מלך!

כיצד התגלגלה הפילוסופיה המונרכית במורד הדורות והגיעה עד אצטדיוני הכדורגל, שירה בציבור ובתי התפילה של ימינו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" הוא המשפט שרקום סביב הכיפה שמונחת על ראשו של בחור ברכבת, שמוציא מהתיק שלו את החוברת "דבר מלכות", שמופצת בתחנות רכבת מרכזיות ומאגדת אמירות ודברי תורה של אדמו"רי חב"ד. "דוד מלך ישראל חי, חי וקיים" צועקים ביציע של האצטדיון אבל גם בשירה בציבור בקיבוץ, ושמעתי שזה מה ששרו ברחובות תל אביב בליל כ"ט בנובמבר. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה", הינו משפט שיהודים רבים אומרים כל בוקר כשהם מתעוררים. מאידך מדי שבת הם זועקים בגעגוע "ממקומך תופיע ותמלוך עלינו, מתי תמלוך בציון?"

מיהו אפוא המלך? איפה מתי ואיך הוא מולך? מה טיבה של מלכותו? האם זה מלך המשיח? או מלך ישראל? או מלך מלכי המלכים? האם יש סתירה בין המלוכות השונות הללו? ובכלל, איך נוצרה האינפלציה המלכותית הזו?

במאמרי הקודם בסדרה כתבתי מעט על התיאוקרטיה האנרכיסטית הקדומה, ועל המאפיינים האוטופיים שלה מבחינת האידאל המוסרי והדתי, על פיו לעולם לא ישלוט אדם באדם אחר, מתוקף שלטונו הבלעדי של האל. אך בה בעת ראינו שמאפיינים אלו הם בלתי-ישימים ואף מסוכנים כאשר התיאוקרטיה יוצאת משליטה. ראינו גם שהאידיאולוגיה המלוכנית שוב מרימה את ראשה לאחר שנדחתה זה מכבר על ידי גדעון ויותם בנו.

אלא שהפעם הדוגלים במונרכיה, אשר מיוצגים על ידי עדת הזקנים בתחילת ספר שמואל, מגיעים עם קייס חזק יותר. הפעם יש להם קבלות. לא עוד רפיון דתי מניע אותם, כי אם אחריות פוליטית. המציאות הביטחונית, הכלכלית, החברתית והאנטי-מוסרית שפדרציית השבטים האומללה הזו בישלה לעצמה, המציאות המזעזעת ברשעותה, זו שקורות דברי ימיה מסתיימים בלא אחר מאשר סיפור בלתי נתפס על אונס של פילגש ועל בעלה השפל מכל (ותחשבו על המשמעות של בחירה באונס והשתלשלות פטריארכלית מפגרת כדי לסמל חורבן מוסרי טוטאלי). המציאות הזו חייבה פתרון אחר מאשר מושיע כריזמטי זמני שמשליט חוק וסדר. התקופה שלימים נודעה כתקופת השופטים הגיעה אל קיצה, ואת מקומה תפסו המוטיבציות שביקשו משהו חדש, ארוך טווח, יציב, יעיל, וכן, משהו שגם היה אותו לילדים האחרים בשכונה - מלך בשר ודם.

מרגע זה ואילך, משנכנס שחקן חדש למגרש – האידיאולוגיה המונרכיסטית – קורות העם מתעצבים על פי הכרונולוגיה והדינמיקה של משחקי הכס. והכוונה כאן היא לא רק במובן הצר של משחקי הכס הארציים, דהיינו המתחים והיריבויות בתוך ובין שושלות המלוכה (למרות שגם הן חלק מההיסטוריה), אלא בעיקר במובן המקיף יותר, דהיינו, משחקי הכס שבין שמיים וארץ, בין שיטה שלדידה הפוליטיקה השמיימית אסור לה לרדת לארץ, שמא היא תתגלגל לידיים לא ראויות, ובין שיטה שלדידה הפוליטיקה מוכרחה לרדת לארץ – מאותן סיבות בדיוק.

הציור "שמשון ודלילה" של פטר פאול רובנס, שנבחר במערכת אלכסון ללוות את המאמר על התיאוקרטיה, מתכתב יפה עם המתח הזה שבין קודש וחול, שהרי שמשון נמנה בהיכל התהילה של השופטים, וככזה הוא מייצג את השיטה התיאוקרטית, ובחייו האישיים אפילו מודגש המאפיין האנרכי שמגולם בה. האנרכיה שמלווה את חייו של שמשון (שאת המנגנון הפסיכולוגי שלה מנגיש לנו דוד גרוסמן בספרו הנהדר "דבש אריות") מקפלת בתוכה בדיוק את המתח שבין הקדושה הטוטאלית שטמונה ב"כוחו של הרגע", לבין החולין הטוטאלי של אדם שלכאורה "אין לו אלוהים"; של נזיר מבטן שמבקש את הגאולה דרך הביבים, לרבות יחסים מיניים עם האויב. זוהי אנרכיה שפורצת את ההגדרות הבינאריות של קודש וחול, אבל חושפת אותן בעת ובעונה אחת.

סיפור שמשון גם ניצב במרכז ספר שופטים. עד שמשון מתוארת ההצלחה של השיטה התיאוקרטית. משמשון ואילך, הצד השני של המטבע האנרכי מתחיל לתת אותותיו. שמשון הוא אגן הניקוז של ספר שופטים, כי הוא מנקז בחייו את התמצית המזוקקת של התיאוקרטיה, הן בעצמה שלה הן בהרס העצמי שלה. אם כן, העם דורש מלך, ומקבל. חשוב להבין שהזקנים לא מניעים רפורמה תיאולוגית, והם לא מערערים על ריבונות האלוהים, אלא הם מבקשים צורת שלטון אפקטיבית יותר, ארגון חברתי ופוליטי, מישהו שיוכל לנהל את הכלכלה ואת הצבא, ולשפוט את העם באופן רציף. מישהו שיוכל לנווט את הספינה בתוך המרחב הגיאו-פוליטי הסוער דאז.

וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ.

אלא שעל הדרך, הם מציפים בעיה תיאולוגית עמוקה. מדוע? מכיוון שכל עוד התפיסה היא שהאל הוא הריבון האחד והיחיד, וכל עוד הברית עימו מזוהה כברית נישואין מונוגמית, אזי שבהכרח כל הכרה בריבונות אחרת משמעה עבודה זרה. כל פולחן, ולו במסגרת של דת אזרחית, משמעו בגידה. הבעיה התיאולוגית הזו מתבהרת אף יותר כשאנחנו מביאים בחשבון שבמעצמות המונרכיות האזוריות, ובעיקר באשור, מצריים (ולאחר מכן גם ביוון ורומא), המלכים נתפסו כאלים, או כבני אלים, לעתים עם מערכת פולחנית שלמה. לכן תשלום מיסים לקיסר, למשל, אקט לכאורה חילוני לגמרי, נתפס בהקשר התיאולוגי הזה כפולחן, ולפיכך איננו מתקבל על הדעת.

כאשר אידיאולוגיה כלשהי לא מצליחה להחזיק במושכות השלטון, היא תמשיך לחפש נתיבים אחרים דרכן היא תוכל להשפיע, באמנות, בתקשורת, במחקר האקדמי, במערכת המשפט וכדומה

כיצד פותרים את המתח התיאולוגי? היה אפוא צורך בשינוי עצם ההבנה של מונרכיה מהי, ובמונרכיה העברית הצורך נענה על ידי הקביעה שהמלך איננו אל, אלא עבד האל, והוא כפוף לחוקי המלך שניתנו על ידי האל. על המלך חלים איסורים והגבלות חמורים, כפי שהם מופיעים בחוקי המלך בספר דברים יז, אשר בסופו של דבר מסתכמים בעקרון הבא:

לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

אפשר לזהות את הממוצע התיאולוגי שבסופו של דבר מתקבל. העיקרון התיאוקרטי ממשיך להתקיים ברקע, והוא ימשיך להתקיים לצידה של המונרכיה עד ימיה האחרונים, לעתים כמי שמנהל אותה ומוביל בה מהלכים פוליטיים, ולעתים כפקח מתמיד ובלתי נסבל בסטנדרטים המוסריים שהוא דורש, מבעד לגרונות של נביאי הזעם, שהפכו בשל כך להיות אחד מעמודי התווך שסביבה התארגנה הירארכית הערכים של הציביליזציה המערבית.

אבל אפשר גם להסתכל על זה בצורה אחרת, לאמור, שאם החשש התיאולוגי נסב על תהליכי האלהה של בני אדם, אזי שדווקא המונרכיה – ולא התיאוקרטיה! – מהווה פתרון יעיל יותר לבעיה. מדוע? מכיוון שהמונרכיה חייבת להשאיר מקום לאופוזיציה תיאוקרטית, בעוד שתיאוקרטיה לא היתה מותירה מקום כזה, לו היתה נשארת, לאופוזיציה מונרכית. באחד ממאמריו בנושא משה הלברטל מצביע על כך שבאופן פרדוקסאלי, דווקא המונרכיה העברית היא שמונעת סיטואציה של האלהת שליט בשר ודם, כי היא מאפשרת מרחב פוליטי ארצי ומוגבל, בעוד שהתיאוקרטיה היתה כנראה מתדרדת להיירוקרטיה, היינו שלטון אנושי במסווה של שלטון שמיימי, שלטון שטוען לסמכות אבסולוטית בהיותו מייצג את דבר האל, בלא שום גורם אופוזיציוני שיוכל לאזן אותו. מכאן הדרך להאלהה של הכהן או הנביא עשויה להיות מהירה וחלקלקה.

יש הסוברים שמסיבה זו משה רבנו איננו מוזכר בהגדות המסורתיות של פסח. מנגד, זה התהליך שהכנסייה הקתולית נקלעה אליו כבר בתחילת דרכה, עם מוסד האפיפיורות, ועד היום, כעבור יותר מ-1,500 שנה שבהן היא מתמודדת עם התסבוכת הזו שהיא אינהרנטית לעצם שלטונה. זאת ועוד, שכאשר קמו לה אופוזיציות דתיות, דהיינו כאלה שטענו לתוקף כלשהו של מוסר אלוהי, או שהן נרדפו כמינים או שהן נבלעו בתוך המערכת ההיירוקרטית, ע"ע המסדר הפרנציסקאני. הקיסרות האזרחית היוותה אמנם אופוזיציה פוליטית, אבל אלה היו שתי מערכות אוטונומיות נפרדות שנלחמו על השליטה באירופה, ולא פנים כנסייתיות. אפשר כמובן עוד להעמיק ולסייג אבל נסתפק בזה.

אם כן, התיאוקרטיה פינתה את קדמת הבמה למונרכיה, אבל ברקע היא המשיכה להתקיים ולהשפיע, כפי שהזכרנו גם במרחב הפוליטי על ידי נציגי האל הכהניים והנבואיים, ועד למרחב של המדע המודרני (ראו מאמר קודם). אבל השפעתה ניכרת גם בספרות המקראית שהיא ייצרה, בהיסטוריגרפיה התיאוקרטית. המלך אחאב למשל מתועד, מנקודת מבט ארכיאולוגית והיסטורית-מודרנית, כמלך חשוב ושחקן צבאי משמעותי בפוליטיקה האזורית. חוות אחאב בתל מגידו הן יותר ממצאים ארכיאולוגיים מאשר הממצאים שמעידים על מלכות כלשהי של בית-דוד.

אליהו הנביא מול אחאב, איור משנת 1350 לערך

אליהו הנביא מול אחאב, איור משנת 1350 לערך

עם זאת, אחאב נשמר בזיכרון הקולקטיבי בתור אחד המלכים הגרועים בהיסטוריה של עם ישראל, אולי כמעט בתור האנטי טיפוס של דוד, הזכור לברכה. המסורת שלנו מספרת שבשל השחיתות של אחאב ופשעיו המוסריים, חרבה הממלכה הצפונית ועשרת השבטים, כ-80% מהעם דאז, התפזרו ונבלעו בעמים. כעת נשאל: מי כתב את ההיסטוריה הזו? סופרי החצר של המלך?

מיכאל בולגקוב לא יכול היה להתמודד מול סטלין, אבל הרומן שבו הוא מבקר את משטרו, "האמן ומרגריטה", נכנס לקאנון של הספרות המערבית

ידוע לנו שכאשר אידיאולוגיה כלשהי לא מצליחה להחזיק במושכות השלטון, היא תמשיך לחפש נתיבים אחרים דרכן היא תוכל להשפיע, באמנות, בתקשורת, במחקר האקדמי, במערכת המשפט וכדומה. מיכאל בולגקוב לא יכול היה להתמודד מול סטלין, אבל הרומן שבו הוא מבקר את משטרו, "האמן ומרגריטה", נכנס לקאנון של הספרות המערבית. כאשר נכשלים הניסיונות להפיכה של השמאל האירופי במאי 68' – מתחילה העתקה מסיבית של המאבק אל תוך המרחב הטקסטואלי, והפוסט-מודרניזם מתגבש, מתעצב ומתייצב כתחליף למהפכה - אם לא הצלחנו לשנות בתוך ההיסטוריה, נפרק את המושג "היסטוריה". והדוגמאות רבות.

כעת חשבו על אליהו התשבי ומיכיהו בן-ימלה כאנשים בודדים חסרי השפעה  בממלכה של אחאב. מי הם היו לעומתו? והנה, בפרספקטיבה היסטורית, מסתבר שלנרטיבים שלהם היה כח, ומייצגי התיאוקרטיה הבינו זאת היטב. ואולם, אם נשפוט לפי הציטוטים בפסקה הראשונה למעלה, גם תומכי בית-דוד המונרכים הבינו זאת היטב, וכמוהם, גם בחסידות חב"ד.

כיצד אפוא התגלגלה הפילוסופיה המונרכית והתפצלה במורד הדורות, עד לידי כך שבפסיפס הציבורי של ימינו, בין אם ברכבת, באצטדיוני הכדורגל, בשירה בציבור ובמוסד התפילה, דרות זו לצד זו התופעות הללו. מה אפוא קרה בדרך, מהרגע שבו הזקנים מבקשים משמואל שלטון יציב ועד היום, שאם מקלידים בגוגל "יחי המלך" עולות תמונות של מנחם מנדל שניאורסון? ואיך, אם בכלל, כל המלכים הללו עולים בקנה אחד עם ה"מון" שבמונרכיה?

כדי לענות על השאלות הללו אנחנו צריכים להיפרד מעולם המקרא, ולהתקדם אל מה שקרה אחריו. באופן כללי, אפשר להצביע על ארבעה טיפוסים שונים של פילוסופיה מלוכנית שהתפתחו לאורך ההיסטוריה היהודית: המונרכיה הפרגמטית, המונרכיה החוקתית, המונרכיה המשיחית והמונרכיה הרלטוויסטית. המונרכיה הפרגמטית היא הדגם הראשוני שעולה כאלטרנטיבה לתיאוקרטיה, והרחבנו עליו מספיק. נציין עתה בקצרה את המאפיינים של הטיפוסים האחרים, ונראה כיצד הם משתלבים ומתגלגלים עד ימינו אנו.

מונרכיה חוקתית

מונרכיה חוקתית היא שלטון מלוכני שמתקיים במסגרת של הפרדת רשויות, אבל בשונה מן ההפרדה המקראית שנסבה בעיקר על עניינים מוסריים ופולחניים, כאן המלך כפוף לחוקים משפטיים. הטקסטים החוקתיים הקלסיים של המלוכה מובאים בספר דברים בתורה, ובמסכת סנהדרין במשנה, ובתלמודים, ולאחר מכן אצל הרמב"ם, באופן הגותי במורה נבוכים ובאופן הלכתי בי"ד החזקה. באופן כללי גישה זו מכירה בפוטנציאל של המונרכיה להפוך לטירניה, ואת הפוטנציאל הזה היא מבקשת להגביל, על ידי הסנהדרין, דהיינו מועצת חכמים או פרלמנט (סנהדרין זו המילה היוונית שאומצה אל תוך העברית המשנאית). בסנהדרין היהודי יושבים 71 חכמים ובסמכותם לשפוט גם את המלך עצמו (בשלב מסוים החילו עקרון זה רק על מלכי יהודה). מסכתות סנהדרין בבבלי ובירושלמי מתארות את המורכבויות הנלוות למערכת היחסים הזו, ולפעמים התוצאות הן טרגיות, כאשר המלך לא מוכן לקבל את מרות בית הדין, כמו במקרה של אלכסנדר ינאי (למשל בבבלי, סנהדרין יט).

הפולקלור היהודי, בכל אתרי הגלות, דמיין את המלך היהודי כישות גואלת שמוליכה את העם בחזרה לארצו

יחסים אלה בין מלך וסנהדרין מזכירים, ובצדק, את היחסים שבין בית המלוכה והפרלמנט הבריטים, ובעצם כל מונרכיה חוקתית – בין אם היא מתקיימת רק באופן סמלי ובין אם בפועל – כמו במדינות כגון נורווגיה, דנמרק, שוודיה, בלגיה, הולנד, ליכטנשטיין, ספרד, ירדן, מרוקו, יפן ותאילנד. נתונים אלה בדרך כלל יובאו כראיות תימוכין על ידי חוגים בישראל שהיו רוצים להקים כאן ממלכה. מקובל לכנות אותם פנאטים (כינוי שלדעתי חלק מהם גאים בו, ואם מישהו מהקוראים שייך לחוגים אלה אני אשמח לשמוע אתכם בתגובות), אבל מבחינה רעיונית גרידא, הרעיון שלהם איננו פחות לגיטימי מן הרעיון התיאוקרטי או הדמוקרטי, ומבחינה היסטורית המלוכה הוכיחה את עצמה כשלטון היעיל והיציב ביותר, אי פעם. לכן, מי שמבקש להתעמת עם גישה זו צריך למצוא טיעונים טובים יותר, ולא רק לפטור את עצמו מן הדיון באמצעות הטחת הסטריאוטיפ "פנאט". זה הרי דיון מפותל שמתקיים כבר מאות שנים.

מונרכיה משיחית

האירוניה היא שדווקא הגישה שלא בקיאה בנפתולי הדינמיקה של משחקי הכס, אשר מצד אחד יכולה לייצר רתיעה של חוגים ליבראליים/דמוקרטיים/חילוניים מעצם הדיון, היא גם זו שהצמיחה את תודעת המונרכיה המשיחית. אפשר גם לכנות אותה: הגישה העממית. היא כמובן מתפקדת כשחקן בוגר בין השחקנים האחרים שבמגרש, אבל בשורשים שלה היא לא צומחת כפילוסופיה פוליטית או תיאולוגית, אלא כהמיית לב וכיסופי גאולה עממיים.

הפולקלור היהודי, בכל אתרי הגלות, דמיין את המלך היהודי כישות גואלת שמוליכה את העם בחזרה לארצו. עבור פשוטי העם המשיח איננו אידיאל פילוסופי מורכב ומרוחק, אלא דמות ממשית, המלך המיוחל, שבוא יבוא לכנס ולהנהיג שוב את עמו האבוד. לצד תעצומות הרוח של התיאוקרטיה האנרכיסטית או של המונרכיה החוקתית, הפוליטיקה הגאולתית מייצרת אמירה, עממית אמנם, אבל לא פחות חזקה, ולעתים אף יותר חזקה בטראגיות שלה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על פי שיתמהמה, אחכה לו, בכל יום, שיבוא".

מקורותיה של גישה זו נעוצים עוד בנבואות הנחמה של גלות בבל, בהן עוד דובר על משיח במובן הצר, דהיינו מלך (אלה סינונימים), עוד לפני שהגאולה נתפסה כאירוע אפוקליפטי, ולימים היא מקבלת ביטויים טקסטואליים קאנוניים תחילה בחז"ל ומשם בכל אפיקי המסורת הדתית. כמובן שהיא לא פסחה גם על חוג התלמידים של ישוע מנצרת, כפי שניכר מן הפתיח הגנאולוגי בבשורה לפי מתי, שקושר את אביו ישירות לבית-דוד. עם זאת, שימו לב! תיאוקרט מובהק כגון רבי יצחק אברבאנל (מאה 15), לא ידחה את הרעיון המשיחי, אבל בשום אופן לא יזהה את המשיח בדמות מלך, אלא בדמות שופט, ואפילו רועה.

המונרכיה הרלטוויסטית

באמרי מונרכיה רלטוויסטית כוונתי לכל גישה שמבינה את המונרכיה כאמצעי פרגמטי תלוי הקשר של זמן ומקום. במובן מסוים זו גישה דומה לזו של הזקנים בספר שמואל, שביקשו לאמץ דגם אזורי כדי לענות על צרכי השעה, אבל היא מועלית כאן לרמה הגותית פילוסופית. במאה ה-13 וה-14 הוגים ספרדים כגון הרב ניסים גירונדי (הר"ן) או ר' יוסף חיון, פיתחו פילוסופיות פוליטיות נועזות, שהתירו למלך אוטונומיה שלטונית שחורגת מחוקי התורה, מתוך הבנה שעל המלך מוטלת החובה להשליט סדר מדיני וחברתי, במקרה של הר"ן, או סדר דתי, במקרה של חיון. מבחינה זו אלה גישות שמזכירות לנו את הפילוסופיות הפוליטיות של תומס הובס ומאקיאוולי. הר"ן זיהה את הפוליטיקה כזירה אוניברסאלית, ולא כמרחב ששזור בתיאולוגיה העברית, ולפיכך שחרר אותה ממחויבות דתית (או מוסרית), בעת הצורך.

שימו לב, העיקרון הוא כזה: הפוליטיקה זוכה לאוטונומיה מידיה של התיאולוגיה כדי לענות על צרכי השעה, ולכן – ברמת העיקרון! – גישה זו כבר מצביעה על הפוטנציאל מבחינת המסורת הפוליטית היהודית של הפרדת דת ומדינה! כבר במאה ה-14.

הר"ן מייצג נקודת קיצון, אך לא שולית, בספקטרום של המחשבה הפוליטית היהודית, וגם אם התוכן (האלים לעתים) של משנתו הפוליטית לא הולם את רוח ימינו, הרי שהתעוזה שבדבריו היא נר לרגלנו. ולא רק לנו. במאה ה19, הנצי"ב מוולוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין. לימים בנו מאיר יעברת את שמו לבר-אילן, ועל שמו תיקרא האוניברסיטה) לוקח את הגותו של הר"ן צעד אחד קדימה. בפירושו לחוקי המלך בספר דברים הוא טוען (ואיננו הראשון) שהמלוכה היא אפשרות לגיטימית בתנאי שיש בה צורך, אבל היא איננה אידאל ובטח שאיננה ציווי תורני. לדבריו:

הנהגת המדינה משתנה אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם. יש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח מצוות עשה... משום כך לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך (הנצי"ב, העמק דבר, דברים יז,יד).

המלוכה היא תמיד בגדר אופציה שנגזרת מאופי העם. כפי שהזקנים ביקשו מונרכיה בהתאם לצו השעה ואופייה, כך יש לשאוף לשיטה פוליטית אשר מתאימה לזמנה ולמקומה. ברור שמכאן הדרך לדמוקרטיה, בתור ה"ככל הגויים" של ימינו, איננה רחוקה. אבל נשאיר זאת למאמר השלישי והאחרון.

הדינמיקה הזו של משחקי הכס מייצרת מארג תרבותי עשיר, שלא תמיד קל להבחין ולהפריד בין הרכיבים שמרכיבים אותו, שכבר מהולים אחד בשני

נסכם. הדיון הנ"ל מזכיר כמה דוגמאות (ישנן עוד) מתוך המסורת התלמודית, הפילוסופית, הפסיקתית והעממית, אשר מעצבות את המונרכיה האידיאלית בדרכים שונות, מימי שמואל ועד המאה ה-20. החלוקה הטיפולוגית מאפשרת לנו מבט חטוף על הכוחות שהזינו והניעו את תפיסת העולם הזו ולראות כיצד הם אפשרו לה להתמודד עם תפיסת העולם התיאוקרטית, שמלכתחילה חייבה את הפילוסופיה המונרכית להתעמת עם מתחים תיאולוגים חסרי תקדים דאז.

כאמור, התיאוקרטיה המשיכה להתקיים במקביל למונרכיה, בצורת מפעליהם המוסריים של הנביאים, הפולחניים של הכהנים, והמשפטיים של החכמים. אבל גם לאחר הסתלקותן של ממלכות ישראל מעל בימת ההיסטוריה, הפילוסופיות הללו המשיכו להשפיע ולהניע את התרבות העברית, בכל תפוצותיה הגיאוגרפיים, וכפי שראינו במאמר הקודם, גם בתפוצותיה הדיסציפלינאריים (כגון מדע ואמנות, במקרה של התיאוקרטיה).

חשוב לזכור שהדינמיקה הזו של משחקי הכס מייצרת מארג תרבותי עשיר, שלא תמיד קל להבחין ולהפריד בין הרכיבים שמרכיבים אותו, שכבר מהולים אחד בשני. בשל כך אנחנו פוגשים כיום פסיפס של ביטויים כגון אלה שהוזכרו לעיל, ושל רבים נוספים שלא תמיד משתלבים ביחד, ברמה הפילוסופית, אבל איכשהו דרים בכפיפה אחת מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית, במאוויים הדתיים, הלאומיים, התרבותיים והאינדיבידואליים שמפעילים אותנו בשגרת היומיום.

במאמר הבא והאחרון אנסה להראות איפה הדמוקרטיה נכנסת בתוך הדינמיקה הזו. כמובן שמבחינה כרונולוגית, היא שותפה מרכזית במשחק בעשרות השנים האחרונות, אבל האמת היא שבצורה זו או אחרת, היא כבר שותפה במשחק הפוליטי מעצם קיומו של רעיון הברית, ובעקרונות פרוטו-דמוקרטיים שמצויים בלב ליבה של המסורת.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על מלך!

    02
    יותם יזרעאלי

    מאפיהו, אתה צודק, משה מוזכר פעם אחת, בפסוק:
    "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יי בְּמִצְרַים, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יי, וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ." (שמות יד, לא).
    עם זאת, זה אפילו מחזק את הטיעון, שכן היוצא מן הכלל לא על עצמו הוא יוצא להעיד כי אם על הכלל, כי אזכור אחד בלבד של משה מזמין אותנו לחשוב, "למה הוא מוזכר רק פעם אחת?", מה גם שבהגדה אנו אומרים גם: ""ויוציאנו ה' ממצרים" – לא על-ידי מלאך, ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח". לכאורה אמירה תמוהה, לאור הסאגה שהגננת סיפרה לנו :).
    כלומר שגם אם משה מוזכר פעם אחת, ולא זו בלבד אלא שמעמדו כעבד ה' מודגש, עדיין - ההגדה לא מסתפקת בהתעלמות מהחלק שלו במבצע הגדול אלא מדגישה שהוא לא שיחק כאן תפקיד משמעותי, ושבסופו של דבר האלוהים הוא הפועל הבלעדי בסיפור (שוב, ביטוי תיאוקרטי מובהק).
    ההגדה המסורתית שאנו מכירים מתעצבת סביב המאה ה11 (ואגב היא איננה נוסח מקודש), אבל השאלה הזו בנוגע למקומו של משה בסיפור העסיקה עוד את חז"ל, ובתלמוד הירושלמי במסכת הוריות אפשר לראות את המקור לניסוח שאנחנו מוצאים בהגדה:
    "כשבא אלוהים להוציא את ישראל ממצרים לא שלח לא שליח ולא מלאך אלא הקב"ה בעצמו דכתיב: 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה'" (הוריות פרק ג דף מז).
    אני לא מכיר את כל הכוחות שפועלים על נוסח ההגדה, וממה שאני יודע חלק מהעניין קשור לפולמוסים עם המסורת הנוצרית, ועם הרצון לטשטש את הדמיון בין משה וישו. ואפשר כמובן גם לראות את הקול התיאוקרטי שנותן את אותותיו. למרות שצריך לזכור שכל ההבחנות הללו הן אנליטיות, בפועל הכל מהול.
    תודה על ההערה.

03
גבי בחן

נדמה לי שביטוי מעניין של התיאוקרטיה האנרכיסטית נמצא בנאומו של אלעזר בן יאיר על פסגת המצדה, כפי שמובא אצל יוסף בן מתתיהו. זהו הביטוי לאותה קבוצה גלילית שהאמינה שמאחר וה' הוא מלך המלכית, לא יכול להיות מתחתיו שום מלך ושום שליט עליהם. אנחנו לקחנו את זה לכיוון הלאומי - אבל ניראה לי שהאידאולוגיה של אותה קבוצה הייתה נגד שילטון בכלל, כולל של מלכי בית חשמונאי שהיו "יהודים", אידאולוגיה שעל פי הסיפור הייתה חזקה דייה כדי לגרום להתאבדות המונית.

04
יותם יזרעאלי

גבי, אני מסכים לגמרי. בנאום נישאת רוח תיאוקרטית ברורה. זה מופיע כבר במפשט הפתיחה. "הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני-אז קיבלנו עלינו, לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק."
עם זאת, אני לא בטוח לגבי האנארכיה שנגזרת מן הנאום. זה נכון שאנחנו עשויים להבין את ההתאבדות כמעשה "לא רציונאלי" (ואני יודע שיש דעות לכאן ולכאן) אבל זו לא ההגדרה המדויקת של אנארכיה. אילו כל אחד במצדה היה רשאי להחליט עבור עצמו מה הוא עושה, זה היה מנגנון יותר אנארכי מאשר ההחלטה של מנהיג או מנהיגים בודדים, כריזמטיים או מטורפים.
ועוד משהו, אחת השאלות שעולות בקרב היסטוריונים, אולי אתה בקיא בזה יותר ממני, היא שלא ברור כיצד יכל יוספוס פלביוס לצטט את הנאום אם הוא לא היה נוכח בזמן שאלעזר בן יאיר נאם אותו. הסברה המקובלת היא שהנאום הזה הוא פיקציה, מעין תוספת ספרותית שיוספוס הוסיף בנרטיב שהוא בנה. אגב, מבחינת הקונוונציות של כתיבה היסטורית דאז זה משהו מקובל ונהוג, ככה כתבו היסטוריה. ובהתחשב בעובדה שיוספוס הוא גם מי שטבע את המונח "תיאוקרטיה", אני חושב שהנאום הזה הוא דוגמא נהדרת כביטוי נקודתי שלה. תודה.

05
גבי בחן

יותם - תודה על התשובה. הנאום כפי שמצוטט אצל פלוויוס הוא חלק מהשקפת עולם תיאוקרטית ואנטי מלוכנית הקרויה על ידי פלוויוס עצמו הפילוסופיה הרביעית (ראה בויקיפדיה). לגבי הגוון האנרכיסטי - אם לא אידאולוגי הרי שבפועל זו קבוצה אנרכיסטית לדוגמא - שנקראה הסיקריים על שום הטרור שהם הפעילו, למשל על הורודוס המלך.
כמובן שהנאום הוא יצירה סיפרותית שהיתה מקובלת אז גם במקורות זרים כמו אצל היוונים - אך גם במקורותינו - ראה נאום אביה המלך בצאתו למלחמה בהר צמריים (אפריים?)כפי שמופיע בספר דברי הימים (ותודה לחברתי ורד אורגיל שכבתה עבודה על השימוש בתעמולה בספר דברי הימים)

    06
    יותם יזרעאלי

    תודה גבי. אם אתה מעוניין ישנו מאמר מקדים למאמר הנוכחי, שמתעמק בתיאוקרטיה. "פוליטיקה של קודש וחול". קיים קישור בגוף המאמר לעיל. בימים הקרובים (ב"ה) יעלה המאמר המסכם את המהלך, בנושא הדמוקרטיה. מזמין אותך לקרוא ולהעשיר את הדיון גם שם ובהמשך. שבוע טוב.

07
חנוך ב.

בנוגע להשוואה בין אחאב לדוד, נזכרתי במקור שדווקא מנסה להסביר מבחינה תיאולוגית למה מדינית אחאב היה מוצלח מדוד:
"אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים... אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין"(ירושלמי פאה פ"א ה"א, לקראת הסוף). דילטורין=מלשינים, והמדובר הוא בחטא לשון הרע שקשור באופן הדוק לאחדות בתוך עם ישראל. הדוגמא שהביאו לדורו של דוד הוא דואג האדומי שסכסך בינו לבין שאול (ומכאן אנו למדים שמדובר על שנות מלכות דוד הראשונות, שהרי אח"כ הייתה לו רשימה נכבדת של נצחונות צבאיים), ואצל אחאב מובאים הנביאים שהוחבאו ע"י עובדיה, ואף אחד לא העביר את המידע לידי בית אחאב.
דבר נוסף: נראה לפחות שבתפילת שמונה עשרה הדגם הדומיננטי הוא זה התיאולוגי דווקא, שבתפילת "השיבה שופטינו כבראשונה... ומלוך אתה ה' לבדך עלינו..."- לעומת "את צמח דוד עבדך...", ששם לא מוזכרת מלכות כלל!