מלכודת האושר

מדוע אנחנו חשים חובה להיות שמחים ומאושרים? מתי הפך האושר למטרה שיש לעבוד קשה כדי להשיגה? האם יתכן שמישהו מושך לנו בחוטים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1920, הפסיכולוג האמריקני ג׳ון ב. ווטסון פרסם את תוצאות מחקרו באחד מן המאמרים המדעיים המפוקפקים ביותר מבחינה מוסרית שהתפרסמו במאה הקודמת. ביחד עם רוזלי ריינר (Rayner), תלמידת מחקר בת 21 באוניברסיטת ג׳ונס הופקינס בבולטימור, שם הוא לימד, ווטסון ניסה לטעת פחד מסוים בתינוק בריא לחלוטין.

עד אז, ניסויים בהתניה התנהגותית נערכו אך ורק על בעלי חיים, אבל ווטסון וריינר בחרו תינוק בן תשעה חודשים, שכונה במחקר שלהם בשם ״אלברט״, שילמו לאמו דולר והציבו מולו מגוון של בעלי חיים קטנים ובכלל זה חולדה. בתחילה התינוק גילה בהם עניין משועשע. בעוד אלברט משחק עם החולדה, החוקרים חבטו בפטיש במוט מתכת סמוך אליו, כדי להפיק רעש עז, להפחיד את התינוק ולגרום לו לבכות. אחרי שעשו זאת מספר פעמים, די היה שהחוקרים יראו לאלברט חולדה כדי שהתינוק יפרוץ בבכי. אפילו בלי הרעש, הם הצליחו להתנות אותו לפחד מחולדות, ובעקבות כך גם מאינספור יצורים פרוותיים, ובכלל זה ארנבים וכלבים.

אפשר היה לצפות שניסוי כל כך לא מוסרי יוביל למחאה ציבורית – אחרי הכול, החוקרים מעולם לא גמלו את אלברט מן ההתניה הזו – ואפילו להתנגדות מצד מדענים, משום שלא הייתה כאן קבוצת ביקורת ראויה; אולם הניסוי הראה כי בני אדם, ולא רק בעלי חיים, ניתנים להתניה במגוון דרכים. למעשה, בעקבות פרסום המאמר, האוניברסיטה העלתה את שכרו של ווטסון בחמישים אחוז, כדי להבטיח שיישאר ללמד שם (הוא היה כבר אז מרצה פופולרי, ומוקדם יותר באותה שנה בחרו בו תלמידיו כ״מרצה הנאה ביותר״).  אבל אז, אחרי שאשתו גילתה ופרסמה את מכתבי האהבה שהוא כתב לריינר, שאיתה ניהל רומן ומאוחר יותר גם התחתן איתה, האוניברסיטה פיטרה אותו.

האושר הוא מבחינות רבות פריצת הדרך של הפרסום בעשורים האחרונים

ארנב

חמוד? אין כל קושי להתנות ילד לפחד ממנו. תצלום: מייקל רובוס

ווטסון מצא במהרה מקום בעולם הפרסום – ג׳ וולטר תומפסון [מענקי התחום] שכר את שירותיו כדי שימשיך בהתניית בני אדם, בעיקר צרכנים. ״גיליתי שלעקוב אחר העלייה במכירות של מוצר חדש זה לא פחות מרגש מלעקוב אחר עקומת הלמידה של בעלי חיים ובני אדם״, נזכר ווטסון. כמי שהביא את האתוס המדעי לעולם הפרסום, הוא נדרש לגרום לאנשים לגלות נאמנות לסוג של וויסקי, לייצר אישיות למוצרים וגם – כפי שהוא וריינר עשו לאלברט התינוק – להחדיר בצרכנים פחדים כדי לגרום להם לרכוש מוצרים מסוימים. למשל, עבור חברת סקוט, יצרנית נייר הטואלט, הוא עזר ליצור מודעות שבהן נראו מנתחים מביטים בחולה ומתחתם הכתובת ״והבעיה החלה בגלל שימוש בנייר טואלט גס״ – כדרך להפחיד ולמכור.

כיום, מניפולציות התנהגות כאלה הן עניין שיגרתי, אבל הן נעשות בדרכים מעודנות וזדוניות הרבה יותר, תודות לביג דאטה ולסביבה הדיגיטלית, שפחות או יותר בכל מקום בה נמצאים אלגוריתמים הסורקים את הנתונים. אבל במקום לטעת בנו פחדים מסוימים, המניפולציות הפסיכולוגיות מתמקדות לרוב באושר האנושי. האושר הוא מבחינות רבות פריצת הדרך של הפרסום בעשורים האחרונים, ומוצרי טיפוח אישי ונוגדי מתח מככבים ברשימות רבי המכר של אמזון (חשבו על ״שמיכות כבידה״, חוברות צביעה להפגת עצבנות למבוגרים וספינרים) שם הם נחים להם בינות לכרכים עבי כרס שכתבו ״בלוגרי אושר״. כל זה אפשרי בשל גרסה מסוימת, מטרידה וחדשה מאוד, של ״אושר״ שעל פיה יש להימנע מתחושות רעות בכל מחיר.

הציווי הזה להימנע מעצב – ואפילו מלהיראות עצובים – הוביל לתרבות שמתגמלת מופעי אושר, שבהם אנשים אוצרים את התצוגה הציבורית של חייהם, באמצעות אינסטגרם ודומיו, כחיים המורכבים מרצף של ״חוויות שיא״ – ותו לא

הציווי הזה להימנע מעצב – ואפילו מלהיראות עצובים – הוביל לתרבות שמתגמלת מופעי אושר, שבהם אנשים אוצרים את התצוגה הציבורית של חייהם, באמצעות אינסטגרם ודומיו, כחיים המורכבים מרצף של ״חוויות שיא״ – ותו לא. עצב ואכזבה נמחקים משם, ואפילו חוויות חיים טבעיות ושגרתיות מוצאות מהתמונה. כאילו שהפגנת דכדכת מרמזת על איזה חטא מוסרי פרוטסטנטי: כאילו לא עבדתם קשה מספיק או לא האמנתם מספיק בעצמכם.

האושר, כמובן, לא תמיד נתפש בצורה כזו. התפישה האפיקוראית של האושר – שעליה חשב תומס ג׳פרסון כשעודד את האמריקנים, בהצהרת העצמאות, להעריך במיוחד ״חיים, חירות וחיפוש אחר האושר״ – היא פשוטה לגמרי ושונה מאוד. בעיני אפיקורוס, האושר הוא בסך הכול היעדר ״אפוניאה״ [ἀπονία] – כאב גופני – ו"אטראקסיה" [ἀταραξία] – אי שקט נפשי. אין לדבר כל קשר להון חומרי או להעצמה של חוויות מספקות. זהו אושר שמעורר תחושה בלתי פוסקת של הכרת תודה. כל עוד איננו כואבים נפשית או גופנית, אנו יכולים, בתפישה כזו של אושר, להיות מרוצים.

את תפישת האושר הזו ניתן למצוא ביסודות העולם המערבי, למשל בברכת ״אשר יצר״ היהודית הנאמרת מדי בוקר לאחר עשיית הצרכים, כתודה על היכולת לבצע את הפעולה הבסיסית הזו בכוחות עצמנו. האושר, במובן האפיקוראי, הוא פשוט להיות מסוגל להשתין.

שירותים, אסלה, בידה

לפעמים זה כל מה שצריך כדי לחוש הוקרה, אפילו אושר. תצלום: רנה ורבן.

הוגים מודרניים נוטים לראות באושר פחות היעדר כאב ויותר רוויה של רווחה. הכלכלן האנגלי ריצ׳רד לייארד (Layard), למשל, תיאר את מה שעשוי להיקרא ״כלכלת האושר״ – המהווה כעת את הבסיס לסקר שנתי בשם ״דו״ח האושר העולמי״, המודד את המידה שבה הכנסתם של בני אדם ועושרה של החברה שבה הם חיים משפיעים על אושרם. אולם בדומה לאפיקורוס, לייארד עדיין רואה בבריאות הנפשית את הגורם החשוב ביותר באושר, כפי שהוא מסביר בספרו Happiness: Lessons from a New Science (שראה אור ב-2005).

לא כל תנועות האושר אימצו את הרעיונות האפיקוראיים. פסיכולוגיה חיובית, למשל, הפכה לאופנה אחרי שמרטין סליגמן בחר באושר כנושא המרכזי שלו בשנת 1988, כשמונה לנשיאות האגודה הפסיכולוגית האמריקנית (APA). סליגמן טען שהאושר נובע מחוויה של רגשות חיובים ומניסיון לחוש רגשות כאלה, מתחושת שייכות לקהילה ומשמעות קיומית. הוא סבר כי בני האדם נוטים ״ללמוד״ אושר כשהם בוחרים לא להימלט ממצבים לא נעימים גם כשהדבר אפשרי. בעיניו, אושר הוא משהו שאנחנו חייבים ללמד את עצמנו ללא הרף: לעבוד כדי למצוא אותו.

תרופות נוגדות דיכאון נצרכות במספרי שיא, ספרי עזרה עצמית נדחסים על המדפים ואינספור סוגי טיפולים מתחרים על הזכות לשלוף אותנו מהשקפת עולם שלילית כדי שנוכל לשגשג

מכאן, נדרשה רק קפיצה קטנה אל ההבנה הנפוצה כיום של האושר כחיפוש והשגה של חוויות שיא. תרופות נוגדות דיכאון נצרכות במספרי שיא, ספרי עזרה עצמית נדחסים על המדפים ואינספור סוגי טיפולים מתחרים על הזכות לשלוף אותנו מהשקפת עולם שלילית כדי שנוכל לשגשג. כל אלה הם מאמצים מסוג מסוים מאוד, שבהם כל רגע משוכלל כדי להשיג בו פסגה של אושר, ולו חולפת, בעוד האומללות נדחקת ומסולקת בו זמנית.

צניחה חופשית

עובדים קשה בחיפוש אחר רגע של אושר ותמונה באינסטגרם. תצלום: קלמאן בורס

מהיכן, מבחינה היסטורית, נבע הרעיון של האושר כ״חוויות שיא״? כשהמילה ״happy״  ["מאושר"] נכנסה לראשונה ללקסיקון האנגלי בסביבות אמצע המאה ה-14, היא ציינה דבר מה דומה יותר ל״בר מזל״, משום שהמעמד האישי, הבריאות והאושר נחשבו תלויים בהחלטות שרירותיות של האל הקתולי (קרוב לוודאי שהמילה ״מזל״ במובן של "מקרה טוב" נולדה ראשונה, משהו ש-happened, וממנה הגיעו מילים כמו ״מאושר״ – Happy – הקשורה למילה Happenstance, ״אקראי״). המשמעות של אושר לא הייתה קשורה לשמחה עד המאה ה-16, ורק באמצע המאה ה-17 תומאס הובס, מחבר ״לוויתן״, דיבר על האושר כתהליך שאינו מסתיים של צבירת חפצים נחשקים, וכך הגדיר אותו מחדש כמושג סובייקטיבי. ״האושר בחיים אלה״, כתב הובס בשנת 1651, ״אינו שלווה של נפש מסופקת. משום שאין בנמצא finis ultimus (יעד סופי) וגם לא summum bonum (טוב כולל/מוחלט) כפי שנאמר בספריהם של פילוסופים נושנים של המוסר״.

אנחנו מחפשים את האושר במקום להניח לו להגיע אלינו. אנחנו מנסים לאסוף רגעי אושר כמו צדפים על החוף, בעוד הגלים מנסים לסחוף אותם בחזרה. החיפוש הוא סיזיפי. הוא מוביל בסופו של דבר אל האכזבה

בעיני הובס, האושר יכול היה להיות מושג באורח משמעותי על ידי רדיפה של חוויות מענגות. הוא סבר כי אין מצב של סיפוק בלתי משתנה (״שלווה של נפש מסופקת״) וביקר בעקיפין את אפיקורוס (״בספריהם של פילוסופים נושנים של המוסר״). האושר, כך חשב, דורש חיפוש מתמיד, אופיו החמקמק ובר החלוף התפרש כתכונה ולא כבעיה. אם רוצים לברר מהיכן נלקח מושג ״חוויות השיא״ של האושר, כדאי כנראה להתחיל ברעיון-הלקוי-דאז של הובס.

אבל זהו מושג בעייתי מאוד. ״מהו האושר?״ שואלת דמותו הבדויה של איש הפרסום דון דרייפר בסדרה ״מאד מאן״, בנימה ניאו-הובסיאנית, לפני שהיא עונה: ״זהו הרגע לפני שאתם משתוקקים לעוד אושר״. כיום, אנחנו מחפשים את האושר במקום להניח לו להגיע אלינו. אנחנו מנסים לאסוף רגעי אושר כמו צדפים על החוף, בעוד הגלים מנסים לסחוף אותם בחזרה. החיפוש הוא סיזיפי. הוא מוביל בסופו של דבר אל האכזבה.

אין תמונה הממחישה יותר את הריקנות הקיומית המודרנית יותר מדמותו של אדם המטייל בעולם בעודו מעלה לרשת החברתית ללא הרף תמונות של מסעדות ואתרים, ומציג בראווה תחרותית מופע של אושר במקום ליצור חיבור אמיתי עם אנשים כמותו. בניסיון להיות מאושר יותר – טוב יותר – מאחרים, האדם הזה מסתכן בהרחקתם וניכורם של מי שבקרבתו. זהו משחק סכום אפס.

בפסח, היהודים מתיזים טיפה של יין לפני שהם לוגמים, לזכר הפרעות שעברו, וזאת לפני שהם מקדמים את ההנאות. ההשלמה הזו עם המלנכוליה עשויה להיות הדרך להשתחרר מכלא האושר שיש בו רק מפסידים – שכן רדיפת אושר מניבה רק אכזבה ובדידות

יתכן כי אחד הפתרונות לדילמת האושר – אנחנו רוצים להיות מאושרים אבל אנחנו לא רוצים להרחיק מעלינו בדרך אנשים אחרים או לפגוע בהם – טמון בחזרה לתפישה הרומנטית, שהשלימה באותה מידה עם השמחות ועם הצער. ״כי בלב מקדש ההתענגות״, כתב ג׳ון קיטס בשירו ״אודָה למלנכוליה״ (משנת 1819), ״מקום קדושה שבו המלנכוליה שולטת״. בפסח, היהודים מתיזים טיפה של יין לפני שהם לוגמים מהכוס, לזכר הפרעות שעברו, וזאת לפני שהם מקדמים את ההנאות (וזהו גם מקור המנהג לשבור כוס בחופה, כדי לזכור את העצב דווקא בשעת השמחה). ההשלמה הזו עם המלנכוליה עשויה להיות הדרך להשתחרר מכלא האושר שיש בו רק מפסידים – שכן רדיפת אושר מניבה רק אכזבה ובדידות ובלעדיה כנראה לא נגיע אל האושר לעולם. יתכן שלעולם לא נהיה מסופקים אלא אם נשלים עם תחושותינו השליליות. ואכן, תחושות שליליות עשויות לא להיות שליליות כל כך.

לעצב, למשל, ישנם כל מיני תפקידים חיוביים. מחקרים שנעשו לאחרונה על ידי הפסיכולוג החברתי ג׳וזף פ. פורגס (Forgas) מאוניברסיטת ניו סאות׳ וויילס שבסידני, אוסטרליה, מראים כי אנשים זכרו פרטים של חנות בדייקנות רבה יותר כשמזג אוויר היה רע והיה להם מצב רוח רע, מאשר כשמזג האוויר היה נעים יותר והם היו שמחים יותר. פורגס הסיק מכך שהעצב עשוי לסייע לזיכרון. הוא גם הראה כי אנשים נוטים לבצע שיפוטים מדויקים יותר כשהם עצובים, מאחר שהם ממוקדים יותר ופחות מועדים לרמאות, ומסתמכים יותר על מה שהיו עדים לו ולא על רעיונות כלליים וסטריאוטיפים. עצב גם משפר את יכולות התקשורת והשכנוע שלנו, כך עולה ממחקר שנערך ב-2007, וגם יכולת ניהול השיחה שלנו משתפרת – אנחנו מזהים רמזים ומשפטים עמומים בקלות רבה יותר כשאנו עצובים מאשר כשאנו שמחים, על פי מחקר שלו משנת 2013.

ויליאם קרוזייר, אדינבורו

"מראה אדינבורו מ-Salisbury Crags" (מ-1933), ויליאם קרוזייר, הגלריה הלאומית של סקוטלנד. תצלום: ויקיפדיה

אין צורך לחפש את העצב בכוונה, אבל העצב גם אינו אמור להיות משהו שאנחנו פשוט שורדים במהלכו ומחכים שיחלוף – נושכים שפתיים וממשיכים הלאה – בדרך אל האושר. אנשים במצב רוח עגמומי, אומר פורגס, נוטים להיות נחושים יותר ולהשקיע יותר עבודה במטלות מנטליות מורכבות מאנשים מאושרים מהם. הם מנסים לפתור יותר שאלות אבל גם פותרים יותר מהן נכונה לעומת עמיתיהם המאושרים. עצב הוא רגש מחדד. הוא עושה אותנו דרוכים. הוא גורם לנו לחקור את עצמנו יותר לעומק וללא רחמים. כשאנחנו עצובים, אנחנו קשובים יותר לעולם.

העיסוק ברגשותינו השליליים עשוי להביא לנו אושר רב יותר מן החיפוש אחר האושר לבדו

עצם הנכונות להתמודד עם רגשות קשים מעניקה לנו יותר סיפוק בחיים. לפני שנים ספורות, 365 אנשים בני 14-88 שנחשבו יציבים מבחינה רגשית קיבלו סמארטפונים והיה עליהם לענות בעזרתם מדי יום, במשך שלושה שבועות, על שאלות בנוגע לבריאותם הרגשית. המחקר התפרסם בכתב העת Emotion וממנו עולה כי כשהמשתתפים דיווחו על מצב רוח שלילי, רק מי שחשבו כי רגשות שליליים הם מזיקים או מנוגדים לאושר חשו גם רמה נמוכה של סיפוק מחייהם. מי שהאמינו כי רגשות שליליים עשויים להועיל להם, דיווחו על אותה רמת סיפוק בחייהם, בלי קשר למצב הרוח, מה שמעיד כי העיסוק ברגשותינו השליליים עשוי להביא לנו אושר רב יותר מן החיפוש אחר האושר לבדו.

הסיבות שבגללן כדאי להשלים עם השלילי לצד החיובי נמצאות עמוק בתוכנו. נדמה כי צ׳רלס דרווין חזה בספרו משנת 1872 The Expression of the Emotions in Man and Animals את הטעות המובילה לחיפוש אחר האושר. דרווין כתב כי עלינו לבחור בזהירות איזה רגש להדגיש משום שרגשותינו משנים את מי שאנו ואת מה שאנו עושים. תחושות של פחד או כעס עלולות לגרום לנו להיות מרוחקים, ממש כפי שגירוי מיני עשוי לעשות אותנו מוחצנים יותר. אבל במונחים אבולוציוניים, הרגשות בשני קצוות הספקטרום – אושר עז, עצבות עמוקה – הם רק קירובים. הם חשובים לתחושותינו, אבל במובן האבולוציוני הרחב יותר, הם חשובים רק במידה שבה הם מניעים אותנו להישרדות ולפריון. לבדם, הם כמעט חסרי משמעות: יכול להיות נעים ביותר לאכול קינוח טעים, למשל, אבל פרץ האושר שאנו חווים בעת שאנו אוכלים אותו אינו מוסיף לנו הרבה מבחינה אבולוציונית. כלומר, סוג האושר שאנו מתאמצים להשיג הוא שריד שקיבלנו מאבותינו, שהניע אותם להמשיך למצוא ולאכול את המזונות הטעימים ביותר. אבל סוג כזה של אושר אינו מטרה סופית. הוא רק הדרך אליה.

עוגה, פטל, אפייה, מנה אחרונה

חסר ערך אבולוציוני. תצלום: ז'ורדן מתייה

בסין וביפן אנשים נוטים לראות רגשות חיוביים ושליליים כרגשות חיוניים ושווים בערכם. במזרח אין צורך לרדוף אחר האושר, ממש כפי שאין צורך להימנע מעצב. מקורן של עמדות אלה בעיקר בפילוסופיות הבודהיסטיות ששואפות לקבל את נצחיות המצב האנושי ולהבין את הכאב במונחים של הסיבות שגורמות לו

הענקת משמעות קיומית לעונג ול״תחושה טובה״ נובעת מאי הבנה של מהות הסיפוק האמיתי. האושר האפיקוראי שמעניק לנו בהירות נפשית מספקת לשליטה בתחושותינו, להתמודדות עם גלי התחושות השליליות אשר כבני אדם נחווה תמיד – אלה היכולות שסביר יותר להניח כי יובילו אותנו לסיפוק אמיתי.

פולחן המרדף אחר האושר הוא כנראה תופעה בעיקר אנגלו-אמריקנית, אולי משום שישנו לחץ תרבותי עז במיוחד בשתי המדינות להמעיט בהפגנת רגשות שליליים. בהשוואה, נניח, לצרפתים, שעל פי רוב שמחים לחיות מחוץ לתחום האושר – משום שהאושר אינו מתוחכם, ואינו אות לחיים ראויים – הבריטים, ועוד יותר מהם האמריקנים, ממעיטים בערך הרגשות השליליים ומשתדלים להפגין חזות מאושרת ככל האפשר. האמריקנים ידועים בחיוכם המזויף ובאמירות כמו ״הכול בסדר, תודה!״ ואילו הבריטים ידועים כמי שמתחמקים משיחות לא נעימות ונושכים את השפתיים בכל פעם שכואב להם או כשהם מאוכזבים. המוסכמה האנגלית תובעת התכחשות או טשטוש של רגשות שליליים. על פי צורת המחשבה האנגלו-אמריקנית, רגשות שליליים מציגים אותנו באור שלילי – כאילו טעינו טעות מהותית, חיינו ללא שמחת חיים ועלינו לפעול כדי לתקן זאת ולהשיג אושר.

אבל לכל העמדות הפנים המאושרות הללו יש מחיר. לאדם שחי בתרבות המערבית יש סיכוי גדול בין פי 4 ופי 10 ללקות בדיכאון קליני או בחרדה לעומת אדם בתרבות מזרחית – זאת על פי ספרו של הפסיכולוג ברוק בסטיאן The Other Side of Happiness: Embracing a More Fearless Approach to Living  (שראה אור ב-2008). בסין וביפן, כך כותב בסטיאן, אנשים נוטים לראות רגשות חיוביים ושליליים כרגשות חיוניים ושווים בערכם. במזרח אין צורך לרדוף אחר האושר, ממש כפי שאין צורך להימנע מעצב. בסטיאן סבור שמקורן של עמדות אלה בדת, בעיקר בפילוסופיות הבודהיסטיות ששואפות לקבל את נצחיות המצב האנושי ולהבין את הכאב במונחים של הסיבות שגורמות לו.

התשוקה להפוך את רגשותינו השליליים למשהו עליז יותר היא צורת מחשבה שמותירה אותנו חשופים למניפולציות של פרסומאים

התשוקה להפוך את רגשותינו השליליים למשהו עליז יותר היא צורת מחשבה שמותירה אותנו חשופים למניפולציות של פרסומאים כמו אלה שווטסון התמחה בהן. אבל זו אינה תשוקה שהגיעה לתרבות שלנו משום מקום. ישנו תמריץ כלכלי משמועתי לעסקים כשאנשים מאמינים שהאושר הוא דבר מה שעלינו לעבוד – ולקנות – למענו. עובדים מאושרים נוטים להיות 12 אחוז יותר פוריים בעבודתם. לגוגל יש ״קצין אושר ראשי״. התפישה המוסרית שלפיה עלינו ״לפנק את עצמנו״ היא עדיין כוח מכירה רב עוצמה, וכמעט כל מותג קוסמטיקה מבסס כעת את הפרסומות שלו על ״דאגה לעצמי״ או על "להתפנק". במקביל, האגודה הפסיכולוגית האמריקנית עדכנה את המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM) כך שכל מי שמתאבל במשך יותר מחודשיים עלול להיות מאובחן כסובל ממחלת נפש וזקוק לטיפול תרופתי – למשל, תרופות נוגדות דיכאון כמו ״וולבוטרין״.

שפתון, פרסומת

פינוק בדרך אל האושר, מובטח. תצלום: © 2006 Amber Hayward

אם התרופות נגד דיכאון מזכירות מעט את התרופה המעודדת-אושר ״סומה״ בספרו של אלדוס הקסלי ״עולם חדש אמיץ״ (משנת 1932) זה בוודאי משום שיש בהן – ובכל ההתניה הזו לאושר – משהו הקסליאני. עם פריחתה באמצע המאה העשרים של הפסיכולוגיה החיובית, שנשענה על רעיונותיו של הובס מן המאה ה-17, הקסלי ראה כיצד אידיאל האושר של אפיקורוס שונה וישתנה. ״הזכות למצוא אושר,״ הוא כתב בשנת 1956, ״אינה אלא נוסח אחר לזכות להתפכחות מאשליות״.

אם נמשיך לאפשר את המניפולציות שגורמות לנו לכמוה לחוויות שיא, אנו מותירים את עצמנו חשופים לא רק לתמרוּן מצד משווקים אלא גם לבדידות, שיפוט קלוקל ובאורח אירוני גם לעצב מתמשך

היום, סקרי השוק, המבוססים על עבודתו של ווטסון, רק הולכים וגדלים ומיישמים המצאות חדשות כמו סריקת הפנים של לקוחות בחנויות – כדי לקבוע אילו רגשות חשים הלקוחות נוכח כל מיני מוצרים – מודעות שלכאורה עוקבות אחרינו בכל פלטפורמה דיגיטלית ובסופו של דבר, הגביע הקדוש, של תמרון השוק: היכולת ליצור מוצרים שמעצבים את האושר שלנו, שגורמים לכך שמבחינה נוירולוגית נצטרך להשתמש בהם ולרכוש אותם (דברים כאלה כבר קיימים, חשבו על האופן שבו פייסבוק משפיעה על מצב הרוח של משתמשיה באמצעות אלגוריתם החדשות).

אבל אם נמשיך לאפשר את המניפולציות שגורמות לנו לכמוה לחוויות שיא, אנו מותירים את עצמנו חשופים לא רק לתמרוּן מצד משווקים אלא גם לבדידות, שיפוט קלוקל ובאורח אירוני גם לעצב מתמשך. אושר אפיקוראי אולי לא תמיד גורם לנו ״אושר״ במובן הנוכחי של המילה – כמילה נרדפת למצב רוח עולץ – אבל ריחוף בין חוויות שיא בלבד אינו חיים ראויים באמת. למעשה, הדורות הצעירים – מי שקרוב לוודאי משוכנעים ברעיון ״אושר השיא״ הזה – אינם מאושרים כלל, בשום מובן, ו-22 אחוזים מבני דור ה-Y אומרים שאין להם חברים.

מה אם, במקום זאת, היינו מבינים שלאושר ישנן עליות ומורדות, ששליליות היא חלק בסיסי מן החיים ולמרבה האירוניה, גם מן האושר שלנו? מה אם היינו משנים את ההתניה שלנו, כך שלא נרצה רק לחוש מרוצים מכל בחינה?

 

קודי דליסטראטי (Cody Delistraty) הוא סופר והיסטוריון החולק את זמנו בין ניו יורק ופריז. הוא כותב על ספרות, פסיכולוגיה ואנשים מעניינים. רשימותיו התפרסמו בין השאר בניו יורק טיימס, הניו יורקר ואטלנטיק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אושר ורוד. תצלום: ShotPrime, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קודי דליסטראטי, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מלכודת האושר

02
דן פלד

מאמר חשוב ומעניין. איכשהו זה לא ממש מפתיע שכלכלת האושר של עולם הפרסום נרקמה על ידי סוציופט חסר עקבות, אבל עדיין חשוב להצביע על העניין הזה.
הנקודה היחידה במאמר שבה הרגשתי שאני חייב להתנגד היא בפרשנות האבולוציונית של למה אנחנו נהנים מעוגה טעימה. ייתכן שיש הסבר אבולוציוני לעניין הזה, ייתכן גם שלא. אבל זה לא ממש משנה ולא תורם בשום דרך שהיא לרעיונות שבמאמר.
המאמר, כמו שאני קראתי אותו, מציב מראה מול פסיכולוגית האושר אשר ניתפסת כיום כמדעית ומוכיח אותה כחסרת אחיזה במציאות וכמניפולציה מכוערת. זוהי עמדה פוליטית ראוייה כשלעצמה ואני אישית לא מוצא סיבה לנסות להדביק אליה הצדקה מדעית לא מנומקת.

03
עומרי

הרבה מאוד רעיונות והרבה מאוד כיוונים להתיחסות, אבל אולי מספיק לשים לב לסוף: "היכולת ליצור מוצרים שמעצבים את האושר שלנו, שגורמים לכך שמבחינה נוירולוגית נצטרך להשתמש בהם ולרכוש אותם (דברים כאלה כבר קיימים, חשבו על האופן שבו פייסבוק משפיעה על מצב הרוח של משתמשיה באמצעות אלגוריתם החדשות)" - מה הפלא שאנחנו אומללים במידה, ולא רק אומללים בדרכנו, אלא כפי שמכתיבים לנו ענקי השוק המתמרנים אותנו?

04
משה

לא הבנתי איך מ"בני האדם נוטים 'ללמוד' אושר כשהם בוחרים לא להמלט ממצבים לא נעימים..." "נדרשה רק קפיצה קטנה אל ההבנה הנפוצה כיום של האושר כחיפוש והשגה של חוויות שיא". מישהו יכול להסביר?