מעבר להרי הגוגל

עמוק מתחת לאינטרנט המוכר, שוכן האזור האפל, ה-Darknet. מה מתרחש בו? מה הוא מלמד אותנו על עצמנו ועל תשוקותינו?
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

בגיל 22 מת'יו גראהם עדיין התפרנס משמרטפות על ילדי שכונתו במלבורן, בזמן שלַקְס (Lux) הספיק לייסד אימפרית פדופיליה עולמית. גראהם, סטודנט לננו-טכנולוגיה, עדיין התגורר אצל הוריו, בעוד שלקס כבר נמנה על רשימת מבוקשי תבל. פניו של גראהם היו מעוטרים פצעוני אקנה; את פניו של לקס איש לא ראה עד שנלכד.

העיתונאית האוסטרלית איילין אורמסבי מאפיינת את גראהם כ"מפסידן חסר חברים, שרק רצה להרגיש מועיל ואהוד", ואילו עיתונאי אחר, שראיין את לקס, הכתירו כאחת הדמויות המשפיעות בעולם הפדופיליה האינטרנטי. ואמנם אפילו בלשי משטרה ותיקים היו מזועזעים נוכח פשעיו החריגים של לקס. לקס היה מפלצת אנושית מרושעת, גראהם השדוף והגמלוני נדמה כהתגלמות התום. בעצם הם היו אותו אדם.

ה-Darknet היא מרחב של אנונימיות. מעטה האנונימיות הפרוש מעליה הוא אשר מייחד אותה, ובה בעת מפיח את המסתורין הגדול לגבי מה שצפון בחובה.

פסגת יצירתו היה אתר hurt2core, אשר עורר סלידה אפילו בקרב לא מעט פדופילים מדופלמים. אורמסבי, הכותבת בלוג בשם all things vice העוסק בנעשה בתהומות הרשת, מספרת שזה הדבר הכי מטורף שראתה שם. חוקרי משטרה ועיתונאים שנחשפו לאתר זה תיארו אותו כרוע טהור. אולם עבור גראהם היה האתר מקור לגאווה. בשיאו, טען, נפתחו בו מדי יום בממוצע 326 חשבונות חדשים, הועלו כ-160 פוסטים והורדו כ-15,000 קטעי וידאו.

התקיימו בו דיונים מרובי משתתפים תחת כותרות כגון "Toddler Child-porn Star", "Butchered Bitches", "Three Men and a Baby" ועוד. שותפו בו סרטונים המציגים התעללויות מיניות אכזריות בילדים, פעוטות ותינוקות. לקס עצמו ייעץ לגולשים כיצד לטשטש מידע מפליל משרתיהם וכיצד להיפטר מגופות. וכחלק משיתוף פעולה בינו לבין רשת בינלאומית לסחר בילדים שפעלה בפיליפינים, הציע באתרו שירותי "השכרה" ו"רכישה" של יתומים חטופים בתור עבדי-מין, תחת כותרות כגון "Delicious Young Boys" או "Yummy Little Girls".

ב-2013, בתום שנתיים של חקירה מסועפת בשילוב ה-FBI, המשטרה האוסטרלית הפדרלית, משטרת ויקטוריה, המשטרה הקנדית וה-יורופול, גראהם נעצר. האתר נסגר והוא הורשע ב-13 סעיפי פורנוגרפית-קטינים. הוא יבלה את שארית חייו בבית הסוהר.

בראיון שקיימתי עמה באמצעות המייל, מספרת אורמסבי כי "על אף שלקס היה שנוא בידי רבים, בקרב קבוצה מסוימת הוא הפך לסלבריטי". כששאלתי אותה איזה תפקיד שיחקה הטכנולוגיה במקרה של טורף שכזה, היא השיבה, "הטכנולוגיה היא שאפשרה אותו". במילה 'טכנולוגיה' התכוונו שנינו ל"מקום" מאוד מסוים: הדַארְקְנֶט (Darknet).
*

מעטים המושגים הלקוחים מעולם המחשבים האפופים ערפל כה סמיך של מיתוס ואגדה אורבאנית.

מעטים המושגים הלקוחים מעולם המחשבים האפופים ערפל כה סמיך של מיתוס ואגדה אורבאנית. אולם גם במקרה של הדארקנט המציאות נוטה לאכזב את מי שמבקש להיות מוקסם, בהיותה טכנית יותר מאשר קסומה. הדארקנט, המכונה גם "דארק-ווב" (Dark web) היא מושג המתייחס לאוסף של רשתות מחשבים המתקשרים ביניהם באופן הרגיל של עמית לעמית (Peer-to-Peer) אך על בסיס פרוטוקול לא שגרתי. במסגרת פרוטוקול זה, כתובות ה-IP של חברי הרשתות אינן נחשפות. המונח הטכני לאתרי דארקנט הוא "שירותים חבויים" (hidden services). הדארקנט היא אפוא מרחב של אנונימיות. מעטה האנונימיות הפרוש מעליה הוא אשר מייחד אותה, ובה בעת מפיח את המסתורין הגדול לגבי מה שצפון בחובה.

הדארקנט היא גם שכבה אחת מבין שלוש המרכיבות את הטופוגרפיה של האינטרנט. שתי השכבות הנוספות הן רשת פני השטח (surface web או Clearnet) ורשת המעמקים (Deep web). שלוש השכבות הללו מייצגות שלוש דרגות נגישות של החומר המצוי באינטרנט. רשת פני השטח מייצגת את כל מה שאפשר למצוא באמצעות חיפוש רגיל, היינו כל מה שמקוטלג על ידי מנועי החיפוש הגדולים כמו גוגל או יאהו ועל כן נגיש להם. רשת המעמקים מייצגת כל מה שאינו מקוטלג ולכן מצוי מעבר להישג ידם של מנועי החיפוש.

מאחר שמנועי החיפוש אינם מסוגלים להקיף את הכמות האינסופית של מידע המסתתר באינטרנט, הם מקטלגים רק קישורים לאתרים ולא לעמודים השונים המצויים בתוכם. גוגל, למשל, יכול להוביל אל אתר של מאגר מידע ממשלתי או של ספרייה כלשהי. אבל על מנת לאתר מסמך מסוים, נצטרך להשתמש בתיבת החיפוש (search box) של אותו אתר. התכנים שאליהם נוכל להגיע אך ורק בדרך זו הם רשת המעמקים. אין מדובר בתכנים מפחידים, אסורים או בלתי-חוקיים בהכרח. הם אינם חבויים ואינם, בעיקרון, בלתי נגישים. הם רק מצריכים חיפוש מאומץ ונחוש יותר.

הדארקנט היא פיסה קטנה מרשת המעמקים, טריטוריה וירטואלית שהוחבאה במכוון ואינה נגישה באמצעות הדפדפנים הרגילים. הדארקנט כוללת בין 200 אלף ל-400 אלף אתרים. "שירותים חבויים לא תוכננו בכדי להימצא, אתה ואני לעולם לא נמצא אותם פשוט על ידי שיטוט באינטרנט," מבהירה איילין אורמסבי. יתרה מכך, היא טוענת שלאדם הממוצע גם אין סיבה להגיע לשם, כיוון שאתרי הדארקנט נופלים תחת אחת הקטגוריות הבאות: אתרים של האקרים הכתובים בשפת האקרים שנראית לאדם הממוצע כמו ג'יבריש; אתרים של טרוריסטים או אתרי פורנוגרפית ילדים ועינויים. מרגע שעיניך ראו את מה שמצוי באלה האחרונים אין דרך חזרה. "אתה לא יכול למחוק מהזיכרון את החרא הזה," אומרת אורמסבי, על סמך ניסיון אישי.
*

אין דרך מלך המובילה אל ממלכת הדארקנט. כל הדרכים אליה הן דרכי חתחתים. יש להשתמש בתוכנות מיוחדות או בשרת פרוקסי (proxy) - מחשב המתפקד כמתווך בין דפדפן האינטרנט (למשל אקספלורר) לרשת האינטרנט – עזרים שהגולש הממוצע אינו נזקק להם. כמו כן ניתן להשתמש ברשתות אנונימיות, שהגישה אליהן נעשית רק באמצעות דפדפן מיוחד. הבולטת שברשתות הללו, וזו שהפכה מזוהה יותר מכולן עם הדארקנט, היא רשת TOR.

TOR, Molly Crabapple

מולי קראבאפל, אמנית-אקטיביסטית התומכת ב-TOR. תצלום: ויקיפדיה

שמה של רשת זו – ראשי התיבות לצירוף The Onion Router - מעיד על מהותה הבצלי: שכבות על גבי שכבות (של אנונימיות). באופן אירוני, בדומה לאינטרנט כולה ולתוכנות כמו פיירוול (firewall), גם TOR שירתה בתחילה את הזרוע האמונה על האלימות המדינתית הממוסדת – הצבא – בטרם עברה לשמש את אלו המנסים להימלט מהשגתה של זרוע זו ממש. היא פותחה בידי חיל הים האמריקני לצרכי ביטחון שדה והצפנת מסרים ובשנת 2004 שוחררה לציבור כתוכנה חופשית, שאינה כרוכה בתשלום. אנשים פרטיים המשיכו לפתח אותה עוד ועוד. כיום TOR הינה ארגון ללא מטרות רווח, הפועל לקידום מחקר ופיתוח של מכשירים המגינים על פרטיות היחיד ברשת.

מעטה האנונימיות שמציעה TOR מושתת על שינוע תנועתו של הגולש ברשת לאורך מספר שרתים – מה שמכביד על הגלישה ומאט אותה – וקידוד התנועה באופן שאינו מאפשר להתחקות אחריה עד המחשב האישי שלו. זהו אמצעי יעיל להסוואת פעילות באינטרנט, כמו גם לגלישה מתחת למכ"ם הפולשני של המפרסמים. אך הוא אינו מבטיח חסינות מוחלטת.

אין זה בלתי חוקי להשתמש ב-TOR. אולם לעת עתה גם אין מדובר במצרך שגולשת האינטרנט הרגילה זקוקה לו אלא אם היא מתעקשת, מטעמים אידיאולוגיים, על עיקרון הפרטיות. יחד עם זאת, עצם השימוש ב-TOR עשוי להתפרש כהודאה בכוונות פסולות, ועבור ארגוני ביון כמו ה-NSA הנודע לשמצה, זהו אכן סימן כזה. מלבד היותה אמצעי לגלישה אנונימית, TOR גם מארחת אתרי אינטרנט באמצעות השירותים החבויים שלה, הנגישים אך ורק לציבור משתמשיה. באחד מאתרי השירותים החבויים הללו פעלה "דרך המשי" (Silk Road).
*

אף שהדארקנט הייתה קיימת לפני דרך המשי, הייתה זו דרך המשי, שהושקה בפברואר 2011, שהביאה את הדארקנט להמונים. היא הייתה השירות החבוי הראשון שהצליח לשגשג מבחינה מסחרית. היא שימשה שוק שחור מקוון, שהתפרסם במיוחד בהיותו שוק שחור שבו נסחרו סמים.

"כשנתקלתי בה לראשונה," מספרת אורמסבי, שכתבה ספר על דרך המשי, "לא יכולתי להאמין שאתה פשוט יכול להתחבר לאתר שנראה כמו eBay או אמזון ולקנות סמים שנשלחים אליך הביתה." מייסדה של דרך המשי היה לא אחר מהשודד האיום רוברטס (The Dread Pirate Roberts) – שם הלקוח מהסרט "הנסיכה הקסומה".

הפגנה נגד הגבלת חירות הגלישה

הפגנה בפריס נגד הגבלת חירויות הפרט, ובכללן חירות הגלישה האנונימית. תצלום: טנג'י ברטן

מה שהיה לקס עבור מת'יו גראהם, היה השודד האיום רוברטס עבור סטודנט לפיזיקה בשם רוס אולבריכט: פסבדונים המסמל את הפיצול בין צדו המואר לצדו האפל; מסכה בנשף המסכות של הדארקנט וייתכן שגם אלטר-אגו של ממש. וכך, בזמן שאולבריכט התפרן היה מתוסכל מלימודיו, השודד האיום רוברטס כבר עמל על יצירתו של אתר שבמהלך 2.5 שנות פעילותו התבצעו בו כמיליון ומאתיים אלף עסקאות, ששווין נאמד בכ-9.5 מיליון ביטקוין, או כ-1.2 מיליארד דולר. אולבריכט התגורר בדירת שותפים מעופשת בסן-פרנסיסקו, בזמן שהשודד האיום רוברטס גרף לארנקו כ-80 מיליון דולר בתור עמלת תיווך. שמו של רוברטס אף נקשר במספר ניסיונות להוציא חוזה על חייהם של האקרים שניסו לסחוט אותו, בעוד שחנון המחשבים החיוור אולבריכט רק רצה להפוך את העולם למקום יותר טוב.

אולבריכט היה חסיד התורה הליברטריאנית, הפילוסופיה הפוליטית האמריקאית במובהק, המקדשת את זכות הקניין ואת חירות היחיד לעשות בגופו וברכושו ככל העולה על רוחו, ללא מגבלות, כל עוד אינו פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. עבורו, אם כך, דרך המשי הייתה הרבה יותר מאמצעי לרכישת קריסטל מת', קנאביס, הרואין ו-MDMA. מבחינתו של הצעיר שסבר שכל רגולציה היא כוחניות אסורה, דרך המשי הייתה המכשיר שבאמצעותו ימוטט את הסדר הקפיטליסטי שמשליטות ממשלות העולם על תושביהן. "אני רוצה להשתמש בתיאוריה כלכלית כדי לחסל את השימוש באמצעי כפייה ותוקפנות במין האנושי," כתב אולבריכט מעט לפני הופעת דרך המשי, "הדרך הטובה לשנות את הממשלה היא לשנות את התודעה של הנשלטים, לכן אני יוצר מצב כלכלי שיעניק לאנשים חוויה מידית של החיים בעולם שאין בו שימוש שיטתי בכוח."

לפי אורמסבי, הוא אכן "לא עשה זאת למען הכסף." אולם עם הזמן, כפי שהיא מוסיפה, "הוא הפך תאב-עוצמה. לפני שנתפס הוא היה מנהיג בקנה-מידה של כת, עם ציבור מעריצים מסור ונאמן. הוא נהנה לגלם את הגיבור העממי עבור תומכיו, ורצה לשמור על האימפריה שלו."

המבצע ללכידתו היה מורכב במיוחד. אולם בזכות חקירה סיזיפית בשילוב ה-FBI, ה-DEA וכוחות משטרה בינלאומיים, התחקו הרשויות אחר עקבותיו של השודד האיום רוברטס, אשר הובילו אל אולבריכט. באוקטובר 2013, אולבריכט נעצר במקום האחרון שבו ניתן לדמיין את מעצרם של ברון סמים או שודד ים אכזרי: הספרייה העירונית. באותו חודש סגר ה-FBI את דרך המשי. אולבריכט עצמו הורשע בסחר בסמים, הלבנת הון ועבירות נוספות (אך לא הואשם כלל בניסיונות לרצח). למרות שהביע חרטה על מעשיו, הוא נשלח למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה.

ב-6 בנובמבר, 2013, אחדים ממפעילי דרך המשי האחרים העלו לאוויר את דרך המשי 2.0. כשנה לאחר מכן, אף היא נסגרה ומפעיליה נעצרו. זמן קצר לאחר מכן, אתר הדארקנט Diabolus Market שינה את שמו ל-Silk Road 3.0 Reloaded בתקווה לגרוף הון משמו של האתר המפורסם. במקביל, החלו לצוץ במעבי הדארקנט עוד גולשים הקשורים לדרך המשי, שכינו עצמם בשם השודד האיום רוברטס. אם כי ברוח הדמות מהסרט, הם הודו שאינם השודד האיום רוברטס המקורי.
*

 

The Silk Road, דרך המשי, סגירת אתר

השלט שרשויות החוק הותירו עם סגירת אתר The Silk Road. תצלום: ויקיפדיה

סיפור עלייתה ונפילתה של דרך המשי הוא נדבך מרכזי וחשוב בתולדות הדארקנט. אתרים כמו hurt2core מנצלים במזיד את החירות שמקנה האנונימיות לביצוע מעשי זוועה. לא כן במקרה של דרך המשי. זו משקפת תמונה מורכבת יותר מבחינה ערכית ומוסרית – תהליך השחתה, לא שחיתות מלכתחילה. אולם שני המקרים כאחד ממחישים את הבעייתיות הטמונה בגרעין החירות הזו. פועלם של מת'יו "לקס" גראהם ורוס "השודד האיום רוברטס" אולבריכט במרחביה החשוכים של הדארקנט מתייחס לשאלות יסודיות הנוגעות לטבע האדם: כיצד מתנהג אדם יחיד כשהוא חושב שלא רואים אותו ולא יודעים על מעשיו? כיצד מתנהלים בני-אדם כקבוצה כשאין מעליהם גוף מפקח או סמכות מרכזית? ובמילים אחרות: מה קורה לנו כשאיננו חיים תחת שלטון החוק?

בעשורים האחרונים אנו עדים לגידול אקספוננציאלי מהמם ביכולות החישוב של המחשבים שלנו. כתוצאה מכך, הידע שלנו על העולם ועל גופנו גדל בקצב מסחרר, ועמו מתלקחת תאוותנו לכיבושים נוספים, תאווה המתעלת כושר המצאה שנדמה, לעתים, בלתי נדלה. הטכנולוגיה שלנו מתפתחת במהירות חסרת תקדים וחוצבת עבורנו מרחבים חדשים להתפרש אליהם. האדם בודה לעצמו מלבו כל מיני טריטוריות דמיוניות, שיד החוק טרם הגיעה אליהם, ומותירה אותם נתונים לוואקום מוסרי, שבו לא ברור מה מותר ומה אסור.

האינטרנט של ימינו מזכיר את מה שהיה המערב לארצות-הברית עד ש"נסגר" במהלך המאה ה-19: "שם נרדף להזדמנות", כפי שכתב ההיסטוריון האמריקני, פרדריק ג'קסון טרנר. בחיבורו רב ההשפעה The Frontier in American History פיתח טרנר את "תזת הסְפר", שביקשה לעמוד על השפעת זמינותם המתמדת של המרחבים העצומים, הבתוליים, חסרי הגבולות, שאינם נתונים לשלטון חוק, של יבשת אמריקה על התפתחות הנפש האמריקנית הייחודית. הוא טען כי "במשך שלוש מאות שנים העובדה הדומיננטית בחיים האמריקניים הייתה ההתרחבות," וכי "זו טעות לראות במערב אך ורק מקום שבו הושגו מטרות חומריות." המערב, לשיטתו היה "בראש ובראשונה מקום של אידיאלים... מקום שבו ניתן ליחיד שדה משחקים פתוח, לא מוגבל בסדר החברתי הישן או באדמיניסטרציה של הממשלה."

התזה של טרנר מסייעת להבהיר במעט את השלכותיה של הדארקנט. בדומה למערב, כפי שטרנר התייחס אליו, גם הדארקנט פותחת בפני המין האנושי עולם חדש ומופלא, המשוחרר כביכול ממגבלות העולם הישן. הדארקנט אינה מצייתת לאיזה סדר פוליטי קיים ונוקשה, ואינה משרתת (בינתיים) את האינטרסים של האליטות החברתיות והכלכליות הוותיקות. מדובר במרחב שוויוני למדי, מצרך נדיר בעולם שבו הפערים בין עשירים לעניים, בין בעלי עוצמה פוליטית לחלשים רק הולכים וגדלים, וככזו, גלום בה הפוטנציאל לשמש מנוע למוביליות חברתית אמיתית.

התזה של טרנר ספגה ביקורת בשל נטייתה להמעיט מחשיבות הגיאוגרפיה הממשית, ובשל התייחסותה למערב לא בתור "מקום" במובן החומרי של המילה. הדארקנט, לעומת זאת, איננה מקום. כנגזרת של האינטרנט, הדארקנט איננה טריטוריה מוגדרת. היא איננה ממוקמת באיזו נקודה בחלל ובזמן. היא מרחב פוטנציאלי – אותו מרחב אינטרסובייקטיבי הנוצר בין המציאות הפנימית של היחיד לבין המציאות החיצונית, שבו, לפי הפסיכואנליטיקן הבריטי, דונלד ויניקוט, שטבע את המושג, יכולים להתקיים משחק או יצירה בין שני אנשים לפחות.

הדארקנט היא הפקה של הדמיון הקולקטיבי האנושי, וככזו אינה מוגבלת בידי איזו סמכות ממשלתית ואף לא בידי ציוויי התרבות בנוגע למה שאסור, כלומר בטאבו. היות שכך, אם היחסים החוקיים השוררים בתוך רשת פני השטח – האינטרנט כפי שרובנו מכירים אותה מחיי היומיום שלנו – טרם הוסדרו במלואם, הרי שהדארקנט, לעת עתה, שרויה בכאוס כמעט מוחלט. בכך היא נושאת את הלפיד הליברטריאני שהאינטרנט נשאה בשנות ה-90 עם עלייתה, ומזכירה את מה שהאינטרנט הייתה אז, בראשית דרכה: מערב פרוע.
*

שאלת החוק מעוגנת בשאלת הריבונות. אבל מיהו הריבון על הדארקנט? המשפטן הגרמני, קארל שמיט, הגדיר בחיבורו תיאולוגיה פוליטית את מושג הריבונות כ"סמכות הגבוהה ביותר, שאינה נגזרת משום דבר". הוא קבע כי ריבונות מתגלה בעת מצב חירום, וכי "ריבוני הוא מי שמכריז על מצב חירום". זהו מצב "היוצא מן הכלל" הפרדוקסלי, שבו החוק משעה את עצמו, מוציא עצמו מן הכלל. משמעותו של מצב היוצא מן הכלל בתורת המשפט, הוסיף שמיט וכתב, "אנלוגית לזו של הנס בתיאולוגיה... הפרה המכוננת מצב בלתי רגיל באמצעות התערבות בלתי אמצעית."

המקבילה לנס התיאולוגי ולמצב היוצא מן הכלל המשפטי בהקשר של הדארקנט, תהיה סגירתה הפתאומית והמוחלטת. או אז הגורם שיסגור את הדארקנט יוכל להיחשב לריבון עליה. נוכח הפשיעה המתחוללה באמצעות הדארקנט, אפשר לשאול מדוע לא פשוט לסגור אותה? אלא שזה יהיה כמו לשאול מדוע לא לסגור את הערים ניו-יורק או לונדון לאחר מגיפת פשיעה המכה ברחובותיהן. ראשית, כיוון שהדארקנט אינה משמשת רק פושעים, מה שיהפוך את סגירתה פשוט לענישה קולקטיבית. ושנית, מפני שאי אפשר לסגור את הדארקנט.

הדארקנט היא, כאמור, חלק מהאינטרנט. השתיים אינן נפרדות זו מזו. יש שיטענו גם, במידה לא מבוטלת של צדק, שכלל אין דארקנט, שזהו מושג אבסטרקטי שמתאר כל רשת שמצטלבת עם האינטרנט אך מצריכה תוכנה מיוחדת בכדי לגשת אליה. משמע, אין דארקנט אחת; ישנן דארקנט רבות. רשת TOR היא לפי הניסוח הזה, יקום דארקנט כשלעצמו; יקום דארקנט הכי מוכר אמנם, אך רק אחד מיני רבים, המקביל ליקומי דארקנט כמו Freenet, ZeroNet ועוד.

תיאורטית, ניתן לסגור רשתות דארקנט מסוימות, אבל רק תוך השקעת משאבים עצומים. הרי אין מקום שניתן לפנות אליו ו"לסגור" אותו, שכן אין שרת אחד ויחיד המפעיל את הרשתות הללו. בהיותן רשתות הן אינן אלא קבוצות של מחשבים בבעלותם של בני אדם היושבים בנקודות שונות ברחבי תבל. במקרה שאחד מהם נתפס, הרשת כולה אינה נפגעת, מה גם שאדם אחר במקום אחר יכול פשוט לבנות רשת חדשה. ואולם, סגירה נקודתית של אתרי דארקנט מסוימים נעשתה בעבר, לדוגמא במקרים של hurt2core ודרך המשי.

האינטרנט בצעירותה כרסמה מאוד בסמכותו של הריבון המסורתי – מדינת הלאום, בעלת הגבולות הגיאוגרפיים המוגדרים, המפעילה אלימות דרך סוכנויות אכיפת חוק. אולם המדינה רק הולכת ומרחיבה את אחיזתה במרחב האינטרנטי באמצעות חקיקה ואכיפה. הדארקנט נותרה כחוד החנית בהתרסה הגדולה כלפי ריבונות המדינה על היחיד. הדארקנט היא דחיית עצם הרעיון של כפיפות למסגרת מדינית-חוקית כלשהי. ככזו, היא יכולה לשמש קריטריון לנכונותו של הפרט לקרוא על המדינה תיגר, כלומר להיות כפוף לריבון המסורתי: אם אתה משתמש בה, סימן שאתה שואף לטשטוש גבולות, לחירות הליברטריאנית ואולי אף לאנרכיה; אם לא, סימן שאתה חש בטוח ובנוח במצב הקיים.

אולם נדמה כי ימיה של הדארקנט ככזו ספורים. הריבון המסורתי, כפי שמעידה סגירתם של hurt2core, דרך המשי ואתרים אחרים, טרם ירד מבמת ההיסטוריה וטרם נמצא לו תחליף ראוי. אופן שימושו באלימות פשוט הפך בעייתי במיוחד מרגע שהוא נאלץ להפעילה במרחבים וירטואלים, שבהם האלימות עצמה הפכה למושג עמום יותר מאי פעם.
*

ואולי הדארקנט היא בעצם כמו מחנה ריכוז? התיאורטיקן האיטלקי, ג'יורג'יו אגמבן, הסתמך על שמיט בניסיונו לפתור את הבעיה של הריבונות ומצב היוצא מן הכלל. בעבר צומצמה בעיה זו, לדבריו, לשאלה מי, בתוך הסדר הפוליטי, אוחז בכוח להכריז על מצב החירום. ואילו אגמבן, בספרו הומו סאקר, מרחיב את החשיבה על יחסי פנים-חוץ ומתאר את מצב היוצא מן הכלל ככזה שבו הריבון מצוי בתוך החוק ובעת ובעונה אחת מחוץ לחוק. כלומר, כשהוא משעה את עצמו, החוק ממקם עצמו מחוץ לעצמו. הפרדוקסליות הטמונה במצב היוצא מן הכלל נובעת, אם כן, מכך שעצם השעיית החוק יוצרת מסגרת (יוצאת מן הכלל), שבה נטרפות כל הקטגוריות המקובלות: לא ניתן להבחין עוד בין חוץ לפנים או בין העבירה על החוק לבין יישום החוק, שכן במצב היוצא מן הכלל, הפרת החוק וציות לחוק הופכים חופפים זה לזה לחלוטין.

המקום שמייצג את הפרדוקסליות הגלומה במצב היוצא מן הכלל הזה יותר מכל, לפי אגמבן, הוא מחנה הריכוז, בו הוא רואה פרדיגמה לסדר הפוליטי המודרני. "המחנה הוא המרחב שנפתח כאשר מצב היוצא מן הכלל הופך לכלל," כותב אגמבן, שכן במחנה, המצב הזה, "שבמקור הוא השעייה זמנית של שלטון החוק על בסיס מצב סכנה עובדתי, מקבל לפתע סידור מרחבי קבוע, ובתור שכזה נותר מחוץ לסדר הנורמלי." אגמבן אף מצטט את חנה ארנדט שכתבה כי במחנה מתגלה במלואו העיקרון התומך בחוק הטוטליטרי, הוא העיקרון שעל פיו "הכול אפשרי." בהיותו מרחב שבו לא ניתן להבחין בין חוץ לפנים, מותר ואסור, יוצא מן הכלל וכלל, המחנה, לדברי אגמבן, הוא המקום שבו הכול אפשרי.

האם הדארקנט היא מקבילתו הוירטואלית של מחנה הריכוז, אם כך? האם פועלם של גראהם ואולבריכט אינו מעיד כי זהו המקום האמיתי שבו הכול אפשרי? אולי. בתור מרחב פוטנציאלי דמיוני, הדארקנט אינה נמצאת בשום מקום ואינה ממש מקום. זה מקנה למי ששוחה במצולותיה המון כוח, ולא רק בשל האנונימיות. היא גם אינה יכולה להיחשב, כשלעצמה, כמשהו שנמצא בתוך או מחוץ למשהו אחר, ומכאן שיחסה אל "העולם" נזיל מאין כמוהו. העובדה כי החוק מסוגל מדי פעם לשלוח זרועותיו ל"שם" ולסגור באופן כירורגי אתרי דארקנט – כפי שבימי המערב הפרוע, אגב, היה לכל עיירה שריף – אין פירושה כי ישנו גורם הנהנה מריבונות על הדארקנט או כי היא נתונה לשלטון חוק סמכותי של ממש.

מערב פרוע, שריף

"אל תעצבן את השריף", תצלום: מרכוס קלדרון

מצד אחר, אף שמדובר במרחב דמיוני בלבד, שאינו משתרע במסגרת גבולות ממשיים, לא ניתן לומר כי הכול אפשרי בדארקנט ובאמצעותה. למעשה, הדברים הכי קיצוניים שמסופרים על הדארקנט אינם אלא מיתוסים. כך, למשל Mariana's Web – רשת שכביכול מפיצה בתוכה את הסודות הכמוסים ביותר של ממשלות וארגוני ביון כמו ה-CIA – אינה קיימת באמת. קרבות לא חוקיים, עד המוות, בסגנון הסרט "ספורט הדמים", שכביכול מארגנים מיליארדרים מסתוריים, אף הם אינם אלא שמועה. ועל פי בדיקה שערכה איילין אורמסבי עצמה, כל אותן מודעות פרסומת המציעות שירותי התנקשות על ידי רוצחים שכירים מקצועיים, הינן מזויפות.
*

אז מהי הדארקנט? אף על פי שהדארקנט איננה מקום, ניתן לומר שהיא ממוקמת מתחת למשהו. המשהו הזה אינו דבר; הוא סף המודעות שלנו. הדארקנט היא יישות תת-קרקעית של ממש. היא זורמת תחתינו, כמו מערכת של צינורות ביוב, שבימים כתיקונם איננו מקדישים להם בדל מחשבה. הדארקנט היא ביב השופכין של המין האנושי, וככזו, היא נחוצה לנו.

האנתרופולוגית מרי דאגלס כתבה על טקסים של טיהור בחברות פרימטיביות כתוצר של הצורך האנושי האוניברסאלי לייצר אחדות בחוויה האנושית. בספרה Purity and Danger היא כתבה ש"רק באמצעות הדגשת הבדלים כלשהם, כגון אלו שבין פנים לחוץ, למעלה ומתחת, גבר ואשה, יחד ונגד, נוצרת מראית עין של סדר." לפי ראייה זו, המזוהם, המגעיל, הדוחה – הנבחרים לא פעם באורח שרירותי – ובעיקר עצם פעולת הדרתם מתוך הסדר החברתי, הכרחיים בתור סמל לכינון ושמירת הסדר הזה. משמע, רק באמצעות מעשה ההבדלה וההוצאה או הצבת הגבול בין דבר אחד למשנהו, מסוגלת התרבות לשמור על עצמה מפני קריסה לכדי כאוס ללא גבולות. במילים אחרות, רק בזכות קיומו של המערב הפרוע יכול להתקיים מזרח קפיטליסטי בורגני מאורגן; רק בזכות קיומו של מחנה הריכוז היוצא מן הכלל, יכול להתקיים העולם שמחוץ ומעבר למחנה, בתור הכלל; ורק בזכות קיומו של הביוב המלא ברפש וזוהמה יכול להתקיים הרחוב שמעליו, נקי יחסית ומצוחצח.

אולם השימוש במטאפורת הביוב עלול להוליך את הדמיון שולל. למרות שלממשלות יש מניע מובהק לגרום לאנשים להאמין כך, הרי שלא כל הפעילויות המתבצעות באמצעות הדארקנט פסולות ולא חוקיות. זהו אמנם מרחב חתרני מיסודו, במובן זה שהוא חותר תחת איזשהו סדר קיים. אבל לא כל המשתמשים ברשתות דארקנט הנם פושעים או אפילו אנרכיסטים. חשוב להדגיש את תפקידן המשחרר באמת של רשתות דארקנט, כמרחב המאפשר לבני אדם החיים תחת צלם של משטרים רודניים ודכאניים, למשל, לדבר בחופשיות ולהחליף מידע בלי להיעצר. זהו מרחב שבו אנשים יכולים לחשוף שחיתויות תוך צמצום הסיכון לביטחונם האישי. וזהו מרחב המחייה הלגיטימי שבו יכולות קהילות הדוגלות באידיאולוגיה אנטי-ממסדית לממש עצמן.

אולם מטאפורת הביוב בהחלט מובילה אל ההיבט המכריע שבדארקנט, הנוגע לשאלת הידיעה: מה אנו, כיחידים וכחברה, מסוגלים ורוצים לדעת עליה ועל מה שמתרחש בה או באמצעותה? בהקשר זה, ההקבלה בין המבנה הטופוגרפי של הרשת לבין המודל הטופוגרפי של הנפש שניסח פרויד, ממש מתבקשת, שכן שניהם מתייחסים לרמות שונות של נגישות המידע – זה המסתתר באינטרנט לעומת זה הטמון בתוך הנפש. כך, רשת פני השטח מגלמת את המודע (כל מה שנגיש לנו ברגע זה); רשת המעמקים מגלמת את הסמוך-למודע (כל מה שאינו נגיש לנו ברגע זה אך ניתן לגשת אליו תוך מאמץ קל); ואילו הדארקנט מגלמת את הלא-מודע (כל מה שאינו נגיש לנו אלא על ידי אנליזה ממושכת, וגם אז, לא בהכרח באופן בלתי-אמצעי). כפי שמזכיר הפסיכואנליטיקן, דויד נזיו, יש לחשוב על הלא-מודע כשרוי "מחוץ לזמן, למרחב וליחיד".

יש להשתמש בהקבלה הזו בזהירות, כמובן, ולו מפני שבשונה מאופן תפקודו של הלא-מודע הפרוידיאני, כל דבר שנעשה באמצעות הדארקנט נעשה באופן מודע לגמרי ומתוך כוונה. אולם ייתכן שמה שהלא-מודע הוא עבורנו כיחידים, הדארקנט היא עבורנו כחברה: האכסנייה למה שאיננו רוצים לדעת עליו. התכלית שבעבורה נוצרה מלכתחילה היא הרי קידום הפרטיות בעולם שבו פרטיות היחיד היא מושג שערכו הולך ונשחק במהירות מבהילה. הדארקנט היא שאלה של פרטיות אם כן; לא רק פרטיות לעצמנו אלא גם, כמו הלא-מודע המפעיל מערכת צנזורה עניפה, פרטיות מעצמנו. זו שאלה לא רק של כמה אנחנו, כיחידים, מוכנים לאפשר לאחר לדעת, או להיות מסוגל לדעת עלינו. זו שאלה של מה אנחנו, בתור חברה, מוכנים לדעת על עצמנו כחברה.

במובן הזה, אפשר לומר שמשחר ההיסטוריה הייתה לאנושות דארקנט כלשהי – איזו פינה מבודדת שניתן להסתודד בה, מערה המרוחקת מכל מבט בוחן, איזו שממה שהחוק המוסדר (עדיין) אינו חל עליה ובמידה מסוימת (עדיין) אינו מעוניין לחול עליה - וכי לא ניתן לדמיין את חיינו בלעדיה או שכמותה. ולכן אפשר גם לשער שלאחר שהחוק ישיג את הדארקנט וישתלט עליו כפי שהוא מסדיר ומשתלט, פיסה אחר פיסה, על האינטרנט (אבל גם ישתנה בגללה כפי שהוא משתנה בזכות האינטרנט), ימציאו בני-אדם אמצעי או מרחב אחר לממש דרכו את חירותם, את פרטיותם וכן, גם את סטיותיהם האפלות; אמצעי שבני-אדם אחרים, הרוב, לא יכירו ולא ירצו לדעת ממנו. הרי מאז ומתמיד היו דברים שהאדם לא רצה לדעת על עצמו, וכל עוד האדם קיים כפי שהוא גם תמיד יהיו דברים שהוא לא ירצה לדעת. נדמה כי אי הידיעה היא צורך אנושי בסיסי לא פחות מאשר הידיעה. השניים רודפים זה אחר זה במעגלים, כמו כלב הרודף אחר זנבו.

בהתייחסו להבדל בין האדם לבעלי-חיים אחרים כתב הפילוסוף הגרמני, מרטין היידיגר: "מיהו האדם? הוא זה שחייב להיות עֵד לְמָה שהוא." כלומר האדם הוא בעל החיים היחיד שמוכרח לדעת את עצמו. המצאתן של ישויות דמיוניות, המתירות חירות, אנונימיות ומימוש שלוח רסן של דחפים אלימים, אבל גם מצריכות מאמץ בכדי להגיע אליהן ולהשתמש בהן או בכלל לדעת על קיומן, מעלה את האפשרות שהאדם הוא גם זה שמתאמץ שלא להיות עֵד לְמָה שהוא. הוא בעל החיים היחיד שחותר להימצא צעד אחד מאחורי עצמו, מאחורי הצל שהוא מטיל לפנים. הוא זה שמעדיף לפצל עצמו לגורמים שונים ולהותירם נפרדים אלה מאלה. הוא זה שלא רוצה לדעת שבכל מת'יו גראהם טמון גם איזה לקס, ובכל רוס אולבריכט מסתתר איזה שודד איום בשם רוברטס.

ובינתיים, קיומה העיקש של הדארקנט מלמד אותנו שעמוק בפנים, אדם הוא מי שמפחד להביט במראה, מי שמפחד מעצמו.

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
§ מאמר | # אינטרנט
- דימוי שערינשוף באפלה. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על מעבר להרי הגוגל

02
כפתן

אודה ואתוודה שמעולם לא שמעתי על הדארקנט קודם לכן - ככל הנראה נאחזת חזק במקומי במודע השמשי - ומדובר בתופעה מחלחלת ומשמחת כאחד. כל אחד מההוגים שבחר הכותב מאיר/ה חלק מסוים בגוף הענק והמשונה הזה.... מאמר מרתק במיוחד!

05
ע

ממר מרתק.
ההקשרים להיבטים הסוציולוגיים, פסיכולוגיים ופילוסופיים מאד מעניינים.
בנוגע למטפורת הביוב: מעניין שאנשי מרד ורשה השתמשו במערכת הביוב כדי לעבור ממקום למקום, מוסתרים מהשלטון הנאצי. גם בסרטים כמו "חומות של תקוה", מערכת הביוב משמשת לבריחה, הרחק מעיני אנשי החוק.

    07
    ההולך בשדות

    כן, הצבא. אתה מופתע. מוזר. ישראל היא מדינה עם מנטליות מאוד מיליטריסטית, כוחנית, חצופה וחסרת סבלנות, צורות שונות של אלימות שולטות ומקוננות בה, הרבה בגלל קידוש מוסד הצבא כערך עליון.

10
רון

תודה לכם, נשות ואנשי אלכסון! עוד מאמר מאלף, עוד תרגום מצוין- האתר הזה הוא פנינה אינטלקטואלית בעברית. אין לכם מקבילה או תחליף!

    11
    יורם

    תודה רבה, רון, בשם כולנו. אבל נדגיש שבמקרה הזה, "מעבר להרי הגוגל" הוא טקסט מקור (נהדר, נהדר) של ניר יהודאי. כמה נעים ומשמח לקבל תגובה כזאת!

12
יובל

תודה רבה על המאמר המדהים והמלמד הזה. כתיבה מאלפת. האם ניתן למצוא תרגום בעברית שלו? יש לי המון חברים אמריקאים שארצה לשתף איתם.

הרשת החבויה זוכה לקונוטציה שלילית המוטבעת עמוק בתודעה הציבור הודות לדימויים שניתנו לרשת כעולם תחתון דיגיטלי של צללים ומסתורין שהפכה אותה לאיום בדמיון העממי בצורה כוללנית וסוחפת לא בכדי זכתה הרשת לכינוי "המערב הפרוע החדש"((The New “wild west” .
"קן הצרעות של הסייבר" כולל בין היתר, חדירות לרשת והפצת וירוסים, וריאציות מבוססות מחשב של פשעים קיימים, כגון גניבת זהות, ‏יָקוֹשׁ (stalking), בריונות וטרור.
מאז התקפות הטרור על מרכז הסחר העולמי בספטמבר 2001, צמצמו כבר כמה זכויות הפרט לפרטיות תמורת ביטחון רב יותר. לחברי המדינה האסלאמית יש כישורי סייבר שבאמצעות כישוריהם הם מפיצים תעמולה מגייסים תומכים ומבצעים חבלות באמצעות הרשת החבויה.
עם זאת רשתות המעקב הממשלתי הנעזרות ביישומים המבוססים על הבינה המלאכותית ,(AI)מתקשות בפקוח, ובהבטחה כי הפיקוח לא יפגע במחיר של זכויות הפרט .
יש הטוענים כי לא כְּצַעֲקָתָה הם פשעי הסייבר שכן קשה מאד להפריד מהמידע המדווח על "הרשת החבויה" בין עובדות לאגדות אורבניות והיכן עובר "קו פרשת המים" בין טרור ופשיעה לחירות ופרטיות.
בשיח על הרשת החבויה עולה האידיאולגיה של הליברנטים שאמצו את הטכנולוגיה החבויה וכן מנוסחים מחדש השאלות של חופש, זכויות הפרט ופרטיות. לכך מתלווים טכסי הענקת העיטורים של כבוד לפעילי החופש הנעזרים ברשת וכתבי הוקרה למשתמשים בצורה לגיטימית לתוכנת ה TOR כממשת את רעיון ההבטחה של החופש הרוחני בספריות הציבוריות. בעוד הרבולוציה של רשת הבלוקצ'יין (Blockchain) של המטבע הדיגיטלי ביטקוין (Bitcoin), המלווה את "הרשת החבויה" עשויה לשנות את האופן שבו העולם עושה עסקים.

15
מעין

עם כל החשש של להכנס ולקרוא על מונח כה מאיים כמו הדארקנט ופחד מלצלול למאורת ארנב טכנולוגית ו/או אבסטרקטית שלא אבין ממנה דבר- חווית הקריאה היתה ממש הפוכה, ולגמרי מרתקת!
יוצאת ממנה עם תחושה של למידה אמיתית ועמוקה. תודה!

16
צהלה כהן ברלב

מאמר מרתק ומלא עניין. אתייחס רק לשורה החותמת אותו ש״אדם הוא מי שמפחד להביט במראה, מי שמפחד מעצמו״:
אדם המפחד להביט במראה מסתיר לעצמו ומעצמו את עצמו, ומתוקף זאת הרי שה״רע״ אותו הוא מסתיר אינו ראוי. גם הוא המביט במראה יודע זאת, ואף לא מתכחש לזאת רק מעדיף לא לראות. לא להביט.
מאחר וההבדל ביננו ובין בעלי החיים טמון ביכולת התבונית להבחין בין טוב ורע, הרי שאדם המסתיר את הרע, בו בחר לעשות שימוש, הוא למעשה אדם המסתיר את החיה שבו. רע המשפיע רק על הפרט העושה בו שימוש, עתיד לפגוע בכלל ממרחבים שונים ולו בשל העובדה שרע הוא רע במהותו.
כל דבר שהפרט מסתיר, הוא רע אחרת לא היה צורך להסתירו. ההשפעה ההרסנית של הרע עתידה לחרב סדרי עולם באופן כזה או אחר.
מאידך, יש הסבורים שאין טוב בלי רע. השאלה המתבקשת, אם כן היא האם הטוב כפועל יוצא מן הרע הוא כורח המציאות. והאם הטוב הנתון מתוך הרע אינו למעשה הגדרה של גבולות במובן של ממה להתרחק ו/או מה לא לעשות.

17
סופי

תודה על המאמר המקורי והמרתק! עם זאת, שתי טעויות הגהה קטנות:
"תזת הסְפר, שביקשה לאמוד על..." - צ"ל לעמוד
"ריבוני הוא מי שמכריע על מצב חירום" - צ"ל מכריז.