מלנכוליה של אבדן נעורים

נשים מזדקנות לא נחשפות לייצוגים ראויים של נשיות מבוגרת וחוות מלנכוליה ספוגה בבושה על גופן, על אובדנן, על עצם היותן. אנו מתפיידות אל ערפילי הדיכאון של היעדר הייצוגים, ומי שמתעקשת להמשיך ולהיראות נתפסת כמשוגעת
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בדרך זו או אחרת, נידונו ילדות ונערות להיעלם.
נשים מבוגרות וזקנות נעלמות אף הן. אך מי יוצא לחפשן?

1.

ייסורים מענגים מתלווים לעיסוק בקטינות שחייהן נגדעו, שגופן החלק, הרפה, שדבר לא הספיק להפכו מחוספס, נבלע בחור הדימויים השחור, ללא הידלדלות מכוערת או סימנים מטרימים. הסמלתן של הילדות הנעדרות שבה ומיוצרת ומשומרת בחזרתיות טורדנית, כמנסה לאותת לנו משהו, בכתב מוצפן של מרווחים. דוגמה לעיסוק מורכב בדימוי זה מצויה ב"שנות החלב" של יערה שחורי, ספר בו היעלמויות משחירות כשיניים חסרות, נפערות ונמתחות לאורך הטקסט, רכבות בגרבי ניילון. האווירה השורה בו, ובמיוחד בנובלה "הילדה השנייה", מלחשת לקוראת- הטרגדיה האמיתית היא דווקא בסיפורן של הילדות שלא נעלמו.

האבל הכבד מכל מתאבך סביב אלו שנותרו בינינו, באי-שלמותן, נשים צעירות, מבוזבזות, מרוקנות, שלעולם אינן מה שהיו יכולות להיות. ואפילו אם תשובנה הילדות האובדות, החור לא יתמלא, כי השיבה מתאפשרת רק במחיר ויתור על דבר מה שהיה בהן לפני שהלכו, היעלמותם של יופי, חוכמה, או כישרון חבוי - הנשיות הילדית עצמה. הנשים והנערות הן קודם כל הבטחות. הן מתקיימות כפוטנציאל בלתי ממומש ללא אפשרות להתגשם, והלא כבר מוטב להעלם מהעיניים הצופות שיידעו, שתמיד יידעו ויראו מה היית, כמעט, ומה כבר לא תהיי.

Les Chroniques Purple, עמית ברלוביץ'.

Les Chroniques Purple, עמית ברלוביץ'.

לעומת הנראות התרבותית של ייצוגי ילדות נעדרות ואסתטיקת קרטוני החלב, ייצוגי היעלמותן של נשים מבוגרות הם שכיחים עד כדי שקיפות.
מחקרים סוציולוגים ואנתרופולוגים הראו זה מכבר את האופנים בהם נכפה על נשים מזדקנות להתנתק מהחברה, לאבד את תמיכת הסביבה והכרתה. הן נאלצות לוותר על הרשתות החברתיות והמקצועיות שהשתייכו אליהן, ובזאת גם לעבור התיישנות לא רצונית מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית, ותרבותית. לעת זקנה, מאבדות נשים את הזוגיות שלהן, ובעיקר את המבט המתפעל, המעריץ. אותו המבט שאין הסובייקטיביות - במובן הלאקאניני בו היא נמתחת כמשאלה לאיוויו של האחר אליה - יכולה לשרוד בלעדיו.

האישה המזדקנת, הזקנה - ומדוע מילים אלו נשמעות כמו קללה? - מאבדת כל אפשרות לתשוקה שתופנה אליה ולהדדיות מינית, ועד כדי כך שנראות וייצוג של מיניות נשית קשישה, אפילו מבוגרת, הינה בגדר טאבו מעורר פלצות, הרבה יותר ממיניות נערית או ילדית. היעלמות נשית מזדקנת שבכל זאת הפכה מוכרת היא זו של הכוכבת הגדולה מהחיים, הבטחה שכמו הגיעה לשיאה וכעת אל לנו להביט בהידלדלותה, בשקיעתה. שקיעה שחוסר היכולת להתמודד עמה הביא ליצירתו המבוהלת של "ז'אנר הכוכבת הדועכת" בקולנוע ההוליוודי. דימוי סימבולי במיוחד הוא זה של כוכבות הסרטים האילמים שכשלו במעבר אל הסרטים המדברים ונעלמו מעיני הציבור. הוא מגולם בגרטה I just want to be alone"" גארבו, ובנורמה טלמדג', השחקנית על שמה נקראה נורמה ג'ין בייקר . הסרט המציג את כישלונן המפואר הוא "שדרות סאנסט" (1950) המוצלל והאפל- השדרות בהן שוקעת השמש.

גלוריה סוונסון מתוך  הסרט "שדרות סאנסט"

גלוריה סוונסון מתוך הסרט "שדרות סאנסט"

השחקנית גלוריה סוונסון (אף היא מקורבנות הסרטים הדוברים) בדמותה של נורמה דסמונד, היא התגלמות הכישלון הטמון במעבר הנשי מצעירה, יפה ואילמת, לצעירה פחות וכזאת שקולה נשמע. חמור מכך הוא סירובה להשלים עם הכישלון. אי יכולתה להסתיר את הלהט שלה, הצורך במבט, באהבה, בכמיהה אליה. נורמה מבקשת בגיל 50, שנים לאחר פרישתה, לכתוב בעצמה תסריט בו תגלם תפקיד ראשי, המבוסס למרבה האירוניה על 'סלומה'. כתיבתה מתוארת מפי הדמויות הגבריות כנוראה, ילדותית, אי אפשר להבינה. בפועל, התסריט היחיד הצפוי לה מתאר שקיעה אל מחוזות כואבים וגרוטסקיים של שיגעון ומלנכוליה, הפרעות המשויכות תדיר לנשים במסגרת הפתולוגיזציה הנשית המערבית.
אך האם אותה התבוסה כביכול, בהתמודדות עם אובדן הנעורים, קשורה לפסיכופתולוגיה, לחולי נפשי אינדיבידואלי?

הנשים והנערות הן קודם כל הבטחות. הן מתקיימות כפוטנציאל בלתי ממומש ללא אפשרות להתגשם, והלא כבר מוטב להעלם מהעיניים הצופות שיידעו, שתמיד יידעו ויראו מה היית, כמעט, ומה כבר לא תהיי

שלושה מונחים המבקשים לחלץ את הנשיות מאבחונים פטליסטים פסיכואנליטיים באמצעות קריאה פמיניסטית, ולהפנות את המבט אל היבטים חברתיים דווקא, מתגלים כאפקטיביים במיוחד עבור ההתבוננות בחוויית ההזדקנות האבלה, המלנכולית. מונחים אלה ממקמים את הפגימות והחולי במבנה החברתי ובקונטקסט פוליטי, וחושפים את היותה של מלנכוליית הזקנה, ואפילו ה"שיגעון" שהיא מזמנת, חלק מסדר משובש של מנגנונים ריבוניים.במאמרו "אבל ומלנכוליה", מגדיר פרויד את המלנכוליה - במה שנשמע כתיאור מדויק של חווית ההזדקנות הנשית - כאבל על אובייקט אהוב שאבד, אבל שאינו מסיים את מהלכו התקין ואינו מגיע לקיצו, עד לכדי בליעה של מושא האהבה שאיננו והזדהות עמו, הפנמתו כחלק מאגו הסובייקט והפניית אגרסיות על הנטישה- פנימה. עבור פרויד, חוסר יכולת להשלים עם האבל משמעו- מלנכוליה ואף דיכאון פתולוגיים.

מלנכוליה חברתית: בקריאתה את פרויד ביקשה הפילוסופית קלי אוליבר לפרש מלנכוליה אצל נשים לא כפתולוגיה אלא כתוצר של דיכוי. האבל בניסוחה אינו על אובדנו של אובייקט אהוב אלא על העדרו של 'אני' הראוי לאהבה בתרבות, כמו גם היעדרו של מרחב חברתי מכיל המאפשר החלמה.
אוליבר ביקורתית כלפי היעדר ייצוגים אוהדים של נשים, אימהות, וקבוצות מיעוט אחרות- אך הלכה למעשה, הנשיות המזדקנת היא אולי בעלת המסה הקטנה והרעועה ביותר של ייצוגים חיוביים בתרבות. לעומתה מוצגת במהופך הנשיות הצעירה שעוברת אידיאליזציה ונתפסת כסינונימית- ובלעדית - לנשיות, יופי, תשוקה ואהבה.

הנשיות הצעירה מזוהה ומאומצת כאפשרות יחידה להזדהות למרות האובייקטיפיקציה הכבדה בה היא נגועה. באותה המידה נכפית גם הפרידה ממנה בתהליך מתמשך של אבל שאינו מגיע לקיצו, עד כדי ניסיון לבלוע את הדימוי, לסרב בכל תוקף להרפות ממנו. זוהי ביצה טובענית ללא חבל להיאחז בו- נשים מזדקנות לא נחשפות לייצוגים ראויים של נשיות מזדקנת וחוות מלנכוליה ספוגה בבושה על עצם היותן, על גופן, על אובדנן, על כישלונן. מתוך אותה הבושה הן מבקשות בעצמן להתפוגג, לחדול מלהתקיים. בהיעלמן, הן אינן מאפשרות לאחרות להיחשף אל חוויותיהן, וכך הלאה.
אנו מתפיידות אל ערפילי הדיכאון של היעדר הייצוגים, ומי שמתעקשת להמשיך ולהיראות, לאחוז במבט - נתפסת כמשוגעת.

הבית הגדול והמבודד בשדרות סאנסט בו חיה נורמה כמעט בגפה הוא ההיפך ממרחב חברתי מאפשר ומכיל, נמצא הרחק מכל מבנה משמעות הנחוץ לסובייקטיביות, ומסמל מרחב נפשי רדוף רוחות ותלוש. במרחב כזה אין כל אופציה לאף אדם, ללא קשר למבנה אישיותו הספציפי, לשמור על מה שנקרא- שפיות. הבית עולה על גדותיו בתצלומיה הישנים, ומסך קולנוע מקרין אך ורק את סרטיה שלה, סרטים אילמים. נורמה מבקשת לראות את עצמה מבעד המבט שהכירה, דרך עיניים מאירות ומעריצות, אך בלא האישור והתיווך החיצוניים היא מובלת על כורחה אל שיגעון. התבוססותה באובדן כמו גם רעבה הבולעני הם מתריסים ממש, בלתי נסבלים בעוצמתם, עד שגם הצופים, כמרבית הדמויות, מייחלים להיעלמה.

Les Chroniques Purple, עמית ברלוביץ'.

Les Chroniques Purple, עמית ברלוביץ'.

מלנכוליה מגדרית: ג'ודית באטלר פנתה גם היא אל פרויד בהמשגתה את המלנכוליה המגדרית. במסגרת התפיסה שלא מתקיימים מין ומגדר טבעיים והסובייקטיביות הינה צומת רוחשת, הרכב מפעפע של אינסוף אפשרויות ופרקטיקות, נדרשת הדחקה כדי לכונן זהות מגדרית קוהרנטית, הכחשה של חלקים שכבר נתגבשו מתוך תשוקה והזדהות בשלבים מוקדמים בילדוּת. התינוקת שבו בזמן מזדהה עם אמה ומשתוקקת אליה, נדרשת להדחיק את התשוקה ולפצל בינה לבין ההזדהות, כמו גם להדחיק את עצם קיומו של האבל על ההשתוקקות שהוכחשה.

לא ניתנת אפשרות להבעתו של האבל על אובדן אותם פרגמנטים של עצמיות מושתקת, רק בליעתם והפנמתם, היאחזות בפיסות ה"לא מתאימות" שכמיהתן מופנית לאובייקטים "לא נכונים". מרחב זה הוא שעשוי לבוא לידי ביטוי בפרפורמנס המגדרי והדראג בהם עסקה באטלר, מופע גלוי (גם אם לא מודע) של כמיהה, צער, געגועים, והתנגדות. נורמה נלחמת על חייהם של אותם צדדים אבודים בעודם מהבהבים וגוססים. הזדהותה, כמו גם תשוקתה, מופנות אל גיל מסוים, זמן, קטגוריה מדומיינת, ואלה מגולמים בדמות המאהב הצעיר, בייצוגיה הישנים ובחלקים המתקיימים בה. היא נעה בין מופע של צעירה בוהקת, מוקפת כיסופים וזולגת חלב כוכבים, לבין ספקטקל של אישה מזדקנת, דיכאונית, טבועה בנטיות אובדניות ואפילו- רצחניות. בין שני אלה היא לובשת ופושטת דמויות ותפקידים מגילאים ומגדרים שונים, מוכיחה ששתי הקטגוריות הינן במידה רבה מופע המורכב מביצוע 'נכון' או 'לא נכון' של פרקטיקות פרפורמטיביות. פרקטיקות המצויות במתחים שונים אל מול אישור ודחייה חברתיים, כאשר אף אחת מהן לא אמיתית או טבעית יותר מהאחרת. כולן מהדהדות בין כתליה של נורמה.

טראומה עיקשת: הטראומה העיקשת, מונח של הפסיכואנליטיקאית ד"ר אפי זיו, גם הוא מבקש לקחת הגדרה אבחונית פסיכואנליטית ולשחרר אותה מהפתולוגיזציה הנשית. זיו מציגה תפיסה מורכבת יותר של תסמונת הפוסט טראומה שנגרמת כתוצאה מטראומת קיצון, לכאורה אירוע חד פעמי שהתרחש והסתיים בנקודה בזמן. במקומו, או לצידו, היא מתארת הוויה חברתית טראומטית מתמשכת ותפיסת החלמה פסיכו-פוליטית הכוללת התנגדות לאותה המציאות.

זוהי אינה פתולוגיה שלא מאפשרת החלמה, כמו זו שכתב עליה פרויד, אלא נסיבות חומריות, קונקרטיות שדוקרות שוב ושוב בצלקת. הבחירה במילה "עיקשת" פותחת גם מרחב של התנגדות, התדפקות חוזרת על דלתות המציאות והמשמעות בשאיפה לשנותן, ולא היעלמות בחשיכה.
נורמה מבקשת לחבוש עצמה במעמקי ביתה כדי להתגונן אך כל תזכורת מציפה את מה שהייתה, את מה שלא תהיה, את שהיא עדיין מעזה להשתוקק ולהיות. בכל זאת היא ממשיכה לנסות ולשוב, להיגאל מהריק בו נעלמה.

גם הרצף הטראומטי מגולם בסרט באמצעות בטי שריידר הצעירה הניצבת אל מול דמותה של נורמה. בטי יפהפייה, חסרת פרוטה, קורנת ויטליות, רגע לפני חתונתה - לכאורה עומדת בניגוד מוחלט לכוכבת העשירה, הכמושה והבודדה שעיקר חייה מאחוריה. אך אט אט מתגלה שגם בטי עברה מבחני מסך כושלים ואפילו ניתוח פלסטי יקר, גם בטי מוותרת על ארוסה ובהמשך על אהובה- במידה רבה בגלל תנאים חומריים. גם בטי בת העשרים ושתיים לא הצליחה לממש את הבטחתה להיות כוכבת, ואין לדעת אם תצליח לממש את הבטחת הכתיבה הגלומה בה. לא דימוי של חיי נעורים מלאים המגיעים עד נקודה מסוימת בזמן ובה כורח ההזדקנות משנה אותם מן הקצה אל הקצה, אלא חוויה חוזרת ונשנית של ניסיון לממש ולמלא קטגוריה בלתי אפשרית של נשיות צעירה וספציפית מאין כמוה, מיניות לא מודעת לעצמה, ויופי טבעי וטהור.

גלוריה סוונסון מתוך  הסרט "שדרות סאנסט"

גלוריה סוונסון מתוך הסרט "שדרות סאנסט"

ההבדל בין כוכבת העבר לתסריטאית הצעירה שבכל זאת מכיל מעט תקווה, הוא שבטי מזהה את הכתיבה כנתיב פעולה אלטרנטיבי. נורמה אמנם מתנגדת לצווים ולדרכי ההתנהגות הנאותות, מפנה עורף לפרידה שקטה ותקינה ונמסכת בתוך חלקי זהות שונים. אך בו בזמן, לא מתאפשר לה להביא את קולה אל המסך, ולא להפוך את המילים פרי עטה לתסריט שיתממש. במובן זה, לא עולה בידה להשפיע על המציאות הטראומטית בה היא נעוצה. נורמה צפה במצב דמוי פסיכוזה המזכיר את אי השקט המחושמל של הנעורים- היות רגע לפני, עוד לא שם, הדברים הגדולים והטובים ביותר מחכים ממש מעבר לפינה, רק מקצה שיפורים נוסף. הסוף הטראגי, בו היא מכריזה בפני צוותי החדשות והמשטרה הבאים לעצרה בעוון רציחתו של ג'ו- "Alright Mr. DeMille, I'm ready for my close-up" מביא עמו את טשטושה הסופי, החלבי, של העדשה, וכך במיסוך והיעלמות אחרונים, מסתיימת היצירה האכזרית הזאת.

ילדות נמוגות וזקנות דוהות, נערות חטופות וקשישות שהפכו אבק. כל אחת מהן היא הבטחה בשלבי התגשמות שונים של תכונות שיועדו לה, יופי, חושניות, כישרון, זוהר, ספקית של עונג המגע והמבט

שדרות השקיעה ושנות החלב אינן נקודות כרונולוגיות תלויות גיל, אלא מצבים מתמשכים, ללא סוף והתחלה, של היות אישה. מפה גם ששני סוגי ההיעלמויות אינם הפכים, אלא נקודות שונות על אותו הרצף - ילדות נמוגות וזקנות דוהות, נערות חטופות וקשישות שהפכו אבק. כל אחת מהן היא הבטחה בשלבי התגשמות שונים של תכונות שיועדו לה, יופי, חושניות, כישרון, זוהר, ספקית של עונג המגע והמבט. מימושן חלקי, כושל, פרגמנטרי, כואב ופוצע עד כדי כך שאי אפשר לשאתו ומוטב לסלקן מעין המתבוננת, לקבור אותן בחשיכה.

שלושת המושגים הנ"ל מזמינים את בחינתה של אפשרות בה אין האבל הכבד, תחושות האובדן, הבושה והאשמה, הכישלון המובנה, המלנכוליה והשיגעון, משוקעים אינהרנטית בתהליך ההזדקנות. מושג המלנכוליה החברתית פותח אשנב לאפשרות בה מרחב חברתי וריבוי מכוון של ייצוגים בעלי ערך יוכלו לחולל שינוי בתחושת העצמיות של נשים מזדקנות. מושג המלנכוליה המגדרית פוער חור קליע ברצף המלאכותי והמדומיין של הסדר הכרונולוגי התקין והפרקטיקות הנלוות לו, מאפשר מחשבה על שימור חלקי אישיות על אף הציווי לסלקם למען ייצורה של זהות גילאית קוהרנטית. מושג הטראומה העיקשת ממחיש את היות ההזדקנות וכורח הפרידה מהנעורים תופעות שאינן מתחוללות ברגע או אירוע ספציפי אלא משוחזרת לאורך חיים שלמים של נשיות. על הלוחמה לא להיות מופנית אל תופעות ההזדקנות עצמן ולא כנגד הדחף לשמר פיסות נעורים וילדוּת - אלא אל המציאות המחדירה באלה משמעויות.

לולה/ יונה וולך
לוֹלָה, הַאִם אַתְּ מַשִּׂיגָה עֲדַיִן מַה שֶׁאַתְּ רוֹצָה
הַאִם הִשַּׂגְתְּ כָּל מַה שֶׁרָצִית
הַאִם אַתְּ רוֹצָה עֲדַיִן לוֹלָה
אוֹ מַה קָּרָה לָךְ אַחֲרֵי שֶׁהִשַּׂגְתְּ.

הַאִם רָצִית מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ לוֹלָה מֵאָז עָבְרוּ
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים וְקוֹלֵךְ לוֹלָה
אִם אַתְּ רוֹצָה עֲדַיִן בְּאוֹתוֹ קוֹל.
הַאִם עוֹד רוֹצִים אוֹתָךְ לוֹלָה כְּמוֹ שֶׁרָצוּ

עֲלוּמִים כְּמוֹ זִכָּרוֹן לוֹלָה, מְהַסִּים,
וַחֲרוּזִים מִתְפַּזְּרִים בְּלַחַשׁ עַל עוֹרֵךְ
מַה תִּלְבְּשִׁי בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁבּוֹ

גּוֹחֶנֶת לַמַּעְיָן הָרִאשׁוֹן בּוֹגֶדֶת בְּכָל זְמַן
גּוֹמַעַת וּמְלַמְלֶמֶת הֲנָאָה בְּקוֹל צָעִיר מֵרֶגַע לְרֶגַע
וּבְרָצוֹן נִצְחִי נֶעֱלֶמֶת בְּתִינֹקֶת שֶׁל עַצְמֵךְ

2.

בכתבה מהניו יורק טיימס מגזין, התייחסה הכותבת מיירי סילקוף אל תופעה שהיא מכנה "שיק הקשיש". כוונתה לאותו הלך רוח אופנתי המתקיים אצל ילידי שנות השמונים והתשעים בעיקר, המאמץ את סממני הזקנה הסגנוניים. סילקוף התייחסה הן אל מי שמתלבשים להנאתם בגרביים אורתופדים ובמשקפיים עבי זגוגית, והן אל צעירים שהפכו את עניינם באופנת קשישים לעיסוק מרכזי- כמו הבלוגר ארי סת' כהן, שספרו "Advanced Style" בו הוא מתעד את קשישות ניו יורק המסוגננות, יצא במהדורה רביעית.

על פי ניתוחה, זהו עידן בו אין אפשרות שלא להיות משוקעים לחלוטין בדעת האחר עלינו, להתעסק באופן אובססיבי בתגובות שקיבלנו לכל פעולה ומוצא פֶּה ברשתות החברתיות, ואנו נסמכים לחלוטין על תקשורת אינטרפלטיבית בלתי פוסקת ואישורים חיצוניים שהעדרם צורם יותר מתמיד. דווקא בתוך מצב מאוס זה, "האותנטיות המדומיינת של הזקנה" אותה מתארת סילקוף, קורצת ומפתה במיוחד.

נשים רבות מייחלות לרגע בו לא יהיה אכפת להן להשמין, ללכת לשיעורי מחול, לחדול מצביעת שיערן, הרגע בו יפסיקו לראות עצמן אך ורק מבעד לתיווך. אך מי הן הנשים שהגיעו לרגע הזה, שחוסות בו, מאכלסות אותו? בדומה לנעורים, גם החופש שבזקנה ממתין כאפשרות לא ממומשת.
האופציה של לשהות מחוץ למבני משמעות חברתיים, עם כל האפיל שבה, כמוה כוויתור על הסובייקטיביות עצמה, סובייקטיביות שמתכוננת ומשתמרת באמצעות אינטר-סובייקטיביות ובהכלתה של סביבה תומכת, כשדרך המילוט היחידה היא ההיעלמות, הפתולוגיה, המלנכוליה והדיכאון.
לכן אותה אותנטיות משוחררת מעכבות היא אופציה מומצאת, שבכוחה המכשף להשכיח מנשים צעירות את המסלול הבלתי נמנע בו הן צועדות ואת התכונות שידרשו עבורן בהמשכו. במקום, ניתן להן להאמין שגיל צעיר הוא קטגוריה יציבה ממשית ונפרדת, שהכישורים היחידים שעליהן לפתח הם אלה הרלוונטיים עבורה.

באופן פרדוקסלי, הנשים הזקנות שסובלות בצורה החמורה ביותר מהיעדר ייצוגים, משמרות מיתוס מופרך המבקש לתאר אותן כמי שלא נזקקות להם. אותו המיתוס הופך אותן כעת למושא למבט - של מי שמייחלים להיות יום אחד חופשיים מהצורך באותו המבט ממש. אך ישנם יתרונות ל"שיק הקשיש", שכן הוא מאפשר מתן ייצוג הולם לחלק גדול מהאוכלוסייה שקודם נעלם מן העין.

Les Chroniques Purple, עמית ברלוביץ'.

Les Chroniques Purple, עמית ברלוביץ'.

אמנם אם נבחן את הנשים ששבו את ליבו של ארי סת' כהן ודומיו נראה שמרביתן רזות מאד, לבנות מאד, ואמידות דיין כדי להתלבש בצורה יוצאת דופן, נורמה דסמונדיות. נכון לעכשיו זהו חריר זעיר מאד במסך הייצוגים, אך אולי מדובר בתחילתה של דרך, שתתפתח בתקווה להכיל גם נשים זקנות במבני גוף, צבעי עור, וסגנונות לבוש שונים. דרך זו עשויה בסופו של דבר לשנות במעט את היררכיית הנראות הנשית, לאפשר מופעים מגוונים יותר של "גיל" - מבוגר, צעיר, או קשיש- ללא קשר למספר שנים ביולוגי/כרונולוגי, ולמסמס את ההפרדות הנוקשות והבדיוניות בין נשים בגילאים שונים.

אך הנראות הינה רק היבט אחד, העושר העיקרי שמביאות נשים אלו לחברה הוא זה שלאו דווקא מתקיים במישור הוויזואלי. קולן ומילותיהן - אותם הדברים שהדיכאון מצליח לגזול - הם שחייבים לעמוד במרכז תשומת הלב הסובייקטיבית והחברתית. לא מרגע מסוים שיש להיטיב ולזהות בגיל 35, 50, או 70 - אלא לאורך מרוצת חייהן.

אזהרה / ג'ני ג'וזף
כשאהיה אישה זקנה אלבש סגול
עם כובע אדום לא מתאים, שאינו הולם אותי
אבזבז את כל הפנסיה שלי
על ברנדי וכסיות קיץ
ועל סנדלי סאטין,
ואומר שאין לנו כסף לחמאה.
אני אתיישב על המדרכה כשאהיה עייפה,
ואחטוף דוגמיות בחנויות, ואלחץ על כפתורי אזעקה,
ואחבוט את מקלי לאורך מעקים ציבוריים,
ואפצה על צלילות הדעת של נעוריי.
אני אצא בנעלי בית לגשם,
ואקטוף פרחים מגינות של אנשים אחרים,
ואלמד לירוק.
אני אוכל ללבוש חולצות איומות ולהשמין,
ולאכול קילו וחצי נקניקיות בפעם אחת,
או רק לחם וחמוצים במשך שבוע,
ולאגור עטים ועפרונות ותחתיות של כוסות בירה
ודברים בקופסאות

3.
קטגוריה נוספת נחשפת בטבלה הדיכוטומית שבבסיס תפיסות המגדר הדומיננטיות, כאשר בצד המייצג את הנשיות מופיעה ההבטחה, הפוטנציאל, ובצד הגבריות מופיע המימוש. ההבטחה תמיד מכילה את כל מה שהמתבונן מאמין שצפון בה, הבטחה ל"מסתורין נשי", למיניות, לפוריות, למרחבים שרגל האדם (האדם=הגבר) עתיד לדרוך בהם, לגלות ולכבוש.
באין לה היכולת והמקום להתגשם, בהיות ההגשמה האפשרית כה מצומצמת ומוגבלת בזמן, וכאשר העונש שבדעיכה תמיד מותאם בגודלו לגודל המימוש וההצלחה שקדמו לו- מוטב לה שתישאר קפואה ומשומרת לעד ברגע הנהדר שלפני, בהתחלה שאין לה סוף. בסדק הראשון בקרח- עליה להיעלם מהעין.

כשתופענה עוד צורות לקיום ולמימוש, וכשרעיון המימוש עצמו יתגמש במשמעויותיו, תוכל הנשיות להפוך מכמוסה זעירה ובה מוטמנים גרגרים רדומים של רעיונות נאים, לכזו שמסתעפת ותופסת מקום, שולחת זרועות ארוכות ולאו דווקא יפות וחינניות במובן המקובל, ותובעת לעצמה מרחבים.
כשזה יקרה יוכל לעבור מרכז הכובד מלהיות טמון בנעורים הנשיים על הילת ההבטחה המזדהרת סביבם, אל שאר שלבי החיים המתקדמים, על כל סוגי המימושים שאלה מציעים. אולי כך לא נאלץ תמיד להתפוגג, לא כנערות ולא כנשים מזדקנות, לא בייצוגינו הספרותיים והקולנועיים, ולא במציאות, אף לא להעלים חלקי זהות ועצמיות בהתאם ללוח זמנים נוקשה, עיוור ומלאכותי. באופן זה נאפשר גם לאחרות מודלים ומרחבים להזדהות, לתמיכה, להשמעת קול, ולביטוין של חוויות משותפות, וסינגולאריות.

***

בנובלה "הילדה השנייה" מתגלה שנורה- בת התשע השקטה שעקבותיה לא נמצאו- הייתה שרה, אך איש מלבד מורתה הזקנה למוסיקה וחברתה ליזי לא זכה לשמוע אותה. "אבל לנורה היה קול אחר, חם ודשן ומלא חיים...לא היה בו שום דבר ילדותי. אני לא מבינה בזה אבל בעצמי שמעתי שהיא שרה כמי שנמצאת בחיים, מי שתעשה הכל בשביל עוד נשימה.."

**

ב"שדרות סאנסט", מאשימה נורמה את ג'ו בכך שהוא רק כותב מילים, מילים ועוד מילים! יום אחד, היא אומרת לו, המילים יחברו יחד להיות החבל שיחנוק את המאזינים שלהן. אך לא היו אלו המילים שחנקו את נורמה, אלא כישלון החברה בה היא תלויה להעניק לה את המרחב להשמיע אותן. ואולי לו היה מתאפשר לה לחבר מילים לחבל במו ידיה, הייתה מושה עצמה החוצה באמצעותו, לפני שתטבע בהשתקפות 'התינוקת של עצמה'- אך גם מבלי שתאלץ להיפרד ממנה.

בתודה והוקרה לד"ר אפי זיותודה רבה גם לליסה פרץולחן גולדמן

הצילומים במאמר באדיבות עמית ברלוביץ', עבור Les Chroniques Purple, ודודי חסון.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

21 תגובות על מלנכוליה של אבדן נעורים

01
נועה בן אלי

כמה מעניין ושונה! בעצם הכתיבה את מכוננת אפשרות לקיום אחר, או לפחות מהווה השראה - וזה פוטנציאל לשינוי אמיתי, לפחות ברמת הסובייקט הנוכחי (אני!).
תודה!

02
Aya

מרתק ויפה, תודה על הרשימה הזו.
שימי לב איזה נושא נותר בשולי כל הכותבות וכל הדמויות אותן בחנת - האמהות .
נעשה כאן משהו מסוכן; את בוחנת נשיות מבוגרת מבעד למערכת הערכים המקובלת (כלומר זו שמוכתבת על ידי גברים) ומגיעה למסקנות עגומות. מאידך, תקפת את החברה על שאיננה רואה נשים מבוגרות כנחשקות ודוחפת אותן החוצה. מה שהתעלמת ממנו הוא היותן של נשים מבוגרת דמויות מחנכות, דומיננטיות במעגלי השפעה משפחתיים. זה בדיוק הנושא שנעדר מחייהן של הנשים שהצגת, (גבורות שדרות סנסט או ג'ודית באטלר ודומותיה).
כוחה של האישה הוא עצום. אבל, זליגת הכוח מהרשות הביתית לציבורית יכול להעשות רק על ידי אבחנה זהירה בהבדלים שבין האישה לגבר, ולא נסיון לחצייה וטשטוש. בין היתר, היותו של הגבר נושא מיני (ולא מושא) לאורך כל חייו, לעומת המיניות הנשית התלויה בשנות פוריות מוגבלות.

03
מעין גולדמן

הי איה, תודה על תגובה מעניינת מאד.
אני חושבת שזו הצטלבות בפני עצמה שיהיה מעניין לחקור- הנקודה בה נפגשים הערוצים השונים שהזכרת, ובהם האימהות. מאחר ואני יכולה לכתוב רק מהנקודה בה אני עומדת, ומאחר ואחד הדברים שאני מתעסקת בהם הוא כינון סובייקטיביות נשית שלא דרך האימהות ועד כמה שניתן- אפילו לא ביחס אליה (את מוזמנת להציץ במאמר הקודם שפרסמתי כאן)- כתבתי גם הפעם על הזדקנות מבלי שנקודת האפס המובנת מאליה היא האימהות ומעגלי המשפחה. ומפה גם הדוגמאות הספציפיות שבחרתי להביא.
ואני כל כך מסכימה איתך לגבי דגש על ההבדלים בין אישה לגבר כנקודת המוצא לשינוי. לא הבדלים במובן הביולוגי אלא במובן המטריאליסטי- כל סובייקט נוצר במסגרת הקונטקסט החברתי והנסיבתי בו הוא נטוע ויכול לפעול רק משם.

04
מעין גולדמן

נועה- מה אומר, כל כותבת צריכה קוראת אידיאלית
על פי רוב אפשר להסתפק באחת מדומיינת ודמומה- אך במקרים ממוזלים במיוחד היא לא רק אמיתית בשר ודם, אלא גם כותבת בעצמה.

05
ליטל א.

איזו כתיבה מדויקת ומלאת מעוף! את תוקפת את אחד הנושאים המושרשים והשקופים ומאירה עליו באור גדול ובלתי סלחני. הקושי והאתגר שבשימוש במדיומים המדכאים (ויזואליים בעיקר, אך איזה מדיומים איננו מדכא כשזה מגיע לנשים זקנות?) איננו מרתיע עד שתגידי שעלינו פשוט לוותר עליו, וזה מעורר תיאבון לחשיבה משותפת ושיח גדוש ומלא שלנו ושל אימותינו וסבתותינו. רוצות עוד מזה!

06
יורם הורוביץ

למה את מתכוונת בהיעדר הייצוגים, או איך את מגדירה יצוג? לפי התרשמותי מהמאמר היצוגיות היא בעיקרה הופעה בסרטים, במגזינים, במקומות בילוי. הדיכאון על הזיקנה, הבלות, התפוררות הגוף, אינו קשור לזה. איך לדעתך מרגישה אישה זקנה בכפר אפריקאי נידח?

יורם
כשאני אומרת ייצוגים אני מתכוונת לייצוגים תרבותיים- כל אובייקט שמקבל נראות ציבורית.
השאלה לגבי האישה המזדקנת באפריקה היא רלוונטית- אך לא לגמרי כי גם היא חיה בתוך מערכת תרבותית ושפתית, אולי כזו שאת חוקיה וגבולותיה אנחנו פחות מכירים. קשה להאמין שהם משתווים בעוצמתם להאדרת הנעורים הנשיים שבחברה המערבית.
ולגבי מה שנדמה לי שאתה שואל- אני טוענת שדווקא כן יש קשר. הגוף המזדקן עצמו ותכונותיו אינם שליליים בפני עצמם, הבעיה היא בתפיסה שלנו אותם ובמשמעויות התרבותיות הניטעות בהם.
אף פעם לא נדע במאה אחוז מה תרבותי (נגרם בגלל ייצוגים והיעדר ייצוגים) ומה "טבעי" (דיכאון אינהרנטי להתבלות הגוף ואובדן הפריון שמקורו בביולוגיה) כי אין לנו אפשרות לפצל ביניהם. השאלה היא- מה יותר מעניין ואפקטיבי לשאול ולחקור.

08
שרה פייגלה

מאמר לגמרי לא יצוגי, אך הוא מייצג נכוחה ונכונה אותי. את מדייקת ןמדוייקת. אז ככה נחוללנה במחולות ונרקוד עם זאבים וחוכמה זה סקסי.
לולה היא נהדרת. יש להדיר, להלחם, לדחוק כל נסיון פוטושופי להפוך את הנשים והאנשים למוצג מלאכותיים.
תודה

10
יעל

מעורר מחשבה.
באותה העת גם תפיסת הצעירוּת (נשית או גברית) מושפעת מהייצוגים שלה, ומייצרת זרות וניכור אצל כל אלה שאינן פרגיות-מפרכסות-קופצות-באוויר-עם-תחבושת-הגיינית-אולטרה-דקה. אם את צעירה בחישוב שנותייך, אך מהורהרת, נעה לאט, אולי כבדת גוף או אוהבת להיות בבית, ומתלבשת בחולצות איומות ואוגרת חפצים בקופסאות: האם את נראית?

---
דֶּרֶךְ מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב
מִשְׁתַּקֶּפֶת
גִּרְסָא
שֶׁל בַּת דְּמוּתִי
זְקֵנָה
קְמוּטָה
מְשֻׁמֶּשֶׁת.
אֵיפֹה הַטְּרִיָּה שֶׁגָּרָה פַּעַם
שָׁם בִּפְנִים?
בִּמְשִׁיכַת כָּתֵף
מַפְטִירָה אֲנָחָה
שְׁתֵּיהֶן כַּנִּרְאֶה,
אֵינָן אֲנִי.

11
יורם הורוביץ

הסטנדאפיסט האמריקאי לואי סי קיי השווה באחת ההופעות שלו בדרכו הפרובוקטיבית בין נשים. אישה אמיתית, הוא אמר, היא אישה שיש לה שני ילדים שדרכו על החלומות שלה, ולא ילדונת בת עשרים שגורמת לגברים להזיל ריר. הבעיה היא שאנחנו עוסקים פחות מידי בעצמנו ויותר מידי בהשוואות, והפער בין המציאות לבין איך היינו רוצים שתהיה המציאות הוא הבעיה העיקרית שלנו.

יעל- תודה על המילים הקולעות! גם בתגובה שלך וגם בשיר- ניסחת את מחשבותיי בדיוק.
זה בדיוק מה שניסיתי להדגיש (גם דרך השיר של ג'וזף אותו הצגתי יותר כמיתוס)- ייצוג הנעורים הנשיים הספציפיים המוכר לנו, כמו גם אותו החופש המוחלט שבקשישות- שניהם מומצאים. והם מומצאים במסגרת מנגנון המופעל מאינטרסים, שאינם שלנו.

נועה ויעל- במובן זה אני חושבת, או לפחות כך אצלי, שבמקום 'אינן אני' אני נוטה לומר 'כולן אני'. כי מעטות התכונות וההשפעות וההגדרות שנעדרות ממני לחלוטין, אפילו אם חלקן מתקיימות רק כחלקיקים מיקרוסקופים. אבל אף אחת מהן לא יכולה לייצג את כולי נאמנה. טינאייג'רית קשישה ותינוקית בגיל העמידה, בשנות השלושים לחייה.

16
מרים מערוף

היה מעניין לקרוא, גרמת לנו לגעת בתחום חשוב שלרוב מנסים להתעלם ממנו. כולנו מאחלים לעצמנו ולאהובינו חיים ארוכים אבל לא מנסים לרגע לדמיין איך ייראו חיים אלה.
בחברה הערבית המסורתית בד"כ כאשר אישה מפסיקה להיות צעירה ונחשקת היא משתחררת מהצורך לשלוט בה ולדכא אותה, היא מפסיקה להיות איום ופתאום המעמד שלה משתפר במשפחה ובחברה, מכבדים אותה יותר והיא מקבלת יותר חופש ויכולת לבטא את עצמה. מאוד מעניין לחקור נושא זה בתרבויות שונות.

18
יורם הורוביץ

מרים, הדוגמא נהדרת כי התרבות המערבית היא מיעוט בתוך העולם, עדיין רוב העולם מקיים את המושג המשפחה המורחבת, החמולה שבה לאישה יש תפקיד חשוב ובעל ערך גם באריכות ימים. בתרבות המערבית יש הרבה בדידות בגלל התפרקות המשפחה המורחבת.

מרים, זו באמת דוגמה מצוינת. בהיבטים מסוימים יש הרבה נחמה בלחשוב (כפי שאמר יורם) על התרבות המערבית כמיעוט בעולם :)
נירית יקרה- חושבת שטמנתי רמז לאפשרות כזו- המעבר אל הקול. מעבר לא כ"שלב מעבר"- אלא במובן רחב בהרבה, ומתמשך. (גם מאהבים צעירים לא יזיקו- אולי על זה המאמר הבא:)

תודה רבה צפי
אתהה יחד איתך- המבט האוהד מסמל את המרחב החברתי המכיל. בשלושת המונחים שהצעתי- בלי המרחב החברתי לא יכול להתקיים מרחב נפשי פנימי המאפשר לך להיות.
בשדות השיח האלה (שאימצתי זמנית עבור הטקסט הספציפי) של קריאות חברתיות בתיאוריות פסיכואנליטיות, ישנה תפיסה שהתגבשות העצמיות נעשית רק בתיווכו של החברתי/השלישי/הסדר, במקום מה שנתפס קודם לכן כנשען במלואו על יחסים עם האמא (והאבא).
על כן נקודת המוצא היא שבלי אותה ההכרה, קשה להתכונן ולהתקיים כסובייקט.
אני מניחה שתתכונן זהות גם ב"וואקום", בלי הכלה, מבט, מרחב ואישור, או במפגש עם ייצוגים שליליים בלבד (כפי שאכן קורה לנשים)- אבל איזו זהות? זו השאלה. כנראה ש"פתולוגית".

20
sybil

מעיין
את והכתיבה מעוררות השראה לחשיבה והתיחסות מחדש למודלים והייצוגים של נשים שאנחנו צריכות להביא כל שנה מחדש בעבודה שלנו.
אני מלאת התפעלות
ס.

21
צביה רחימי

במצב הנתון של נסיבות חיינו, נראה לי שכדאי לנווט את התנהלותנו לכיוון של חשיבה חיובית, כלומר לקחת חלק בעזרה ובגידול נכדינו: דרכם גם אנחנו חייבים לשמור על עצמנו, להתעדכן, לפרגן, להגיב, לעצב ולזרום הלאה, גם אם אנחנו כבר לא בפרונט. המסר שלי הוא שאין לנו הזכות ולא האפשרות לשקוע בדיכאון. המכבד את השני זוכה לא פעם גם להיות מכובד ורצוי בקרב הצעירים.