מסע אל הקצה החד של הארץ

מבט אקזיסטנציאלי על 'שמיים מגינים מעל' מאת פול בולס
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

פורט וקיט, בני זוג מניו יורק, יוצאים למסע תעתועים בסהרה כדי לא ליפול למדבר שבתוכם ולתהום שביניהם. הם ממשיכים את דרכם של מרסו של אלבר קאמי ורוקנטאן של ז'אן פול סארטר. הם מתעלמים לחלוטין מהאותות ומהסימנים שהם מקבלים לאורך הדרך בנוגע למנהגים, לשפה ולתרבות של בני המקום ומגיעים לקצה החד של הארץ. ״שמיים מגינים מעל״, מאת פול בולס, הוא רומן מהפנט ורב עוצמה כמו נופי הפרא המתוארים בו. מאז ראה אור ב-1949 הוא היה לספר פולחן ונחשב לאחד ממאה הספרים הטובים של המאה ה-20.

תרבות וניכור

בולס טען שאין לו כל מסר לאנושות ואין לו כל כוונה לגרום לשינוי, אלא רק להפנות את תשומת לב הקוראים למשהו שאינם רואים. והוסיף ש״ביטחון״ הוא מושג כוזב, ומנגנוני ההתנהגות של בני האדם, גורמים להם להיעשות קורבן של עצמם

פרידריך ניטשה כתב ב״אנושי, אנושי מדי״ (2008): "צריך אדם שכבלי החיים ינשרו ממנו ושיוכל לשפר את כוח הבחנתו, ויכולתו לוותר על דברי ערך בעיני אחרים. להסתפק במצב הרצוי – רחיפה חופשית נטולת מורא, מעל בני האדם." פול בולס, כמו גם גיבורי ״שמיים מגינים מעל״, הותירו את תרבותם מאחוריהם. בולס עצמו היה אדם בעל רוח חופשית שהפך את השדים שלו לאמנות, כאפשרות להתמודד עם הפחד. בולס טען שאין לו כל מסר לאנושות ואין לו כל כוונה לגרום לשינוי, אלא רק להפנות את תשומת לב הקוראים למשהו שאינם רואים. והוסיף ש״ביטחון״ הוא מושג כוזב, ומנגנוני ההתנהגות של בני האדם, גורמים להם להיעשות קורבן של עצמם. בולס אמר שהמוטו של קפקא: "ממקום מסוים והלאה אין עוד דרך חזרה. זה המקום שאליו צריך להגיע", הנחה אותו לכתוב בטכניקה אקזיסטנציאלית, ללא מודעות מדוע הוא כותב, בכתיבה אוטומטית ומהירה, וללא ידיעה לאן העלילה תוליך אותו ומה יהיה סופה.

פורט (נמל באנגלית) וקיט הם קיצורי שמות רשמיים שאינם מקובלים על גיבורי ספרו של בולס. פורט הוא למעשה פורטר, שפרושו סבל או שוער, ועלינו לתהות ליד איזה שער הוא ניצב. פורט וקיט בורחים מתרבותם השנואה, והמפגש של בני הזוג עם בני אדם במצב קיצון של מחלה וכיעור, של חשדנות, ועבריינות מעמתים אותם עם הסביבה והתרבות העוינת והזרה באופן שמייצר אצלם ניכור משתי התרבויות.

הקנאים של טנג'ר, אז'ן דלקרואה

"הקנאים של טנג'יר" (1830), אז'ן דלקרואה. תצלום: Web Art Gallery, ויקיפדיה

פורט וקיט הם דמויות מיתיות שמייצגות כמיהה אל הלא קיים והיכן שאין גאולה. הם נידונים לחופש ומממשים אותו עד מוות. הם יוצרים סוג של מיתוס, אגדת אימים. בולס אמר: "כוונתי ליצור מציאות בדרך כזו שהיא הופכת ללא אמתית. אין דרך לעשות זאת אלא אם אי-המציאות תראה אמתית כפי שמציאות מקורית נראית. ואז זו פנטזיה הניכרת כסוג מסוים של מציאות." כלומר, המציאות והספרות הן היינו הך במידה מסוימת. וכך האדם עצמו הופך ליצירת אמנות, ברוחו של ניטשה.

"כמו כל רומנטיקן, הייתי די בטוח שמתישהו בחיי אגיע למקום קסום שיחשוף את סודו ויביא לי אקסטזה וחוכמה ואולי אפילו מוות." - פול בולס

פורט טוען: "אין לי צורך להצדיק את קיומי בטיעונים פרימיטיביים כאלה. העובדה שאני נושם היא ההצדקה שלי. אם האנושות לא מקבלת את זה כהצדקה, היא יכולה לעשות בי ככל העולה על רוחה. אני לא מתכוון לשאת איתי דרכון לקיום כדי להוכיח שיש לי זכות להיות כאן! אני כאן! אני בעולם! אבל העולם שלי הוא לא עולם האנושות. הוא העולם כפי שאני תופס אותו".  בולס כתב: "כמו כל רומנטיקן, הייתי די בטוח שמתישהו בחיי אגיע למקום קסום שיחשוף את סודו ויביא לי אקסטזה וחוכמה ואולי אפילו מוות."

שמיים ומדבר כמייצגים חרדה קיומית

ההתרחשות בין השמיים למדבר דומה להתרחשות בין בני הזוג, כשנדמה שהשמיים מגינים כביכול מפני משהו שמעבר להם, בעוד האיום שרוי במה שמתחתם. השמיים מייצגים את אובדן האל ואובדן ערכים ואידאולוגיות ותרבות. פורט מנסה לייחס לשמיים מרחב מוגן, שישמור עליו מהריקנות, בעוד המדבר מייצג את המציאות הקשה הכוללת את המוות. '"השמיים כאן מאוד מוזרים. כשאני מתבונן בהם, לעיתים קרובות יש לי תחושה שיש שם למעלה משהו מוצק שמגן עלינו ממה שמאחוריהם.' 'ממה שמאחוריהם?' 'כן' 'אבל מה יש מאחוריהם?' 'כלום, אני משער. רק אפלה. לילה מוחלט.'...  הסלעים והשמיים היו בכל מקום, מוכנים למחול לו, אך כתמיד הוא נשא את המחסום בתוכו. הוא היה יכול לומר שכשהוא מסתכל עליהם, הסלעים והשמיים מפסיקים להיות עצמם, שבפעולת המעבר אל תודעתו הם מאבדים את טוהרם". המאבק בין הסלעים לשמיים הוא המאבק הישרדותי.

שמיים, מדבר, ירח, אדם

שמיים ומדבר, ולבד. תצלום: bfatphoto

מישהו אמר לה פעם שהשמיים מסתירים את הלילה שמאחוריהם, מגוננים על האדם שמתחת מפני האימה ששוכנת מעל

ואילו לקיט השמיים משמשים עדות להוויה החדשה אליה היא נולדה לאחר מות פורט: "מול עיניה היו השמיים הכחולים האלימים — ותו לא. היא הביטה בהם לרגע אין־סופי. כמו צליל גדול ומכניע הם הרסו כל מה שבנפשה ושיתקו אותה. מישהו אמר לה פעם שהשמיים מסתירים את הלילה שמאחוריהם, מגוננים על האדם שמתחת מפני האימה ששוכנת מעל. בלי למצמץ היא הביטה בריקות המוצקה, והייסורים החלו לנוע בתוכה. בכל רגע עלול להתרחש הביקוע, הקצוות יוסטו לאחור והלוע הענקי ייחשף".

המדבר משמש מטפורה לצחיחות הפסיכולוגית של הגיבורים. בולס אומר בספרו Their Heads are Green and their Hands are Blue  (משנת 1963): "אתה יכול לרעוד ולחזור אל תוך החומות או שאתה מוכן להמשיך לעמוד שם ולתת למשהו מאוד מיוחד לקרות לך, משהו שכל מי שחי שם עבר, והצרפתים קוראים לו 'טבילה ללבדיות'... תהליך של אינטגרציה נעימה ומוזרה מתחיל בתוכך ויש לך בררה להילחם בו ולהתעקש להישאר האדם שהיית תמיד, או לתת לזה לחדור אליך. משום שאין אדם שנשאר בסהרה לזמן מה ויצא משם אותו הדבר כפי שנכנס" .

השמיים והמדבר הם שני קצוות האימה שאינם מותירים מרחב ביניהם לחיים.

"היא התבוננה החוצה אל הריקנות סחופת הרוחות. הירח החדש גלש אל מאחורי  הקצה החד של הארץ. כאן במדבר, אפילו יותר מאשר בים, היה לה הרושם שהיא על גבי לוח גדול, והאופק הוא סף החלל".

החרק שבו קיט נזכרת, כמו גם הזבובים, מסמנים את חוסר הנוחות, את הפראות, את האכזריות הפשוטה של חיי המדבר. ולבסוף זבוב גם נוחת ועושה אהבה על שפתיו המתות של פורט. "רוחה נדדה לפעמים הרבות כשהייתה ילדה והחזיקה זכוכית מגדלת מעל חרק חסר אונים ועקבה אחרי ניסיונותיו הנואשים לנוס על האדמה מהעדשה המתמקדת בו יותר ויותר עד שנגעה בו בסיכת האור המעוור, וכמו בכישוף הוא הפסיק לברוח, והיא התבוננה בכמישתו האיטית עד שהעלה עשן", האם זהו צדק פואטי? נקמת החרק בתרבות מסמלת את אפסיות האדם בעולם.

הגיהינום הוא הזולת

בזכות האחר המאיין אותי מוענקת לי ההוויה והחירות. על ידי התחרות והקונפליקט בינינו אני הופך מודע לעולמי ומצליח להגדיר את עצמי

בולס תרגם לאנגלית את ״בדלתיים סגורות״ של סארטר תחת הכותרת ״ללא יציאה״, וניתן לומר שהגיהינום שמקורו בקשרים עם הזולת, כמו במחזה, מתבטא היטב ביחסיהם של פורט וקיט הכלואים בדלתיים הסגורות שלהם בלא יכולת להיחלץ אלא במוות. בספרו  ״המבט״ (2007) סארטר מכונן את כל ההוויה על היחס בין סובייקטים מתחרים המביטים זה בזה ומנסים לאיין זה את זה. התודעה העצמית מאיינת את העולם סביבה וכך מגדירה את עצמה. בזכות האחר המאיין אותי מוענקת לי ההוויה והחירות. על ידי התחרות והקונפליקט בינינו אני הופך מודע לעולמי ומצליח להגדיר את עצמי. בין פורט וקיט קיים הקונפליקט והניסיון להעלים במידה לא מבוטלת זה את זה.

סארטר

"הגיהינום הוא הזולת", ז'אן פול סארטר. תצלום: תיירי ארמאן

בין פורט וקיט אין אמון אך ישנה תלות, סוג של סימביוזה. אין ביניהם אינטימיות, משום שזו אינה יכולה להיווצר כל עוד הם חוששים זה מפני זה, וכל עוד שאינם נחשפים זה בפני זה. "היא הודתה בעל כורחה שהיא עדיין שייכת לפורט, אפילו שהוא לא תבע זאת ממנה — ושהיא עדיין חיה בעולם שמואר באור רחוק של נס אפשרי: שהוא עשוי לחזור אליה. זה גרם לה להרגיש בזויה, ולכן כמובן לכעוס על עצמה, על ההבנה שהכול תלוי בו, שהיא רק מחכה לאיזו גחמה לא סבירה מצידו, למשהו שישיב אותו אליה באופן בלתי צפוי. היא הייתה חכמה מכדי לעשות מאמץ כלשהו מכיוונה; כי אם האמצעים העדינים ייכשלו, הכישלון יהיה גרוע הרבה יותר מאשר אם לא תנסה כלל".

בספרי ״חרדת האינטימיות״, כתבתי:

"ככל שהקשר קרוב יותר, כך הסיכון בו רב יותר, כי הוא נוגע באזורי החולשה והפגמים, וגם כי יש יותר מה להפסיד... פגיעוּת היא סימפטום של דימוי עצמי התלוי בקרוב האינטימי, היא קשורה בחשש שאיננו אהובים דיינו... כדי לא להיפגע יוצרים חומה בעזרת מנגנוני הגנות פסיכולוגיות כגון הדחקה וניתוק, שאינה מאפשרת לאחר להתקרב... החומה כה מוצקה עד שהיא אוטמת את ערוצי התקשורת. היא מוצבת אל מול פניו של הפוגע והוא אינו יכול לחדור אותה, ובעקבות זאת גם הוא נפגע".

פורט וקיט חיים בפלונטר של אהבה אמביוולנטית. "וכמו שלא הצליחה להתנער מהחרדה שליוותה אותה תמיד, גם הוא לא היה מסוגל להיחלץ מהכלוב שבו כלא את עצמו, הכלוב שבנה לפני זמן רב כדי להציל את עצמו מאהבה״. פורט וקיט אינם נאמנים. הם נשואים שתים-עשרה שנה ונראה שאין ביניהם יחסי מין, אך שניהם מקווים: "האיחוד הנכסף יכול להתרחש עכשיו או אחר כך, אך הכול צריך להיות ביוזמתו. ומשום שגם היא וגם פורט לא חיו מעולם חיי שגרה, שניהם טעו אותה טעות גורלית והתייחסו בערפול אל הזמן כאל לא קיים״. הגיהינום שביניהם אינו מאפשר לאהבה ולאינטימיות להתממש.

תודעת חיים ומוות

הסיפור ״תה בסהרה״ שמספרת מרנייה הזונה הערבייה לפורט הוא תמצית הרומן והוא חוזה את סופם של הגיבורים שדבקים במסע למען תכלית טריוויאלית ואבסורדית, שכל האמצעים כשרים להשגתה, אלא שהתכלית הזו הופכת לתכלית מוות וטרוף.

אנשים על הקצה, שהולכים עד הסוף עם אמונתם, ערכיהם או רגשותיהם, פועלים בניגוד להיגיון אבל בעד החיים

אלבר קאמי בספרו ״המיתוס של סיזיפוס״ (כאן בתרגום צבי ארד) טוען שהחיים הם דחף ריק, שהאדם מעניק להם משמעות על ידי אהבת הגורגל וקבלתו, על-ידי הזדהות יצרית עם החיים. האדם בוחר את חייו, ובדבקותו בחיים יש משהו חזק מכל מצוקה. אנשים על הקצה, שהולכים עד הסוף עם אמונתם, ערכיהם או רגשותיהם, פועלים בניגוד להיגיון אבל בעד החיים. "למות מרצון, משמע שאדם עמד, ולו גם באורח אינסטינקטיבי, על האופי המגוחך של הרגל זה, על העדר כל טעם עמוק בחיים, על אופייה של חוסר המשמעות של התרוצצות יומיומית זו, ועל חוסר התועלת שביסורים". פורט וקיט פועלים כנגד כל היגיון הישרדותי ובוחרים נתיב אל הלא נודע ומעצימים בו את חירותם ובחירתם.

סיזיפוס, הייגייט, בית קברות

סיזיפוס בבית הקברות הייגייט, לונדון. תצלום: מאט בראון

קאמי דן בשאלה אם האבסורד דורש שנחמוק ממנו על-ידי התקווה או ההתאבדות? ותשובתו שלילית. "האבסורד נולד מעימות זה בין הזעקה האנושית לבין השתיקה חסרת ההיגיון של העולם". הדרך לחיות היא של חריגה מכל התבניות הרגילות, לא להסכים, ולמרוד בקיים. "מרד זה מקנה לחיים את ערכם... האבסורד מאיר את עיני בעניין הזה: אין מחר. זוהי מעתה ואילך הסיבה לחירותי העמוקה".. קאמי כותב עוד: "אדם מפעיל את כל מאודו כדי לא להשיג דבר. זהו המחיר שחייב אדם  לשלם על תאוות העולם הזה... אנו רואים רק את המאמץ של הגוף הדרוך להעלות את האבן העצומה... אנו רואים את הפנים הקפוצות, את הלחי הצמודה לאבן, את עזרת הכתף הנושאת בכל המסה המצופה חומר... אני רואה את האיש יורד בצעד קצוב אל העינוי, שלעולם לא יראה את סופו״.

בריחתו של פורט מהאוהל של מרנייה, דומה לעלייתו של סיזיפוס במעלה ההר עם הסלע בידיו. "ריאותיו נדמו כתרמיל אדיר של כאב שתכף יתפוצץ. פיו היה פעור, ושפתיו משוכות לצדדים, שיניו קפוצות, והאוויר שרק ביניהן כששאף אוויר. כשהגיע לראש המדרגות הוא הסתובב ואחז בסלע שנבצר ממנו להרים. הוא הרימו למרות זאת והשליכו במורד המדרגות״. זו הרמת הסלע הסיזיפי שלא ניתן להרימו.

החדר שמופיע בתחילת הספר, הממוקם במלון נוח, סוגר על פורט ונאבק בו. החדר יופיע ברגעיו האחרונים של פורט במבצר והוא שוב נאבק כדי להיחלץ ממנו, בלא הצלחה. כך גם המבצר הטורקי העתיק שבעיר אוראן מסמן את הכניסה לעולם מתעתע, וחיי פורט יסתיימו גם הם במבצר טורקי בסבע. הוא השער לכניסה לחיים אחרים והוא שער היציאה מהם.

החלום של פורט בתחילת הרומן מאפשר כניסה לעולם מיתי, כאילו הגורל כבר נחרץ מלכתחילה וסולל את העלילה הסוראליסטית אקזיסטנציאלית. החלום יוצר מחזור מעגלי, מעין משקפיים שדרכם הוא יראה את המדבר ואת חייו בו. "ההר הראשון שעלה מתוך הים נראה לו כשתי ברכיים כפופות שעלו מתוך סדין ענקי. לשבריר שנייה, אבל בעוצמה כזו שחש את השפעת השינוי כתחושה פיזית, הוא היה במקום אחר לפני זמן רב. ואז ראה שוב את ההר״. כלומר, מראות החלום מתגשמים במציאות שלו: "הרכבת שהאיצה את מהירותה לא הייתה אלא התגלמות החיים עצמם. אי הוודאות בנוגע ל"לא" ול"כן" הייתה עמדה בלתי נמנעת עבור מי שמנסה לתהות על הערך של החיים הללו, וההיסוס נפתר מאליו על ידי החלטתו הלא רצונית להימנע ממעורבות בהם... כדי להימנע מהתמודדות עם ערכים יחסיים, הוא דחה זה מכבר את הרעיון שיש תכלית כלשהי לתופעת הקיום — זה היה מועיל ומנחם יותר". אם אין תכלית ומשמעות לחיים מדוע כדאי לחיותם?

"עלה בדעתו שטיול בנוף הכפרי הוא מעין התגלמות של המעבר דרך החיים עצמם. אף פעם אינך משתהה ומתענג על הפרטים; אתה אומר: ביום אחר, אך תמיד נלווית לכך הידיעה החבויה שכל יום הוא ייחודי וסופי, שלעולם לא תהיה חזרה, הזדמנות חוזרת״ - פול בולס

הוא מאמין שהאושר יימצא "מעבר להרים בסהרה הגדולה, באזורים האין־סופיים של אפריקה כולה״. ולסהרה הגדולה הוא חותר מבעד לסדינים, הזונות וכל השאר. "הרעיון שמרגע לרגע הוא חודר עמוק יותר לתוך הסהרה, שהוא עוזב מאחוריו את כל הדברים המוכרים, המחשבה המתמדת הזאת השאירה אותו במצב של התרגשות מענגת". הוא מבטל כל אפשרות לנודע, למוסכמה, ולידיעה המוקדמת, המפריעים לו לחיות. "עלה בדעתו שטיול בנוף הכפרי הוא מעין התגלמות של המעבר דרך החיים עצמם. אף פעם אינך משתהה ומתענג על הפרטים; אתה אומר: ביום אחר, אך תמיד נלווית לכך הידיעה החבויה שכל יום הוא ייחודי וסופי, שלעולם לא תהיה חזרה, הזדמנות חוזרת״. זהו פטליזם קיצוני וככל שפורט חותר לחופש, כך הוא כפות באורח הדוק עוד יותר לסלע הסיזיפי הגורלי שלו.

סלע, מדבר, ערב הסעודית

סלעים במדבר צפונית לג'דה, ערב הסעודית. תצלום: וליד מחפוט'

קיט אומרת: "'אני חושבת שמעולם לא נועדתי לחיות,' היא אמרה בעצב... היה לה הרושם שהיא חיה בתוך חלום בלהות שמסרב להסתיים. היא לא הייתה מודעת לזמן החולף; להפך, היא חשה שהוא עמד מלכת, שהיא נהייתה לדבר סטטי התלוי בחלל ריק. למרות זאת מתחת לפני השטח הייתה הוודאות שיבוא הרגע וזה ישתנה — אבל היא לא רצתה לחשוב על כך, מפחד שתחזור שוב לחיים, שהזמן ינוע שוב ושהיא תהיה מודעת לרגעים האין־סופיים בעודם חולפים״.

האותות של קיט הם אמצעים להרגיש שליטה בכאוס, אך ברגע שהיא שרויה בו, אין לה עוד צורך בהם. "האותות האחרים רמזו על אימה מקיפה הרבה יותר ובלתי נמנעת בעליל. כל התחמקות שלה רק עלולה לגרום לה להיכנס לאזור של סכנה חמורה יותר... 'במצב כזה,' היא הרהרה, 'למה לא להיכנע?׳... היא נאבקה כנגד עצם קיומה. כל שיכלה לקוות לו הוא לאכול, לישון ולהתכווץ לנוכח האותות שלה... במקום להרגיש את האותות, היא תיצור אותם מעכשיו,היא תהיה האותות. אבל הגילוי של אפשרות קיום נוספת הפתיע אותה רק קלות".

פורט אומר לקיט: "'אני חושב ששנינו פוחדים מאותו דבר ומאותה סיבה. אף פעם לא הצלחנו, לא את ולא אני, לפלס נתיב אל תוך החיים. אנחנו נתלים במה שבחוץ בכל כוחנו, משוכנעים שניפול במהמורה הבאה. נכון שזה ככה??'".  פורט מחפש תשובה במקום אחר. "'תמיד אני מדמיין שאיכשהו אוכל לחדור אל תוך הפנים של איזה מקום. בדרך כלל אני מגיע רק לפרוורים והולך לאיבוד. אני כבר לא חושב שיש  איזה בפנים להיכנס אליו'".  תפישת עולמו הניהיליסטית מתבטאת בהרהורי טרום המוות שלו. "יומן שיתמלא כל ערב בהגיגיו היומיים, מתובלים בעדינות בצבעי המקום, שבהם תודגם בבהירות ובשלווה האמת האבסולוטית של הטענה בת ההוכחה שיציג בהתחלה — דהיינו שההבדל בין משהו לשום דבר הוא שום דבר".

זו הבחילה הסארטרינית, האבסורד של קאמי, החרדה של קירקגור והיידגר, הפירוק לרסיסים של האישיות, מול הרוח המנשבת באדישותו של העולם. קיט חווה בחילה. "ההגמוניה נטולת המשמעות של הבלתי רצוני. הטאבו האולטימטיבי שרבץ שם לידה, חסר אונים ומבעית מעבר לכל היגיון. היא החניקה גל של בחילה שאיים עליה לרגע".

בולס העיד שלקח סמים כדי לכתוב את גסיסתו של פורט, שאם לא כן, לא היה יכול להגיע לבהירות כה אכזרית בכתיבה. הוא סבר שאי אפשר לכתוב על המוות מתוך מודעות, ולכן כתב באופן אוטומטי, מהתת מודע

המודעות למוות מעצבת את חייו של פורט. "זה היה רטט גופני; הוא היה לבד, נטוש, אבוד, חסר תקווה, והיה לו קר...  אף על פי שהמוות הקרחוני הזה הוא הבסיס לאומללותו, הוא ייאחז בו תמיד, משום שהוא גם לב הווייתו; הוא בנה את הווייתו סביבו״. הוא פינה למוות מקום בהווייתו והוא שיביא את הגאולה והמנוחה. האם הוא רצה למות? איני סבורה כך, אך הוא לא מרד כנגד המוות, הוא לא היה סיזיפוס של קאמי. בולס, אגב, העיד שלקח סמים כדי לכתוב את גסיסתו של פורט, שאם לא כן, לא היה יכול להגיע לבהירות כה אכזרית בכתיבה. הוא סבר שאי אפשר לכתוב על המוות מתוך מודעות, ולכן כתב באופן אוטומטי, מהתת מודע.

גסיסתו של פורט והגעתו לשער, שנועד עבורו אך הוא אינו יכול להיכנס בו, דומה לשער שיוסף ק. עומד מולו ״המשפט״ של קפקא. "הוא דמיין שהוא קם ורץ דרך סמטאות מפותלות בין החומות. במשך שעות ולכל הכיוונים בסמטאות בלי אף דלת, בלי הפתח הסופי...  וכאשר ירצה בכך מספיק, השער יופיע, אך רק כאשר כבר ירוץ גונח ויעבור דרכו, הוא יבין את השגיאה האיומה שלו. מאוחר מדי! רק החומה השחורה האין־סופית שהתרוממה מולו הייתה שם, ומדרגות ברזל רעועות שעליו לעלות בהן ביודעו שמעל,  בפסגה, הם ממתינים ערוכים עם הסלע, מוכנים להטיחו כשיתקרב אליו. וכשיהיה סמוך לפסגה, הסלע ישעט לעברו ויהמם אותו בכובד העולם כולו... הוא פקח את עיניו, עצם את עיניו וראה רק את השמיים הדקים הנמתחים מעל כדי להגן עליו. לאט יתרחש הביקוע, והשמיים ייסוגו, והוא יחזה במה שמעולם לא פקפק שמצוי מאחוריהם, תוקף אותו במהירות של מיליון רוחות. זעקתו הייתה משהו מופרד ממנו, לצידו במדבר. היא נמשכה ונמשכה".

מגדלור, סהרה המערבית

מגדלור בסהרה המערבית. תצלום: jbdodane

לאחר מותו של פורט, לקיט אין ממה לפחד. כל חייה היא ברחה מהאימה ועכשיו משהיא מפציעה, היא נוהגת כמוכת גורל ולא כמונעת על ידי בעתה. ״'אני כאן, בלב האימה', היא הרהרה בנסותה להפריז במצב בתקווה שתשכנע את עצמה שהנורא מכול כבר קרה, שהוא כאן איתה, אך בלא הועיל... אילו רק יכלה להיכנע, להירגע ולחיות בידיעה ודאית שאין תקווה... ובכל זאת, באיזשהו אופן שעדיין אי אפשר לחזות, הזמן יחולל שינוי שמוכרח להיות מבעית משום שלא יהיה המשך של ההווה״. כלומר, לחיות רק בהווה שהוא באר בלתי -נדלית. היא מתחילה בתהליך מכוון של איבוד חלק הארי של נפשה: "כאילו חלק שלם של נפשה חסר תחושה. היא הרגישה בהיעדרו שם: נקודה עיוורת אדירה בתוכה...  'זה חייב להיפסק,' אמרה לעצמה בלי להבין מה פירוש המילים. שום דבר לא יכול להיפסק; הכול נמשך תמיד״. בכוח ההיגיון, שלא הפעילה בחייה, היא מתחילה לתכנן אמצעים להשגת מטרתה – לברוח מהתרבות – והיא נעלמת בלא להותיר עקבות.

קיט מתעוררת לקיום חדש. "אלה היו הרגעים הראשונים של קיום חדש, קיום מוזר שממנו היא כבר הציצה פעם אל יסוד הנצח שעתיד להקיף אותה... אולי משום שלרעיון על המוות אין שום דבר במשותף עם נוכחות המוות. היא לא זכרה כיצד הסכימו שאדם יכול להיות הכול מלבד להיות מת, ששתי המילים יחד יוצרות אנטינומיה. גם לא עלה בדעתה איך פעם חשבה שאם פורט ימות לפניה, היא לא באמת תאמין שהוא מת, אלא שבאופן כלשהו הוא חזר לתוך עצמו ויישאר שם, ולעולם שוב לא יהיה מודע אליה; כך שלמעשה היא זו שתפסיק להתקיים, לפחות במידה רבה. היא זו שתיכנס בחלקה לתחום המוות בעוד הוא יימשך, כייסורים בתוכה, כדלת שנשארה סגורה, כאובדן של הזדמנות בלתי חוזרת". ופורט אמר: "'המוות תמיד נמצא בדרך, אבל העובדה שאתה לא יודע מתי הוא יגיע מרחיקה ממך את סופיות החיים. הדייקנות הנוראה היא השנואה עלינו כל כך. אבל משום שאנחנו לא יודעים,  אנחנו חושבים על החיים כעל באר בלתי נדלית״.

הוא יותיר אותה שם כלואה בתא קטן שהדרך היחידה להתקיים בו היא להמעיט את עצמה למינימום, למוטט את הנפש ולהפוך לגוף פיזי בלבד

קיט מגיעה אל מגורי שבט הטוארג וככל שהיא מעמיקה, נדמה שנכנסה אל מדורי הגיהינום, אל הלבה הרותחת של קיום ראשוני. וכל זה בא לידי ביטוי בתשוקתה לאיש הזר האקזוטי  ״הפרא האציל״: "וידו של בלקאסם אחזה בזרועה בחוזקה כל העת, וכמו מתוך חיפזון וחשש מסוימים, היה לה הרושם, הוביל אותה מבעד למבוך, אל  מעמקי מדורי המגורים האדירים הללו״, והוא יותיר אותה שם כלואה בתא קטן שהדרך היחידה להתקיים בו היא להמעיט את עצמה למינימום, למוטט את הנפש ולהפוך לגוף פיזי בלבד. "היא ישבה שם, קפואה בתוך עורה, מבינה באחת שאינה יודעת דבר — לא היכן היא ולא מי היא; עליה לצעוד צעד קטן ובלתי אפשרי אל עבר צד זה או אחר לפני שתחזור להיות ממוקדת״.

קיט חווה בכלאה מעין גסיסה. "המיטה הייתה לים פראי. היא שכבה נתונה לחסדי האלימות והכאוס שלו, כשמשבריו וגליו עוברים עליה. מדוע בשיא הסערה התהדקו יותר ויותר שתי ידיים טובעות על צווארה? התהדקו כל כך עד שאפילו מוזיקת הים האפורה והאדירה חופתה ברעש גדול ואפל עוד יותר — שאגת האִין שהרוח שומעת כשהיא מתקרבת לתהום ורוכנת מעליה״.

קסבה, צפון אפריקה, גבר, ג'לביה

"הבדידות עדיפה על הכול", פול בולס. תצלום: אנדרס מרין סגוביה

הקורא מובל אל פאתי גיהינום נפשי ופיזי, ללא פיוטיות, אלא בחדות חסרת חמלה עד סף תהום בקצה הארץ, והוא אמור לחדור לחיי הגיבורים, המפתים אותו לחפש את האותנטיות ואת המשמעות שלו עצמו

כיוון שקיט איבדה את עברה, אין לה כל דרך לחזור ולהתקשר אליו, היא רק יודעת שעליה להימלט והיא נחושה להיעלם. היא מסרבת בכוח שפיותה לחזור לציביליזציה. "עתה, משהסגירה את עצמה וכוננה קשר עם הצד האחר, כל רגע חשוב. הם לא יחסכו כל מאמץ בחיפוש אחריה, הם יפרצו בכוח את החומה שבנתה ויאלצו אותה להביט אל מה שקברה שם״. הדרך היחידה אם כן, היא לשמור על אישיותה הפנימית ולהפסיק להיות קיט. "המדבר הוא מקום גדול, אבל כלום אף פעם לא באמת אובד בו... דברים צצים לפעמים אחרי חודשים. לא שזה עוזר הרבה עכשיו". כדי שחלילה לא נוכל להתעלם מהאפשרות להשגת המטרה של קיט, בולס כותב שוב: "'הסהרה היא מקום קטן, באמת, בסופו של דבר. אנשים לא נעלמים שם סתם כך. זה לא כמו כאן בעיר, בקסבה'...". הסהרה והקסבה הם בורות בלא תחתית, אבל לא לתרבות המערב שאטומה לחלוטין להווייתו. החברה אינה יכולה לקבל היעלמות מהזהות שהלבשנו על האדם הפרטי. בולס מתעתע בקוראים בסוף הספר ומאפשר לקיט לנצל את ההזדמנות שלא הבחנו בה ולהיעלם בקסבה לנצח.

טנסי ויליאמס כתב על הספר כי ״נראה שאנשים רבים וטובים יקראו את הספר ויהיו מרותקים אליו בלי לחשוד שהוא משקף את מה שמפחיד ונסתר ביותר בישימון ושממון של ניהיליזם מוסרי, אליו נודד גזע האדם בעיוורונו״. הקורא מובל אל פאתי גיהינום נפשי ופיזי, ללא פיוטיות, אלא בחדות חסרת חמלה עד סף תהום בקצה הארץ, והוא אמור לחדור לחיי הגיבורים, המפתים אותו לחפש את האותנטיות ואת המשמעות שלו עצמו.

ביבליוגרפיה

Bowles, Paul. (2006). Without stopping. New York: Harper Pernnial.

Carr, Virginia Spencer. (2004). Paul Bowles A Life. Illinois: Northwestern University Press.

Halpern, D. (1970). An interview with Paul Bowles. www.paulbowles.org

Hamdaoui, Zoubida. (2013). Themes and story-telling strategies in Paul Bowles's North-African fictions. Tesis doctoral. Granada.

Williams, Tennessee (1949). An Allegory of Man and His Sahara, NY Times, December 4, 1949.

von Mossner, Alexa Weik. (2013) Encountering the Sahara: Embodiment, Emotion, and Material Agency in Paul Bowles's The Sheltering Sky, ISLE: Interdisciplinary Studies in Literature and Environment, Volume 20, Issue 2, September 2013, Pages 219–238, https://doi.org/10.1093/isle/ist023.

סמדר גונן היא ד"ר לפילוסופיה. לימדה בכמה מכללות. כתבה 6 ספרים בנושאי רגשות, אחריות, ופרוזה.

הרומן "שמים מגינים מעל" מאת פול בולס, ראה אור בשנת 2021, בתרגומה של סמדר גונן, בהוצאת "עם עובד".

תמונה ראשית: מתוך "I Spy" (משנת 2003), מאת פול בלאופוקס, ששיתף פעולה עם פול בולס בספר על טנג'יר משנת 1991. מוזיאון גולבנקיאן, ליסבון. תצלום: פדרו ריביירו סימואש

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סמדר גונן.
- דימוי שערמתוך "I Spy" (משנת 2003), מאת פול בלאופוקס, ששיתף פעולה עם פול בולס בספר על טנג'יר משנת 1991. מוזיאון גולבנקיאן, ליסבון. תצלום: פדרו ריביירו סימואש

תגובות פייסבוק