מסרבים לנוח בשלום

המתים ממשיכים לפעול בקרבנו, והעיסוק במוות הוא יסוד מרכזי באנושיות שלנו מאז ומעולם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

חלק ניכר מספרו של תומס לָקֶר (Laqueur), הבוחן את היחס למתים בעידן המודרני, עוסק ב"מפעל נרחב על במה מצומצת: מלאכת המתים במערב אירופה מאז המאה ה-18". בין היתר, הוא מנסה להראות כיצד החליף בית הקברות את חצר הכנסייה כמקום משכנם המרכזי של המתים במאה ה-18 ובמאה ה-19. הוא גם מעמיק לחקור את ההיסטוריה המודרנית של שריפת הגוויות. אבל התמה המרכזית של לקר אינה היסטורית גרידא. לקר עוסק ב"גישה אנתרופולוגית ארוכת טווח – הזמן העמוק", הזמן שבמהלכו התפתחו בני האדם כמין.

הספר פותח בטענה קוסמית, והיא שעומדת ביסודו: המתים מייצרים ציביליזציה בקנה מידה רחב ואינטימי גם יחד, בכל מקום ובכל זמן: משקלם ההיסטורי, הפילוסופי והאנתרופולוגי הוא עצום, וניתן לומר כי אין שני לו.

המתים מייצרים ציביליזציה בקנה מידה רחב ואינטימי גם יחד, בכל מקום ובכל זמן

הדמות שעמה לקר מתווכח בספרו הוא הפילוסוף היווני דיוגנס (בערך 412 לפנה"ס-323 לפנה"ס). מספרים כי דיוגנס הורה לתלמידיו לזרוק את גופתו מחוץ לחומות העיר לאחר מותו, כדי שהחיות יאכלו אותה. לא היה אכפת לו מה יקרה לגופתו לאחר המוות, כיוון שבשלב זה הוא לא יהיה קיים עוד. כך הוליד הציניקן הקדום מסורת מפוארת, "שהחלה בעת העתיקה וכללה גם את צ'רלס דיקנס במאה ה-19 ואת ג'סיקה מיטפורד במאה ה-20". חסידי המסורת הזאת טוענים כי העיסוק שלנו במתים הוא שטות גמורה. אך לשיטתו של לקר, המסורת הזאת סותרת צרכים אנושיים עמוקים. דיוגנס "צדק כשטען כי לא ניתן לפצוע גופה, אך בה בעת טעה בחזית האקזיסטנציאליסטית, וטעותו עומדת בסתירה להיגיון התרבותי האנושי".

הגוף המת חשוב "כיוון שהחיים זקוקים למתים הרבה יותר משהמתים זקוקים לחיים. הוא חשוב, מכיוון שאיננו מסוגלים לשאת את החיים לנוכח מותנו המתקרב ובא". המוח האנושי אינו מסוגל להתייחס לגוף המת כאל גוש נטול חיים ותו לא. ספרו של לקר, "מלאכת המתים" (The Work of the Dead), הוא הרהור ממושך ונרחב על כך.

חיים זקוקים למתים הרבה יותר משהמתים זקוקים לחיים: איננו מסוגלים לשאת את החיים לנוכח מותנו המתקרב ובא

לקר, היסטוריון מאוניברסיטת ברקלי, מתייחס בספרו לטווח עצום של זמן ומרחב. מדיוגנס הוא עובר לאוגוסטינוס וממשיך במהירות לוויליאם גוֹדְווין (Godwin), ההוגה האנגלי בן המאה ה-18. הוא מראה כיצד הקדוש הנוצרי וההוגה הרציונליסטי הגיבו, כל אחד בדרכו, לעמדתו של דיוגנס. מבחינת אוגוסטינוס, הנוצרים יכולים להיות אדישים לגורל גופותיהם אף יותר מאשר הפילוסוף הפגאני, כיוון שנוצרים מאמינים שבני אדם הם נשמות נצחיות שאינן מתות, אלא עוברות לעולם אחר. אך מקום הקבורה כן חשוב לנוצרים, והאתר המועדף במשך יותר מאלף שנה היה בסמוך לשרידיו של קדוש או שריד מקודש כלשהו. הפרקטיקה הנוצרית משקפת "את התשוקה האנושית העמוקה לחיות יחד עם אבותינו ועם גופם". בין אם הם מאמינים בעולם הבא ובין אם לאו, בני אדם צריכים להציל את "המתים המיוחדים" שלהם מתהום הנשייה.

מדגסקר, פולחן, אבות קדומים

פולחן סגידה לאבות קדומים במדגסקר. תצלום: סטיב אוונס

לקר מתאר איך גודווין, שהיה כמעט אתאיסט, הגיב למות אשתו האהובה מרי וֹולְסְטוֹנקְראפְט, שמתה בעת שילדה את מרי שׁלי, מחברת "פרנקנשטיין". גודווין, כמו דיוגנס, היה משוכנע שהמתים הם "מתים לחלוטין". אבל ב"מסה על קברים: הצעה להקמת אנדרטה למתים המהוללים מכל התקופות במקום שבו נקברו שרידיהם" (1809), הציע הרציונליסט המושבע שמקומות קבורתם של אישים ראויים לציון יזוהו בשמם ויסומנו במפות כמו אתרי קרבות ידועים, וכך יהיה אפשר לייצר אטלס של אנשי העבר לשימושם של הדורות הבאים.

לקר כותב כי גודווין מבשר במסתו זו את "עידן הנֶקרוֹנוֹמינָליזם" – תקופה "שהחלה בחצי השני המאה ה-19, הואצה לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית ועוד יותר מזה במהלך המאה ה-20, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, השואה, האימה הסובייטית ומקרים רבים נוספים של הרג המוני". בתקופה הזאת החלו רבים לחוש צורך לדעת את שמות המתים כדי לשמר את זכרם. אצל גודווין, הדחף לציין את שמות המתים ומקום קבורתם נבע ישירות ממות אשתו. לקר לא מרבה לעסוק ישירות באֶבֶל, אבל יש לזכור שעבור אנשים רבים, מותו של אדם קרוב הוא דבר נורא אף יותר מהמוות שלהם עצמם. הנצחת זיכרון המתים וציון מקום קבורתם הוא דרך להתמודד עם היעדר בלתי נסבל.

לקר מספר איך בית הקברות החליף את חצר הכנסייה כמקום הקבורה המרכזי. חלק זה של הספר הוא מחקר היסטורי מופתי. לקר מראה שהתמורה הזאת נבעה משילוב של גורמים – כולל החשש לבריאות הציבור, הדעיכה בכוחה של הכנסייה הקתולית, והאמונה הגוברת שמקום קבורתו של אדם הוא עניין של בחירה אישית – ומתאר איך הוקמו אתרים שבהם הייתה סוף סוף הפרדה ברורה בין המתים לחיים. התפשטות בתי הקברות אפשרה לחיים לזכור את המתים כאינדיבידואלים ולקבור אותם לצד בני משפחתם – משימה בעייתית בחצרות הכנסייה הצפופות.

אף על פי שספרו ארוך, לקר אינו מכביר מילים לשווא, וגם פסקאות שסוטות לכאורה מהעיקר הן מהותיות לטיעוניו. הוא מציג, למשל, סיפור אישי "משונה": כשאביו מת ב-1984 וגופתו נשרפה, לבקשתו, לקר ואשתו ערבבו את האפר ב"ערוגת פרחים ליד בית הקיט בווירג'יניה, שבו הסתיימו חייו". כשלקר הוזמן להרצות בגרמניה, יותר מעשר שנים לאחר מכן, הציעה אשתו שייקח איתו חלק מהאפר ויפזר אותו על הקבר של סבו בחלק היהודי של בית הקברות אולסדורף בהמבורג, שם ביקר בנסיעתו הקודמת לעיר. גם לקר וגם אשתו ידעו שלא נשאר דבר מהאפר: "הוא נשטף על-ידי שלגי החורף וגשמי הקיץ... לא היה שום סיכוי שנותר אפילו שריד קטן מאבי". לכן, לאחר לבטים, הם החליטו לקחת "שקיק קטן של אדמה שבה היה עשוי להישאר, תיאורטית, מספר זעיר של מולקולות לא אורגניות שהיו בעבר חלק מגופו של אבי, ולערבב אותן באדמת הקבר של סבי". לקר מוסיף ומציין כי "אבי היה חושב שזוהי מחווה בלתי רציונלית נלוזה".

זה סיפור מקסים, הממחיש את המסקנה הנוקבת ביותר שעולה ממחקרו של לקר: "המפוכחים" המודרניים – שלקר עצמו נמנה עליהם – יודעים היטב שאין "שום יסוד 'אמיתי'" לנוכחותם של המתים בין החיים. ובכל זאת, הם אינם יכולים להשלים עם הידיעה הזאת. חוסר היכולת הזה הוא שמוביל ל"המצאתו מחדש של הכישוף", להתעוררותו של "קסם מודרני חדש".

לאור היקפו הרחב של הספר, בלתי נמנע שיהיו פה ושם חסרים. ובכל זאת מפתיע שלקר אינו מספר לנו דבר על התפתחות המחקר העל-טבעי בסוף המאה ה-19, אף על פי שהיו מעורבות בו דמויות ראויות לציון כגון אלפרד ראסל וואלאס (Wallace), שהגה את מושג הברירה הטבעית במקביל לדרווין; הנרי סידג'וויק (Sidgwick), שנחשב על ידי רבים לאחד הפילוסופים החשובים ביותר בתחום המוסר במאתיים השנים האחרונות; וארתור בלפור (Balfour), ראש ממשלת בריטניה, שכתב ברוב תחכום על סוגיות של דת.

הוגים אלה, מהתקופה הוויקטוריאנית המאוחרת ומהתקופה האדוארדית, רצו להוכיח באופן מדעי את הישרדות הנפש האנושית לאחר מות הגוף – ניסיון בעל אופי מודרני מובהק להשאיר את המתים חיים בקרבנו. דרווין הוכיח שהחיות הן קרובות משפחה של בני האדם. אם כך מדוע שבני האדם לא יזכו לאותו גורל כמו שאר בעלי החיים, שנשמתם כבה כשגופם מת? את המחשבה הזו ההוגים האלה לא היו מסוגלים לשאת. אף על פי שהשתמשו בשיטות מחקר מדעיות, הם לא זנחו את החשיבה הקסומה.

בברית המועצות, מיד לאחר מותו של לנין ב-1924, התרחש ניסיון נוסף להשתמש במדע כדי להחיות את המתים. גם על הנושא הזה לקר אינו מרחיב. הוא מציין רק שחסידיו של מרקס הפכו את קברו ל"אתר קדוש", ל"קבר קדושים" שבסמוך אליו נקברו מנהיגים מהפכניים נוספים, כמו ראשי המפלגות המהפכניות של דרום אפריקה ואיראן. הוא אינו מציין כלל את התנועה האינטלקטואלית של "בוני האלוהים", שהייתה אחת האחראיות להחלטה לחנוט את גופתו של לנין. קבוצה זו כללה, בין היתר, את לאוניד קראסין, שר המסחר הסובייטי הראשון, שהאמין כי ניתן לרתום את כוחו של המדע "להחייאת דמויות היסטוריות דגולות".

לנין, גופה חנוטה, מאוזוליאום

גופתו החנוטה של לנין (מת ב-1924), כפי שצולמה במאוזוליאום על שמו ב-1997. תצלום: לארי קסטר

אנשי החזון הבולשביקים האלה לא חשבו שהנפש האנושית ממשיכה לחיות לאחר הגוף, אך האמינו שבמקרים מסוימים, בעזרת טכנולוגיה, ניתן להחיות את גופות המתים, לשקם את נפשם ולהחזיר אותם אל בין החיים. בכך עמדו בניגוד מוחלט למרקס, שהאמין – כפי שכותב לקר – ש"האנושות זקוקה לגירוש שדים כדי לשים קץ להיסטוריה" וייעץ למהפכנים "לתת למתים לקבור את מתיהם". אך גופתו של לנין הוצגה לראווה במאוזוליאום בברית המועצות זמן קצר לאחר מותו ונשארה שם עד לאחר התמוטטות ברית המועצות. ההיסטוריה לא באה אל קצהּ והמתים לא גורשו. הם ממשיכים לטרוד את מנוחת החיים.

הניסיון להושיע את המין האנושי, או לפחות את חלקו, ממוות, נמשך גם היום באמצעות הטכנולוגיה. אבל לקר לא דן בכתות החדשות שמציעות לשמר את גופנו בהקפאה בתוך קפסולות אטומות, או להעלות את תוכן מוחותינו למרחב הקיברנטי. ישנן גם דוגמאות עכשוויות להלכי חשיבה "אפופי קסם" – הרי גם אם הטכנולוגיה תוכל יום אחד לעשות את הדברים האלה, המוות לא יחוסל. בני האדם לא יוכלו להימלט מהמוות, כל עוד המוסדות האנושיים אינם בני אלמוות. האתרים שיאכלסו את הגוויות הקפואות והמוחות הווירטואליים יפלו קורבן למלחמות, קריסות כלכליות ושינויי אקלים. תנועות מודרניות המנסות להביס את המוות בכוח המדע רק מחזקות את טענות של לקר כי ההיסטוריה המודרנית "אינה...סיפור של התפכחות הדרגתית", אלא סיפורו של מין, המוצא שוב ושוב דרכים חדשות להישבות בקסם".

החסר הגדול ביותר בספרו של לקר נוגע לסיבות שבגללן המין האנושי קשור כל כך למתים. הוא מספר לנו שוב ושוב שמדובר בעיסוק ייחודי של בני האדם. הוא מודה שישנם יוצאי דופן אחדים, פילים מסוימים ש"מפגינים עניין בשרידיהם של פילים מתים יותר מאשר בעצמים טבעיים אחרים". אבל הפילים האלה "אינם מעדיפים גולגולות של קרובי משפחה על פני גולגולותיהם של פילים אחרים ואינם באים במיוחד לבקרן".

בני האדם הם המין היחיד שמקדיש יחס מיוחד לקרובי משפחה מתים. ישנן ראיות לכך שאנו עושים זאת "לפחות מאז התקופה הפליאוליתית העליונה, 40,000-10,000 לפנה"ס, קרי מאז התקופה המכונה לעתים תקופת האבן המאוחרת". בני האדם ובעלי החיים האחרים "עומדים משני צדי הגבול" המפריד בין הטבע לתרבות, והמתים הם שאפשרו לבני האדם לחצות את הגבול הזה: "מלאכת המתים היא ייצור תרבות". כלל לא משנה שהמתים אינם קיימים. הם "ממשיכים לתפקד כסוכנים פעילים אפילו אם אנו משוכנעים שהם כלום ושום דבר ואינם נמצאים בשום מקום. מעמדם האונטולוגי אינו מהותי. הם עושים דברים שהחיים אינם מסוגלים לעשות בכוחות עצמם".

קשה לדעת למה בדיוק הוא מתכוון בהצהרות מסוג זה. אם המתים אינם קיימים, כיצד ייתכן שהם יוצרים ופועלים? לקר מודע לקושי הזה:

"ברצוני להבהיר כי איני הוזה  כשאני כותב על 'מלאכת המתים' איני מתכוון לומר שהם פועלים במובן הפיזיקלי.... דיוגנס צדק: המתים – או לכל הפחות שרידיהם הפיזיים – אינם מסוגלים לעשות דבר, כיוון שהם שום דבר. הם אינם מסוגלים להרים מקל ולהשתמש בו כדי לגרש חיות פרא. לפיכך אתם עלולים להסיק שאינם מסוגלים לבצע את המלאכה התובענית הרבה יותר שאני מייחס להם. מלבד רוחות רפאים ואל-מתים אחרים – קרי מלבד אלה שלא מתו לחלוטין, או אלה שמתו באופן 'אחר' – הגוף המת הוא אכן מת. לכן הוא אינו פועל (או משחק) במרחב ובזמן של עולמנו".

אבל בדבריו אלה לקר רק מחריף את הבעיה. לפי התפישה המפוכחת שלקר מייחס לעצמו, המחלוקת היסודית בין החיים למוות אינה בין שני עולמות אלא בין קיום לאי-קיום. אין "מקום אחר" שבו המתים עשויים לפעול או לסבול. כשבני האדם מתים, הם אינם עוזבים רק את עולמנו, אלא את כל העולמות האפשריים. אז מה הכוונה ב"סוכנים פעילים"? אם זאת מטאפורה, הרי שהיא מוטעית ומבלבלת. לא זאת בלבד שהקוראים אינם מסוגלים לתפוש כיצד דבר שאינו קיים מסוגל לבצע מלאכה כלשהי, אלא שהם נאלצים לתהות מדוע בני האדם ממשיכים לטפל במתים ולעסוק בהם – אותו עיסוק שיצר, לדברי לקר, את הציביליזציה האנושית. לקר מסרב בכל תוקף להציג תשובות אפשריות לשאלה זו:

"ממצאים ארכיאולוגיים מכל התקופות מאששים את ההנחה שבני האדם ואבותיהם ההומינידים הקרובים טיפלו במתים ודאגו להם, או לפחות לחלקם. איני יודע מה משמעות הדבר מבחינת ההתפתחות הקוגניטיבית האנושית או ליתר דיוק, מבחינת יחסינו למוות. בעיניי זה בכלל לא משנה".

במקום זאת, הוא רק חוזר על טענתו ומדגיש: המתים "הם נדבך מרכזי בתהליך ייצור התרבות, ביצירת בליל המשמעויות שמנחה את חיינו במרחב הציבורי ובתוך עצמנו גם יחד". אולי כוונתו היא שהמתים פועלים בתוכנו מכיוון שאיננו מסוגלים לנטוש את זכרם. אבל לא ברור מדוע רק בני האדם קשורים כך למתים. העובדה המהותית שבמרכז הספר נותרת ללא הסבר.

היה מוטב ללקר לשבור את חרם ההשערות שכפה על עצמו. האם העניין הוא המודעות שלנו לעצם היותנו בני תמותה? אם כן, נדמה שכל יצור המודע לעובדה זו אמור לעסוק במתים בדיוק כמו בני האדם, כלומר נדמה שהדאגה למתים היא מחיר המודעות. אבל האם נוכל ליצור רובוטים בעלי מודעות עצמית שיהיו אדישים למוות הבלתי נמנע שלהם ושל אחרים? אילו תכונות אנושיות אחרות יש למנוע מהם כדי שיהיו אדישים למוות? האם מדובר ביכולת לאהוב? או שמא בצורך לתאר את חייהם כסיפור קוהרנטי הנקטע במוות? ללא שאלות אלה לקר אינו יכול לקדם את "הטענה הקוסמית" לגבי מקומם של המתים בחיינו. אבל הוא החליט לעקוף את הבור שבמרכז ספרו. אם המתים שוכנים בתוכנו, הם שם רק מפני שאנו רוצים או צריכים שיהיו שם. העיסוק במתים הוא מלאכת החיים.

ספרו של מַרְציוֹ בַּרְבּאלי (Barbagli) על תולדות ההתאבדות, Farewell to the World, הוא סקירה מסוג אחר לחלוטין. נימתו קרה ואנליטית, והוא מסביר את הסיבות השונות הרבות לכך שבני אדם בוחרים לעזוב את עולמנו. ברבאלי, סוציולוג מאוניברסיטת בולוניה, משקיף על עמיתיו: "סוציולוגים, שתמיד מצאו עניין רב בחוקים מדעיים, אולי מכיוון שהם עצמם מעולם לא גילו חוקים כאלה, השתכנעו עם הזמן שהתיאוריה של דורקהיים עומדת לפחות בחלק מהתנאים הנדרשים כדי להפוך לחוק. הם קראו לה, בשמץ של אירוניה, "החוק היחיד של הסוציולוגיה".

הסוציולוגיה הצרפתי אמיל דורקהיים (1858-1917) ראה בהתאבדות "תסמין של תחלואי החברה" – תפישה שגם קרל מרקס הסכים עמה, כשאמר ב-1846 שאין ברירה אלא לראות במספר ההתאבדויות השנתי "תסמין לארגון הלקוי של החברה". אבל ברבאלי כותב שהתפישה הזאת מוטעית מיסודה:

"תהליכי הקריסה החברתית לא היו הגורם היחיד לעלייה במספר ההתאבדויות עד ראשית המאה ה-20, ובוודאי לא הגורם המרכזי. יתרה מזאת, כעת אנו מבינים היטב שאי אפשר לנסות להסביר את תופעת ההתאבדות בלי להביא בחשבון את ממצאיהם של מחקרים שבוצעו על-ידי היסטוריונים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרים מתחום מדעי החברה. יותר מכל מעשה אחר קשורה ההתאבדות בשורה ארוכה של גורמים פסיכולוגיים, תרבותיים, פוליטיים ואף ביולוגיים, ולכן יש לנתח אותה מנקודות מבט שונות".

אם נחלק את המחקר של ברבאלי לשני חלקים – האחד עוסק באירופה בפרט ובמערב בכלל, והאחר באסיה, ובייחוד בהודו ובסין – אפשר לקרוא אותו כניסיון שיטתי להפריך את התיאוריה של דורקהיים. ברבאלי בוחן את סוגיית ההתאבדות "החל מימי הביניים ועד לראשית המאה ה-20", וטוען כי אותה עלייה בשיעורי ההתאבדות שעוררה חשש בקרב הוגים כגון דורקהיים, קשורה ל-

"מספר תמורות חברתיות ותרבותיות עמוקות שהחלו בעשורים האחרונים של המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 ובישרו את המשבר שהוביל לשקיעת מארג הכללים, האמונות, הדפוסים הפרשניים, הסמלים והריטואלים הסובבים את הנצרות – מארג שבמשך מאות שנים הגן על גברים ונשים מפני הפיתוי לשים קץ לחייהם".

החל מימי אוגוסטינוס, שגינה את ההתאבדות וקבע שהיא החטא החמור ביותר כמעט בכל הנסיבות האפשריות, העולם הנוצרי אסר על התאבדות. תומס אַקְווינס אמר שבמובנים מסוימים זהו פשע "מסוכן אף יותר מאשר רצח, מכיוון שאינו מותיר הזדמנות לכפרה". לפי העקרונות שפיתחה הכנסייה, "אסור [לנוצרים] להיכנע לייאוש לעולם". גם אם המצב נראה חסר תקווה, עליהם לחכות לנס. "מערכת אמונה זו", כותב ברבאלי, "שלטה באירופה ללא עוררין במשך יותר מאלף שנה". אבל: "בשלב כלשהו החלו להופיע סדקים במערכת הערכים, החוקים, הסנקציות, האמונות, הסמלים וקטגוריות הפרשנות המגנה את ההתאבדות ואוסרת עליה. בסופו של דבר, לאחר זמן רב, קרסה המערכת הזאת למרות מיטב הניסיונות לחזקה ולתמוך בה".

התאבדות, גרפיטי

"התאבדות", גרפיטי. תצלום: polmuadi

זהו נרטיב סביר, אבל הוא היה משכנע הרבה יותר לוּ ברבאלי היה מתאר בהרחבה את הגישות כלפי התאבדות באירופה הטרום-נוצרית. בעת העתיקה, ביוון ורומא, הוגבל חופש ההתאבדות במספר דרכים, אבל מעשה ההתאבדות לא נתפש כפשע נגד אלוהים, כמו בתרבויות מונותאיסטיות. כפי שכתב הסטואיקן הרומאי סֶנֶקָה במכתב לידיד צעיר הזקוק לעצה, אחת הסיבות שעשויות להצדיק התאבדות היא שעמום כללי הנובע מהשבעת כל תשוקותינו. גישה כזאת לא הייתה יכולה להתקבל בעולם הנוצרי, וגם לא בחלק גדול ממערכות המוסר החילוניות המודרניות. כפי שמציין ברבאלי, המנהיגים הבולשביקים בברית המועצות גינו התאבדויות וטענו כי מדובר במעשה אינדיבידואליסטי בורגני: "בחברה החדשה, הם טענו, קומוניסטים טובים ופועלים טובים אינם אמורים להתאבד, כיוון שחייהם אינם שייכים להם אלא למפלגה ולמעמד כולו". דחיית המונותאיזם אינה מבטיחה את החופש להתאבד כאוות נפשנו.

מחקרו של ברבאלי עתיר דוגמאות הממחישות את הסיבות השונות להתאבדות. בחלק מהמקרים אנשים בורחים ממדיניות של דיכוי או מחברות דכאניות. לפי ההערכות, לאחר שמאוֹ דְזֶה-דוֹנְג השיק ב-1951-52 קמפיין נגד שחיתות, הונאות מס ושימוש בלתי חוקי בנכסי המדינה, התאבדו בסין 200-300 אלף איש. רבים התאבדו בקפיצה מבניינים, כיוון שפחדו שאם יטביעו את עצמם בנהרות וגופתם לא תימצא, יאשימו אותם בבריחה להונג קונג ומשפחותיהם ייענשו במקומם. במקרים אחרים התאבדו אנשים שסבלו במהלך חייהם. כ-100אלף נשים נאנסו בברלין על-ידי חיילים רוסים ב-1945, בסוף מלחמת העולם השנייה. כ-10,000 מהן מתו, "רובן בהתאבדות". חלקן הגדול התאבד בגלל החשש שהחברה הגרמנית תקיא אותן מקרבה.

וישנם גם אנשים שהתאבדו כדי להימנע ממוות קרב ובא, או מרצח. בגרמניה הנאצית התאבדו יהודים כשהחלו הגירושים למחנות הריכוז וההשמדה, בסתיו 1941. לפי טוביאס אינגנהופן (Ingenhoven), עורך דין מהמבורג ששלח את בתו בבטחה לאנגליה, יהודים אלה התאבדו "כדי להימלט מההשפלות הנוראות ומהביזוי האיום, מהרעב ומהקור, מהלכלוך ומהחולי שממתינים לנו". על האסירים במחנות נאסר להתאבד. ייתכן שעבור חלק מהיהודים שהמתינו לגירוש הייתה ההתאבדות דרך לשלוט לפחות במותם, כיוון שבחייהם כבר לא שלטו.

יש המשתמשים בהתאבדות ככלי נשק, כפי שעשו טייסי קמיקאזה במלחמת העולם השנייה. בפרק 7, "הגוף כפצצה", ברבאלי עוסק בתופעת פיגועי ההתאבדות. הוא מתאר את ראשיתה בשנות ה-80, אצל חיזבאללה בלבנון ואז אצל הנמרים הטאמילים, ארגון מרקסיסטי-לניניסטי בסרי לנקה. הוא מציג את פיגועי ההתאבדות כאסטרטגיה רציונלית של צדדים המצויים בעמדת חולשה בעימותים אלימים ומעלה נקודה מעניינת: מכיוון ש"פיגועי התאבדות הם מבצעים מורכבים, הדורשים מיומנות רבה ואף מומחיות, ארגונים קיצוניים שולחים למשימות המורכבות והקשות האלה את חבריהם המאומנים ביותר ובעלי המומחיות הרבה ביותר". אף על פי שבמדינות אחדות, כולל אפגניסטן, מרבית המחבלים המתאבדים הם עניים ולא משכילים, במדינות רבות אחרות הם דווקא עשירים יותר מרוב האוכלוסייה ומשכילים יותר.

המסקנה הנובעת מהניתוח של ברבאלי היא שאי אפשר להסביר את תופעת ההתאבדות בעזרת תיאוריה אחת ויחידה. עם זאת, ניתן לנסח כמה הכללות מועילות. למשל, "בכל המדינות המערביות, בתי כלא תמיד היו המקום שבו שיעורי ההתאבדות הם הגבוהים ביותר"; כמעט בכל המדינות המערביות בין סוף המאה ה-19 לראשית המאה ה-20, "היו שיעורי ההתאבדות בקרב גברים גבוהים כמעט פי שלושה, ולעתים אף פי ארבעה, מאשר בקרב נשים", ואילו בסין "התאבדויות נשים היו שכיחות מאוד, ועד 2005 אף היו... נפוצות הרבה יותר מהתאבדויות גברים". כמו כן, שיעורי ההתאבדות בסין בקרב גברים ונשים גם יחד, צנחו משמעותית ככל שגברה ההגירה מהכפר לעיר; לפי נתונים שנאספו ב-1914 התאבדו כ-3 אחוזים מההומואים במדינות מערביות; כל סוגי הסרטן מגדילים את הסיכוי להתאבדות, אם כי במידות שונות. אף על פי כן, האבחנות האלה לא מצטברות לכדי חוק התנהגותי ברור. תופעת ההתאבדות מורכבת כמו החיים עצמם.

 

על הספרים:

The Work of the Dead: A Cultural History of Mortal Remains, by Thomas W. Laqueur, Princeton University Press, 711 pp.
Farewell to the World: A History of Suicide, by Marzio Barbagli, translated from the Italian by Lucinda Byatt Polity, 408 pp.

© 2016  New York Review of Books.

ג'ון גריי הוא פרופסור אמריטוס למחשבה אירופאית בבית הספר לכלכלה של לונדון. ספרו האחרון הוא The Soul of the Marionette: A Short Inquiry into Human Freedom (משנת 2016).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "ניצחון המוות", מאת פיטר ברויגל האב (1562), מוזיאון פרדו במדריד. תצלום: ויקיפדיה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ון גריי, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מסרבים לנוח בשלום

05
דני ר

כתבה מעניינת. ישנה טענה שהעיסוק במוות שימש את בני האדם לקביעת טריטוריה. פה קבורים אבותינו ולכן יש לנו זכויות שלנו על הקרקע. ומרגע שפרקטיקה זו התפתחה החיבור למתים קיבל צורות רבות.