ממה החולדה לא צוחקת?

יש להן חיים רגשיים עשירים, זיכרון, אמפתיה וסולידריות: אז מדוע אנו מתאכזרים לחולדות אך מגוננים על קופי האדם?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

בשלהי שנות התשעים, יאק פנקסֶפ (Jaak Panksepp) חלוץ המחקר של המנגנונים העצביים שבבסיס הרגשות (Affective neuroscience), גילה כי חולדות צוחקות. צחוקן של החולדות לא היה ידוע, משום שהן מצייצות בתדרים הגבוהים מאלה שאוזן האדם מסוגלת לשמוע. רק כאשר בריאן קנטסון (Knutson), חוקר מן המעבדה של פנקספ, החלה לעקוב אחר הקולות שהחולדות מפיקות תוך כדי משחק, הוא הבין שהן משמיעות קולות הדומים להפתיע לצחוק האנושי. פנקספ ועמיתיו החלו לחקור את התופעה, על ידי כך שדגדגו חולדות ובחנו את תגובותיהן. הם גילו כי בעת שדגדגו את החולדות, הן הפיקו את הקולות הללו בתדירות גבוהה פי שתיים ויותר, וכי החולדות נקשרו למי שדגדגו אותן והתקרבו אליהם לעתים קרובות יותר, כדי לשחק. החולדות נהנו. אבל התגלית נתקלה בהתנגדות מצד הקהילה המדעית. העולם לא היה מוכן עדיין לחולדות צוחקות.

צחוק, אישה צוחקת, בחורה צוחקת

גם בני האדם צוחקים, לא רק חולדות. תצלום: ג'ריד גילאם

כיום אנו יודעים שחולדות אינן חיות בהווה בלבד, וכי הן מסוגלות לשחזר זיכרונות מחוויות שעברו. הן מחליפות ביניהן טובין. כשהן מבצעות בחירה מוטעית, הן מפגינות התנהגות המזכירה מאוד חרטה

התגלית הייתה רק קצה הקרחון. כיום אנו יודעים שחולדות אינן חיות בהווה בלבד, וכי הן מסוגלות לשחזר זיכרונות מחוויות שעברו ולתכנן מראש מסלולים עתידיים. הן מחליפות ביניהן טובין, והן לא רק מבינות שהן חבות טובה לחולדה אחרת, אלא גם את העובדה שניתן להשיב טובה במטבע אחר. כשהן מבצעות בחירה מוטעית, הן מפגינות התנהגות המזכירה מאוד חרטה. אף שהמוח שלהן הרבה פחות מורכב מן המוח האנושי, הן לומדות מטלות ומסוגלות לבצע אותן טוב מאיתנו. ניתן ללמד חולדות כישורים התובעים יכולות קוגניטיביות, כמו נהיגה בכלי רכב כדי להגיע ליעד רצוי, משחק מחבואים עם בני אדם, ושימוש בכלימתאים כדי למצוא מזון שקשה להגיע אליו.

אולם התגלית המפתיעה מכל הייתה שחולדות מסוגלות לחוש אמפתיה. מאז שנות החמישים והשישים, מחקרים בתחום ההתנהגות הראו כי חולדות רחוקות מלהיות אותם יצורים האנוכיים, המרוכזים בעצמם, המתוארים בתרבות הפופולרית. הכול החל במחקר שבו חולדות סירבו ללחוץ על מתג כדי לקבל מזון, כשהמתג גרם למכת חשמל לחולדה שהייתה בכלוב סמוך. החולדות העדיפו לגווע ברעב מאשר לחזות בחולדה אחרת סובלת. במחקרי המשך התגלה כי חולדות לוחצות על מתגים כדי לשחרר חולדות שהיו תלויות על רתמה; מסרבות לצעוד במבוך אם כתוצאה מכך חולדה אחרת מקבלת זרם חשמלי; וכי חולדות שחוו מכת חשמל נוטות פחות לאפשר לחולדות אחרות לחוות את אותה חוויה שגרמה להן סבל. לחולדות אכפת מחולדות אחרות.

חסד, אנדראה ד'אניולו

"חסד" (לפני 1530), אנדראה ד'אניולו, of Art, National Gallery Washington DC, תצלום: לואיס ריבס מתאו

אבל גם התגלית כי חולדות מפגינות אמפתיה התקבלה בספקנות. כיצד יכולה חולדה לחוש אמפתיה? משהו בוודאי השתבש בתהליך המחקר. משום כך מחקר האמפתיה בקרב חולדות דעך במשך כחמישים שנה. העולם, שלא היה מוכן להשלים עם צחוקן של החולדות, לא יכול היה להכיר באמפתיה שלהן.

בשנת 2011, נושא האמפתיה של החולדות שב ועלה, כשקבוצה של חוקרים גילתה שחולדות משקיעות מאמצים כדי לשחרר חולדות אחרות הלכודות בצינור. זה לא היה סתם גילוי של סקרנות או רצון לשחק במתקן – כשהמתקן היה ריק או כשהושמה בו חולדת צעצוע, החולדות נטו להתעלם ממנו. ולא היה קל לפתוח את הצינור – הדבר תבע מאמץ ויכולת – כך שהחולדות כנראה ממש רצו לשחרר את חברותיהן. רוב החוקרים לא שוכנעו, והעלו את ההשערה כי החולדות כנראה בסך הכול חיפשו חברה, או שהקולות שהשמיעו החולדות הלכודות עצבנו אותן והן רצו שייפסקו. מדענים אלה סברו כי החולדות אינן פועלות מתוך דאגה זו לזו, אלא מאנוכיות טהורה. מה עוד אפשר לצפות מחולדה?

חולדות ממהרות יותר לעזור לחולדה טובעת אם הן עצמן חוו חוויה דומה – משום שהן כנראה מבינות כיצד החולדה האחרת מרגישה. חולדות – שלא כבני אדם – עוזרות לחולדות לכודות, גם כשהן יכולות לברוח מן המקום ולהינצל

סוג כזה של ספקנות מצד מדענים אמנם ראוי על פי רוב להערכה, אבל הוא בישר רעות עבור החולדות. מאז הניסוי של שנת 2011, התרחש מבול של מחקרים שונים, המציבים את החולדות בשלל מצבים מסוכנים כדי לבחון אם חולדות אחרות יעזרו להן. מן המחקרים האלה עולה דפוס זהה: חולדות ממהרות יותר לעזור לחולדה טובעת אם הן עצמן חוו חוויה דומה – משום שהן כנראה מבינות כיצד החולדה האחרת מרגישה. חולדות – שלא כבני אדם – עוזרות לחולדות לכודות, גם כשהן יכולות לברוח מן המקום ולהינצל. תוצאות המחקרים הללו מרתקות, אבל הן אינן מוסיפות הרבה על מה שכבר ידענו בעקבות מחקרים שנעשו בשנות החמישים והשישים – שחולדות חשות אמפתיה. לעומת זאת, מחקרים אלה ממשיכים לגרום לחולדות פחד ומצוקה לרוב.

ג'ירפה, כלוב, גן חיות

אף אחד לא אוהב להיות כלוא. תצלום: קספר רסמוסן

מדענים מוכנים להמשיך לפגוע ולהזיק לחולדות, משום שנדמה להם שהחולדות הן כלי מחקר זול, שניתן להשתמש בו ולזרוק. בארצות הברית, חוק רווחת בעלי החיים אינו חל על חולדות. החוק מתיר לחוקרים לעשות לחולדות כל מה שהם רוצים. אין מגבלה חוקית על מכירה, אחסון, התעללות או הרג חולדות. ואף שמדענים גילו שהרג חולדות באמצעות פחמן דו חמצני גורם להן למצוקה מיותרת, זו ממשיכה להיות הדרך הפופולרית להיפטר מהן לאחר השימוש. וישנן גם שיטות אחרות. בספרו Voracious Science and Vulnerable Animals (משנת 2016), החוקר ג׳ון פ. גלוק (Gluck) מתאר כיצד לימדו אותו להרוג חולדות כאשר הכלורופורם אזל:

״{המנחה שלי] לקח חולדה גדולה בידו, פנה אל קיר הבניין החיצוני והטיח את החולדה בקיר ממש כאילו שיגר כדור מהיר במשחק בייסבול. החולדה השמיעה קול פצפוץ כשנחבטה בקיר, צנחה אל החצץ, רטטה רגע ואז שכבה דוממת בצל הקיר״.

חוקרים בוחנים עתה מכל כיוון את האמפתיה של החולדות, כדי למצוא דרכים לטיפול בפסיכופתולוגיות אנושיות. בחלק מן המקרים, חולדות מקבלות טיפול המשתק זמנית את יכולותיהן האמפתיות, בחומרים כמו נוגדי חרדה, פרצטמול, הרואין או בנזעי חשמל. מחקרים אחרים גורמים להן לנזקים קבועים. חולדות מופרדות מאימהותיהן בלידתן וגדלות בבידוד. ישנם מחקרים שבהם האמיגדלה שלהן (אותו אזור במוח האחראי לרגשות והיקשרות) ניזוקה ללא תקנה. המטרה המפורשת של המחקר היא ליצור אוכלוסייה של חולדות חולות נפש, מוכות טראומה הסובלות סבל רגשי.

חולדות דומות לנו די הצורך כדי לשמש מודלים לפסיכופתולוגיות אנושיות, אבל שונות מאיתנו מספיק כדי שלא נחיל עליהן את חוקי המוסר שלנו. חוקרים כיום לא יעלו בדעתם ליצור אדם פסיכופת לצרכי מחקר, או להציג בפני נבדק אנושי ילד הטובע באמת כדי שיוכל להציל אותו

מחקרים אלה מטרידים מאוד בכל הקשור לרווחת בעלי החיים, אבל הם גם מעלים חששות עמוקים יותר מבחינה מוסרית, בכל הנוגע לחירות הפרט. הניסויים הללו הופכים בעלי חיים בריאים החשים אמפתיה, לפסיכופתים האדישים לזולתם. זוהי פגיעה חמורה בשלמות הנפשית של יצור בעל נוכחות פסיכולוגית. מחקרים כאלה מוצדקים בטענה כי הם נועדו ליצור, באמצעות בעלי חיים, מודלים של התעללות בילדות, פסיכופתיות, תפקוד חברתי לקוי במקרים של התמכרות לאופיואידים, חרדה ודיכאון, הפרעות התנהגות ואטימות כלפי אחרים – מודלים שיש לקוות כי יסייעו בעתיד לטפל במצבים כאלה בבני אדם.

ההיגיון מאחורי מחקרים אלה הוא פרדוקסלי: חולדות דומות לנו די הצורך כדי לשמש מודלים לפסיכופתולוגיות אנושיות, אבל שונות מאיתנו מספיק כדי שלא נחיל עליהן את חוקי המוסר שלנו. חוקרים כיום לא יעלו בדעתם ליצור אדם פסיכופת לצרכי מחקר, או להציג בפני נבדק אנושי ילד הטובע באמת כדי שיוכל להציל אותו. הסיבה לכך פשוטה: כבוד לטבע האמפתי של בני האדם. אבל אנחנו מעוללים זאת לחולדות, על אף טבען האמפתי.

למעשה, עשינו זאת בעבר – לפרימאטים. עד שהללו זכו להגנה של חוק רווחת בעלי החיים, חוקרים התייחסו לפרימאטים כפי שאנו מתייחסים כיום לחולדות. חלק מן המחקר בחולדות אפילו משחזר את הפרק הנורא ביותר מבחינה מוסרית בתולדות מחקר הפרימאטים: מחקרי החסך האימהי והבידוד החברתי שביצע הארי הארלו (Harlow) בשנות השישים. במשך עשרות שנים, הארלו יצר פרימאטים פגומים נפשית, כדי להבין טוב יותר את הפסיכופתולוגיות האנושיות. תינוקות של קופים הופרדו מאימהותיהם למשך חצי שנה עד שנה, כדי שהוא יוכל לחקור את השפעות הנתק בין התינוק לאם. קופים צעירים בודדו, במה שהארלו כינה בשם ״בור הייאוש״: כלוב מתכת זעיר שנועד לגרום לדיכאון בקופים בריאים ושמחים. הניסוי הצליח מאוד.

קוף צעיר, אמא

צריך את אמא. תצלום: לואיס רוברטס

גלוק, בספרו [העוסק ביחס המדע לבעלי חיים פגיעים] כותב על חוויותיו כתלמיד לדוקטורט במעבדה של הארלו באוניברסיטה של ויסקונסין-מדיסון. אפילו כשהסטודנטים הציעו ״פרויקט סדיסטי קטן״ שהצריך לעוור גורי קופים קטנים ולגרום להם חרשות, כדי לבדוק כיצד יגדלו אותם האימהות, גלוק אומר כי הארלו מעולם לא הסתייג מוסרית. המחקר נחשב למוצדק, כל עוד הביא תועלת לבני אדם, אף שמממצאיו של הארלו עצמו עולה כי קופים הם ״בעלי מודעות עצמית, מורכבות רגשית וכוונה, וכי הם מסוגלים לחוש סבל ברמה משמעותית״. גרימת הפרעות פסיכיאטריות לקופים, כמו דיכאון, והטיפול בהפרעות אלה, נתפשו כמועילים לבני אדם, ודי היה בכך כדי להצדיק את המחקר.

גם השימפנזים, היצורים החיים הקרובים לנו ביותר, נחשפו במשך עשרות שנים למחקר רפואי, לפני שממשלות החליטו לאסור על מחקרים כאלה. שימפנזים הודבקו בצהבת מסוגים שונים ובאיידס, שימשו בניסויים של קוטלי חרקים וחומרים קוסמטיים והוזרקו להם חומרי ניקוי תעשייתיים ובנזֶן.

בממואר שלו משנת 1997, Next of Kin: My Conversation with Chimpanzees, רוג׳ר פוטס (Fouts) – שהחל לעבוד עם השימפנזים הללו כתלמיד מחקר – מספר כיצד ביקר ״חבר ותיק״ במעבדת LEMSIP למחקר ביו-רפואי באוניברסיטת ניו יורק. השימפנזה ״בוּאי” גדל ולמד לתקשר בשפת סימנים, אבל כשנגמר התקציב לפרויקט, בואי נשלח למעבדה, הודבק בצהבת מסוג C והוחזק בבידוד בכלוב. פוטס מספר כי הוא ניסה לעזור לבואי ולשימפנזים האחרים שעמם הוא עבד, וכי כישלונו לעזור להם גבה ממנו מחיר אישי כבד, והוביל אותו לשקוע בדיכאון ולהתמכר לאלכוהול.

בואי זכר, וסימן בתגובה את הכינוי הנושן של רוג׳ר, ״רודג׳״, ואז ביקש אוכל ומשחק של תופסת ודגדוגים. אבל כשהגיע זמנו של פוטס לעזוב, בואי נסוג אל תוך הכלוב וסירב לומר שלום. הוא נפגע

שנים לאחר מכן, כשמפיקה של תוכנית הטלוויזיה שאלה אותו אם יסכים להיפגש שוב עם בואי מול מצלמות הטלוויזיה, פוטס היסס, אבל הוא חשב שהוא חייב זאת לבואי – להשמיע את סיפורו בטלוויזיה. הסרטון הזה נמצא כעת ביוטיוב ורואים בו את פוטס נכנס למעבדה בצעדים קופיפיים, מתנשם בדומה להתנשמויות השימפנזים ומתקרב לכלובו של בואי תוך שהוא מסמן בידיו, ״היי בואי, זוכר?״ בואי זכר, וסימן בתגובה את הכינוי הנושן של רוג׳ר, ״רודג׳״, ואז ביקש אוכל ומשחק של תופסת ודגדוגים. אבל כשהגיע זמנו של פוטס לעזוב, בואי נסוג אל תוך הכלוב וסירב לומר שלום. הוא נפגע.

היום, מצבם של הפרימאטים השתפר. בשנת 1985, השתנה שדה המחקר בארה״ב, בעקבות תיקונים משמעותיים בחוק רווחת בעלי החיים, התובע מכל מוסדות המחקר המשתמשים בבעלי חיים להקים ועדה לפיקוח על הטיפול והשימוש בבעלי החיים, שתסדיר את השימוש בבעלי חיים בעלי דם חם במחקר (מלבד ציפורים, עכברים וחולדות). רווחתם של השימפנזים אמנם אינה מושלמת, אבל היא שופרה מאוד. בשנת 2010, מכון הבריאות הלאומי האמריקני (NIH) יזם מחקר שבוצע על ידי האקדמיה הלאומית לרפואה, כדי לקבוע האם יש תועלת לציבור במחקר הביו-רפואי בשימפנזים. מדו״ח הוועדה עולה כי ״השימפנזים אמנם סיפקו מודל חי רב ערך במחקר בעבר, אבל מרבית השימוש הנוכחי בשימפנזים במחקר ביו-רפואי אינו נחוץ״. הדבר הוביל לכך שבשנת 2015 הופסקו בפועל כל המחקרים הביו-רפואיים בשימפנזים בארה״ב, 14 שנה לאחר שמחקרים כאלה הופסקו לחלוטין באירופה.

שימפנזה

נפש, זיכרון, רגשות ודעה. תצלום: פרנצ'סקו אונגרו

מכון הבריאות הלאומי האמריקני אמנם הורה לוועדה של האקדמיה הלאומית לרפואה להימנע מכל שיקול מוסרי בהמלצותיה, אך שיקולים כאלה כלולים בדו״ח. המחקר הביו-רפואי בשימפנזים הופסקו משום שהללו נתפשים כבעלי חיים יוצאי דופן, כמעט אנושיים. במחקר נטען כי אין להשתמש לצרכי מחקר בבעלי חיים הקרובים מאוד לבני אדם, כשישנה אפשרות להשתמש בבעלי חיים הרחוקים מאיתנו, במקומם. לשימוש בשימפנזים יש ״מחיר מוסרי״.

בארה״ב, שימפנזים מועברים לרוב לשיקום במקלטים שהוקמו במימון פדרלי. בשל מעמדם המיוחד, אישורים למחקר פרטי בשימפנזים, שעדיין מתקיים בארה״ב, דורשים הוכחה כי המחקר יביא תועלת לשימפנזים בטבע

מנהל מכון הבריאות האמריקני פרנסיס קולינס הדגיש זאת כשהכריז על ההחלטה לשים קץ לעידן הניסויים בשימפנזים, והסביר כי אלה ״בעלי חיים מיוחדים, הקרובים לנו מכולם״, שהדי אן איי שלהם... זהה לשלנו ב-98 אחוזים״. בארה״ב, שימפנזים מועברים לרוב לשיקום במקלטים שהוקמו במימון פדרלי. בשל מעמדם המיוחד, אישורים למחקר פרטי בשימפנזים, שעדיין מתקיים בארה״ב, דורשים הוכחה כי המחקר יביא תועלת לשימפנזים בטבע.

חוקים המגנים על קופים הולכים וקורמים עור וגידים גם הם. כיום, חוקרי פרימאטים צעירים עוברים (ברובם) הכשרה, כדי שיוכלו לזהות בעיות מוסריות במחקרים הכוללים חסך אימהי ובידוד חברתי, וכדי שיראו במושאי המחקר שלהם יצורים חברתיים המסוגלים לשגשג ולסבול. כשחוקרים מסיימים פרויקטים של מחקר שנעשה בהם שימוש בקופים, הם מחפשים מקלטים שאליהם יוכלו לשלוח אותם. מאחורי הצעדים הללו, של העברת קופים למקלטים, עומד אותו היגיון המנחה את מחקרי השימפנזים. קופים הם יצורים תבוניים, חברתיים ובעלי רגשות, ולא רק תוצרי לוואי של מחקר מדעי. כשהמדע גומר להשתמש בהם, יש לטפל קודם כל בהם ובצרכיהם. זהו המעשה הנכון.

אם,אמא, בן, אורנגוטנג

אם ובנה. תצלום: כריס צ'רלס

לא כך הדבר בנוגע לחולדות. למעשה, השימוש בהן במעבדה גדל. מאחר שחולדות מעבדה אינן נחשבות לבעלי חיים הראויים להגנה, אין נתונים סטטיסטיים רשמיים על מספרי החולדות המשמשות חוקרים בארה״ב. על פי הערכות, בין 11 ל-100 מיליון חולדות בשנה משמשות למחקר בארה״ב לבדה, וכמעט את כולן הורגים לאחר השימוש.

חוקרת המפורסמת ביותר במחקרי השימפנזים שלה – ג׳יין גודול – היא גיבורה עממית. אין חוקר חולדות מפורסם. אין סיפורים על חולדה מפורסמת שסופרו בסרט, בטלוויזיה או בספרים

ממה נובע ההבדל הזה ביחס ובהגנה הניתנים לפרימאטים לעומדת חולדות? השאלה עצמה נשמעת מוזרה, משום שהתשובה כל כך ברורה: שימפנזים הם הקרובים לנו ביותר בעולם החי, וקופים דומים לבני אדם. אנחנו מוקסמים מסיפורים על פרימאטים בטבע, והחוקרת המפורסמת ביותר במחקרי השימפנזים שלה – ג׳יין גודול – היא גיבורה עממית. אין חוקר חולדות מפורסם. אין סיפורים על חולדה מפורסמת שסופרו בסרט, בטלוויזיה או בספרים, לעומת דיג׳יט (השימפנזה האהובה על דיאן פוסי), דייוויד גרייבירד [אפור הזקָן] – שהיה השימפנזה הראשון שיצר קשר עם ג׳יין גודול במרכז המחקר בגומבה, קנזי (קוף הבונובו שסו סוואג׳-רמבו לימדה אותו להבין אנגלית מדוברת ברמה של ילד אנושי בן שלוש) או נים צ׳ימפסקי, נשוא מחקרו של הרברט טראס (Terrace) וכוכב הסרט ״פרויקט נים״ (משנת 2011).

מבחינות רבות, המחקר הנוכחי מאשש את הדעה המקובלת על אודות שימפנזים (וגם על אודות קופים אחרים). שימפנזים משתמשים בכלים בצורה תבונית, והם מייצרים טכנולוגיות חדשות כדי להשיג מזון וכדי לתקשר. שימפנזים חיים בטריטוריות ונלחמים כדי להגן עליהן. שימפנזים הם מין תרבותי, ושימפנזים המהגרים מאמצים את נוהגי הקהילה החדשה שלהם, אפילו כאשר אלה פחות יעילים מאורחותיהם הישנים. לשימפנזים יש אישיות ומערכות יחסים, והם עוזרים בטיפול זה בזה. יש בינינו הטוענים כי לשימפנזים יש סוג של סוכנות מוסרית, ויש הטוענים כי ניתן לראות בהם סוכנים נורמטיביים (Normative Agents), המנהלים חיים בהתאם לנורמות חברתיות. שימפנזים הם מדהימים, אבל חולדות הן מטרד.

ג'יין גודול

שגרירת השימפנזים: ג'יין גודול. תצלום: אריק הרסמן, ויקיפדיה

האמת היא שמרבית בני האדם אינם אוהבים חולדות. אם ננסה להרכיב רשימה של בעלי החיים המעלים ברובנו דחייה עזה ביותר, חולדות יוצבו במקום קרוב לראש הרשימה. החולדות החיות בערים המערביות נחשבות למזיקים, שלחייהן אין כל ערך, עד כדי כך שאנחנו כלל לא מוטרדים מניסיונות להשמיד אותן. ממאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת המקוון The Conversation עולה שאסטרטגיות הניהול של אוכלוסיית החולדות יוצרת, שלא במתכוון, חולדות שמצבן הבריאותי מעולה להדהים, וכאלה שרגישות באופן חריג למחלות, אבל נקודת המבט נוגעת לבני אדם בלבד – החשש שמא אנו מביאים להיווצרות חולדות מסוכנות עוד יותר, וקשות עוד יותר להשמדה. לא רק שאיננו דואגים לשלום החולדות, בעלי החיים הללו נתפשים לעתים קרובות כמשהו שהיינו רוצים שלא יתקיים. נוכחות של חולדה מעידה בעינינו מיד על זוהמה, מחלות, גועל. ו״חולדה״ [או ״עכברוש״] זהו כינוי גנאי נורא.

חוסר האכפתיות המוחלט הזה כלפי החולדות משתקף בשימוש הנעשה בהן במחקר הביו-רפואי. חולדות, ממש כמו עכברים, משמשות מזה זמן מה כאורגניזם העיקרי שעל פיו נבנים מודלים במחקר, בשל המוח הגדול שלהן, קלות הטיפול והאחסון והדמיון בין ההתנהגויות שלהן ושל בני האדם

חוסר האכפתיות המוחלט הזה כלפי החולדות משתקף בשימוש הנעשה בהן במחקר הביו-רפואי. חולדות, ממש כמו עכברים, משמשות מזה זמן מה כאורגניזם העיקרי שעל פיו נבנים מודלים במחקר, בשל המוח הגדול שלהן, קלות הטיפול והאחסון והדמיון בין ההתנהגויות שלהן ושל בני האדם. חולדות הן זולות וקלות לשימוש. להבדיל מפרימאטים, קל להרביע אותן, קל להשיג אותן באמצעות משלוח בדואר, וקל לשמור אותן בקופסאות במעבדה. יש להן יתרונות נוספים בהשוואה לפרימאטים, כמו העובדה שמשך ההיריון שלהן קצר בהרבה והן יולדות הרבה יותר צאצאים, הן גם מגיעות לבגרות מהר יותר ומשך חייהן קצר יותר.

מיפוי הגנום של החולדות הושלם בשנת 2004, וקידם מאוד את הבנתנו את פעולת הגנים. הגודל הגדול יחסית שלהן, בהשוואה לעכברים, תרם גם הוא לכך שהן שימשו כלי אידיאלי למחקר בתחום כלי הדם והלב. במחקרים התנהגותיים ופסיכולוגיים הן עדיפות על פני עכברים, בשל טבען החברתי יותר, הדומה יותר לטבע האנושי. כל היתרונות הללו מקשים על העלאת שאלות בנוגע לשימוש בחולדות במחקר ביו-רפואי. אולם אין מין שמתאים יותר למחקר רפואי שיועיל לבני אדם, יותר מבני האדם עצמם, ובמקרה זה אנחנו מבינים לחלוטין שישנם גבולות מוסריים שבלתי אפשרי לחצות, גם אם עשויה לנבוע מכך תועלת גדולה.

חולדה

חולדה: האם מותר לנו להשתמש בה כרצוננו, ללא מגבלות? תצלום: Airwolfhound

יכול להיות שהחולדות זקוקות לשגרירה, מעין ג׳יין גודול, שתוכל לספר סיפורים על חייהן, ולהציג את החולדות כיחידות, ולא כשם כללי. אמנם יש מי שמדברים בשבחי החולדות, אבל הם אינם זוכים לתשומת לב רבה. בבריטניה הוקמה בשנת 1976 אגודת חובבי חולדות (National Fancy Rat Society), והיא מכנה את עצמה בשם ״ה-מועדון לכל מי שמעריך את החולדה בזכות מה שהיא – חיית מחמד עילאית ונחשקת״. בשנת 1983, קמה גם בארה״ב ״אגודת חובבי החולדות והעכברים״. ארגונים אלה עורכים תערוכות ותחרויות ושופטים את החולדות על פי מגוון סעיפים או על פי אישיותן. תחרויות זריזות של חולדות הן כעת ספורט בינלאומי, וביוטיוב אפשר למצוא שפע סרטונים של חולדות רצות במסלולים זעירים. אולם כל אלה אינם דומים למועדונים היוקרתיים של מגדלי הכלבים. לא תשמעו את תוצאות התחרויות ביריד החולדות בחדשות המקומיות.

לאחר מספר שנות עבודה, החולדות פורשות להנאתן לחיי שלווה בכלוב הבית שלהן, משחקות, זוכות לקבל חטיפים ומבלות בחברת בני אדם. לכל חולדה יש אישיות שונה משלה, והעדפות שונות

העמותה הבלגית APOPO, מכתירה ״חולדות גיבורות״, שהצילו את חייהם של רבים כשזיהו מוקשים מוטמנים באדמה שנותרו באזורי מלחמה ועימותים בכל העולם. ״החולדות הללו התרוצצו בשטח, רחרחו פה ושם, נעמדו, רחרחו את האוויר ואז חפרו בקרקע. סימן שהן מצאו מוקש!״ אומר לָאן סָה (Sa), איכר קמבודי שכבר איבד רגל בגלל מוקש כזה. ״פחות משבועיים לאחר מכן, השדות שלנו היו חופשיים ממוקשים. הילדים שלנו היו בטוחים, בשדות שלנו צמחו יבולים״. החולדות הללו מגודלות על ידי בני אדם מינקותן, בהאכלה ידנית, ומאומנות לצפות למזון מפנק כשהן מריחות חומר נפץ. למרות שמן, חולדות הענק האפריקניות שהארגון משתמש בהן, קלות מכדי להפעיל את המוקש, ובמהלך עבודתן לא נרשמו אבדות. לאחר מספר שנות עבודה, החולדות פורשות להנאתן לחיי שלווה בכלוב הבית שלהן, משחקות, זוכות לקבל חטיפים ומבלות בחברת בני אדם. לכל חולדה יש אישיות שונה משלה, והעדפות שונות. ״שורי״, חולדה-גיבורה שמופיעה בעמוד הבית של APOPO, ״היא חביבת הצוות, בשל האישיות החצופה שלה, שמעלה חיוך על פני כל מי שהיא פוגשת״. החטיף המועדף עליה הוא בוטנים.

שדה, קמבודיה, ילדים

ילדים רצים בשדה בקמבודיה: גם תודות לחולדות. תצלום: אייטור גומס

איננו יכולים להכחיש את המחיר המוסרי כשאנו יוצרים פסיכופתולוגיות בחולדות כדי לטפל בפסיכופתולוגיות בבני אדם, בעודנו שוקלם את המחיר הזה ומגנים את אותה התנהגות כלפי פרימאטים

כשלוקחים צעד לאחור ומתייחסים לחולדות כאל אינדיבידואלים – כפי שעשה פוטס עם בואי וכפי שעשתה גודול עם דייוויד גרייבירד – אפשר לראות בחולדות לא רק כלי למחקר, אלא יצור בעל תחושות ובעל יכולת ליהנות מחיי רגש עשירים. ככל שחוקרים למדו יותר על אודות הפרימאטים, כך הם הבינו שהפרימאטים זקוקים להגנה, והדבר הוביל לחקירה ולוועדת פיקוח. אולם ככל שאנו לומדים יותר על אודות החולדות, במקום לשנות את האופן שבו אנו מתייחסים אליהן, המדע חוזר על הטעויות שנעשו בימיו הראשונים של מחקר הפרימאטים. ההיגיון של הארלו, המוטל בספק מבחינה מוסרית, קבע כי קופים דומים לנו מספיק כדי שיוכלו לשמש כמודלים של הפרעות נפש אנושיות, אבל שונים מספיק ולכן אינם ראויים לאותה מידה של הגנה. ההצדקה למחקר בחולדות הוא שהן דומות מספיק לבני האדם ויכולות לשמש מודלים טובים לבריאות האדם, ובכלל זה בריאות הנפש, אבל אינן דומות מספיק כדי לזכות בהגנה משפטית מפני פגיעה. ישנם מדענים שאפילו מקדמים בברכה את היעדר ההגנה כלפי חולדות, שביחד עם מכרסמים אחרים נחשבות כמי ש״מציעות חלופה זולה, נוחה ופחות שנויה במחלוקת מבחינה מוסרית לפרימאטים שאינם בני אדם, במחקר של קוגניציה חברתית״. השימוש החופשי בחולדות במחקר אולי שנוי פחות במחלוקת מהשימוש בפרימאטים – משום שלחולדות אין מי שייצג אותן – אבל הוא אינו מוצדק יותר מבחינה מוסרית.

אפשר להבין שגיאה מוסרית כשעושים אותה פעם אחת. אבל אחרי שמבינים את הטעות, ראוי שנתאמץ לזהות את הבעייתיות במקרים חדשים. התקדמות מוסרית אפשרית רק לאור ההבנה כי שני מקרים דומים מכל הבחינות המוסריות הרלוונטיות. הכישלון להכליל ממקרה אחד לאחר עלול להוביל אותנו להמשיך לבצע את אותן טעויות מוסריות בהקשר חדש. איננו יכולים להכחיש את המחיר המוסרי כשאנו יוצרים פסיכופתולוגיות בחולדות כדי לטפל בפסיכופתולוגיות בבני אדם, בעודנו שוקלם את המחיר הזה ומגנים את אותה התנהגות כלפי פרימאטים. עצם הדמיון הקוסם למדע – העובדה שפרימאטים מרגישים כאב גופני ונפשי, יש להם רגשות ומערכות יחסים שניתן להרוס כשמונעים מהם טיפול אימהי נורמלי – הוא שיוצר את המחיר המוסרי של הנזקים שאנו גורמים להם. אותם מחירים מוסריים קיימים גם במקרה של חולדות. קוצר רואי מוסרי ואנתרופוצנטריות, הם לבדם גורמים לנו להתעלם מן המחירים המוסריים הללו.

כריסטין אנדרוז (Andrews) עומדת בראש מחלקת המחקר של Animal Minds, ומלמדת פילוסופיה באוניברסיטת יורק בטורונטו, קנדה. היא חברת הנהלה בסניף קנדה של Borneo Orangutan Society [ארגון להגנה והצלה של אורנגאוטנים] וחברת האגודה המדעית המלכותית של קנדה.

סוסאנה מונסו (Monsó) עוסקת במחקר הפוסט-דוקטורט שלה במחלקה למוסר ומחקר היחסים בין בני אדם ובעלי חיים במכון Messeril למחקר בווינה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חולדה, עין בעין. תצלום: יגודה מטייצ'וק, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטין אנדרו וסוסאנה מונסו, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על ממה החולדה לא צוחקת?

03
דן

לא מפתיע, כי מי שמכיר חיות ובני אדם יודע שכל היונקים מרגישים את אותם רגשות ברמה כזאת או אחרת, אבל הנאה מהתאכזרות לשמה זה דבר שייחודי לבני האדם.

04
Shalhevet

אני כבר מגדל ומתעסק בחולדות מחמד כבר קרוב ל 20 שנים . הדברים שכתובים פה מובאים יפה מעוד וחבל שלא מוצאים קהל רחב יותר של אנשים שיקראו את זה. כתבה מעוד מענינת וטובה . מקוווה שיהיו עוד אוהבי חולדות כגי שיבינו איזה בעל חיים מיוחד הן חולדות

05
משה

החולדה היא פשוט יצור-על.
כל התכונות הפיזיות שלה, החושים שלה, הכוח, העמידות, האינטליגנציה, בעצם כל דבר בה הוא הרבה מעל חיות אחרות. הן מסוגלות לשרוד כמעט בכל סביבה יבשתית, נמצאות בכל מקום, הן מסוגלות לכרסם פלדה ולאכול כמעט הכל.
זו הסיבה שהן מפחידות כלכך הרבה אנשים.
וחבל.