מנגינת הראש וריקוד הלב

אנחנו לא רק שומעים מוזיקה. החוויה המוזיקלית שלנו ספוגה בזיכרונות, בציפיות תרבותיות ובצורך קדום של האדם לנוע, להגיב בגופו ולהתבטא
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

קל לחשוב על מוזיקה כעל לא יותר מרצף של צלילים –  שבימינו אלה מוקלטים ומקודדים ומוזרמים ברשת. אבל מוזיקה היא עדיין תופעה אקוסטית, שאנו מגיבים אליה בשל האופן שבו היא נשמעת. מנקודת מבט כזו, מקור כוחה של המוזיקה נובע מהתווים עצמם. כדי לנתח את השפעת המוזיקה עלינו, נצטרך לנתח את התווים ואת תגובותינו אליהם: הכניסו תווים, קבלו הבנת התפישה המוזיקלית. מהו בדיוק הקסם של "הללויה" של לנארד כהן? פשוט: "רביעי, חמישי, מינור, מאז'ור" [מתוך מילות השיר: The fourth, the fifth, the minor fall and the major lift...]

אבל מחשבה כזו על מוזיקה –  כצליל, תווים ותגובות לתווים, בנפרד מכל שאר החוויות האנושיות –  דוחקת את המוזיקה לתחום מיוחד, תחום בלתי נתפש שרק יודעי ח"ן זוכים להיכנס אליו. מרבית בני האדם הרי אינם חשים ביטחון מספיק כדי לשיר על פי תווים, ועוד פחות מזה, לקרוא תווים. המחשבה על מחשבון תווים מבודד במוח, הקולט צלילים ופולט תפישה מוזיקלית, תוחם את המוזיקה למעין מחלקה מנותקת.

אך איך יתכן שיכולת קוגניטיבית, שכול כך רחוקה מכל שאר החוויה האנושית, התפתחה בנפרד? ולמה שמשהו כל כך מבודד יעורר רגשות וזיכרונות עזים כל כך אצל רבים כל כך מאיתנו?

למעשה, המחקרים שנערכו בעשורים האחרונים בתחום התפישה של המוזיקה מצביעים יותר ויותר על כך שהיכולת המוזיקלית האנושית אינה מנותקת משאר ההתרחשויות במוח. להפך, תפישה של מוזיקה קשורה קשר הדוק במערכות תפישה אחרות, ומכאן שהמוזיקה אינה רק עניין של תווים או תחום המוגבל למוזיקאים מקצוענים, אלא חוויה אנושית בסיסית.

אם תעצמו עיניים, אולי תוכלי לדמיין מופע מוזיקלי רב הבעה: יתכן שתראו, למשל, פה נפער, בית חזה מתנודד וזרועות המניפות באוויר גיטרה

דימות מוחי מצביע בבירור על הקשרים ההדדיים הללו. כשאנשים מאזינים למוזיקה, אין "מרכז מוזיקה" בודד שנדלק במוחם. במקום זאת, מופעלת רשת ענפה ורחבה, הכוללת אזורים המוקדשים לראייה, שליטה בתנועה, רגשות, דיבור, זיכרון ותכנון. לא רק שלא מתגלה אזור המוקדש רק למוזיקה, אלא שהטכנולוגיה המתוחכמת ביותר המאפשרת לנו להציץ אל תוך המוח, מראה כי האזנה למוזיקה מנצלת מבחר של יכולות, המעידות על כך שמדובר בתפישה שיש לה קשר עמוק לחוויות אנושיות אחרות. מעבר למה שאנו שומעים, רואים או מצפים ומעבר לאופן שבו אנו נעים, סך כל חוויות החיים שלנו הוא שתורם לאופן שבו אנו חווים מוזיקה.

אם תעצמו עיניים, אולי תוכלי לדמיין מופע מוזיקלי רב הבעה: יתכן שתראו, למשל, פה נפער, בית חזה מתנודד וזרועות המניפות באוויר גיטרה. כשמדמיינים תצוגה רבת הבעה כזו, קל להתחיל לשמוע את הצלילים שאולי יופקו ממנה. למעשה, אולי אפילו תתקשו לדמיין את התנועות הללו מבלי לדמיין את הצלילים.

גריו, גריוט, בורקינה פאסו, אפריקה, מוזיקה, מספר סיפורים

מוזיקה, ריקוד, סיפור סיפורים, מסרים מהאלים, שירה ודברי הלל: Griotte מסורתית בבורקינה פאסו. תצלום: רומן בונפואה, ויקיפדיה

ואתם יכולים אולי לצפות ביוטיוב –  ללא קול –  בשני ביצועים של אותה סונטה לפסנתר. האחת על ידי אמן המרבה לבצע מחוות והבעות פנים, והאחרת על ידי פסנתרן קפוץ שפתיים שיושב קפוא וכמעט אינו זז. אף שהמידע היחיד שתקבלו יהיה ויזואלי, קרוב לוודאי שתדמיינו צלילים שונים: את הפסנתרן הראשון תדמיינו מנגן בזרם דינמי, מתוזמן ורב הבעה, ואת השני תדמיינו מנגן את התווים בצורה יותר ישירה שאינה רגשנית.

האם יכול להית שמידע ויזואלי משפיע על תפישת הצליל המוזיקלי ותורם באופן מהותי לחוויה הכוללת שלנו מן הביצוע? מחקרים רבים מאוד ניסו לברר את השאלה. באחד מהם, הפסיכולוג בראדלי ויינס (Vines) ועמיתיו מאוניברסיטת מקגיל הקנדית, הקליטו בווידיאו ביצועים מוזיקליים שנועדו להיות רבי הבעה ככל האפשר. לאחר מכן, החוקרים הציגו את הסרטונים הללו בפני משתתפי המחקר. הם הראו להם את הווידיאו ללא קול, השמיעו להם את הצלילים מבלי להראות להם את הסרטון או הניחו להם לצפות בהקלטה כולה. בתכסיס מתוחכם, הם גם הקרינו להם סרטון היברידי, שבו הצילומים מהביצוע האקספרסיבי שולבו עם צלילי ההופעה המאופקת ולהפך.

התנועות המייצרות את הצלילים תורמות מהותית, ולא רק באורח שולי, לחוויה שלנו. והמידע שאנו רואים עשוי לעתים להשפיע עלינו יותר מן הצליל עצמו

מתברר כי משתתפי המחקר נטו לתאר כל נגינה שליוותה את הסרטון רב ההבעה (ולא רק את זו שצליליה היו אקספרסיביים יותר) כנגינה רגשית יותר. ניסוי אחר, הפסיכולוגית צ'יה-יונג טסאי (Chia-Jung Tsay) מיוניברסיטי קולג' לונדון, הראתה כי אנשים שצפו בסרטונים דוממים של מוזיקאים חזו בהצלחה גדולה יותר  את סיכוייהם לזכות בתחרויות מוזיקה מאשר כשהסתפקו בהאזנה להם, או כשהתבוננו בסרטונים בליווי צלילים.

מוזיקה היא כנראה תופעה המערבת אופני פעולה והשפעה רבים. התנועות המייצרות את הצלילים תורמות מהותית, ולא רק באורח שולי, לחוויה שלנו. והמידע שאנו רואים עשוי לעתים להשפיע עלינו יותר מן הצליל עצמו.

מידע ויזואלי עשוי להכיל מידע לא רק על אודות התוכן הרגשי של הביצוע, אלא גם על מאפייני המבנה הבסיסיים שלו. מעבודתם של הפסיכולוגים ביל תומפסון (Thompson) מאוניברסיטת מקווארי בסידני, אוסטרליה ופרנק רוסו (Russo) מאוניברסיטת ריירסון בטורונטו, קנדה, עולה כי אנשים הצליחו לאמוד את משכו של קטע מוּשר אפילו כשלא יכלו לשמוע אותו –  באמצעות התבוננות בהבעות הפנים ותנועות הראש בלבד. כשסרטון של אדם השר קטע מוזיקלי ארוך שולב בהקלטת שמע של קטע קצר יותר, אנשים ממש שמעו את הקטע כארוך יותר. באופן דומה, כשמייקל שולץ (Schultz) וסקוט ליפסקומב (Lipscomb) שלימדו אז שניהם באוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי, שילבו סרטון של נגן כלי הקשה המנגן תו ממושך עם הקלטת צליל של תו קצר, אנשים ממש שמעו את התו כממושך יותר.

שילוב רב חושי ברמה בסיסית כזו מוביל להשפעות ברמה הגבוה יותר של ראייה על תפישת רגשות. למשל, שילוב של הקלטת צליל בה נשמע קטע מושר בסולם מינורי, שבדרך כלל נתפש כעצוב, עם וידיאו של אדם השר קטע מאז'ורי, שעל פי רוב נחשב לשמח, מביא לכך שהקטע כולו נתפש כשמח יותר.

אתם עשויים לנסות להאזין ללהקה חדשה משום שהחברה הכי טובה שלכם המליצה עליה, או משום שאתם עושים טובה להוריכם

חוויה מוזיקלית היא יותר מרק אות אודיו-ויזואלי. אתם עשויים לנסות להאזין ללהקה חדשה משום שהחברה הכי טובה שלכם המליצה עליה, או משום שאתם עושים טובה להוריכם. אולי אתם חווים מופע מוזיקלי באולם נהדר בחברת קהל מתענג, או שתעיתם אל איזה אולם נידח גדוש באנשים משועממים, המנסים להתרחק ככל יכולתם מהבמה. המצבים האלה מעוררים בכם ציפיות שונות לגמרי. המידע וההנחות שאיתם תגיעו למופע יכולים להכריע את הכף עוד לפני שהאירוע מתחיל.

אלביס, Jailhouse Rock

אלביס: לא רק בגלל המוזיקה. תצלום: מטרו גולדווין מאייר, בסרט Jailhouse Rock, ויקיפדיה

ג'ושוע בל  הוא כנר-כוכב שמנגן באולמות הקונצרטים המשובחים בעולם. אנשים משלמים על פי רוב יותר ממאה דולר לכרטיס כדי לשמוע אותו מנגן. באולם קונצרטים רגיל, התפאורה כולה נועדה לומר לקהל כי המוזיקה שתנוגן כאן ראויה למרב תשומת ליבו: החללים הגדולים והתקרות הגבוהות, רחשי ההתפעלות בקרב אלפי המאזינים, הבמה הנישאת. בשנת 2007, כתבת של הוושינגטון פוסט הגתה ניסוי חברתי:  מה יקרה אם כנר בעל מוניטין בינלאומי ינגן באלמוניות מוחלטת בתחנת הרכבת התחתית? איכות הצליל המיוחד שלו בוודאי תפתה את הנוסעים, הממהרים בשגרת הבוקר שלהם, והם יעצרו כדי להאזין ולהתענג.

אפילו יכולת מוזיקלית ברמה הגבוה ביותר מושפעת מן ההקשר. לא די בצלילים

אלא שבמהלך 35 הדקות שבהם בל ניגן יצירות משל באך, רק שבעה אנשים נעצרו כדי להאזין לו. העוברים והשבים השאירו לו בסך הכול 32 דולר, וכשסיים לנגן, לא נשמעו מחיאות כפיים –  רק שאון מתמשך של אנשים הממהרים אל הרכבות שלהם. פרשנים ראו באנקדוטה הזו סמל לדברים רבים: לחץ הזמן שעמו מתמודדים הנוסעים בעיר, השחיקה היומיומית שמאפילה על רגעים שעשויים להיות רבי משמעות, או הייחוד שבילדות (מספר ילדים נעמדו כדי להקשיב, אבל הוריהם משכו אותם משם). אבל לא פחות חשוב, יתכן כי הכוח העצום בנגינת הכינור של בל אינו נובע רק מהצלילים שהוא מפיק. ללא אותות גלויים או סמויים המכינים אותם לחוויה אסתטית משמעותית, מאזינים אינם מפעילים את המסננים החיוניים כדי לספוג את ההיבטים של צליליו, שבנסיבות אחרות, היו אולי מובילים לחוויה פיוטית. אפילו יכולת מוזיקלית ברמה הגבוה ביותר מושפעת מן ההקשר. לא די בצלילים.

מחקרים אחרים מעלים גם הם את האפשרות כי להקשר ישנו תפקיד רב עוצמה בחוויה המוזיקלית. בשנת 2016, עמיתתי קרולין קרוגר (Kroger) מאוניברסיטת ארקנסו ואני חשפנו נבדקים לצמדים של ביצועים של אותו קטע מוזיקלי, אבל אמרנו להם שהאחד בוצע על ידי פסנתרן בעל שם בינלאומי, והאחר בוצע על ידי תלמיד בקונסרבטוריון. הנבדקים כולם העדיפו את ביצועיו של המקצוען –  בין אם אכן האזינו לו או לתלמיד, ואפילו כששמעו פעמיים בדיוק את אותו קטע נגינה. וכשבדקנו גורם אחר, שאינו קשור למוזיקה עצמה, גילינו שהמאזינים נטו להעדיף את הקטע השני מכל צמד. כששני הגורמים הללו הצטלבו –  כשהביצוע השני הוצג גם כביצועו של הפסנתרן הנודע –  הנטייה להעדיף אותו הייתה חזקה במיוחד. דימות מוחי שביצעתי על סמך אותה הנחת מחקר, גילה כי אזורים הקשורים לתגמול הופעלו בתגובה להאזנה לקטע שנאמר לנבדקים כי הוא מנוגן על ידי פסנתרן מקצועי, והפעילות בהם נמשכה לאורך ההאזנה לקטע כולו. הממצא הזה תואם מחקרים קודמים בדימות מוחי שהצביעו על רגישות של רשת התגמולים למידע על אודות ההקשר, המשפיע ואף משפר את ההנאה מחוויה חושית.

פסנתרן

פסנתר כנף, שיער סתור, מבט רב-רגש,, חליפה. אבל איך הוא מנגן? תצלום: מורטן סקובגארד

לא רק תחושת האיכות של ביצוע מושפעת מאוד ממידע חיצוני. גם התחושות שלנו באשר למה שמביע התוכן עשויות להשתנות. במחקר שביצענו לאחרונה, אמרנו לנבדקים כי יש לנו מידע מיוחד על אודות הקטעים המוזיקליים שהם עומדים לשמוע: אנחנו יודעים משהו על כוונת המחבר כשכתב את הקטע. שלא בידיעת הנבדקים, יצרנו תיאורים שחלקם היו חיוביים במיוחד, אחרים שליליים מאוד, ואחרים ניטרליים. למשל, אמרנו שהמלחין כתב את היצירה כדי לחגוג חתונה של חבר יקר, או כדי להתאבל על אובדן חבר, או שהוא כתב יצירה על פי הזמנה. ערבבנו את התיאורים השונים עם צמדי הקטעים המוזיקליים, כך שנבדקים שונים קיבלו שילובים שונים של קטעים מוזיקליים ותיאורי רקע. בכל ניסוי, הנבדקים קראו את תיאור כוונותיו של המלחין, האזינו לקטע, וענו על שאלות הנוגעות לו.

אנשים אהבו והתרגשו יותר משירה כשחשבו שהיא נכתבה בנסיבות עצובות

כשנאמר להם שקטע מוזיקלי נכתב מסיבה חיובית כלשהי, אנשים שמעו את המוזיקה כשמחה יותר, אבל כשנאמר להם שהקטע נכתב בנסיבות שליליות, הם שמעו אותו כעצוב יותר. לשינוי הרקע הרגשי של הקטע היו השלכות חשובות מבחינת חוויית המאזינים. אנשים אהבו את הקטעים יותר והתרגשו מהם יותר כשחשבו שהם נכתבו מסיבה שמחה (מסקרן היה לגלות, בחלק אחר של המחקר, כי אנשים אהבו והתרגשו יותר משירה כשחשבו שהיא נכתבה בנסיבות עצובות). ההקשר החברתי וההבעתי שבתוכו מתרחש מופע מוזיקלי –  כפי שעולה מתיאור כוונת היוצר במחקר –  עשוי להספיג את אותם צלילים במשמעויות שונות מאוד.

לא רק מה שאנו שומעים עשוי להשפיע על האופן שבו אנו נעים, אלא גם שהאופן שבו אנו נעים יכול להשפיע על מה שאנו שומעים

המוזיקה הנכונה יכולה לגרום לכל האנשים בחדר לרקוד. אפילו אנשים בקונצרטים קלאסיים, שאינם מעודדים תנועה רבה מדי, מגלים לעתים שהם אינם מסוגלים שלא לתופף באצבעותיהם או לטלטל רגל. דימות מוחי מגלה כי האזנה פסיבית למוזיקה עשויה להפעיל את מערכת התנועה. השילוב הזה של מוזיקה ותנועה הוא תופעה עמוקה ומפושטת, הנפוצה בתרבויות בעולם כולו. החוויות המוזיקליות הראשונות של תינוקות כרוכות לעתים קרובות בנענוע בזמן שמישהו שר להם. החיבור הזה פירושו שלא רק מה שאנו שומעים עשוי להשפיע על האופן שבו אנו נעים, אלא גם שהאופן שבו אנו נעים יכול להשפיע על מה שאנו שומעים.

כדי לחקור זאת, הפסיכולוגיות ג'סיקה פיליפס-סילבר (Phillips-Silver) ולורל טריינור Trainor)) מאוניברסיטת מקמאסטר באונטריו, קנדה, נענעו תינוקות אחת לשתיים או שלוש פעימות, בזמן שהאזינו לקטע מוזיקלי שניתן היה להבין אותו כבעל דגש על הפעימה השנייה או השלישית. במהלך החשיפה למוזיקה, התינוקות שמעו את אותה מוזיקה, אבל חלקם נוענענו בכל פעימה שנייה (או בקצב המארש), ואחרים בכל פעימה שלישית (או בקצב הוואלס). בשלב מאוחר יותר בניסוי, הושמעו לתינוקות גרסאות של אותו קטע שהיו בהם דגשים על הפעימה השנייה או השלישית, כך שהפעם החוויה שלהם נעה מתחום התנועה לתחום השמע. הם האזינו משך זמן רב יותר לגרסה שהתאימה לקצב הנענוע שאליו נחשפו –  תינוקות שנוענעו בכל שתי פעימות העדיפו את הגרסה שבה ניתן היה לשמוע את הקצב הזה בבירור, ותינוקות שנוענענו אחת לשלוש פעימות העדיפו את הגרסה האחרת. במילים אחרות: התינוקת הללו השליכו את הדפוסים שלמדו באמצעות חווית התנועה, לדפוסים שחוו בשמיעה, באמצעות הצלילים. תפישת הצלילים שלהם מוסגרה על ידי האופן שבו נעו.

כדי לבדוק האם המעבר הזה מתנועה לצליל מתרחש גם במבוגרים, צריך היה לשנות מעט את מבנה הניסוי –  לא קל לשאת מבוגרים בידיים ולנענע אותם. במקום זאת, המבוגרים למדו לכופף את ברכיהם אחת לשתיים או שלוש פעימות בזמן שהקטע המוזיקלי הושמע. ובמקום למדוד את משך ההאזנה, כנדרש בניסוי שכלל תינוקות שטרם למדו לדבר, החוקרים פשוט שאלו את הנבדקים איזה מן הקטעים נשמע להם דומה יותר לזה שנחשפו לו בראשית הניסוי. המשתתפים בחרו מבין קטעים שנוספו להם דגשי שמע אחת לשתיים או שלוש פעימות. התוצאות היו זהות לאלה של התינוקות: המבוגרים קשרו בין הגרסאות שהציגו דגשים שתאמו את אופן התנועה שלהם. כך היה גם כשהנבדקים נעו כשעיניהם מכוסות, מה שמעיד כי תפישה עשויה להיות מושלכת מתנועה על צליל אפילו בהיעדר ההשפעה המתווכת של הראייה. תנועות עדינות הרבה יותר מכיפוף שלם של הגוף עשויות גם הן להשפיע על תפישת הצליל. נבדקים שנתבקשו לאתר צלילים מסוימים הנשמעים בזמן הפעימה מקרב שורה של צלילים שנועדו להסיח את דעתם עשו זאת טוב יותר כשתופפו באצבעם מבלי להשמיע קול, לעומת מי שהאזינו מבלי לתופף באצבע.

נדנדה, תינוקת

הרגלים של קצב נקבעים מוקדם. תצלום: דוני ריי ג'ונס

שלל הממצאים האלה מציגים את ההאזנה למוזיקה כפעולה מוטמעת, שבה החוויה אינה מעוצבת רק על ידי מה שרואים, שומעים או יודעים על המוזיקה, אלא גם על ידי האינטראקציה הגופנית איתה. הדבר נכון בתרבויות שונות בעולם שבהן מקובלת יותר השתתפות של כל הנוכחים ביצירת המוזיקה, אבל גם בתרבויות פחות שיתופיות, שבהן מקובלת האזנה יותר נייחת ופסיבית. אפילו בהקשרים אלה, הזמן והאופן שבו אדם נע יכולים לעצב את מה שהוא שומע.

אוצר המילים והסגנונות המוזיקליים שאנשים שומעים בעת התבגרותם עשויים לעצב את המבנים ואת מרכיבי ההבעה שהם מסוגלים לשמוע ביצירה חדשה

אוצר המילים והסגנונות המוזיקליים שאנשים שומעים בעת התבגרותם עשויים לעצב את המבנים ואת מרכיבי ההבעה שהם מסוגלים לשמוע ביצירה חדשה. למשל, אנשים  מפגינים זיכרון מזהה טוב יותר ותגובות רגשיות שונות למוזיקה חדשה המולחנת בסגנון המוכר להם תרבותית, לעומת יצירה חדשה מתרבות שהם אינם מכירים. אבל לא רק חשיפה קודמת למוזיקה מעצבת את מערכת התפישה שלהם: צלילי השפה שבתוכה אדם גדל מעצבים גם היא את האופן שבו הם מתייחסים למוזיקה.

בשפות כמו אנגלית [ועברית], גובה הצליל שבו מילה נהגית אינו משפיע על משמעותה המילולית. אופנוע הוא כלי רכב דו גלגלי ממונע בין אם נהגה את שמו בקול גבוה או נמוך. אבל שפות אחרות, כמו סינית מנדרינית והשפה התאית, הן שפות טונאליות: כשדוברי סינית אומרים "מא" בצליל גבוה ויציב, הם אומרים "אמא". אבל כשהם אומרים זאת בצליל גבוה שהולך ויורד, ואז חוזר ועולה, פירוש המילה הוא "סוס". חשיבותו של גובה הצליל להגדרת התוכן בשפות אלה מביא לכך שדוברי שפות טונאליות משתמשים בגובה הצליל בצורה אחרת מדוברי שפות שאינן כאלה, מדי יום ובמהלך שנים. הסביבה הצלילית הזו מכווננת את מערכת השמע שלהם באופנים שמשנים את ההיבטים הבסיסיים של תפישת המוזיקה. דוברי שפות טונאליות, למשל, מזהים וחוזרים על מלודיות מוזיקליות ועל יחסים בין גבהי צלילים בדייקנות גבוהה יותר מדוברי שפות שאינן טונאליות.

תרבות וחוויות עבר עשויות לשנות את האופן שבו אנו שומעים מוזיקה, לא רק את האופן שבו אנו מוצאים בה משמעות

הפסיכולוגית דיאנה דויטש (Deutsch) מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, יצרה טריטונים (מרווח שיש בו שני גבהים המופרדים בחצי אוקטבה), תוך שימוש בצלילים שנערכו דיגיטלית כך שגובהם יהיה מעורפל. אנשים שמעו את הטריטונים הללו כאילו הם עולים או יורדים (התו הראשון נמוך או גבוה מן התו השני) בהתאם לרקע השפתי שבו צמחו. דוברי אנגלית שגדלו בקליפורניה נטו לשמוע טריטון מסוים כאילו הוא נוסק, אבל דוברי אנגלית שגדלו בדרום אנגליה נטו לשמוע אותו כנוחת. הבדלים דומים התגלו בין מאזינים סיניים בכפרים שבהם מדוברים ניבים שונים. מאפיין מדהים של "פרדוקס הטריטון" הזה הוא שמאזינים השומעים את הקטע כעולה, בדרך כלל חווים תחושת עלייה כחלק מתפישתם, והם מתקשים לדמיין כיצד ניתן לחוות את המוזיקה בצורה אחרת, ולהפך. האפקט הזה משפיע על התחושה של ההאזנה הראשונית לצליל, והוא אינו רק  פרשנות שנוספה מאוחר יותר. תרבות וחוויות עבר עשויות לשנות את האופן שבו אנו שומעים מוזיקה, לא רק את האופן שבו אנו מוצאים בה משמעות.

התלות ההדדית של מוזיקה בכל כך הרבה יכולות שונות מונחת כנראה ביסוד יתרונותיה התרפויטיות השונים. כפי שהנוירולוג המנוח אוליבר סאקס  הראה בספרו "מוזיקופיליה" (משנת 2007), כשאישה הסובלת מדמנציה מאזינה למוזיקה ששמעה בנעוריה, היא יכולה לשקוע בה ולהגיב לה, באופן החושף עד כמה המוזיקה נושאת בחובה זיכרונות אוטוביוגרפיים מוצקים.

לא ניתן לתאר מוזיקה במונחים פשוטים של תופעה אקוסטית בלבד. זוהי חוויה רבת רבדים שמשוקעת עמוקות בתרבות. בתקופה שבה מדעי המוח נהנים מסמכות כמעט פלאית, חשוב לזכור שהדרך מן הצליל אל התפישה מתפתלת בינות לדימויים, זיכרונות, סיפורים, תנועה ומילים. גם ללא המלים, כוחו של השיר "הללויה" של לנארד כהן אינו נובע ישירות מהתווים וגם לא מהסולמות המינוריים או המאז'וריים. האופן שבו השיר נחווה כיום מושפע לרוב מחשיפה למגוון עצום של ביצועים שונים, והשימוש הנרחב בשיר בקולנוע, למשל בסרט "שרק". הצליל עשוי לעורר דימויים של עוג ירוק חביב, של קשיש ממונטריאול או זיכרונות מהופעה שנערכה לפני עשרות שנים.

אף שלעתים המוזיקה נתפשת כאמנות מופשטת, הקרובה לעולם המתמטיקה והמספרים, היא נושאת איתה כמעט כל היבט אחר של החוויה האנושית, ומעוצבת על ידי היבטים אלה: האופן שבו אנחנו מדברים ונעים, מה שאנו רואים וידועים. הכוח העצום שבאמצעותו המוזיקה סוחפת אנשים אל תוך צלילה תלוי מהותית בקשרים ההדוקים הללו בין השמיעה לבין אינספור דרכי תחושה וידיעה אחרות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אליזבת הלמוט מרגוליס (Elizabeth Hellmuth Margulis) מנהלת את מעבדת המחקר של תפישה מוזיקלית באוניברסיטת ארקנסו. היא פסנתרנית קלאסית ומחברת הספר  On Repeat: How Music Plays the Mind שראה אור בשנת 2013.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ז'ק ברל בהופעה (סביבות שנת 1967). תצלום: ליפניצקי, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליזבת הלמוט מרגוליס, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מנגינת הראש וריקוד הלב