מעולם לא היינו פוסט-מודרניסטים

בקט כתב ספרים "לא מהנים", אומר מרטין איימיס. פאולו קואלו מאמין ש"יוליסס" של ג'ויס גרם "נזק גדול", ורודי דויל מסופק אם יש קוראים ש"באמת מתרגשים ממנו". "שיק מרופט" הוא פסק הדין של ה"פייננשל טיימס" לגבי הארכיטקטורה המודרנית. זה עניין נפוץ כיום, קיטורים על המודרניזם הקשה והיומרני: גם וולף, קפקא, שטיין ופיקאסו חוטפים. המלך עירום. ייתכן שהבריחה מהמודרניזם – אנחנו מכירים את השמות, אבל מהיצירות אנחנו משתדלים להימנע – היא אחד ממאפייני התקופה, אחד התסמינים של תערובת התשישות, הציניות והשאננות המייחדת את דורנו. ומובן שלעתים האמנות המודרנית באמת דורשת סבלנות וסיבולת. היא בלתי מתפשרת; אלה יצירות שמסרבות לסחור בנחמה או להתמסר לקליקים וסריקות.

כעת, גם אם לא קוראים את היצירות המודרניות, הן רודפות את ההווה, תמונות רפאים של תרבות בעלת חזון

לפני מאה שנה, פחות או יותר, המודרניסטים המורדים האלה לא ניסו לעשות בעיות לשם הבעייתיות. יצירותיהם העוינות השתייכו לזמנים קשים ומורכבים. הם חיו ללא אלֵי הקדמה או התבונה – וגם ללא אלוהים – ניסו דבר אחד, ניסו משהו אחר, שאפו גבוה, נכשלו, ואז נכשלו טוב יותר (ביטוי של בקט). לא כולם: חלקם היו עירומים כמלכים. אך לאורך כארבעה עשורים, מ-1890 עד 1930, רבים הסתכנו בעוני וחיזרו אחר ההשפלה. גם המבריקים ביותר לא ידעו שיצירותיהם יעמדו במבחן הזמן, או ייקראו על-ידי יותר מאשר כמה מאות מעריצים מסורים – קל וחומר יככבו ברשימות קריאה אקדמיות. וכעת, גם אם לא קוראים את היצירות האלה עוד, הן רודפות את ההווה, תמונות רפאים של תרבות בעלת חזון.

בספרות, במוזיקה, באמנות ובאדריכלות, הביטוי “Make it new” ("ליצור כחדש", עזרא פאונד) הייתה הסיסמה הבלתי מתפשרת שכינסה סביבה יוצרים בעלי דמיון נועז. המורדים שיתפו פעולה והתחרו, קראו למילים נטולות קלישאות, לאהבה נטולת מבוכה, לאמת נטולת רמייה-עצמית. הם חשבו שאמנות יכולה להיות מה שהדת חדלה מלהיות, ומה שהפוליטיקה לא הצליחה להיות – ספֶרה חדורת אמונה, מקום של ערכים משותפים. מבחינת הנועזים ביותר, היה זה הימור מול ההיסטוריה, ואנו משלמים מחיר על ששכחנו זאת. מעולם לא היינו פוסט-מודרניסטים, לא במובן של החיים אחרי שנות השבר, או מעבר להן, מעבר לנתק המודרניסטי מהקונבנציות המובנות מאליהן. השנים ההן מגדירות את תנאי המאבק הנוכחי שלנו ב"חדש". הן מעצבות את הריקוד המגושם שלנו בין אמנות לאופנה, בין אמנות לכסף – ואת הדיונים הטעונים שלנו לגבי אמנות, פוליטיקה ודת. אם תקבלו, כמוני, את ההנחה שעדיין לא עמדנו באתגרים שהמודרניסטים הציבו בפנינו, הרי שהשאלה היא כיצד להשלים את המשימה שלא הושלמה: כיצד נוכל להיענות לקריאתם של אבותינו המודרניסטים?

השנים ההן מגדירות את תנאי המאבק הנוכחי שלנו ב"חדש". הן מעצבות את הריקוד המגושם שלנו בין אמנות לאופנה, בין אמנות לכסף – ואת הדיונים הטעונים שלנו לגבי אמנות, פוליטיקה ודת

בספרו “Constellation of Genius”, המבקר הבריטי קווין ג'קסון מנסח את השאלה הזו בדרכו וחוזר לזירת המהפכה. הוא שואל כיצד זה התרחש מהר כל כך, ניצחון החדשנות דוברת האנגלית ב-1922, כש"יוליסס" של ג׳יימס ג'ויס ו"ארץ הישימון" של טי אס אליוט ראו אור. תקציר הסיכומים המוזר והאובססיבי שלו, המתקדם חודש אחר חודש, יום אחר יום, ממחיש היטב את האי-סדר והתסיסה של אותם ימים. 1922, הידועה בחוגים המודרניסטיים כ"שנת הפלאות" (“annus mirabilis”), הביאה עמה לא רק את יצירותיהם של ג'ויס ואליוט, אלא (וזו הנקודה העיקרית של ג'קסון) דברים רבים כל כך שהספקנו לשכוח, ואולי מעולם לא הכרנו. אם אינכם יודעים מתי ראו אור “Nanook of the North” או "ארנב הקטיפה" (אני לא ידעתי), אתם יודעים כעת שהם שייכים לבציר 22'. מאו דזה-דונג הביא לעולם ילד ראשון באותה שנה. היצ'קוק ביים את סרטו הראשון. אי. אי. קאמינגס פרסם את "החדר הענק". המחזה "הקוף השעיר" של יוג'ין אוניל עלה לבמה במרץ, ו"רובין הוד" בכיכובו של דאגלס פיירבנקס יצא לאקרנים באוקטובר.

https://www.youtube.com/watch?v=m4kOIzMqso0

בה בעת, ג'קסון מאמין במיתוס שנת הפלאות. הוא לא מצליח להתנער מהמחשבה שהכול השתנה במהלך אותם 12 חודשים. ההקדמה לספר מצהירה על התמה שלו: ב-1922, העולם הספרותי דובר האנגלית "נכנס סוף סוף למאה החדשה", וסגר את הפער בינו לבין יצירות חלוציות מאירופה כגון "אובו המלך", הדרמה האבסורדית של אלפרד ז'ארי, ו"העלמות מאביניון" של פיקאסו. באופן טבעי, כולם מתרגשים קלות כשהם מגלים שג'ויס ואליוט פרסמו את יצירותיהם הסוערות והשאפתניות באותה שנה קלנדרית. אבל למה לעשות עניין מההתכנסות התאריכית הזו – בייחוד כשקל להראות שהמודרניסטים האנגלו-אמריקאים השיקו את קמפיין החדשנות שלהם עוד לפני אותה שנה?

״העלמות מאביניון" מאת פיקאסו, 1907.

שמונה שנים קודם לכן, ב-1914, ייטס השליך מעליו "מיתולוגיות ישנות" והחל "לצעוד עירום" ב-“Responsibilities”. זו הייתה גם השנה שבה ראתה אור “Tender Buttons”, יצירת שירת-פרוזה של גרטרוד שטיין, קטלוג מדהים של חפצים יומיומיים במשפטים שבורים. השיר “Prufrock” של אליוט (1915) הדגים כמה תחכום רגשי אפשר לייצר בחרוז החופשי החדש, ו"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס (1916) הצליח לשנות תוך עמוד וחצי בלבד את הצליל שהפרוזה מסוגלת להפיק. ההתמקדות ב-1922 משמשת כקצרנות יעילה, מין דרך להעצים את אפקט הזעזוע שהורגש שוב ושוב לאורך כמה עשרות שנים (ראו, לדוגמה, את 1925, שהביא עמה את "מרת דאלווי" של וולף, "גטסבי הגדול" של פיצג'רלד, “The Making of Americans” של שטיין, "המשפט" של קפקא, ו"הבהלה לזהב" של צ'פלין). הצגתה של 1922 כשנה זוהרת במיוחד אינה אלא היפרבולה.

וזה בדיוק מה שמוכיח “Constellation of Genius”, למרות הטיעונים המופיעים בו. בסופו של דבר, הספר לא מאשש את טיעון שנת הפלאות, אלא ממחיש את התוהו ובוהו המאפיין את הבו-זמניות. ברשומות קצרות, שלעתים אינן ארוכות ממשפט אחד, הפרטים פורצים משום מקום ונפלטים לשום מקום. בשבועות האחרונים של מאי חטף לנין שבץ, ג'ויס פגש את פרוסט, ביקס ביידרבק הושעה מהפנימייה שבה למד, אוניל זכה בפוליצר, אנדרטת לינקולן נחנכה. ועוד ועוד. לוח השנה של ג'קסון מעניק לכל חודש פחות או יותר אותו משקל ובכך, למעשה, גורם לכל האירועים להיראות כאילו היו בעלי מידת חשיבות דומה. אפילו בקיץ השקט, שלא הרבה קורה בו, יש למלא את הימים: אורוול הצעיר ניגש למבחן בסוף יוני, קוקטו כותב לאמו ביולי. אירועים מרוחקים לא יוצרים רצף; שום דבר לא מתפתח. השנה הופכת לאסופה של ימים ותו לא.

בסופו של דבר, “Constellation of Genius” מציג רצף אירועים מיופה שלא מעניק לנו את מה שאנחנו צריכים – תחושה של קשר, של המודרניזם כמרחב של יצירות הנמצאות זו בדיאלוג עם זו, ושל ה"חדש" כדבר שלא נופל מהשמיים אלא צומח מתוך מאבק וחילופי דברים הנמשכים שנים רבות. הספר מודה, בין השורות, בדיוק בדבר שהוא מכחיש כביכול: יותר מדי דברים חסרים בשנת הפלאות הזו. חלק בשם "השלכות" סוטה מ-1922 ומציג תקצירים הממלאים את החסר בלפני ובאחרי, כפי שהערות שוליים ארוכות עושות לאורך הספר. ג'קסון מביא טיעונים משני דורות של מחקר רב-ערך, ובייחוד מהביוגרפים הגדולים של התקופה, שהראו כולם כי ה"חדש" לעולם אינו נולד תוך שנה אלא חי, כמו כולנו, בתוך הזמן.

בני הזוג שיף, במיטבם, יכולים לשמש כמודל לחידוש השאיפה המודרניסטית היוקדת לשים את האמנות - ואת הדרישות שהיא מציבה בפני הדמיון - במרכז הניסיון לבנות עתיד הומני יותר

ובינתיים, ספר צנוע אך חריף להפליא עוזר לנו להבין מה עומד על הפרק ומה עוד אפשר לעשות. הביוגרפיה הכפולה של סידני וויולט שיף מאת סטיבן קליידמן עוקבת אחר שתי דמויות מינוריות בתקופת הסערה המודרניסטית, דמויות שעד כה לא זכו לתשומת לב רבה ולא נחקרו כראוי. בני הזוג שיף היו עשירים, מתורבתים, נדיבים וקשובים. הם התחתנו בגיל מאוחר, אך לא מאוחר מכדי לחתן בין חייהם למשימתה של המודרניזם העולה. הם שימשו לו כפטרונים ויחצנים בלתי נלאים. קליידמן מספר כיצד הוא נתקל בהתייחסויות אגביות לזוג בשני ספרים; ברגע שהוא החל לשים לכך לב, הוא מצא את עקבותיהם של סידני וויולט שיף בכל מקום.

הם חלפו שוב ושוב בחייהם של המפורסמים-לעתיד. ת"ס אליוט ואשתו, ויויאן, היו חבריהם במשך כמה שנים; וכמוהם גם הצייר והסופר וינדהם לואיס, שבגד בהם בסאטירה האכזרית “The Apes of God”; קתרין מנספילד נעזרה בהם רבות ועשתה צרות. קליידמן טוען בצורה משכנעת שבסוף חייו של פרוסט, כמעט אף אחד לא היה קרוב אליו יותר מאשר סידני שיף. בני הזוג שיף הם אלה שערכו את ארוחת הערב האגדית ב"הוטל מג'סטיק” לכבוד סטרווינסקי ודיאגילב – ב-1922 – שבה התרחש המפגש היחיד, והבנלי למדי, של ג'ויס ופרוסט (כל אחד התלונן בפני האחר על מצבו הבריאותי). כל פרק בסיפורם של סידני וויולט שיף בונה מערכות יחסים. הם יצרו קשרים מאין; הם תיווכו חברויות, ולעתים הביאו לסכסוכים. אל מול לוח השנה עמוס צירופי המקרים של ג'קסון, המחקר הבלשי של קליידמן מוכיח את כוחו של הרצף.

זה סיפור קטן, מלא פערים, אך הוא שופך אור על ירושת המודרניזם שלנו. בני הזוג שיף, במיטבם, יכולים לשמש כמודל לחידוש השאיפה המודרניסטית היוקדת לשים את האמנות - ואת הדרישות שהיא מציבה בפני הדמיון - במרכז הניסיון לבנות עתיד הומני יותר. הם חיו חיים בלתי מושלמים, קיוו לשווא שהרומנים שסידני כתב יעמדו לצד היצירות הגדולות של התקופה. אך הם נסחפו גם בדמיונם של אחרים, ביצירות הדורשות התמדה אדירה, ביקורתיות עצמית יצירתית ופתיחות נטולת ספקנות. הם ידעו שפעילותם אינה תחביב, אלא מקצוע: ההתבוננות בגופים המפורקים של פיקאסו, ההאזנה למקצבים הפגאניים של סטרווינסקי, הצעידה בעקבות פרוסט דרך תיאורים אינסופיים של אובדן אנושי. צורות חדשות ומבריקות הן בעלות ערך בזכות עצמן. אבל הן טובות אף יותר כשהן מעניקות השראה לאתיקה חדשה ומלמדות אותנו כיצד להכיר בסתירות הקיימות בינינו בעידן המודרני ובכל זאת להתחתן למען האהבה (וולף), או כיצד להמשיך כשאי אפשר להמשיך עוד (בקט). גם המחלוקות הסוערות ביותר – זאת לא אמנות! – גודשות אותן במחשבה וברגש.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.