מסירות עד כלות

האם הקרבה עצמית אפשרית בכלל? ואם כן, האם מדובר בהחלטה רגשית ורגעית או במעשה מחושב כדי להעביר מסר ולהשיג מטרות?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

המוות הוא הקץ הצפוי המלווה את חיינו. לרובנו, כותבת סימון וייל, "המוות נראה כגבול המוצב בפני התקדמות העתיד". אנחנו מתכננים תוכניות, חותרים למטרות, מקיימים מערכות יחסים – וכל זאת תחת מגבלת המוות. אנחנו מנהלים את חיינו תחת מגבלת המוות;הוא מגדיר את פעולותינו כפי שגבולותיו של אזור מגדירים אותו.

עם זאת, ככל שאנו מתקדמים אל הגבול הזה, כשיומנו קרב ובא, אימה משתלטת עלינו. כל המטרות מתפוררות, וההבנה העצמית שלנו קורסת. אנחנו מגורשים בבת אחת מתחומי המשמעות. איננו אלא הגוף הזה. הגוף ונשימתו האחרונה. לא זאת בלבד שאיננו יכולים לשרוד את מותנו, אלא שאיננו יכולים לשאת את המחשבה עליו. איננו רוצים למות. לא עכשיו.

גן המוות, הוגו סימברג

"גן המוות" (1896), הוגו סימברג. תצלום: ויקיפדיה

במקומות שונים בעולם וברגעים שונים בזמן, בשפות שונות ובתרבויות שונות, חיילים, פעילים, מאהבים, חברים והורים מפגינים נכונות למות, ונכונותם זו תובעת מאיתנו התייחסות

ואף על פי כן, עצם היתכנותה של הקרבה עצמית מלמדת שאפשר להתגבר על האימה הזאת, שהמוות עשוי להיות בעל משמעות. דוגמה טרייה לכך היא מוחמד בועזיזי, הירקן התוניסאי שהצית את עצמו בדצמבר 2010, ושמותו התניע את ההתקוממות העממית האדירה שנודעה בשם "האביב הערבי". אבל יש מעשי הקרבה עצמית הרבה פחות ידועים. במקומות שונים בעולם וברגעים שונים בזמן, בשפות שונות ובתרבויות שונות, חיילים, פעילים, מאהבים, חברים והורים מפגינים נכונות למות, ונכונותם זו תובעת מאיתנו התייחסות.

מעשים כגון אלה, שקשה כל כך לתפוש אותם, עלולים להיראות בתחילה כאילו אינם ראויים לתשומת לבנו. אך אל לנו למהר למסקנה הזאת. כאשר אנו פוטרים בביטול מעשים של הקרבה עצמית כאילו היו מעשים שאי אפשר להבין, אנחנו מתכחשים לתופעה אנושית רווחת ורבת השפעה. יתרה מזאת, הירידה לעומקם של המעשים הללו עשויה אף לשפוך אור על האופן שבו אנו מייחסים ערך לדברים בחיינו באופן כללי. עוד נראה כאן שגם אם רובנו לעולם לא ינקטו צעדים קיצוניים כאלה, עצם היתכנותה של הקרבה עצמית הוא אחד הדברים שמעניקים משמעות לחיינו.

נפנה כעת לשלוש דמויות מפורסמות שמותן מובא לעתים קרובות כדוגמה להקרבה עצמית. וכאשר נדון במותן, נבין שרק אחת מהן מצאה משמעות בחייה, ושלמרבה ההפתעה, מבין השלוש, רק את מותה ניתן להגדיר באמת ובתמים כמעשה של הקרבה עצמית.

שלוש מיתות

הדמות הראשונה: גבר בן שבעים. זקנו מאריך את פניו השמנמנות. אפו רחב ושטוח להפליא. נחיריו מתרחבות עם כל נשימה, כאילו כל שאיבה של אוויר מקורה בהחלטה חדשה, עצמאית, לשאוף. אנו צופים בו בשעות הבוקר המוקדמות כאשר הוא יושב בשקט בתא הכלא שלו. עור מצחו מקומט ורך ומכוסה זיעה שהתייבשה. הוא לא התרחץ במהלך תקופת ההמתנה הזאת, שתבוא אל סיומה בעוד יומיים.

עיניו של הזקן נעוצות בנקודה שבה חברו ותלמידו עמד זה עתה. אך לפני רגע דיבר חברו בקול מלא תקווה והפציר בזקן לברוח מהכלא הזה, לבוא איתו, להציל את עצמו. אולי הזקן מהרהר בהלך הרוח שחברו שרוי בו לבטח כעת, שכן הוא נאלץ לסגת בלי שהשלים את משימתו, ובלי שיבין מדוע רצונו, הרצון שהחיים יגברו על המוות, הופר דווקא על-ידי החכם באדם.

קריטון עזב, וסוקרטס, שפרח דווקא בקרב ההמון, נותר לבד בתאו, לאחר שדחה את ההזדמנות האחרונה שלו לשרוד. מחרתיים הוא ישתה כוס של רוש רעיל וימות על-פי החלטת בית המשפט האתונאי. השמש עולה בשמיים שבחוץ, ואור יום ממלא את התא הטחוב, המלוכלך. סוקרטס נושם בשלווה, נחיריו מתרחבים ומתכווצים. זהו הקיץ של שנת 399 לפנה"ס.

מותו של סוקרטס, ז'ק-לואי דויד

"מותו של סוקרטס" (1787), ז'ק-לואי דויד, מוזיאון Metropolitan. תצלום: ויקיפדיה

הדמות השנייה: חודשיים לפני יום הולדתו הארבעים ושש, אדם במדים נכנס ממרפסת אל משרד שאינו שלו. המשרד שייך למפקד כוחות ההגנה של יפן, שיושב כעת צמוד לקיר, כפות, תחת איומי חרב. "אני אפילו לא חושב שהם שמעו אותי," אומר האיש ופותח את הכפתור האחרון במעיל מדיו.

האם תסכימו לחיות בעולם שבו הרוח מתה והחיים לבדם הם בעלי ערך?" שאל האיש, והתקדם לקראת סופו

לפני רגע הוא עמד על המרפסת וקרא אל שמונה מאות חיילי הרג'ימנט ה-32 להתקומם נגד החוקה היפנית הליברל-דמוקרטית בשם ההיסטוריה והמסורת של המדינה: "האם תסכימו לחיות בעולם שבו הרוח מתה והחיים לבדם הם בעלי ערך?" שאל. החיילים לגלגו לו וסיננו מבין שפתיהם, "תן למפקד ללכת!" "רד משם!" הוא לא הצליח לסיים את נאומו והחליט להתקדם עם התוכנית. הוא סימן לחייל שלו, מוֹריטה, ויחד הם קראו "יחי הקיסר! יחי הקיסר! יחי הקיסר!"

לאחר שלא הצליח לעורר הפיכה, האיש מתיישב על רצפת משרדו של המפקד, ומוריטה מתיישב מאחוריו, מעט משמאלו, וחרבו מונפת מעל ראשו. האיש אוחז חרב קצרה בשתי ידיו ומפנה אותה אל בטנו. גבותיו החזקות מתחדדות, אך הפגיעוּת עודה ניכרת בפניו. הוא היה ילד עדין, חולני, ואף שתווי פניו התקשחו עם השנים, אף שהוא מפקד כעת על צבא משלו, "אגודת המגן", נותר בפניו יסוד שברירי: עינו הימנית מעט גדולה יותר מהשמאלית וממוקמת גבוה יותר בפניו.

בעוד רגע הוא ישסף את קרביו. אחר כך מוריטה יערוף את ראשו בעזרת חייל נוסף, פוּרוּ-קוֹגה, שבתורו יערוף את ראשו של מוריטה וכך ישלים את טקס הסֶפּוּקוּ וישים קץ לניסיונותיה של אגודת המגן להחיות את "רוחה של יפן". זה יהיה קצו של אחד הסופרים המהוללים והפורים בתולדות יפן, יוּקיוֹ מישימה, בטוקיו, 25 בנובמבר 1970.

הדמות השלישית: אישה בת ארבעים בקרבו של קהל גדול המקיף את מסלול המרוצים אֶפְּסוֹם דאוּנְס, מדרום ללונדון. שפתיה הדקות קפוצות, ובעיניה, המלאות לרוב בחששות ובספקות, נשקפת נחישות. היא עומדת קרוב למחסום שמפריד בין ההמון למסלול וצופה בפרסותיהם של הסוסים הולמות באדמה.

אנשי החברה הגבוהה, המהמרים, האספסוף, הרוכבים, המלך ג'ורג' החמישי ואשתו המלכה מרי – כולם נמצאים שם, צופים במרוץ. לאף אחד מהם אין אפילו שמץ של ספק שמא הדרבי לא יסתיים כשורה. אמילי וילדינג דייוויסון, סופרג'יסטית מיליטנטית, קוראת תיגר על הוודאות ההמונית הזאת. היא עומדת בדממה וסביבה תנועה בלתי פוסקת של בריות ושל אירועים, שגרת ענייני האדם והחיה. הא אוחזת במוטות המתכת ונושמת נשימה עמוקה. היא חומקת תחת המחסום עם דגל הסופרג'יסטיות ורצה לעבר סוסו של המלך, שהגיח כעת מן העיקול. ימים ספורים לאחר מכן היא תמות מפציעותיה. התאריך הוא 4 ביוני 1913 – יום הדרבי.

סוקרטס, יוקיו מישימה ואמילי וילדינג דייוויסון. יכול להיות שהדבר היחיד המשותף להם הוא מותם הפומבי. לכל השלושה היה די זמן ופנאי לשקול את האפשרויות העומדות לפניהם, לבחור את קצם, וכולם בחרו במוות כפעולה אחרונה הנעשית למען החיים.

***

בתחילת הדיאלוג האפלטוני "קריטון", קריטון מברך את סוקרטס כשזה מתעורר עם שחר בתאו. "המזמן באת או זה עתה?" שואל סוקרטס (כל הציטוטים מתוך "כל כתבי אפלטון", בתרגומו של יוסף ג' ליבס, הוצאת שוקן, תשל"ה). קריטון אכן עמד לצדו של סוקרטס כבר זמן מה. הוא מסביר שהוא לא רצה להעיר אותו משנתו השלווה, ותוהה על יכולתו של סוקרטס לנוח בשקט רב כל כך נוכח המוות.

בית המשפט האתונאי הרשיע את סוקרטס לאחרונה, שלא בצדק, בכפירה ובהשחתת הנוער. הוא נידון למות בשתיית רוש, וכעת ממתין להוצאתו להורג. סוקרטס אומר לקריטון, "הרי לא מן השורה יהא הדבר, קריטון, אם זקן כמוני יתמרמר על שכבר הגיעה שעתו למות". אבל קריטון אינו מקבל את שלוותו של סוקרטס. הוא אינו רוצה להפסיד "חבר שכמותו לא אמצא עוד לעולם", וחושש שגם המוניטין שלו עצמו ייפגע, כי יתקבל הרושם שהוא לא עשה דבר כדי לעזור לחברו היקר.

קריטון מציג בפני סוקרטס טיעונים בעד בריחה, וממעיט בערכם של טיעוני הנגד. מבצע הבריחה יהיה פשוט מבחינה כספית ולוגיסטית, אומר קריטון. הוא מבטיח לסוקרטס שיש מקומות רבים שבהם הוא יתקבל ברצון ויזכה להגנה. יהיה זה בזבוז משווע מצדו של סוקרטס, אומר קריטון, לוותר על חייו כשיש לו הזדמנות להציל אותם. ויתרה מזאת, קריטון טוען שבניו של סוקרטס זקוקים לו כדי להשלים את השכלתם, ושסוקרטס יבגוד בהם אם יקבל עליו את גזר הדין.

אדם אמור לשקול בפעולותיו רק זאת: "אם צודקים או לא צודקים מעשיו שהוא עושה, ואם פעליו הם של איש טוב או של איש רע"

אבל סוקרטס חושב שיהיה זה בלתי צודק מצדו לברוח. לטענתו, השיקול הראוי היחיד הוא זה: "אם צדק נעשה כשנשלם כסף לאנשים שיוציאוני מכאן ונחזיק להם טובה, אתם ממלטַי ואני הנמלט, או אם לאמיתו של הדבר נעשה עוול בכל אלה". ואז סוקרטס מציג בפני קריטון עיקרון, שקריטון תומך בו מיד: "ואם יתברר שעוול נעשה בכך, ודאי אין לשקול עוד – לא אם עלינו למות, כשנישאר ונשב באפס מעשה, ולא אם נסבול כל סבל אחר, בהימנענו מעוול". בכך חוזר סוקרטס על העיקרון המוצג ב"אפולוגיה", ולפיו אדם אמור לשקול בפעולותיו רק זאת: "אם צודקים או לא צודקים מעשיו שהוא עושה, ואם פעליו הם של איש טוב או של איש רע".

אמנם יש דיון בין חוקרים באשר לסיבות שבגינן חושב סוקרטס שהצדק תובע ממנו לקבל עליו את גזר דינו, אך פתרון המחלוקת הזאת אינו מהותי למטרותינו. מה שחשוב הוא הטענה של סוקרטס שצדק הוא השיקול הרלוונטי היחיד. לא זאת בלבד שסוקרטס טוען כי הצדק גובר תמיד על שיקולים אחרים, כמו רווחה אישית או רווחתם של חברים, אלא שהוא טוען כי הצדק הוא השיקול היחיד שיש להתחשב בו כלל. לפיכך, לא תיתכן שום התנגשות בין דרישות הצדק להעדפות וקשרים אישיים. לא רק שטיעוניו של קריטון בעד הבריחה מתגמדים לעומת המחויבות לצדק, אלא שאין להם שום משקל, יהיה אשר יהיה גזר דינו של הצדק.

לפי קריאה מתקבלת על הדעת זו של "קריטון", סוקרטס חושב שמותו הקרב ובא אינו נותן לו שום סיבה לברוח – אפילו לא סיבה שמוכנעת על-ידי שיקולים של צדק – ועל כן מותו אינו אובדן וגם לא קורבן. הוא אדיש לחלוטין לטרגדיה שמסעירה את קריטון.

אני חושב שאדישותו של סוקרטס למותו – מה שנראה כמו התכחשות לקורבנו שלו – הוא הנושא שעומד בלב הדיאלוג. אילו סוקרטס היה מסוגל להכיר בכך שמותו יהיה אובדן איום, הוא היה יכול לשכך את התסכול שסירובו לברוח מסב לקריטון. ככלות הכול, גם אם עשיית צדק מחייבת קורבן גדול, בכל זאת מדובר בקורבן.

בסוף הדיאלוג קריטון כבר איבד כל תקווה לשנות את דעתו של סוקרטס. וכשסוקרטס נותן לו הזדמנות נוספת לשכנעו, קריטון אומר בהכנעה: "לא, סוקרטס, אין לי מה לדבר". כשקריטון עוזב אותו, פני סוקרטס אינם פניו של אדם הניצב מול המוות, אלא פניו של צדק עיוור.

רוש, רעל, סוקרטס

צמח הרוש: ממנו הוכן הרעל שסוקרטס שתה. תצלום: מיק טלבוט, ויקיפדיה

***

סוקרטס היה אדיש למוות, ואילו יוקיו מישימה התייחס אליו באובססיביות. ג'ון נייתן (Nathan), הביוגרף של מישימה, חושב שאת הסופר היפני הניעה "הכמיהה למוות שבא עמו במגע מאז ילדותו ושהילך עליו אימים לעתים קרובות". בכתיבתו של מישימה, רגע המוות מוצג כרגע של אקסטזה ויופי עילאיים. המוות הוא בו בזמן פסגת כמיהות החיים ומימושן.

בסיפור "יער בשיא פריחתו", שאותו כתב מישימה בגיל 16, הוא מתאר אישה המבועתת מהים. אחרי ימים אחוזי תזזית, היא מכסה את פניה ורצה אל החוף. "הרוח מהים הלמה באוזניה והגלים שאגו לעברה. כשחשה את החול היבש החם תחת כפות רגליה, גופה רעד. היא הסירה את ידיה מפניה". לבסוף היא נותנת את עצמה לים:

"מרגע הפגיעה בחזהּ, חי בתוכה אֵל הים. היא שקעה באקסטזה המסתורית שאנו חווים מיד לפני שהרוצח מכה, כשאנו מודעים לכך שאנו עומדים להירצח. היה זה רגע נבואי מובהק, אך לתחושה הנבואית לא הייתה שום משמעות בהווה. היה זה הווה של בידוד יפהפה, רגע מנותק וטהור יחיד במינו".

אבל חשוב להבחין בין התאבדות ובין המוות ההרמוני שמישימה מוקיר. בטקסט בשם "הנער שכתב שירה", שאינו אלא דיוקן של עצמו, כותב מישימה:

"הוא אהב את שירו של אוסקר ויילד, 'קברו של קיטְס' – 'נלקח מחייו כשהחיים והאהבה עוד היו חדשים / כאן שוכב צעיר הקדושים המעונים...' כאן שוכב צעיר הקדושים המעונים. הפתיע אותו כל כך לקרוא כיצד אסונות נפלו על ראשי המשוררים האלה כמו מתנות. הוא האמין בהרמוניה שנקבעה מראש. ההרמוניה שנקבעה מראש בסיפורי חייהם של המשוררים. האמונה בכך הייתה שקולה לאמונה בגאונותו שלו. הוא נהנה לחשוב על הנאומים הארוכים שיינשאו בהלווייתו, ועל התהילה והכבוד שלאחר המוות. אבל המחשבה על גופתו שלו עוררה בו אי-נוחות. הרשו לי לחיות כמו טיל. הרשו לי לצבוע את שמי הלילה לרגע חולף בכל הווייתי ואז להישרף'. הנער אימץ את מוחו, אך לא הצליח למצוא דרך אחרת לחיות. ואף על פי כן הוא שלל התאבדות. ההרמוניה שנקבעה מראש תעשה עמו חסד ותהרוג אותו".

המוות שמישימה משבח מחזיר את הפרט אל העולם – אל המסורת או הטבע, אל היופי – ובכך מושיע אותו מקיומו העלוב, חסר הטעם, חסר הממשות

התאבדות היא שיבוש של סדר הדברים בשם צרכיו הזניחים של הפרט. לעומת זאת, המוות שמישימה משבח מחזיר את הפרט אל העולם – אל המסורת או הטבע, אל היופי – ובכך מושיע אותו מקיומו העלוב, חסר הטעם, חסר הממשות. בעיני מישימה, למוות יש ערך כאשר הוא מוכיח את הזדהותו של האדם עם דבר מה מעבר לקיומו הגופני. רק כאשר אנו מתים למען דבר מה אנו יודעים שחיינו למען דבר מה.

לשיטתו של מישימה, המסורת שבשמה הוא מת היא מסורת של הקרבה עצמית. במילותיו, "מקצועו של הסמוראי הוא המוות. גם אם העידן שהוא חי בו שליו להפליא, המוות הוא הבסיס לכל פעולותיו. ברגע שהוא מפחד מהמוות ונמנע ממנו, הוא חדל להיות סמוראי".

אבל היגיון המוות של מישימה מסכל את עצמו. ראשיתו במחשבה שהקרבה עצמית היא הוכחה לקשר בלתי אמצעי לעולם, אך בהמשך ההקרבה העצמית הופכת לאמצעי לאישוש עצמי ותו לא. אם מישימה מת כדי להוכיח שהוא חי למען אידיאל, הרי הוא מת לא למען האידיאל אלא לשם הצדקה עצמית.

ב"פטריוטיזם", אחד הסיפורים הקצרים הידועים ביותר של מישימה, הוא מתאר את השעות האחרונות בחייו של זוג נשואים טריים המבצע ספוקו. הבעל הוא קצין בצבא הקיסרי, האמון על דיכוי מרד שמובילים אחדים מחבריו הקרובים ביותר. הוא נחוש למות כדי להימנע מקרב עם חבריו. אשתו מחליטה בלי היסוס להצטרף אליו. הסיפור מציג בפרטי פרטים את "הרגעים האחרונים של זוג הגיבורים המסור הזה", רגעים ש"די היה בהם להביא את האלים עצמם לכדי דמעות". מבחינת המספר, הבסיס לפעולתם, קרי הסיבה למוות שהם גורמים לעצמם, אינו אלא במה לרומם עליה את המעשה עצמו. הסיפור אינו עוסק בסיבת מותם, אלא באופן מותם. ההקרבה העצמית של הדמויות נבחנת במנותק מסיבותיה. אבל הקרבה עצמית לשם עצמה אינה הקרבה כלל.

ספוקו, קוניקזו אוטגאווה

"סמוראי מתכונן לבצע ספוקו" (אמצע המאה ה-19), הדפס עץ מאת קוניקזו אוטגאווה. תצלום: ויקיפדיה

נייתן כותב שעד מותו הספיק מישימה לכתוב -

"ארבעים רומנים, שמונה-עשר מחזות (כולם הועלו על הבמה פעמים רבות), עשרים קובצי סיפורים ומסות ספרותיות לרוב. הוא היה במאי, שחקן, סייף מוכשר וגברתן;הוא טס במטוס קרב F-102 וניצח על תזמורת פילהרמונית; שבע פעמים הוא נסע בכל העולם, שלוש פעמים היה מועמד לפרס נובל".

ואף על פי כן, במאמר שפרסם ביולי 1970, חמישה חודשים לפני מותו, כתב מישימה, "כשאני חושב ביני לבין עצמי על 25 השנים האחרונות, אני נדהם מריקנותן. אני בקושי יכול לומר שחייתי". אחרי מותו של מישימה, תיאר אותו אחיו כאדם ש"רצה תמיד להיות קיים אבל מעולם לא הצליח".

מישימה רצה למות למען משהו כדי להיות מישהו, אבל זאת בדיוק הסיבה שבגללה הוא מת, כפי הנראה, למען שום דבר

בסוף הגיע מישימה למסקנה שהקרבה עצמית למען אידיאל כלשהו היא תקוותו היחידה למצוא ערך בעצמו. אבל המוטיבציה הזאת הפכה את ההקרבה העצמית לדבר בלתי אפשרי עבורו, כיוון שתכליתה לא הייתה אידיאל חיצוני לעצמו אלא אישוש של ערכו העצמי. במותו שאף לברוא את העצמי שלו, לא להרוס אותו בשירות מטרה נעלה. אם מבחינת סוקרטס העצמי התפוגג והפך לצדק מופשט – אי אפשר להקריב את העצמי כיוון שהוא אינו קיים – הרי שמבחינת מישימה, כל האידיאלים קורסים לתוך החור השחור של העצמי. מישימה רצה למות למען משהו כדי להיות מישהו, אבל זאת בדיוק הסיבה שבגללה הוא מת, כפי הנראה, למען שום דבר.

***

בניגוד למותו של מישימה, את מותה של אמילי וילדינג דייוויסון אי אפשר להבין לאשורו בלי להתייחס לאידיאל שלמענו מתה. ובניגוד לתפישת הצדק של סוקרטס, את המטרה של דייוויסון אי אפשר להבין בלי להתייחס לאובדן שהיא ונשים רבות אחרות היו נכונות לספוג למענה.

דייוויסון לא מתה אך ורק למען זכות הצבעה לנשים. היא מתה במסגרת מאבקה להשמעת קולן של נשים – בעניינים אזרחיים, בממשלה, בשיח הציבורי. היא הייתה חברה באיגוד החברתי-פוליטי לנשים (WSPU), שנוסד במנצ'סטר ב-1903 על-ידי אמלין פנקהרסט (Pankhurst). איגוד זה הסלים בהדרגה את הטקטיקות שנקט במטרה למשוך את תשומת הלב הציבורית ולאלץ את הממשלה להעניק לנשים זכות הצבעה. בהתחלה ערכו נציגות האיגוד עצרות והפגנות בליווי כלי נשיפה ומקהלות, נאמו מעל ארגזים בירידים, כתבו מכתבים לעיתונים והתפרצו לפגישות פוליטיות כדי לשאול שאלות בנוגע לזכות ההצבעה לנשים. פעילויות משבשות אלה הובילו לעתים תכופות למעצריהן של הפעילות.

אך כאשר התברר שהטקטיקות האלה אינן יעילות, פנה האיגוד לאמצעים קיצוניים יותר. חברות האיגוד ניפצו חלונות, הציתו תיבות דואר, חפרו כתובות במדשאות גולף, השחיתו יצירות אמנות, הרסו אוספי סחלבים ושרפו אחוזות כפריות שלא היו מאוכלסות. גברים צעירים ושוטרים רדפו אחריהן בתגובה והיכו אותן.

בכל פעם שאחת מחברות האיגוד נעצרה ונדרשה לבחור בין קנס לכלא, היא בחרה בכלא. גם סוקרטס העדיף את העונש החמור יותר – מוות על פני גלות. הבחירה בין העונשים טמנה בחובה אמירה בנוגע למשמעות: הנאשמות יקבלו הקלה בעונש תמורת הודאה בפשע. אבל לא הסופרג'יסטיות ולא סוקרטס לא הסכימו לכפור בצדקת פעולותיהם תמורת יחס מקל.

בשנת 1909 לבדה נעצרה דייוויסון חמש פעמים ונכלאה ארבע פעמים. בכלא היא הצטרפה לנשים אחרות בשביתות רעב במחאה על הגדרתן כפושעות ובדרישה לסווגן כאסירות פוליטיות. לפי היסטוריונים, 1,085 נשים ותשעה תומכים גברים נשלחו לכלא בין 1905 ל-1914, רבים מהם יותר מפעם אחת. מבין האסירות והאסירים האלה, 241 שבתו רעב בכלא.

הממשלה פלשה לפיותיהן וגופיהן של הסופרג'יסטיות. היא חנקה אותן והשתיקה אותן פשוטו כמשמעו. כיצד נשים יכולות לדרוש חופש פוליטי בנסיבות כאלה?

תחילה, שביתות הרעב אילצו את רשויות הכלא לשחרר אסירות מחשש לבריאותן. אבל שביתות הרעב איבדו את יעילותן כשהממשלה החלה להזין את האסירות בכפייה. תיאורים אישיים מחרידים של ההזנות האלה התפרסמו בעיתונים המקושרים לאיגוד, Voted for Women ו-The Suffragette. נשים יצאו מבתי הכלא עם חבורות, אפים מדממים, פציעות פה וגרון, שיניים סדוקות, שיער תלוש, עיניים אדומות, לחץ דם גבוה והתייבשויות. הסיכוי לפגיעה גבר ככל שנשים התנגדו בנחישות רבה יותר להזנה. אם הרופאים לא הצליחו לדחוף את המזון במורד גרונה של אסירה, הם היו מחדירים צינורית דרך אפה. סילביה פנקהרסט, בתה של אמלין, תיארה קבוצת גברים שהחדירו בכוח כלי פלדה לתוך פיה ובין שיניה וחתכו את חניכיה. כפי שכותבת חוקרת הספרות מוֹד אֶלמן (Ellman), זהו תיאור של אונס אוראלי.

הסופרג'יסטיות מצאו את עצמן במצב של קיפאון. הן לא יכלו לקבל את גזרי הדין שניתנו להן, אשר הגדירו אותן כפושעות במקום כאסירות פוליטיות. אבל שביתות הרעב הובילו לעינויים בדמות הזנה בכפייה. במהלך השנים הראשונות ליישומה של מדיניות ההאכלה בכפייה, היא לא גררה תשומת לב ציבורית רבה. הממשלה פלשה לפיותיהן וגופיהן של הסופרג'יסטיות. היא חנקה אותן והשתיקה אותן פשוטו כמשמעו. כיצד נשים יכולות לדרוש חופש פוליטי בנסיבות כאלה?

אמלין פנקהרסט

אמלין פנקהרסט, בסביבות 1913. תצלום: ויקיפדיה

בעקבות זאת, סופרג'יסטיות רבות החליטו להימנע משביתות רעב. אבל המשבר היה חמור כל כך שאחדות מהסופרג'יסטיות המשיכו בשביתות רעב חשאיות. מרי ריצ'רדסון סיפרה שפגשה בכלא אישה שתפרה פיסות מתכת קטנות וציפורניים לבגדים שלה, כדי שלא יבחינו בעת השקילה שהיא איבדה משקל. הרעב הפסיק להיות כלי המשרת את חופש הביטוי והפך לצעד נואש אחרון, בלתי תלוי, למען החירות.

הייתה אשר הייתה שכיחותן בפועל של שביתות הרעב החשאיות, אפשר לראות בהן ביטוי טבעי, גם אם אבסורדי, ללוגיקה שהנחתה את הסופרג'יסטיות. שביתות הרעב החשאיות לא היו אלא הסלמה נוספת בתגובה לכישלונם של הצעדים האחרים, התנגדות לתנאי הדכאניים שהציבו להן הרשויות. מרגע שהתבררה התבוסה הפוליטית, השובתות החשאיות – אולי בדומה לסוקרטס – המשיכו את מאבקן הפוליטי בפרטיות, בתוך עצמן.

אך נדמה כי אלה שלא פנו לתוך עצמן, ראו במאבקן עניין פומבי ביסודו. מבחינת דייוויסון ואחרות, לא הייתה חירות פרט לחירות פוליטית, ובשביל חירות פוליטית יש צורך בהכרה.

***

ביוני 1912, במהלך תקרית נוספת של הזנה בכפייה של אסירות סופרג'יסטיות, השליכה את עצמה דייוויסון ממרפסת בקריאה לעצור את "העינוי המחריד" של חברותיה. רשת כבלים בלמה את נפילתה. הורידו אותה מהרשת, אבל היא השתחררה מאחיזתן של הסוהרות וניסתה להשליך את עצמה שוב, וגם הפעם הרשת הצילה אותה. ואז היא קפצה מהרשת, נפלה כשלושה מטרים ונחתה על ראשה. היא חשה "מהלומה מבעיתה" ואיבדה את הכרתה. כפי שסיפרה למנהל הכלא למחרת, היא חשבה ש"טרגדיה גדולה אחת עשויה למנוע רבות אחרות." המנהל הורה להמשיך להזין אותה בכפייה למרות פציעותיה החמורות.

לפי הסופרג'יסטית גרטרוד קולמור (Colmore), אחרי התקרית הזאת נעשתה דייוויסון משוכנעת אף יותר שיש להקריב חיים כדי לזכות בקולות. "אולי זה נכון", הסכימה אחת מחברותיה של דייוויסון,"אבל לא את חייך יש להקריב. את עשית די והותר – עשית את שלך ועוד". יכול להיות שהחברה הזאת הייתה הקריטון של דייוויסון. קולמור כותבת שתשובתה של דייוויסון תמיד הייתה זהה: "למה אחרת ולא אני?" קולמור אף טוענת ש"אמילי דייוויסון חשבה שחייה יהיו חסרי תכלית אלא אם היא תוכל להשתמש בהם למען מטרתה". אך אף על פי שגם דייוויסון וגם סוקרטס התעקשו על מותם, דייוויסון, בניגוד לסוקרטס, ראתה במותה קורבן.

ביום הדרבי של 1913, לאחר שאספה שני דגלי סופרג'יסטיות ממטה האיגוד, קנתה דייוויסון כרטיס הלוך ושוב לקרון מחלקה שלישית ועלתה על רכבת עמוסה לאפסום, שם הצטרפה לאנשים מכל שכבות החברה הבריטית במסלול המרוצים. היא עמדה ליד המסלול בטאטנהם קורנר בקדמת הקהל הצפוף. כשסוסו של המלך התקרב, דייוויסון חמקה מתחת למחסום, עלתה בריצה על המסלול ותפסה את הרסן של הסוס. אולי התכוונה לתלות אליו את אחד הדגלים. הסוס נטה, הרוכב הושלך ממנו, ודייוויסון, שנפלה יחד עם הסוס, נזרקה והתגלגלה פעמים רבות על פני הקרקע. הרוכב לא נפצע קשה, הסוס לא נפצע כלל, אבל דייוויסון איבדה את ההכרה. היא מתה ארבעה ימים אחר כך.

אמילי דייויסון, סופרג'יסטיות

מסע הלוויה של אמילי דייויסון, 15 ביוני 1913. תצלום: מוזיאון המלחמה הבריטי, ויקיפדיה

הלווייתה של דייוויסון הייתה אירוע גדול, ומותה הגביר את הלחץ הציבורי על הממשלה, שהלך וגבר ממילא. בהוראת החוק שכונה "חוק החתול והעכבר", שוחררו הסופרג'יסטיות מהכלא בכל פעם ששביתת הרעב שלהן סיכנה את חייהן, ונעצרו שוב רק כששבו לאיתנן. פנקהרסט, מנהיגת האיגוד החברתי-פוליטי לנשים, נכנסה לכלא שוב ושוב החל מאפריל 1913. בזמנו חשבו רבים שהיא לא תשרוד את שביתות הרעב המרובות. החלטתה של דייוויסון ללכת לאפסום ולשבש את הדרבי התקבלה על רקע מצבה המידרדר של פנקהרסט.

הנשים שרוצות להצביע אומרות למעשה שעלינו להרוג אותן או לתת להן את זכות ההצבעה... מצפוננו אינו מתיר לנו להרוג אותן. בשם השכל הישר, הבה ניתן להן את זכות ההצבעה

אחרי מותה של דייוויסון, ואחרי גל נוסף של מעצרים ושחרורים, כתב ג'ורג' ברנרד שוֹ בטור שלו בעיתון:

"הנשים שרוצות להצביע אומרות למעשה שעלינו להרוג אותן או לתת להן את זכות ההצבעה. על אף ההיגיון בדבריהם של הפרקליטים, מצפוננו אינו מתיר לנו להרוג אותן. בשם השכל הישר, הבה ניתן להן את זכות ההצבעה ונשים סוף לעניין".

אחרי מלחמת העולם הראשונה נחקק "חוק ייצוג העם" של 1918 והעניק את זכות ההצבעה לנשים מעל גיל שלושים העומדות בדרישות מינימליות של בעלות על נדל"ן. "חוק ייצוג העם" של 1928 הקנה זכות הצבעה לכל הנשים מעל גיל עשרים ואחת.

***

החלטתו של סוקרטס לשתות את הרוש נחשבת בעיני רבים לדוגמה מובהקת להקרבה עצמית פוליטית. אך כמו שראינו, סוקרטס לא הכיר בשום ערך פרט לצדק – אפילו לא בערך חייו שלו - ולכן לא ראה במותו הקרבה עצמית. מבחינת סוקרטס, חיים של צדק ומוות של צדק חד הם.

גם את מותו של מישימה אין להגדיר כהקרבה עצמית, כיוון שסיבותיו היו למעשה הפוכות. מישימה רצה למות למען דבר מה גדול יותר מעצמו כיוון שבמעשה זה שאף למצוא ערך בחייו. ולכן, כל ערך חיצוני לעצמו היה בפועל אמצעי להגדלת ערכו שלו. לאור העיסוק הבלעדי שלו בעצמו, ולמרות כוונותיו להקריב את עצמו, מישימה התאבד למען עצמו בלבד. סוקרטס לא הכיר בערכו העצמי, ומישימה לא הכיר בשום ערך פרט לערכו העצמי. המקרים של סוקרטס ומישימה ממחישים כיצד אי הערכת העצמי מחד גיסא, והערכה מופרזת של העצמי מאידך גיסא, שוללות כל אפשרות לקיומה של הקרבה עצמית.

דייוויסון היא עניין אחר. כפי שהיא אמרה והדגימה במספר מקרים, היא הייתה נכונה למות למען חירותן הפוליטית של נשים. אבל אולי לא רק הנכונות למות הגדירה את יחסה של דייוויסון למוות. אולי בהתעקשותה ליטול בעצמה סיכונים גדולים למען המאבק, היא לא רק חסכה מחברותיה את התפקיד הזה אלא מנעה אותו מהן. את שאלתה – למה אחרת ולא אני?" – אפשר לקרוא כהכרזה: אני, ולא אחרת. ייתכן שחיים ללא מסירות מוחלטת למאבקן הפוליטי של נשים נראו לה בלתי נסבלים.

ראיות לכך אפשר למצוא בערך שלה בספר ה-Women’s Who’s Who, שאותו היא כתבה בסוף 1912 או תחילת 1913. התיאור שהיא עצמה כתבה לחייה כולל כמעט אך ורק רשימה של אירועים מיליטנטיים שבהם היא הייתה מעורבת ואשר הובילו למאסר או לעונשים אחרים. כפי שכותבת ליז סנטלי (Stanley), הביוגרפית של דייוויסון, בגרסתה של דייוויסון לסיפור חייה אין "לפני הפמיניזם".

אין בכוונתי לומר שכמו סוקרטס, גם דייוויסון הייתה אדישה למותה. היא הכירה בערך חייה והודתה שמותה יהיה טראגי (אף שחשבה שהוא עשוי למנוע טרגדיות אחרות). אך הערך של חייה היה תלוי, בעיניה, בתרומתה למטרה. בכך היא נבדלת ממישימה, שלא היה מסוגל להעריך שום דבר אלא כאמצעי, שכן עניינו היחיד היה ערכו העצמי. דייוויסון לא חיפשה את ערכה העצמי במסגרת מאבקן של הסופרג'יסטיות, ואף על פי כן היא מצאה אותו שם.

אמלין פנקהרסט, סיכה, סופרג'יסטיות

סיכת חזה עם דיוקן של אמלין פנקהרסט (1909): הסופרג'יסטיות מכרו סיכות כאלה כדי לגייס כסף. The Museum of London, תצלום: ויקיפדיה

הדבר מזכיר לנו הורים המודדים את ערכם לפי תרומתם לילדיהם. אמנם הורים טריים ממשיכים לרוב לייחס ערך לפעילות החברתיות שהם השתתפו בהן לפני הילדים, ולחברים שהם נפגשו איתם לפני הילדים, אך ככל שחייהם הולכים ומתגבשים סביב הצרכים של הילדים, הם מוצאים הצדקה לקיומם בתלות של הילדים בהם.

כשאנו הופכים את עצמנו לכלים בשירות דבר מה שאינו עצמנו, אנו ניזונים מהדבר שאנו משרתים ומאששים את ערכנו באמצעותו

לפעמים, הורים מנסים לדמיין איך היו חייהם נראים אלמלא היו להם ילדים. ואולי, לרגע או שניים, הם משתוקקים שהילדים שלהם ייעלמו, הם משתוקקים להישאר חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם. אך אף על פי שהפנטזיות האסורות האלה מלמדות אותנו שההורים יודעים כי ערכם אינו תלוי בהכרח בילדיהם, הן מאששות באותה נשימה את חיוניותם של הילדים עבור ההורים. הרי העובדה שההורה צריך לדמיין את חייו בלי ילדיו רק כדי לדמיין שהוא מישהו אחר, מראה לנו שהילד הוא שהופך את ההורה למי שהוא. ומכאן שאובדן בפועל של ילד – בניגוד לפנטזיה על היעלמותו – הוא אובדן של ערכו העצמי של ההורה, וכפועל יוצא של תחושת העצמי שלו. כשאנו הופכים את עצמנו לכלים בשירות דבר מה שאינו עצמנו, אנו ניזונים מהדבר שאנו משרתים ומאששים את ערכנו באמצעותו.

אבל הרציונל המוכר הזה עלול לקרוס. כי בנסיבות מסוימות, נוכל להפיק את מרב הערך העצמי שלנו דווקא ממותנו. כאן, הישרדות הופכת לבגידה – הן בדבר שאנו מוקירים יותר מכול והן בעצמנו, שכן ערכנו תלוי בדבר החיצוני הזה. במקרה כזה – וזה המקרה שבו דייוויסון מצאה את עצמה – לא המוות נראה כעבירה מוסרית, אלא החיים.

במקרים מסוימים אנו עשויים לראות בעצמנו בני מזל על ההזדמנות לתת את חיינו למען הדבר שמקנה להם ערך. אבל יש גרוע מכך: מה קורה כשההקרבה העצמית אינה אפשרית? מה קורה כשאיננו מצליחים להמשיך לאחוז במקור הערך העצמי שלנו, אך גם לא לתת את חיינו למענו. כשאנו שורדים אובדן כזה, אנחנו עשויים להרגיש כאילו שרדנו את מותנו. זהו מצב עניינים שגוי ובה בעת בלתי נתפש, בלתי אפשרי. בין שמדובר באובדן אדם שאנו אוהבים, או באובדן של מאבק למען הכרה מוסדית או קהילתית, אנחנו חשים שאיננו מסוגלים לקבל זאת – שאיננו אמורים לקבל זאת. האם אנחנו בסך הכול גוף, הגוף הזה ונשימותיו חסרות הטעם? האם נסכים לחיות בעולם שבו הרוח מתה?

הקרבה עצמית תיתכן בדיוק מסיבה זו – מכיוון שאפשר לשרוד אובדן. גם אם נהפוך לאנשים שונים, עם ערכים שונים ומטרות שונות, וגם אם ההבנה שלנו את עצמנו תשתנה מן הקצה אל הקצה, האובדן עדיין קרה לנו, והשינוי עדיין התחולל בנו. הדבר הבלתי נסבל באובדן של אדם יקר, או בכישלון במפעל חיינו, או באובדן ביתנו, הוא ההכרה הבלתי נמנעת בכך שאנו עצמנו לא אבדנו. תהיה אשר תהיה מידת ההזדהות שלנו עם דבר מה, תהיה אשר תהיה מידת מסירותנו אליו, אנו נותרים נבדלים ממנו. זאת הסיבה שאובדן הוא דבר אפשרי מלכתחילה: אנו נידונים לשרוד אחרי הדברים, האנשים, המוסדות והאידיאלים החיוניים לנו. התפישה העצמית שלנו אינה כל מה שיש בנו.

דייוויסון ניצלה את ההזדמנות להקריב את עצמה למען הערך שהיא דוגלת בו. המוות למען זכות ההצבעה לנשים נראה לה הדרך היחידה לחיות את חייה. היא מסרה את גופה למען המטרה שנתנה לחייה תוכן.

חשוב לומר שמעשה ההקרבה העצמית של דייוויסון הוא קיצוני ונדיר, אבל הרציונל שביסודו מוכר וידוע. כהורים הנקשרים לילדיהם, נורמלי לגמרי למצוא את ערכנו בדבר מה שערכו אינו תלוי בנו. פוטנציאל ההקרבה העצמית, אף שלרוב הוא נותר רדום, קיים גם באנשים השגרתיים ביותר.

המתאבד, אדואר מאנה

"המתאבד" (1877-1881), אדואר מאנה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

אחרי המוות

יש הבדל חשוב בין קורבן פרטי, כמו הקורבן שהורים עשויים להקריב למען ילדיהם, לבין קורבן פוליטי, כמו זה של דייוויסון. קורבן פרטי עשוי להגשים מטרה גם בלי שיכירו בו. כשהורה שואף להציל את ילדו, או להבטיח לו חיים טובים יותר, מעשה ההקרבה של ההורה יכול להשיג את מטרתו גם בלי לזכות הכרה. אך כשמוחמד בועזיזי הצית את עצמו, הוא ביצע מעשה של הפצרה. קורבן פוליטי מחייב תביעה להכרה, וככזה, הוא תובע גם את רחמיהם של הצופים.

מעשים של הקרבה עצמית פוליטית קשורים תמיד קשר בל-יינתק להשלכותיו של המעשה ולאופן שבו הוא ייתפש

אבל מעשה של הקרבה, נועז ככל שיהיה, פומבי ככל שיהיה, מפורש ככל שיהיה, עלול תמיד להיות מוכתר כמעשה בודד ובלתי מייצג של משוגע, או כטעות אנוש. הוא עלול אף לזכות להתעלמות מוחלטת. כשהמעשה אינו מחלחל בתודעת הציבור והמסר שלו אובד, מתעמעם או מתערפל, הקהילה שהמעשה הופנה כלפיה אינה מכירה במשמעותו, וכך הקורבן חדל להיות פוליטי. מסיבה זו, מעשים של הקרבה עצמית פוליטית קשורים תמיד קשר בל-יינתק להשלכותיו של המעשה ולאופן שבו הוא ייתפש.

סוקרטס ייחס חשיבות מעטה מאוד לנושא המוניטין. סירובו לקבל את הצעתו של קריטון לא היה תלוי, מבחינתו, בכך שהכול ישמעו על החלטתו או באופן שבו הציבור יתפוש אותה. סוקרטס רצה אך ורק להיעתר לדרישות הצדק. הייתה זו החלטה אתית, לא פוליטית, החלטה הנוגעת לעקרונות מסוימים שיש לחיות על פיהם.

אף על פי כן, החלטתו של סוקרטס נודעה ברבים – ולא רק בקרב חבריו האתונאים אלא לאורך ההיסטוריה. הודות לכתבי אפלטון, סוקרטס זכה להכרה שהוא מעולם לא ביקש לעצמו. פעולותיו ותורתו של סוקרטס הפכו כך לעניין פוליטי: העקרונות שעליהם הן התבססו השפיעו על דורות רבים ועיצבו את תודעתם. כלומר, עיסוקו של קריטון במוניטין אינו שטחי ושגוי כפי שנדמה תחילה. הרי הודות לעיסוק זה במוניטין – ובייחוד הודות לעיסוק של אפלטון במוניטין של סוקרטס – שמענו על סוקרטס מלכתחילה.

מישימה, התאבדות, ספוקו

יוקיו מישימה במהלך נאומו האחרון, רגעים לפני ההתאבדות (1970), תצלום: ANP, ויקיפדיה

 

מישימה, מצדו, ידע טוב מאוד שמותו חייב להיות בעל משמעות. הוא וידא ששלושה עיתונאים שהוא בוטח בהם יקבלו ממנו מכתב שעה לפני חטיפת המפקד. הוא צירף למכתב את המניפסט שהוא התכוון לקרוא בקול בעומדו על המרפסת. במכתב הוא מבקש מהעיתונאים לפרסם את המניפסט בלי לערוך אותו. "יהיו מי שיחשבו זאת לטירוף", כתב מישימה, "אבל כולי תקווה שתבינו שמבחינתנו, אנו פועלים אך ורק מתוך להט פטריוטי... איני כמה לדבר פרט למסירת מטרותינו לציבור כלשונן". אבל בגלל הפרעות החיילים, מישימה מעולם לא נשא את נאומו מהמרפסת במשרד המפקד. למרות מאמציו, מותו נתפש בעיני רבים כמעשה של טירוף ותו לא.

טענות לטירוף הן טקטיקה שמשתמשים בה לעתים קרובות כדי לגזול מפעולות פוליטיות את טיבן הפוליטי

טענות לטירוף הן טקטיקה שמשתמשים בה לעתים קרובות כדי לגזול מפעולות פוליטיות את טיבן הפוליטי. כשהסופרג'יסטיות מחו בכלא, הן לקחו את הסיכון שיישלחו לבית משוגעים. מבחינת רשויות הכלא – מנהל הכלא, הרופאים והסוהרות – סירובן של הסופרג'יסטיות לציית לדרישותיהם היה מעשה טירוף. הם המשיכו להפעיל לחץ על האסירות ולהתייחס לפעולותיהן והצהרותיהן כאל טירוף חסר היגיון, והצליחו לדחוף את חלקן לסף התמוטטות נפשית. לא עזר שהאסירות שמעו זו את זו נאבקות ברופאים ובסוהרות, או בוכות בכאב כשהזינו אותן בכפייה.

אחרי מותה של דייוויסון, טענו רבים שהיא הייתה חולת נפש ואובדנית. נשות האיגוד החברתי-פוליטי לנשים שמו להן למטרה להפריך את הטענות הללו. בביוגרפיה קצרה של דייוויסון, שראתה אור זמן קצר לאחר מותה, כותבת קולמור:

"יש הטוענים כי פאולוס לא ראה אור בדרכו לדמשק, ושכאשר אמר 'אינני משוגע, פסטוס האדיר', הוא שיקר בבוטות; יש הטוענים כי אין חזון בעולם פרט לארץ, לארצי, ושהתזזית הנאה המשתוללת בעינו של המשורר אינה דברי נבואה;יש מי שיחליפו תמיד בין כתונת המשוגעים לכתרם של הקדושים המעונים. ואף על פי כן החזון חי, זיכרון הקדוש המעונה שורד אחרי קיטוריו של ההמון, ודמם של הרפורמטורים הוא הזרע המוליד תנועות גדולות בעולם".

המרה בדרך לדמשק, קאראווג'ו

"המרה בדרך לדמשק" (1600-1601), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

טענות לטירוף נועדו לגזול מהרפורמטורית את עקרונותיה. אין זה מפתיע, כי בדומה למשוגעת, הרפורמטורית חותרת לגייס את סביבתה החברתית, לשאוב אותה לעולם אחר. לשם כך, הרפורמטורית, בדומה למשוגעת, מכחישה את טירופה בקריאת תיגר על השכל הבריא.

דור חדש עלול לבוא ולא לדעת דבר על מה שאירע. אין לנו דרך לשלוט באופן שבו סיפורנו יתגולל אם לא נזכה לספר אותו בעצמנו

כשההכרה נגזלת ממעשה הקרבה עצמית שאמור להיות פוליטי, הוא עלול להפוך לטרגדיה כפולה: לא רק מוות, אלא מוות חסר תכלית. אף שקולמור הייתה בטוחה מה תהיה פסיקתם של הדורות הבאים, האדם אינו יכול להבטיח שלמותו תהיה משמעות. גם הכרה שניתנת עלולה להילקח בהמשך. דור חדש עלול לבוא ולא לדעת דבר על מה שאירע. אין לנו דרך לשלוט באופן שבו סיפורנו יתגולל אם לא נזכה לספר אותו בעצמנו.

מותנו עלול להישאר אלמוני וערירי עד שינצל אותו מישהו, אין לדעת מי, כדי לצבור כוח פוליטי ורווח כספי. מישהו לאורך הדרך עשוי ליצור ממותנו משהו יפהפה – ציור, סיפור, שיר, סימפוניה – ואף שיהיה יפהפה הוא יהיה רחוק ממי שהיינו וממה שהיה חשוב לנו. ואולי נופיע כדוגמאות במאמר שייכתב מאה שנים לאחר מותנו. והנה אפשרות סבירה יותר: מותנו ייעלם, לצד מותם של רוב בני האדם, ייפול אל אחד מתהומותיה הרבים של ההיסטוריה.

כשהמלך ג'ורג' החמישי תיאר ביומנו את יום הדרבי של 1913, הוא כתב, "הרברט ג'ונס ואַנְמֶר המסכנים התעופפו להם.... [ב]יום מאכזב עד מאוד". אנמר היה סוסו של המלך והרברט ג'ונס הרוכב. את דייוויסון הוא לא הזכיר. אבל ב-1928, בהלווייתה של אמלין פנקהרסט, ג'ונס הניח זר על קברה "לזכרן של גברת פנקהרסט ומיס אמילי דייוויסון". לפי עדויות אחדות, ג'ונס טען ש"פניה של האישה המסכנה ההיא רודפים [אותו]". ב-1951 נמצא ג'ונס מת במטבח מלא גז.

לא מזמן אמר בנו של ג'ונס שהסיפורים לפיהם פניה של דייוויסון "רדפו" את אביו הם "קשקוש מוחלט". מייקל טאנר (Tanner), מחבר הספר The Suffragette Derby (משנת 2013), אומר שג'ונס היה "טיפוס חברותי, שמח ושבע רצון שהתעניין בכדורגל ובקריקט, והיה גם גנן נלהב" עד ששמיעתו החלה להידרדר. טאנר אמר שלפי מחקריו, הסיפורים שלפיהם פניה של דייוויסון רדפו את ג'ונס, החלו נפוצים רק בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות.

***

אם במותנו אנו חותרים להכרה, אין לדעת אם נצליח או ניכשל. גם אם נהיה מסורים להפליא למשמעות חיינו, אין לנו שליטה במשמעות של מותנו. אנו מפקידים את הסיפור שלנו בידי הקהילה שאנו כמהים לה.

לעתים, מעשים כאלה של הקרבה עצמית נעשים מתוך ייאוש עיוור; לעתים הם נעשים בפזיזות רבה, מתבססים על שיפוט לקוי, ואינם מתרחשים כמתוכנן. ואף על פי כן, אנו מבינים כעת מה מבצעי המעשים האלה שואפים להשיג בהם, ומדוע לפעמים הם מוצדקים למרות כל הטיעונים שאפשר להעלות נגדם. הורינו וילדינו, בתינו, מפעלי חיינו, נופינו, החברות והקהילות שלנו, האנשים שאנו אוהבים – במסירותנו אליהם טמונה היתכנותה של הקרבה עצמית.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

Translated from Boston Review. Published on Alaxon by special permission from the author.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: תרמיל יבש של כותנה. תצלום: redmark, אימג'בנק \ גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מסירות עד כלות

01
מתרגל

מאמר נפלא, נפלא. הפתיע אותי שהוא מתורגם מאנגלית, אבל זה לא גורע. פשוט מלא חמלה, הבנה, עומק. שאלה גדולה מאוד שנוגעת גם לחיים שלנו היום כאן. אמרתי פשוט? לא. לא פשוט בכלל. תודה לעודד נעמן.

03
תומר בן אהרון

הי, אני יכול להעיד שאכן תרגמתי את המאמר המצוין של עודד נעמן :) הוא כתב אותו במקור באנגלית. בתחתית המאמר מצוין שהוא מתורגם.