבות במושגים ביולוגיים יש לפנות לגנים. אך וילסון מתוחכם מכדי ליפול מיד בפח הדטרמיניזם הגנטי. לחילופין הוא אומר לנו: "גנים קובעים חוקים אפיגנטיים, ואלה מצדם מווסתים את התפיסה החושית וההתפתחות המנטלית המנתבים את רכישת התרבות." ממש במקרה יש לי רקע באפיגנטיקה. המונח מתייחס בעצם לכל התהליכים המולקולריים שמתווכים את השפעות הגנים בתהליך התפתחות הצמחים והחיות. ולפי וילסון, הבעיה היא שביולוגים לא יודעים מהם "חוקים אפיגנטיים." הם לא יודעים כיצד לכמת או לחקור אותם. הם לא עוזרים לנו להסביר דבר.

לאחר מכן וילסון נשען על רעיון ה"מִם" של ריצ'רד דוקינס, קרי יחידות של אבולוציה תרבותית. אם תרבות מורכבת מיחידות נבדלות שמסוגלות להשתכפל בחברה האנושית, אז אולי יש דרך להחיל את התורה האבולוציונית ישירות על התרבות. במקום גנים (או אפיגנים), אנחנו מחילים עקרונות דרוויניסטיים על מִמים. לרוע מזלה של גישת הצלבת הדיסציפלינות, המִמטיקה נמצאת בצרות צרורות. מדענים ופילוסופים מטילים ספק ביעילותה, ואף בקוהרנטיות של המושג עצמו. כפי שאמר ג'רי קוֹין (Coyne), עמיתי הביולוג האבולוציוני, המִמטיקה "טאוטולוגית לחלוטין, ולא מצליחה להסביר מדוע מם מתפשט, אלא רק טוענת בדיעבד שהיו לו תכונות שאפשרו זאת." אנחנו לא יודעים כיצד להגדיר מִם בצורה שתועיל מעשית למדען, אנחנו לא יודעים למה מִמים מסוימים מצליחים ואחרים לא, ואין לנו מושג מהו הסובסטרט הפיזי - אם בכלל יש כזה דבר – שממנו הם עשויים. לא לחינם נסגר כתב העת Journal of Memetics לפני כמה שנים מפאת מחסור בפניות לפרסום מאמרים.

אין בכוונתי לומר שהביולוגיה אינה רלוונטית לתרבות האנושית. אנחנו אכן יצורים ביולוגיים, ולכן חלק גדול מהדברים שאנחנו עושים קשור למזון, סקס ומעמד חברתי. אבל אנחנו גם יצורים פיזיים, והאנושות מצאה דרכים תרבותיות לנצל את הפיזיקה או לעקוף אותה. בנינו מטוסים, ואנחנו טסים למרות מגבלות הכבידה, והמצאנו אינספור וריאציות לתמות ביולוגיות בסיסיות, מהסונטות של שייקספיר ועד לציורים של פיקאסו. בכל אחד מהמקרים האלה, המדעים היסודיים-כביכול מעניקים לנו רק תמונה חלקית ביותר של השלם.

חלום על אמת אובייקטיבית

Figure dans un Fauteuil מאת פבלו פיקאסו, 1909

Figure dans un Fauteuil מאת פבלו פיקאסו, 1909

כדי להתייחס לרעיון אחדות הידע ברצינות, עלינו לקחת כמה קטגוריות רחבות של חקירה ולנסות לשלבן בתמונה שאנו בונים. מסתבר שזה קשה יותר משנדמה. נביט לדוגמה במתמטיקה ובלוגיקה, תחומים שמעניינים את וילסון מאוד. "חלום האמת האובייקטיבית הגיע לשיא," הוא כותב, "עם הפוזיטיביזם הלוגי" – כלומר, עם התנועה הפילוסופית משנות ה-20 וה-30 שניסתה ללכוד את מהותן של הצהרות מדעיות בעזרת לוגיקה. גם למתמטיקה תפקיד מרכזי בתוכנית שלו. בגלל יעילותה במדעי הטבע, "נראה שהיא מצביעה בבירור לעבר המטרה האולטימטיבית: אמת אובייקטיבית."

נשים לרגע בצד את הטענה המבוססת-למדי שאומרת כי בני אדם לא מתעסקים באמיתות אובייקטיביות ואולטימטיביות; האם ביסודו של דבר ידע מדעי שקול לידע מתמטי-לוגי? אני חושב שהם שונים למדי. ראו מה נחשב ל"עובדה" במדע: לדוגמה, ההצהרה שיש לצדק ארבעה ירחים שאפשר לראות בעזרת טלסקופים קטנים מכדור הארץ. את הירחים האלה גילה גלילאו גליליי במאה ה-17, והם היו הדוגמה הראשונה למערכת דמויית-שמש בתוך מערכת השמש שלנו. תגלית זו סיפקה לגלילאו סיבה להתייחס ברצינות לתיאוריה הקופרניקאית השנויה-אז-במחלוקת.

לעומת זאת, הביטו ב"עובדה" מתמטית, כגון הוכחת משפט פיתגורס. או עובדה לוגית, כגון טבלת אמת שאומרת לנו את התנאים שבהם צירופים מסוימים של הנחות מניבים מסקנות אמיתיות או שקריות. שני סוגי הידע האלה מזכירים זה את זה בדרכים מסוימים; יש פילוסופים המתייחסים למתמטיקה כאל סוג של מערכת לוגית. אך אף אחד מהם אינו ייחשב ל"עובדה" במדעי הטבע. על כן, "איחוד של ידע" בתחום זה נראה כמו מטרת שווא: כל שנוכל לומר הוא שיש מדעי טבע בצד אחד ומתמטיקה בצד האחר, ולעתים קרובות המתמטיקה היא כלי יעיל (מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, אגב) במדעי הטבע.

נבחן עובדה מסוג נוסף, רלוונטית יותר כשמנסים לעשות רדוקציה של מדעי הרוח לרמת המדעים. אני מאמין שהמוזיקה של לודוויג ואן בטהובן טובה יותר מזו של בריטני ספירס. בעיני מדובר בעובדה אסתטית. כולי תקווה שברור כי זו "עובדה" (בהתבסס על ה"ידע" שלי במוזיקה) בעלת מבנה ותוכן שונים מאלה של עובדות לוגיות-מתמטיות ומעובדות טבעיות-מדעיות. אך למעשה, זו כלל אינה עובדה: זה שיפוט אסתטי שאליו אני קשור רגשית. אין לי ספק שיכולת השיפוט האסתטי שלי מושפעת באופן כללי מתכונותיי הביולוגיות. אני צריך סוג מסוים של מערכת שמע כדי שאוכל בכלל לשמוע את המוזיקה של בטהובן וספירס, דבר המסביר מדוע מוזיקאים כמעט ולא כותבים יצירות מחוץ לטווח תדרים מסוים של צלילים. ובכל זאת, קשה להכחיש שהשיפוט האישי שלי לגבי בטהובן וספירס נובע בראש ובראשונה מהתרבות והמבנה הפסיכולוגי שלי, ומהאופן שבו חונכתי. אנשים מתקופות ותרבויות שונות, או אנשים בעלי מזג שונה, חולקים עלי ויחלקו עלי גם בעתיד – וייתכן שהם יגנו על עמדתם בלהיטות בדיוק כמוני (מובן שהם "טועים"). ברור לנו שיש היבטים בתרבות האנושית שבהם עצם המושג "אמת אובייקטיבית אולטימטיבית" הוא טעות בקטגוריה.

ייתכן שיכולתנו לספור מעניקה לנו יתרון אבולוציוני, ולכן היא תולדה של ברירה טבעית. אך מה ערכה ההסתגלותי של המתמטיקה המופשטת, למען השם? מדוע יצרה האבולוציה מוחות המסוגלים לפתור את המשפט האחרון של פרמה?

ועכשיו נשים לרגע בצד את מטרתנו לאחד את כל הידע. איך מתקדם מסענו בן אלף השנים להשגת אמת אובייקטיבית ומוחלטת? לא מי יודע מה, בעיקר בגלל תרומותיהם ההרסניות של כמה פילוסופים ולוגיקנים, ובייחוד דייוויד יוּם, ברטרנד ראסל וקורט גדל. במאה ה-18 ניסח יוּם את מה שידוע כיום בשם "בעיית האינדוקציה." הוא אמר כי גם במדעים וגם בחוויה היומיומית אנחנו מסיקים מסקנות בשיטה שפילוסופים מכנים אינדוקציה, קרי הכללה ממקרים פרטיים. יוּם אף ציין שאין לנו הצדקה לוגית לתהליך האינדוקטיבי עצמו. למה אנחנו חושבים שאינדוקציה היא תהליך אמין? התשובה היא שעד עכשיו הוא עבד יפה. ובכן, זו בפני עצמה היא אינדוקציה שמצדיקה אינדוקציה, כלומר הצדקה מעגלית. פילוסופים רבים ניסו לפתור את בעיית האינדוקציה ללא הצלחה: אין לנו הצדקה עצמאית ורציונלית לשיטת הסקת המסקנות השכיחה ביותר שמשתמשים בה הדיוטות ומדענים כאחד. יוּם לא אמר שעלינו לזנוח הכול ולחזור הביתה בייאוש. הרי אין לנו חלופה, ולכן אין לנו ברירה אלא להמשיך ולהשתמש באינדוקציה. ובכל זאת, מדהים לגלות שהידע האמפירי שלנו לא ניצב על יסודות איתנים, אלא אך ורק על האמירה: "עד עכשיו זה עבד."

ומה לגבי מתמטיקה ולוגיקה? בתחילת המאה ה-20 ניסו כמה לוגיקנים, מתמטיקאים ופילוסופים להעמיד יסודות לוגיים מוצקים למתמטיקה ולמערכות פורמליות נוספות. הניסיון הידוע ביותר הוא ה-Principa Mathematica (1910-13) של ברטרנד ראסל ואלפרד נורת' וייטהד, אחד הספרים הקשים ביותר לקריאה שנכתבו אי-פעם. הניסיון נכשל.

כמה שנים אחר כך הסביר הלוגיקן קורט גדל את סיבת הכישלון. משפטי האי-שלמות שלו הוכיחו – לוגית – שכל מערכת מתמטית או לוגית מורכבת כוללת אמיתות שאי אפשר להוכיח מתוך המערכת. ראסל השלים עם המהלומה הניצחת הזו למפעלו, ואף אישר את הלקח הרחב יותר שאומר כי גם במתמטיקה עלינו להסתפק באמיתות בלתי מוכחות. אם נוסיף למסקנותיו של גדל את העובדה הידועה שהוכחות לוגיות ומשפטים מתמטיים חייבים להתחיל מהנחות (או אקסיומות) שבעצמן אינן ניתנות להוכחה (וכשמדובר במסקנות דדוקטיביות מסוימות, כגון סילוגיזם, מהנחות אשר נגזרות מתצפיות אמפיריות והכללות, קרי מאינדוקציה), נבין שהחיפוש אחר ידע אובייקטיבי ואמיתי אינו אלא מקסם שווא.

בשלב זה אתם עשויים לתהות מה בדיוק מוטל פה על הכף. מדוע וילסון וחסידיו מחפשים תיאוריה מאוחדת של הכול - דרך אחת ויחידה להבין את הידע האנושי? וילסון עונה על כך מפורשות בספרו, ואני חושב שתשובתו נרמזת גם על-ידי כמה מחבריו למסע, כמו למשל הפיזיקאי סטיבן ויינברג בספר Dreams of a Final Theory (1992). המניע הוא פילוסופי. ליתר דיוק, הוא אסתטי. ישנם מדענים שמעריכים פשטות ואלגנטיות בהסברים, ומשתמשים בקריטריון הזה כדי להעריך את ערכן היחסי של תיאוריות שונות. וילסון מכנה זאת "המקסם היוֹני", וקורא כך גם לפרק הראשון בספרו. אבל האירוניה כאן ברורה. פשטות ואלגנטיות אינן מושגים אמפיריים: הן שיפוטים פילוסופיים. אין סיבה להאמין א-פריורית שאפשר להסביר את היקום בתיאוריות פשוטות ואלגנטיות; בתולדות הפיזיקה ישנם מקרים שבהם כמה תיאוריות התחרו זו בזו, ודווקא הפשוטה ביותר התגלתה כשגויה.

אבל הגיע הזמן לעצור את המתקפה ולשאול: האם אפשר לבנות מחדש את הצלבת הדיסציפלינות של וילסון בצורה סבירה יותר? נביט לדוגמה באמנות ויזואלית. תולדותיה כוללות ציורי מערות פרהיסטוריים, את מיכאלאנג'לו ופיקאסו, ואת האמנות המופשטת העכשווית. הגיוני לחשוב שהמדע – אולי שילוב כלשהו של ביולוגיה אבולוציונית ומדע קוגניטיבי – יכול להסביר לנו מדוע אבותינו התחילו לצייר, ומדוע אנחנו נמשכים לדפוסים מסוימים: סימטריה, למשל, וחזרתיוּת עד מידת מורכבות מסוימת. אך הסברים אלה לא מתארים נאמנה את המגוון הגדול של צורות האמנות הוויזואלית שהופיעו בתקופות ותרבויות שונות. לדוגמה, הקוביזם של פיקאסו לא מבוסס על סימטריה; הוא שובר את הסימטריה. וקשה להסביר, למשל, את עלייתה של התנועה האימפרסיוניסטית בלי להתבסס על הנסיבות התרבותיות של סוף המאה ה-19 בצרפת, ועל תולדותיהם ומצבם הפסיכולוגי של האמנים השונים.

גם במתמטיקה אנחנו בתסבוכת. ייתכן שיכולתנו לספור ולחשב חישובים פשוטים מעניקה לנו יתרון אבולוציוני, ולכן היא תולדה של ברירה טבעית (שימו לב, עם זאת, שמדובר בהשערה: אין ראיות המאפשרות לנו לבחון זאת). אך מה ערכה ההסתגלותי של המתמטיקה המופשטת, למען השם? מדוע יצרה האבולוציה מוחות כמו אלה של אנדרו ויילס, המסוגלים לפתור את המשפט האחרון של פרמה? הביולוגיה מספקת את הרקע הנדרש להישגים של גאוניות אנושית מכיוון שכדי להגיע אליהם נדרש סוג מסוים של מוח. אבל הביולוגיה בפני עצמה לא מסבירה לנו מדוע תרבויות אנושיות מסוימות צעדו בנתיב היסטורי שיצר קבוצה קטנה של אנשים, רובם בעלי קושי חברתי, המקדישים את חייהם לפתרון בעיות מתמטיות סתומות.

לבסוף הגענו למוסר, אולי ההיבט החשוב ביותר של האנושיות. רבות נכתב על המקורות האבולוציוניים של המוסר, והוצעו לא מעט רעיונות טובים וסבירים. בהחלט ייתכן שהחוש המוסרי שלנו נולד בתוך ההקשר החברתי של חיינו כפרימטים אינטליגנטיים: פרימטים חברתיים אחרים מתנהגים לעתים בהתאם לאבני היסוד של המוסר – למשל, הוגנות כלפי חברי הקבוצה האחרים, גם כשאינם קרובי משפחה. אבל התנהגות זו עדיין רחוקה מאוד מהאתיקה הניקומאכית של אריסטו, או מהתועלתנות של ג'רמי בנתאם וג'ון סטיוארט מיל. פילוסופים אלה הגיעו לרעיונות שלהם מכיוון שאנו יצורים ביולוגיים מסוג מסוים. ובכל זאת, עלינו להתחשב בהיסטוריה תרבותית, פסיכולוגיה ופילוסופיה כדי להסבירם.

והנה הרהור אחרון. הפרויקט של וילסון נשען על ההנחה שהידע האנושי הוא קטגוריה הניתנת לאיחוד. מבחינתו, הגבולות בין הדיסציפלינות הם תאונה היסטורית שיש לחסלה. אך ייתכן שהגבולות האלה עוזרים להסביר דבר אחר: ישנה תפיסה מסקרנת שתוארה, בהקשרים שונים, על-ידי הבלשן נועם חומסקי בספרו Reflections on Language, והפילוסוף קולין מקגין בספרו The Problem of Consciousness. ביסודו של דבר, הם רוצים שנזכור כי המוחות אנושיים התפתחו בתקופת הפליסטוקן, ונועדו לפתור את בעיות החיים בערבה בתקופה זו; הם לא נועדו לגלות את טבעה האולטימטיבי של המציאות. לפיכך, כל הדברים שלמדנו מהמדע וכל התהיות הפילוסופיות שהעלינו אינם אלא הפתעה מענגת. אנחנו יודעים שיש גבול ליכולותיו של המוח האנושי: נסו למשל לשנן מיליון ספרות. ייתכן שחלק מהגבולות הדיסציפלינריים שהתפתחו לאורך מאות שנים, משקפים את המגבלות האפיסטמיות שלנו.

לפי תפיסה זו, ההבדלים בין פילוסופיה, ביולוגיה פיזיקה, מדעי החברה וכולי, לא נובעים מגחמה שרירותית של מנהלנים ואנשי סגל אקדמיים; ייתכן שהם משקפים את הצורה הטבעית שבני אדם מבינים בה את העולם ואת תפקידם בו. אולי במובן אבסולוטי כלשהו יש דרכים טובות יותר לארגן את הידע שלנו, אבל יכול להיות גם שהגענו לתצורה שמתאימה לנו כיצורים ביולוגיים בעלי היסטוריה מסוימת.
מאמר זה אינו קריאה לוותר על המאמץ; הוא גם אינו ציווי מיסטי להתקדם "מעבר למדע." אין שום דבר מעבר למדע. אבל יש חשיבות לדברים ששוכנים לפניו: רגשות אנושיים הבאים לידי ביטוי בספרות, מוזיקה ואמנות ויזואלית; תרבות; היסטוריה. עלינו להמשיך לנהל דיאלוג בין הדיסציפלינות השונות – זה הסיכוי הטוב ביותר שלנו להבין את המתחולל סביבנו. בניגוד לחתירה לאחדות הידע, מדובר בתפיסה צנועה למדי; ובכל זאת, באופן אירוני, היא נאמנה יותר למה שמדעי הטבע מלמדים אותנו על מהותה של האנושיות.

מאסימו פיליוצ'י (Pigliucci) הוא ראש מחלקת הפילוסופיה ב-CUNY-Lehman ומחבר הספר Answers for Aristotle: How Science and Philosophy Can Lead Us to A More Meaningful Life.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מאסימו פיליוצ'י, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על מלחמת תרבויות

01
אורי כץ

לא הבנתי מדוע מאמר שבו איש מדעי הרוח מנסה להיתלות בתיאוריות אבולוציוניות על מנת לבקש ממדענים להפסיק להציק לו נקרא, על פי כותרת המייל ששלחתם, "הניצחון המוחלט של מדעי הרוח".

המאבק המתואר כאן הוא אמיתי, חשוב, ומדעי הרוח מפסידים בו כאשר גם מדעי החברה והיסטוריה הולכים והופכים לכמותיים וסטטיסטיים ומתנתקים מה"תיאוריות" הפילוסופיות. אריסטו לעולם לא יעלם מהתודעה האנושית, אבל עברו שנים רבות מאז שמישהו ממדעי הרוח הציע חידוש כלשהו שהיה רלוונטי לעולם.

    03
    אודי

    טענה כזו יש שתי דרכים להבינה. האחת - שהיסטוריונים לא תרמו לאנושות דברים כמו סנארטפון או טוויטר. מבחינה זו כמובן שהצדק עימך. השניה - שמדובר בעוד גרסא מביכה למה שאורטגה אי-גאסט תאר לפני 90 שנה כברבריות ושמה התמחות. ובעצם זה היינו הך. כי אם העולם האנושי נמדד רק בהמצאות טכנולוגיות חשובות ואדירות לכשעצמן, אז זו טרגדיה ברברית למופת. שכן היסטוריונים, מדעני מדינה וכיו"ב מדעני רוח, תרמו וממשיכים לתרום לאנושות צורות חדשות ופוריות להבין את הדברים שנמצאים בין הטוויטר לסמארטפון: החברה, האדם ובעיקר הפוליטיקה שלו.

04
Dot Malin

לקרוא את המילים ולהרגיש בכאב האמיתי שנפתח בראש . תחושות מעורבות . פליאה אל מול קיסמם של המילים , ניסיון מייאש וחסר אונים להבין את תוכנן . לאומן או אדם שיוצר מהמבט או הנראות.. גם השפה של המדע ועוד יותר המבע הפילוסופי במילים ממלא את החלל הריק ברעשם של מבעים וצלילים אניגמטיים משהו..
כמה נכות , כמה חסר, כמה ריק .
האם אין לטקסט אחריות להיות נגיש? אז זהו שכנראה לא! או שלא לשכמותי .
:-(

מדוע כל דבר צריך להיות מאוחד עם כל דבר אחר? מדוע צריך סינתזה בין מדעי הרוח למדעי החברה למדעי הטבע? בני אדם פוחדים מריבוי של דעות ומחשבות כמו מאש, וכל דבר הם ישר מנסים להכניס תחת מטרייה אחת של אחדות ואחידות.

צאו מזה, אנשים. לא כל דבר צריך לדחוף לאותה מגירה אחת ויחידה.

    06
    ער

    ההצלחה הגדולה של המדע הביא להאחדה. היום לא ניתן לדבר על ביאולוגיה וכימיה בלי להבין את מבנה האטום לפי תורת הקוונטים. תחום מחקר מדעי חדש של חקר התודע, מתמודד עם בעית ההאחדה, כאשר מנסה לחבר בין רעיונות פילוסופים של תודע עם מבנה הפיסי של הנאורונים ברמה המולקולרית, אטומית ואף תת אטומית. זאת היא דוגמא לנסיון של האחדה. ראה להלן;
    https://www.youtube.com/watch?v=Mm6Mt9BoZ_M&list=PLgV9HGm9HDr87DwNFALBmOO7xUAYfeEwp

07
דני

כותרת המייל (הנצחון המוחלט....) אמנם אומללה. כותרת מסוג זה מטרתה בד"כ למשוך את הקורא, אפילו בזה היא נכשלה, אבל המאמר מעניין גם בלעדיה. לדוט מאלין: הטקסט עצמו נגיש לגמרי דווקא (אגב - לטקסט עצמו אין כל אחריות, רק לכותב יש), ואם הוא קשה לך - אתה מוזמן לקרוא סוג אחר של טקסטים, ובנושאים אחרים. יש מספיק.

09
aranse

אחד מהפיזיקאים הגדולים ביותר של כל הזמן השקיע רבות בלימודי פילוסופיה ולא הסתיר את המידה שבה תפישתו נשענת על פילוסופיה,איינשטיין הושפע רבות ממאך ודומיו,מוזר ומטריד שפיזיקאים לא מודעים לעובדה זאת,בורות זה לא משהו שאיש מדע אמור להתנגדר בו.
גם אנשים כמו טסלה וניוטון הקדישו חלק ניכר ממאמציהם לתחומים שנחשבים כמגוחכים בעיני האטומים והיהירים שהפכו את המדעים המדוייקים לדת פונדמנטליסטית.
המפגש בין מדעי הרוח למדעי הטבע הוא הכרחי בגלל שהמפגש בין הגוף לנפש הוא הכרחי,אמנם לייבוביץ ואחרים טוענים שאין פתרון לבעייה הפסיכו-פיזית אבל אין אדם שלא פתור מלעשות מאמצים אדירים לפתור אותה כל עוד שהוא חי,ואולי אפילו אחרי זה.
השאיפה לאחדות לא מבטאת רצון להכניס את הכל למגירה אחת אלא נובעת מצורך למצוא חוקים שיכללו בתוכם מגוון גדול ככל האפשר של תופעות ודברים,לכן אחדות אמיתית דווקא מאפשרת מגוון,מאפשרת בניית תשתית שתקדם מגוון(הרשת היא דומה לא רעה לזה,כמו גם הדפוס)
אנחנו לא מכלילים רק בגלל (ש"זה עובד") אלא שדווקא דרך הנסיון להסביר למה אנחנו מכלילים אפשר למצוא נקודת מפגש אפשרית בין הדיסציפלינות השונות,
כי הכללה זה לא איזה רעיון שמישהו הגה אלא חלק מהטבע האנושי הבסיסי ביותר שנובע גם מהעובדה המאוד פשוטה שכל אחד מאתנו הוא גם פרט וגם שייך לקבוצה.
צורתה השונה והמשתנה של ההכללה מתבטאת גם פוליטית,סוציאליות,פסיכולוגית... וגם מדעית - טכנולוגית,הדברים נובעים אחד מהשני ומזינים אחד את השני,וגם לכך יש משמעות בנסיון לגעת בחוקים שמסבירים את הקשר בין מגוון רחב של תופעות ודברים שנראים מאוד שונים אחד מהשני.
התפישה של אחדות כמנוגדת לריבוי,היא בעייה פילוסופית מעיקרה,בעייה של התודעה,וממנה גם נגזר הקושי שלנו לחבר בין דיסציפלינות שנוטות להתמחות הולכת וגדלה,אלא שכיוונים מנוגדים עשויים גם להשלים,ויכול להיות שככל שאנחנו מתעמקים בתחום מסויים ככה נמצא בו תבניות שדומות ומזכירות ויתכן שימצא שיביאו גם תועלת לתחום אחר,כמו במקרה של בלשנות וגנטיקה למשל,או אינפורמטיקה.
הכיוונים נראים סותרים אבל הם משלימים.
מי שחושב במונחים עימותיים ,של נצחון,של טריטוריה ,מטבעו להיות עיוור ליופיו ותועלתו של המפגש הבין תחומי,מבחינתו תמיד יהיה משהו מלוכלך בזליגת מונחים מתחום אחד לתחום אחר,זה לא מדע,זה תורת גזע,כחנית,טריטוריאלית,פרימיטיבית,וככזאת היא אינה הולמת עולם רב ערוצים פתוחים ונגישים.

העובדה שמדעי החברה למדו שימוש בכלים שנגזרים ממדעי הטבע לא מהווה תבוסה,היא מהווה עדות ליופיה ונחיצותה של הסינטזה,אפשר לצריך לכמת מוסר,ורגש,ואהבה,פילוסופים מנסים לעשות את זה וחלקם עושים את זה בהצלחה(חלקית כמובן) מאוד מאוד מרשימה.
במבט מתנצח אפשר להגיד שהמדעים המדוייקים ספגו תבוסה שאין קשה ממנה מידי מדעי הרוח עם הופעת מכניקת הקוונטים(הצופה משפיע על הנצפה,אין אפשרות לקביעה מדוייקת של מאפיינים שהיו הכי נחשבים עד אליה לצורך מדידה,מה זה ? זה פיזיקה הוא שיעור ספרות מחורבן ?)
אבל מבט ששואף ומבין את נחיצות הסינטזה בין הגוף לנפש ישמח על כל זליגה של תפישה מתחום אחד לתחום שני,לבבון הטריטוריאלי זליגה כזאת נתפשת כאיום קיומי,ורוב המדענים הם לא יותר מבבונים משודרגים,בדיוק כמו כולנו,והם הרבה יותר נטועים בתפישת החברה שסביבם,ברוב הזמן,ממה שהם היו רוצים להאמין,אם זה לא היה כך היה לנו מדע אובייקטיבי,אין לנו כזה,וגם לא יהיה בזמן הקרוב

גם את המהלך של היווצרות ושבירת הפרספקטיבה באמנות אפשר להסביר בצורה שהיא לא רק אסטתית אלא גם פילוסופית,מתמטית,סוציולוגית ואפילו פוליטית,תנועת קוו הסימטריה היא אחד המאפיינים הכי מעניינים ומאירים של התפתחות האנושות והמחשבה האנושית,יש לה משמעות עמוקה על מקומו של הפרט בחברה,על הציפיות ועל הדרך המשתנה שבה אנחנו מכלילים,גם באלכסון היה כבר מי שניסה לכתוב על כך בצורה מעניינת ומחכימה(נדמה לי רועי ברנד) ויש לא מעט אנשים טובים וחכמים שיש להם הרבה מה להגיד בעניין,התנועה מאמנות ימי הביניים דרך הרנסנס לאימפרסיוניזם ולקוביזם ולאמנות הקונספטואלית של ימינו הוא מובהק וניתן להסבר והוא מלווה בהתפתחות מקבילה והדדית גם בתחומים משיקים לאמנות כמו מדע ופוליטיקה וכלכלה.

    10
    ער

    תרשה לי לחלוק עליך באי אלו דברים שלך. אתה כותב;
    ....המדעים המדוייקים ספגו תבוסה שאין קשה ממנה מידי מדעי הרוח עם הופעת מכניקת הקוונטים(הצופה משפיע על הנצפה,אין אפשרות לקביעה מדוייקת של מאפיינים שהיו הכי נחשבים עד אליה לצורך מדידה,מה זה ? זה פיזיקה הוא שיעור ספרות מחורבן ?)

    מכניקה קוונטית איננה טריטוריה של מדעי הרוח אלא של פיסיקה, כלומר מדעים המדויקים. זה שבעולם בקנה המידה התת אטומית התופעות הנצפות אינם עולים בכנה אחד עם התופעות הפיסיקליות של העולם העל אטומי, לא אומר שלמדעים המדויקים אין כלים להתמודד ולהסביר את התופעות האלה. לעומת זאת מה שאתה קורא למדעי הרוח וכפי הנראה הכוונה למטאפיסיקה, אין הסברים לתופעות העולם אם לא משתמשים בכלים של מדעי הטבע.
    באילו כלים מדובר? בכלי מחקר בה נערכים ניסויים מבוקרים, שבאמצעותם מנסים לבחון אמיתות של טזות המנבאות התנהגות של העולם בין אם בקנה מידה של העולם שלנו, בקנה מידה של תת חלקיקים, או בקנה מידה של היקום כולו. כך לדוגמא לפני כ-30 שנה התנבאו פיסיקאים לגבי קיומו של תת חלקיק היגנס, אשר היה צריך להיות בעל תחונות X ולא אחרות. ואומנם לא מזמן נצפה החלקיק בניסוי שנערך בשוויץ.
    בהמשך אתה כותב;
    ....אבל מבט ששואף ומבין את נחיצות הסינטזה בין הגוף לנפש....
    החלוקה הפילוסופית של המציאות לרוח ולחומר עברה מהאופנה. היום המדעה מנסה להתמודד עם תופעת התודעה (רוח) באמצעות מחקרים בתחום מדעי הטבע (החוקר את החומר) כולל נאורולוגיה ואף פיסיקה, microtubs וכו', כמו כן בכלים פסיכולוגיים ופילוסופיים, וכולם משתפים פעולה להבין את התופעה הנקראת תודעה או פסיכית. חלקם נוטים להסברים יותר פיסיקליים, בעוד אחרים ליותר פסיכולוגיים, ויש שמחפשים תשובות במודלים מתמטיים, לוגיים, לינגוויסטיקה וכו' ואף אחד לא פוסל בזילזול את גישתו של האחר.

    מכאן אני מגיע להערה האחרונה שלך;
    ישמח על כל זליגה של תפישה מתחום אחד לתחום שני,לבבון הטריטוריאלי זליגה כזאת נתפשת כאיום קיומי,ורוב המדענים הם לא יותר מבבונים משודרגים,בדיוק כמו כולנו,והם הרבה יותר נטועים בתפישת החברה שסביבם,ברוב הזמן,ממה שהם היו רוצים להאמין,אם זה לא היה כך היה לנו מדע אובייקטיבי,אין לנו כזה,וגם לא יהיה בזמן הקרוב

    אם אתעלם מכך שאתה קורא לכל אנשי המדע בבונים, שאין באמירה הזאת דבר הראוי להתיחסות, אתיחס לאמירתך, "מדע אוביקטיבי". ואשאל אותך מה כוונת המשורר? האם הכוונה שהמדע מיצר אמיתות מוחלטות אוביקטיביות? לדעתי אף איש מדע רציני לא יומר לך זאת. לכל היותר יאמר שהמימצא הזה תומך בטזה הזאת. אם מחר ימצא ממצא שיסתור את הטזה, המדענים ישמחו לנטוש את הטזה הלא תקפה וינסו למצוא תחתיה טזה חדשה. כך פועל המדע, וכך הוא הגיע להשגיו, שמאפשרים לנו לקיים חילופי דעות זאת על הבלוג של אלכסון, דבר שלפני עשרים שנה לא היה אפשר אפילו לעלות על הדעת.

11
ער

היתי אומר שהכוונה של לורנץ קראוס והוקינגס הייתה שהמטאפיסיקה מתה. ובמידה רבה אומנם המדע רוקן מתוכנה במידה רבה את התחום הזה של הפילוסופיה. לעומת זאת האטיקה והאפיסטמולוגיה יותר ויותר רלוונטית למדע. הראשונה בשל השלכות האטיות של הטכנולוגיות שיוצאות מהמעבדות של המדענים, והשני קשור לחקר המוח והתודע, ומכאן לחקר הבינה המלכותית שמתבססת על רעיונות אפיסטאמולוגיים של הפילוסופים, מאז אפלטון עד היום.

    12
    aranse

    המטפיזיקה זוכה לתחיה מחודשת בפילוסופיה של השנים האחרונות,
    מטבע הדברים צורתה השתנתה,
    או נכון יותר,הדרך שבה אנחנו מתייחסים למטפיזי עברה ועוברת שינויים מהותיים אבל לא מעט פילוסופים גורסים,ובצדק,שללא מטפיזיקה אין פיזיקה,שהדברים לגמרי תלויים אחד בשני,הדדית.

14
aranse

ער,הרשה לי להציע לך עצה פשוטה,תנסה קודם כל לקרוא,ולהבין,את הדברים שעליהם אתה מגיב,כי אתה הרי מתפרץ לדלת פתוחה ומטיף דווקא לאדם שכתב כאן בשבח הסינטזה בין מדעי הרוח למדע הטבע על נחיצותה.

התגובה שלי כוונה למי שכתב שמדי הרוח הפסידו כי הם משתמשים בכלים ממדעי הטבע,ועל זה עניתי לו שגם לשיטתו מדעי הטבע נחלו תבוסה הרבה יותר חרוצה כי התיאוריות הכי בסיסיות בפיזיקה שואלות כבר יותר ממאה שנה מונחים וגישות הנטולים מתחומים "רכים" יותר כמו אמנות ומדעי החברה.
אני כשלעצמי לא מאמין במציאות עימותית,בסימון מנצחים ומפסידים אלא שמח באפשרות לזליגת המונחים והתפישות מצד אחד לשני,לכן לא ברור לי למה אתה מתאמץ כל כך להוכיח לי בדיוק את מה שכתבתי ולמה נדמה לך שאתה חלוק עלי במקומות שבהם אתה בעצם כותב בדיוק את מה שאני כתבתי.

בכל מקרה,עובדתית אתה טועה,בגדול,למדעים המדוייקים אין כלים שיכולים להסביר וליישב כהלכה את מה שעולה מהתצפיות והתיאוריות של המכניקה הקוונטית,וכל זה למרות מאמצים שנעשים כמעט כבר מאה שנה גם על ידי הענקים שהגו את התורה וגם על ידי ממשיכי דרכם המוכשרים לא פחות מהם,
תפישת הזמן והמרחב שלנו לא מסתדרת עם מה שעולה מהמכניקה הקוונטית,יש לשער ולקוות שעם הזמן הדברים יפתרו,עד היום,בניגוד מוחלט למה שאתה כותב זה טרם קרה,כנראה שיש עדיין למה לצפות גם בתחום המדע.

כמו שניכר גם ממאמר זה וגם ממגוון הדעות והגישות בספירה האקדמית וגם מחוץ לה אז החלוקה הפילוסופית,והאחרת,בין רוח לנפש ממש לא עברה מהאופנה,רחוק מאוד מכך,הבעייה הפסיכו-פיזית רחוקה מפתרונה ולא רק שאין לאף אחד שום מושג לגבי המרחק שלנו מהאפשרות לפתור אותה אלא שהדעה השגורה אומרת שאינה ניתנת לפתרון כלל(אני כשלעצמי מאמין שהיא פתירה אבל אני מתבסס כאן על אינטואיצה ותחושה ומעט ידע על ההיסטוריה של התפתחות הרעיונות ופחות על מה שנחשב כמידע מדעי מוצק)
נכון שאפשר לזהות מגמה לרב תחומיות,ונכון שהמגמה הזאת מצביעה על שיפור בגישה,אבל לדעתי זה קצת מופרז לקבוע משום כך שהבעייה הזאת כבר מאחורינו,זה קצת אפילו קצת שחצני,הבעייה הזאת נפתרת לאיטה בקצב משלה וזה לא משהו שגילינו אתמול ולא משהו שנפתור מחר,במקרה הטוב עשינו עוד צעד אחד קטן.

אני קורה לכל האנשים בבונים,וגם אנשי המדע הם אנשים,ולפי עוצמת הרגש והתשוקה שהם מפעילים על מנת לגדר ולשמור על הטריטוריה שלהם הייתי אומר שכנראה רובם קרובים יותר לבבון מלאדם הממוצע,
וחבל,
לא צריך לקרוא את המאמר שהובא כאן בשביל לדעת את עוצמת המשטמה והזלזול והביזוי בין אנשי מדעי הטבע לאנשי מדעי הרוח,כל מי שדיבר אי פעם עם אחד מהם או קרא מעט ממה שהם כותבים מכיר אותה,ולעוצמה זאת אין שום קשר למדע,יש לה קשר רק לשורשיו של האדם בשימפנזה.

ברור שהמדע אינו מייצר אמיתות אובייקטיביות,
בדיוק כשם שברור שזו שאיפתו העיקרית של המדע,
לייצר אמיתות אובייקטיביות,
ומכשלון לכשלון הוא מצליח קצת יותר,
זו אינה אפשרות כיום אבל זו המטרה האולטימטיבית,
ובלי לדעת את האופק אי אפשר לדעת לאן אנחנו הולכים ולמה.
ולדעתי,וזה גם מה שכתבתי בפירוש,ככל שהסינטזה בין התחומים ה"רכים" יותר של מדעי הרוח והחברה לתחומים ה"קשים" יותר של מדעי הטבע תהיה יותר טובה ככה נתקרב יותר לאפשרות של הכרת האמת האובייקטיבית,והמהלך הזה,לסינטזה, מתקיים,למרות הנטייה המובהקת,גם ובעיקר בשדה המדע,להתנגד לו.

ממה שאני רואה ומבין אז כל הצלחה, ולו חלקית וקטנה,ביצירת מרחב לא טריטוריאלי,מאפשרת יותר צמיחה לכיוון הלא עימותי,הלא מלחמתי,והרשת היא באמת דוגמה לכך,למרות שחלק מהאנשים שתרמו רבות לאפשרות לקיומה הם אנשים שבכלל לא הצליחו להבין בשביל מה צריך אמנות וספרות ופילוסופיה
(קראתי לא מזמן את הביוגרפיה של דיראק,הבן אדם באמת לא הצליח להבין מה זה אמנות וספרות ובשביל מה זה טוב בכלל,לא שהוא שנא את זה,מנטלית,כמו הרבה מאנשי מדעי הטבע,הוא לא היה מצוייד להבין דבר ממה שהתקיים מחוץ לטריטוריה של המתמטיקה והפיזיקה )

    15
    ער

    arnse היקר. אם תגובתי הקודמת עוררה בך צורך לכתוב אם תגובתי הקודמת הצליחה להביא אותך לכתוב את תגובתך החדשה המלומדת והמלמדת אז כמו שאומרים, דיינו. הרשה לי הפעם לא לחלק לדבריך ואף להצטרף אליהם ולתקן הרושם שתגובתי הקודמת עוררה;

    אני אחרון שיזלזל בתרומתו של מדעי הרוח להתפתחות הידע האנושי בתחום המדעים או מה שאתה מכנה מדעים קשים. ללא פתיחת אופקים באמצעות אומנות המדע לא היה יכול להתפתח. הדוגמא הידוע ביותר היא גילוי הפרספקטיבה בציור, שפתחה עינניים להוגים וברבות הימים אפשרה לראות דברים מזווית שונה מהשכל הישר, או הפיסיקה האריסטוטליאנית. אבל יש הרבה דוגמאות כאלה וודאי יש משכתב על כך, רק אני לא מכיר ספר כזה, ואם טרם נכתב ספר כזה, יש כאן רעיון מעניין לעבודת דוקטורת למי שבתחום התפתחות הידע האנושי. אגב דיראק ידוע כאוטיסט חברתי, ואין לשפוט מדענים אחרים לפיו.
    בהמשך אתה כותב; .......בכל מקרה,עובדתית אתה טועה,בגדול,למדעים המדוייקים אין כלים שיכולים להסביר וליישב כהלכה את מה שעולה מהתצפיות והתיאוריות של המכניקה הקוונטית,............

    מצד אחד אתה כמובן צודק, מדעי הטבע ומדע הפיסיקה רחוקים מלענות על כל השאלות שבמהות הקיום הפיסיקלי. אם לא היה כך, לא היה עוד מקום לכל מוסדות המחקר עם תקציבי עתקים, שהגדול בהם הוא ההדרון קולידר בשוויץ שעלה נדמה לי 7 מיליארד יורו. עם זאת אני חולק עליך שלפיסיקה אין כלים להתמודד עם תופעות הקוונטיות. אולי התופעות עצמם הן נוגדות מאוד את שמוכר לנו בפיסיקה העוסקת בתחום האטומי והעל אטומי, וכמובן נוגדות את הכל שאדם מסוגל להבין בשכלו הישר, אבל הכלים להבנת התופעות שפיתחו מדענים מאפשרים היום ליצור טכנולוגיות רבות שבלעדיהם לא היה לנו. לדוגמא ננו טכנולוגיה שהיום יוצרת טכנולוגיות והגדרת חומרים שימושיים שדומה ואף עולה על ההתפתחות של המצאת החומרים הפלסטיים שבאה בעיקבות הבנת התהליכים בכימיה אורגנית. כבר היום לא ניתן לחשוב על העולם בלי ננו טכנולוגיה כמו שלא ניתן לחשוב על עולם ללא פלסטיק. (אני מקווה שננו טכנולוגיה תנקה גם את העולם משאריות הפלסטיק שהצטברו במזבלות בחמישים שנים האחרונות, ומקווה שלא יצור זיהום חדש אף מסוכן ממנו).

    לכנות אנשים בבונים לא מסביר דבר. יכולתה לכנות בני אדם אבוקדו והיה לזה משמעות זהה. זה לא מוסיף הבנה לכלום, ומפחית מערך טענותיך שלטעמי דווקא ראויות להתיחסות.
    בהמשך אתה כותב;
    .....ברור שהמדע אינו מייצר אמיתות אובייקטיביות,
    בדיוק כשם שברור שזו שאיפתו העיקרית של המדע,
    לייצר אמיתות אובייקטיביות,
    ומכשלון לכשלון הוא מצליח קצת יותר, .....
    אם כוונתך שמטרת המדע היא ליצור אמיתות דוגמתיות כמו בדתות המונוטאיסטיות אז אתה טועה. המדע לא עוסק בזה. לדוגמה יש מעמד של קדושה, לכן אסור לבחון אותה, בזה היא שונה מאקסיומה שאומנם גם היא אמיתה שעליה מושתת ידע מערכתי שלם, ובכל זאת ניתן לבחון ולנסות לסתור את אמיתותה.
    אשר העימותים והסיכסוכים בין מדעים שונים ומדענים שונים, זה רק מוכיח שגם הם בני אדם (ולא בבונים). הרי נאמר כבר מזמן, שינאת סופרים מרבה בינה.

16
אבנר

אני מוצא חיבור מעניין בין המאמר ובין התפיסה הבודהיסטית שלא נותנת לאופני המחשבה השונים מעמד שונה מחמשת החושים איתם אנחנו מנסים להבין את המתחולל סביבנו. אני חושב שאפשר לקרוא את הרעיון הכללי כאן כהצעה להסתכל על ניסיון לצמצם את הדיציפלינות השונות לכדי תפיסה מונוליטית אחת כשקול לניסיון לעשות לחמשת החושים רדוקציה לחוש אחד - זה לא אפשרי ולא רצוי... מעניין לקרוא בהקשר זה את פירס שהוא פילוסוף מדעי. פירס יוצא כנגד כל תפיסה רדוקטיבית של התופעה. הוא אומר שכל ניסיון (במובן זה דיציפלינה) להבין את העולם מעשיר את העולם והוא תקף כל עוד הוא עומד במבחן התוצאות. גם צנוע.

17
aranse

ער,הקירבה בין אדם לבבון יכולה ללמד אותנו רבות על המתרחש,גם באקדמיה,הקירבה בינו לבין אבוקדו מלמדת אותנו פחות.
אתה טועה,ספציפית,מכניקת הקוונטים,למרות שתצפיותיה ותובנתיה מאפשרות בניית כלים מתוחכמים יותר ויותר עדיין מהווה אתגר בלתי מפוצח לפרדיגמה המדעית הנוכחית.
אפשר לדעת להשתמש בדבר גם בלי להבינו עד תום,אפשר לתרגם את התובנות של המכניקה הקוונטית להישגים טכנולוגים בהרבה תחומים ועדיין להתקשות עד מאוד להכלילה במסגרת התפישה,גם זאת המקובלת על המדע,של זמן ומרחב.

ולא,אין כוונתי שמטרת המדע היא ליצור אמיתות דוגמתיות כמו אלה של הדתות,
לתומי חשבתי שהדבר אמור להיות מובן מאליו
כתבתי בפירוש אמת אובייקטיבית
ואמת כזאת אינה דוגמתית ואינה נשענת על מעמדה כקדושה אלא פשוט מספקת תוצאות ניתנות ליישום והוכחה
וזאת מטרת המדע

אני סבור שאהבה מרבה בינה יותר משנאה
אבל באמת
מה אני יודע
אם אתה כמו אחרים ממשיכים להאמין שעוד שנאה ועוד אלימות ועוד עימותים זה מה שהעולם הזה צריך אז שתהיה לי בריא.

אגב
אני מאוד מעריך אוטיסטים,וגם את דיראק,למעשה אני עצמי מאובחן ככזה(סוג של,אספרגר)

מדהים שכותב המאמר אינו מתייחס לקן ווילבר (ken willber). ווילבר, הוא פילוסוף אמריקאי, בעל שם עולמי, שספריו תורמו ל 35 שפות ושהשפיע רבות על קלינטון ואל גור. ווילבר יצר תאוריה סוציו-ביו-פסיכולוגית להסברת ההתנהגות האנושית היוצרת אינטגרציה, ראשונה מסוגה בין תחומים אינטר-דיסיפלינארים. ממדעי הרוח, החברה, מדעי הטבע ומדעים מדוייקים. ספריו "התאוריה של הכול" ו"קיצור תולדות הכול", מציגים תאוריה רב-ממדית, מערכתית והתפתחותית להבנת האדם, החברה ויחסי הגומלין ביניהם. עבודתו של ווילבר, מרתקת, ייחודית, פורצת דרך ובעיקר, אמיצה ורחבת יריעה.