מעורב דמוקרטי

דמוקרטיה היא צורת ממשל ותיקה שבני אדם עיצבו ברחבי ההיסטוריה והעולם, ויש לנו מה ללמוד מהם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

רבים סבורים כי הדמוקרטיה מאוימת כיום באופן שלפני עשורים ספורים בלבד נדמה היה שאינו יכול לעלות על הדעת. לאחר נפילתה של חומת ברלין בשנת 1989, נדמה היה שהעתיד צפוי להיות דמוקרטי, אבל בימינו, מצבה של הדמוקרטיה נראה שונה לגמרי: אנחנו שומעים על ״התדרדרות״ ו״דעיכה״ ותיאורים אחרים המעידים על חלחול הדרגתי של סמכותניות. חלק מן הדמוקרטיות המבוססות מאוד, כמו ארצות הברית, חוות הפרות של נורמות שלטוניות שנחשבו בעבר למוגנות, ואלה הגיעו לשיא במתקפה על הקפיטול. אם דמוקרטיה היא לפיד הזוהר במשך זמן מה ולאחר מכן כבה – חשבו על אתונה הקלאסית ועל ערי המדינה של הרנסאנס – נדמה שצפויה לנו תקופה של אפלה חדשה. מה ניתן לעשות כדי להפוך את התהליך הזה ולתמוך בדמוקרטיה?

המתקפה על הקפיטול, טראמפ, פשיזם

הכנות לשלב הבא בדמוקרטיה האמריקנית, מחוץ לקפיטול בשעת המתקפה של תומכי טראמפ ב-6 בינואר 2021. תצלום: טיילר מרבלר, ויקיפדיה

המרכיב העיקרי בדמוקרטיה – העובדה שמי ששולטים רשאים לעשות זאת רק על פי הסכמת העם – לא הומצא במקום אחד או בזמן אחד

ראשית, אנו חייבים להיפטר מן הרעיון כי הדמוקרטיה היא מין לפיד המועבר מחברה מובילה אחת לשנייה. המרכיב העיקרי בדמוקרטיה – העובדה שמי ששולטים רשאים לעשות זאת רק על פי הסכמת העם – לא הומצא במקום אחד או בזמן אחד: הוא התפתח באורח עצמאי בחברות אנושיות רבות.

במהלך אלפי שנים וביבשות שונות, הדמוקרטיה הקדומה הייתה מוסד שבו שליטים שלטו ביחד עם אספות ומועצות של העם. מאנשי הרון (הקוראים לעצמם ״ונדטים״) והאירוקוים (הקוראים לעצמם האוּדֶנוֹסָאוּני) ביערות הצפון מזרחיים של צפון אמריקה, ועד לרפובליקות של הודו העתיקה ושליטי ערים במסופוטמיה העתיקה  – המועצות והאספות הללו היו נפוצות. יוון הקלאסית הייתה מקרה חשוב במיוחד של התנהלות דמוקרטית, והיוונים אכן העניקו לנו את השפה שבה אנחנו חושבים על הדמוקרטיה, ובכלל זה את המילה ״דמוקרטיה״ עצמה. אבל הם לא המציאו אותה. אם ברצוננו להבין טוב יותר את הכוח והחולשה של הדמוקרטיות המודרניות שלנו, אנו יכולים ללמוד לקחים חשובים מן החברות הדמוקרטיות של העולם הקדום.

בחלק מן המקרים, השליט נבחר על ידי מועצה או אספה, והוגבל למעמד של ראשון בין שווים. במקרים אחרים, שליטים ירשו את עמדתם, אבל הוגבלו ונאלצו לבקש את הסכמת העם לפני ביצוע פעולות, גדולות כקטנות

המרכיב העיקרי בדמוקרטיה הקדומה היה העובדה שלאנשים היה כוח, גם אם לא התקיימו בחירות בהשתתפות מפלגות רבות (הנחשבות היום תכופות למרכיב מהותי בדמוקרטיה). האנשים, או לפחות חלק מהותי מהם, השתמשו בכוח הזה בדרכים שונות ורבות. בחלק מן המקרים, השליט נבחר על ידי מועצה או אספה, והוגבל למעמד של ראשון בין שווים. במקרים אחרים, שליטים ירשו את עמדתם, אבל הוגבלו ונאלצו לבקש את הסכמת העם לפני ביצוע פעולות, גדולות כקטנות. החלופה לדמוקרטיה הקדומה הייתה אוטוקרטיה, מערכת שבה אדם אחד שולט באמצעות בירוקרטיה הכפופה לו, שאותה הוא מגייס ומתגמל. המילה ״אוטוקרטיה״ היא מטעה במקצת במקרה זה, משום שלא היו מי שבאמת שלטו בעצמם, אולם היא אכן מציינת דרך אחרת לארגון הכוח הפוליטי.

שלטון דמוקרטי קדום התקיים בבירור במספר חברות עתיקות במסופוטמיה וגם בהודו. הוא שגשג במספר מקומות באמריקה לפני הכיבוש האירופי, כמו בקרב בני ההרון ואירוקי, וב״רפובליקה של טלקסקלה״ שגבלה ב״ברית המשולשת״, המוכרת יותר בשם ״האימפריה האצטקית״. היא הייתה נפוצה גם באפריקה שלפני הקולוניאליזם. בכל החברות הללו, היו מספר מאפיינים מהותיים שנטו לחזק את הדמוקרטיה הקדומה: ממדים קטנים, הצורך של מנהיגים להישען על אנשים לקבלת מידע, והיכולת של חברים בחברה לעזוב למקומות אחרים כשלא סמכו יותר על המנהיגים. שלושה מאפיינים אלה לא נכחו תמיד באותה עוצמה, אבל יחדיו הם סייעו לייצב את הדמוקרטיה הקדומה.

Iroquois, קנדה, אירוקואה, אירוקי

הצ'יפים של שש האומות של ה-Iroquois מסבירים את פשר חגורות החרוזים שלהם, ברנטפורד, קנדה (1871). תצלום: Musée de la civilisation, collection du Séminaire de Québec, fonds Viger-Verreau

הדגם הסיני היה מבוסס על בחינות קבלה לשירות הציבורי. בחינת השירות הציבורי הסינית שירתה מטרה שלא הייתה שונה בהרבה מזו של הפרלמנט, אבל עשתה זאת בצורה שונה מהותית, משום שלא אנשים בני המקום הם שבחרו את הנציגים

כדי לראות כיצד תפקדה האוטוקרטיה – החלופה לדמוקרטיה הקדומה – הדוגמה הטובה ביותר היא זו של סין הקיסרית. לשושלות ההיסטוריות הקדומות ביותר של סין, שושלת שאנג ושושלת ג׳ואו (מהאלף השני והראשון לפני הספירה) היו מלכים ששלטו באמצעות צבא ופקידוּת, ואין ראיות לקיומן של אספות או מועצות של העם. אוטוקרטיה הייתה מאפיין כמעט קבוע של השלטון בסין, ונראה מכך כי אין מדובר בסטייה אלא פשוט בנתיב שונה של התפתחות פוליטית מזה שבו התפתחו חברות אירופה המערבית. הדגם הסיני הגיע לשיאו במהלך שלטון שושלות טאנג וסונג (במאות ה-7 וה-13 לספירה) וכלל הטמעתה של אליטה פוליטית במדינה באמצעות מערכת של גיוס מריטוקרטי, המבוסס על בחינות קבלה לשירות הציבורי. בחינת השירות הציבורי הסינית – אשר אירופאים, במדינותיהם החלושות, התפעלו ממנה לאחר מכן – שירתה מטרה שלא הייתה שונה בהרבה מזו של הפרלמנט, אבל עשתה זאת בצורה שונה מהותית, משום שלא אנשים בני המקום הם שבחרו את הנציגים.

חזרה פשוטה לדמוקרטיה הקדומה אינה, כמובן, אפשרית וגם לא רצויה. אבל הדמוקרטיה הקדומה מסייעת לנו להבין טוב יותר את חולשות החוויה הדמוקרטית המודרנית. מבט בוחן יותר בדמוקרטיה הקדומה עשוי לסייע לנו להבין מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהדמוקרטיה של ימינו תגשים את הרעיון שבבסיסה: ניתנת הכוח בידי העם.

ההבדל הראשון בין הדמוקרטיה הקדומה לדמוקרטיות שלנו כיום הוא שצורת השלטון המוקדמת הזו הייתה תופעה בקנה מידה קטן. במקרים מסוימים, השלטון התקיים רק ברמת הקהילה הקטנה, כפי שהיה אצל ההידָסטָה, קבוצה של ילידים אמריקנים שחיו על גדות המיזורי, בחלקו העליון. בשלטון מקומי כזה, האספות נטו להתכנס לעתים תכופות מאוד. במקרים אחרים, כמו בממלכה המסופוטמית מארי, התקיים גוף מדיני גדול יותר, אבל הדמוקרטיה המוקדמת נותרה תופעה מקומית שנשענה על אספות של ערים יחידות. אלה נהגו להתכנס כדי לדון בחלוקת נטל המיסים. נדיר היה למצוא דמוקרטיה קדומה שהייתה לה אספת נבחרים רחבת היקף, שבה כיהנו חברים ממקומות שונים כמו שקרה בקונפדרציה של אנשי ההרון. אפילו במקרה זה, אף שההרון נדדו על פני שטחים רחבי ידיים, האזור שבו התרכזו הישובים נותר קטן, משהו כמו 56 ק״מ ממזרח למערב ו-30 ק״מ מצפון לדרום. גם האוכלוסיות היו קטנות בהשוואה לדמוקרטיות המודרניות – הקונפדרציה של ההרון, למשל, כללה רק כ-20 אלף בני אדם.

עבור רובנו, ההשתתפות בדמוקרטיה מוגבלת להצבעה בבחירות אחת למספר שנים, ובין הבחירות אחרים הם שמקבלים את ההחלטות. הסיכון האפשרי בהסדר כזה הוא שאזרחים עשויים לאבד את האמון באנשים שמנהלים בפועל את הממשלה על בסיס יומיומי, ובהשפעות שהם עלולים להיות חשופים להן

קנה מידה קטן משפיע באורח מכריע על טבע ההתנהלות המדינית; באתונה הקלאסית, בקרב ההידסטה ובממלכת מארי, מי שהייתה להם זכות לקחת חלק בפוליטיקה נטו לעשות זאת באורח ישיר ואינטנסיבי מאוד, בעיקר באספות מקומיות. בדמוקרטיה המודרנית, ההשתתפות היא רחבה מאוד – לעתים רחבה יותר מאשר בדמוקרטיות הקדומות – אבל היא גם אינה עמוקה; עבור רובנו, היא מוגבלת להצבעה בבחירות אחת למספר שנים, ובין הבחירות אחרים הם שמקבלים את ההחלטות. הסיכון האפשרי בהסדר כזה, כפי שצופים חדי עין הבחינו מאז לידת הרפובליקות המודרניות, הוא שאזרחים עשויים לאבד את האמון באנשים שמנהלים בפועל את הממשלה על בסיס יומיומי, ובהשפעות שהם עלולים להיות חשופים להן. כדאי לציין כי בקרב הדמוקרטיות הוותיקות של היום, ישנו מתאם ברור בין מדינות שאוכלוסייתן גדולה לבין אמון נמוך מאוד בממשל.

אחת הדרכים לטיפול בבעיית קנה המידה היא להאציל יותר כוח למדינות בקונפדרציה, למחוזות ולשלטון המקומי. ישנם כיום אנשים, כמו הפרשן הפוליטי האמריקני יובל לוין, המזכירים את עקרון המשניוּת: העבירו את הכוח לרמה הנמוכה ביותר האפשרית מבחינה מעשית. בחלק מן הדמוקרטיות המערביות, כמו קנדה, גרמניה וארה״ב, המערכת הפדראלית מבטיחה כי עקרון זה יקוים, אבל יש לו גם מגבלות. בנושאים עקרוניים של סחר חוץ, דיפלומטיה או שאלות חוקתיות בוערות, למשל, לא מעשי להניח לכל מדינה, מחוז או רשות מקומית לקבוע מדיניות משלה.

טייזו, שושלת מינג, סין

שלטון ללא מצרים באמצעות צבא של פקידים: הקיסר טייזו, שושלת מינג (שלט בשנים 1368-1398). המוזיאון הלאומי בטייפה. תצלום: ויקיפדיה

אחת האפשרויות היא לבחון מה ניתן לעשות כדי לחבר את האזרחים בצורה טובה יותר למדינה המרוחקת. היסטורית, דרך אחת שבאמצעותה זה קרה היה על ידי השקעות בהפצת מידע

אם איננו מסוגלים לחזור לעקרון שלפיו הפוליטיקה היא מקומית בלבד, אז אחת האפשרויות היא לבחון מה ניתן לעשות כדי לחבר את האזרחים בצורה טובה יותר למדינה המרוחקת. היסטורית, דרך אחת שבאמצעותה זה קרה היה על ידי השקעות בהפצת מידע.

הרפובליקה המוקדמת בארה״ב מספקת דוגמה חשובה של השקעה ממשלתית שנועדה להתגבר על בעיית קנה המידה. ב״פדרליסט מס׳ 10״ (משנת 1787), ג׳יימס מדיסון כתב כי רפובליקה גדולה תהיה נתונה, באופן טבעי, לפחות טלטלות מרפובליקה קטנה, אבל מספר שנים אחרי אשרור החוקה, הוא החלה לזמר זמירות שונות לגמרי. במאמר שכותרתו Public Opinion מדיסון כתב על הקושי של אנשים ברפובליקה רחבת ידיים להתעדכן בכל הקשור לממשל. לכן הוא המליץ לסבסד הפצת עיתונים, ובסופו של דבר סייע לקבלת חוק הדואר משנת 1792.

העולם כיום שונה מאוד מכפי שהיה בשנת 1792. אזרחים, אם הם רוצים, יכולים לטבוע בים של מידע ומידע שגוי. מכאן נובע שעלינו לחשוב על השקעות חדשות, שעשויות לסייע לחיבור האזרחים לממשל, על ידי אספקת מקורות מידע המחוברים למציאות, ובמקרה של ארה״ב כאלה שיימנעו מללבות להבות של גזענות ארוכת ימים. במדינות מסוימות, ובעיקר בארה״ב ובבריטניה, העיתונות המקומית, אף שהיא ידועה כאמינה ופחות חד צדדית מעיתונים ארציים רבים, הולכת ונעלמת בשל קשיים כלכליים. סובסידיה לאמצעי תקשורת מקומיים היא עניין ראוי, ממש כמו הסובסידיה שאישר הקונגרס האמריקני בשנת 1792.

קנה מידה גדול עלול להוביל לאי אמון ולחוסר עניין בדמוקרטיה, ובעיה נוספת הקשורה בו היא הקיטוב

קנה מידה גדול עלול, כאמור, להוביל לאי אמון ולחוסר עניין בדמוקרטיה, ובעיה נוספת הקשורה בו היא הקיטוב. קיטוב עשוי לבוא לידי ביטוי בצורות רבות, כמו מתח המתפתח בין מעמדות שונים באותו אזור, או דעות שונות בין אנשים החיים במקומות שונים. בהרבה דמוקרטיות כיום, ניכר קיטוב הולך וגדל מן הצורה השנייה, כאשר המתגוררים במרכזים עירוניים גדולים וקוסמופוליטיים אוחזים בהשקפת עולם שונה לגמרי מן המתגוררים במקומות אחרים, בין אם הם גרים באזורים כפריים בארה״ב או במרכזים עירוניים מרוחקים בבריטניה, ואילו בין האזורים העירוניים והמערביים יותר בתורכיה ישנו ניגוד ברור לעומת האזורים המזרחיים יותר. במקרים רבים, חוקרי מדע המדינה הראו כי הקיטוב הוא אסימטרי, מאחר שרוב הנעים לעבר עמדות קיצוניות הם אנשי הימין הפוליטי. בעיית הקיטוב הגיאוגרפי הייתה מוכרת לאנשי הדמוקרטיות המוקדמות, והם מצאו דרכים יצירתיות כדי להתמודד עמה. אמנם, איננו יכולים פשוט להעתיק את הפתרונות שהם מצאו, אך אין ספק שנוכל ללמוד מהם.

חשבו, לדוגמה, על הרפורמות שביצע קלייסתנס באתונה בראשית שנות 508 לפני הספירה. בעשורים שקדמו לתאריך זה, האתונאים פיתחו צורת ממשל קולקטיבית שכללה את מועצה של ארבע מאות איש, שהוקמה על ידי סולון עוד קודם לכן, במאה השישית לפני הספירה. המועצה הורכבה ממאה אנשים מכל אחד מארבעת השבטים ההיסטוריים, בהתבסס על קרבת משפחה או קרבה מקצועית, תלוי באילו מהמקורות קוראים. השיטה אמנם סיפקה ייצוג שווה לכל שבט, אולם בכל הקשור לעוינות שבין הקבוצות – ואפשר אפילו לומר קיטוב – השיטה הזו אפילו העצימה את המתח. בניסיון לשנות את המצב, קלייסתנס, שעלה לשלטון בשנת 508 לפני הספירה, שיקם את החברה האתונאית על ידי ביטול ארבעת השבטים המסורתיים ויצירה של עשרה שבטים חדשים במקומם. אריסטו תיאר מאוחר יותר את אחד המרכיבים המכריעים ברפורמה של קלייסתנס: הוא צירף קבוצות של תושבים מקומיים, שנקראו דֶמֶס, לכל אחד מעשרת השבטים, באמצעות הגרלה. באופן כזה הוא ״ערבב את החברים״ של ארבעת השבטים הקודמים. אריסטו המשיך ואמר כי קלייסתנס וידא שהשבטים החדשים לא היו מרוכזים באזורים גיאוגרפיים מסוימים. להפך. בכל שבט כזה היו חברות דֶמֶה מהעיר, מהחוף ומפנים חצי האי אטיקה.

קלייסתנס, דמוקרטיה, אוהיו

קלייסתנס: תיקן את הדמוקרטיה האתונאית כדי להקטין את הקיטוב. פסל מודרני (2004) מאת אנה כריסטופורידיס, עבור בית הנבחרים של מדינת אוהיו. תצלום: http://www.ohiochannel.org/, ויקיפדיה

חשוב לציין, כי העיקרון עליו התבססה הרפורמה של קלייסתנס רחוק מלהיות יוצא דופן. יש לנו דוגמאות ברורות למעשים דומים מאוד בדמוקרטיות קדומות ביבשות שונות. כדי לראות זאת, אנו יכולים לחזור לעסוק בחברות ההרון והאירוקים, שכל אחת מהן הייתה מחולקת – ממש כמו האתונאים – לשבטים נפרדים, ותחומה בגבולות גיאוגרפיים ברורים. המערכת הזו נראית אולי מועדת לעימותים בין-שבטיים, אבל להרון ולאירוקים הייתה שיטה גאונית למלחמה בקיטוב ובלוקאליזם. הם חילקו את החברה שלהם לא רק לשבטים, המורכבים מכפרים, אלא גם לקהילות שחצו את החלוקה לשבטים. לכן, אם הייתם חברים בקהילת הזאבים בכפר יחיד השייך לשבט הקאיוּגה בקונפדרציה של האירוקים, למשל, אז היה לכם חיבור טבעי לחברי הקאיוגה של אותו שבט מכפרים אחרים, וגם לחברים של קהילת הזאבים בשבטי אירוקוי אחרים. הכוונה הברורה של מערכת כזו הייתה להדק את הקשרים בחברה על ידי טשטוש הקיטוב בין השבטים.

כדאי ללמוד כיצד מוסדות פוליטיים וחברתיים שונים עשויים לסייע ביצירת קשרים עבור אנשים החיים במקומות שונים, באים מרקע שונה ומאמינים בדברים שונים לגמרי

אנשים בחברות מקוטבות כיום יכולים ללמוד משהו ממערכת השבטים של האירוקים ומעשרת השבטים של אתונה. ככל שאנו הופכים לשבטיים יותר בטבענו במדינות כמו ארה״ב, אולי נוכל ללמוד יותר מחברות שהיו בהן שבטים של ממש. הלקח לא יהיה להקים שבטים או קהילות חדשות משלכם: להפך, כדאי ללמוד כיצד מוסדות פוליטיים וחברתיים שונים עשויים לסייע ביצירת קשרים עבור אנשים החיים במקומות שונים, באים מרקע שונה ומאמינים בדברים שונים לגמרי. הרעיון כאן הוא לחזק ולאחד חברה על ידי יצירת קשרים חדשים החוצים את גבולות הקיטוב.

היעדר הבירוקרטיה של המדינה הייתה הסיבה העיקרית לכך שהדמוקרטיה הקדומה הייתה צורת שלטון יציבה כל כך עבור כל כך הרבה חברות. מאחר שלא היה להם כמעט כוח אוטונומי – מלבד היכולת לשכנע – מי שרצו לשלוט כאוטוקרטים מצאו את עצמם בלי אמצעים מתאימים לכך. החיסרון היה שבדמוקרטיות קדומות רבות, מי שלא היו מרוצים מההחלטה המרכזית פשוט סירבו לקחת חלק או אפילו עקרו למקום אחר. הדבר דומה לקהילות מקוונות רבות כיום, אשר לאלה העומדים במרכזן, והמכונים לעתים ״רודנים נאורים לכל חייהם״, אין דרך לשלוט כאוטוקרטים, מאחר שהם תלויים בתרומה ובשירותים שמספקים להם יחידים, היכולים פשוט לסרב להשתתף או לעקור למקום אחר.

הוגו צ'אווס, ונצואלה

הוגו צ'אווס, נשיא ונצואלה (2012) - שלט באמצעות שינוי המשטר, כוח הזרוע ומונופול על הטלוויזיה. נראה כי בשלב האחרון, גופתו החנוטה היא ששלטה בוונצואלה. תצלום: Walter Vargas, Tktru, ויקיפדיה

בחוקה האמריקנית הפשרה הייתה בנייה של מערכת מורכבת של איזונים ובלמים, שנועדה לתת כוח לשלטון אבל גם לרסן אותו. הממשל של נשיא ארה״ב לשעבר דונלד טראמפ הדגים עד כמה עלול כוח שלטוני לצאת משליטה על אף כל המגבלות שהושמו עליו

הדמוקרטיה המודרנית חסרה את אותן הגנות מפני הכוח הריכוזי שממנה נהנו הדמוקרטיות הקדומות. בה בעת, קיומה של מדינה מרכזית חזקה עשוי לאפשר לחברה להשיג יעדים כמו חינוך ושגשוג לכולם ועוד. השאלה היא אם כך איך לחיות במדינה, וגם לשמר את הדמוקרטיה. הדבר מצריך ערנות בכל הקשור לפולשנות של כוח המדינה המרכזית, במקום רק לקוות שהחוקה לבדה תספק את ההגנה המתאימה, כפי שקורה לעתים קרובות בארה״ב, שם חלפו שנים רבות מאוד מרגע כינון המדינה עד למועד שבו אומצה חוקה זו.

מי שעסקו בניסוח החוקה האמריקנית בשנת 1787 הכירו בסכנה שעלול להוות שלטון מרכזי. הפשרה שאליה הם הגיעו הייתה בנייה של מערכת מורכבת של איזונים ובלמים, שנועדה לתת כוח לשלטון אבל בו זמנית גם לרסן אותו. הממשל של נשיא ארה״ב לשעבר דונלד טראמפ הדגים עד כמה עלול כוח שלטוני לצאת משליטה על אף כל המגבלות שהושמו עליו. באחדות ממדינות מזרח אירופה, הדברים התנהלו בדפוס דומה ולעתים גם מרחיק לכת עוד יותר. בשנות ה-90, חשבו שהבלמים והאיזונים הללו השומרים על הדמוקרטיה כוללים חברות באיחוד האירופי והיצמדות למערכת הכללים המקיפה ועל-לאומית שלו, אולם בעשור האחרון מפלגת פידס בהונגריה ומקבילתה הפולנית, מפלגת חוק וצדק הוכיחו כי אפשר להפר רבים וטובים מכללי הדמוקרטיה – ובעצם לשכתב את החוקים הרשמיים – בלי שהחברות באיחוד האירופי תשמש לכך מעצור יעיל. הלקח מכל המקרים הללו הוא כנראה שבעוד תכנון משובח של חוקה הוא חשוב, שימורה של דמוקרטיה בריאה מול כוח השלטון תובע עמידה בלתי פוסקת על המשמר, ואולי אף יותר מכפי שנהגנו לעשות עד כה.

כאשר קיימת מסורת עמוקה הנשענת על שלטון מסייע, הזרוע המבצעת ונציגי העם יכולים לבנות מדינה ולנהל אותה ביחד

הדרך הקיצונית ביותר לרסן כוח שלטוני – אם נחזור שוב לדמוקרטיה הקדומה – תהיה להגביל אותו באורח דרמטי על ידי איסור על צבא סדיר ועל מנגנוני מס. אנו יכולים לחשוב כאן על הסנטור האמריקני טד קרוז, שבעת היותו מועמד לנשיאות בשנת 2015, הציע לבטל את מס ההכנסה. הוגי המאה ה-18, שללא ספק חשבו על האופן שבו העריצות הפרוסית עלתה לשלטון אחרי מלחמת שלושים השנה (1618-48), ראו בצבא סדיר מוסד שבמידה רבה המציא את הרודנות. אבל במקומות שבהם אנשים הביעו את חששותיהם העמוקים ביותר מאפשרות כזו – בריטניה ומתיישבי המושבות שלה – העלייה בכוחו של השלטון המרכזי שאפשרה לו להשתמש במשאבים ולהשתמש בכוח לא הביאה לקריסת הדמוקרטיה. הסיבות לכך הן שכאשר קיימת מסורת עמוקה הנשענת על שלטון מסייע, הזרוע המבצעת ונציגי העם יכולים לבנות מדינה ולנהל אותה ביחד. השאלה המרכזית היא שאלת סדר האירועים: האם מדינה חזקה צומחת קודם לצורה מסוימת של שלטון שיתופי, או להפך?

פרידריך הגדול, וילהלם קמפהואזן

המודל של שליט יחיד עם צבא חזק עורר חששות ממשיים בקרב מייסדי הדמוקרטיה האמריקנית: הם חשבו על פרידריך הגדול שליט פרוסיה (ששלט בימי המהפכה האמריקנית. כאן בדיוקן של וילהלם קמפהאוזן, 1870, תצלום: ויקיפדיה)

כששלטון קולקטיבי קודם לבניית המדינה, הדבר יכול לעזור ולהבטיח דמוקרטיה, אבל סדר אירועים זה לבדו אינו מבטיח זאת. בסופו של דבר העניין נתון בידי מחוקקים אינדיבידואלים – כמו בידי האנשים הבוחרים בהם. הם שצריכים להתנגד לניסיונות של הממשל לאצור עוד ועוד כוח. במדינה כמו הונגריה, החסרה מסורת ארוכה של שלטון דמוקרטי, העובדה שהמנגנון הזה כשל אולי אינה מפתיעה כל כך, אבל במדינה כמו ארה״ב היה זה מפתיע הרבה יותר לראות פעולות מגבילות חופש שבוצעו על ידי ממשל טראמפ, לרוב כתוצאה מהוראות השליט.

בעשורים האחרונים כוחו של הנשיא הלך והתעצם אט אט, והיווה סכנה לדמוקרטיה. ברוס אקרמן כתב כי במגמה הזו – שניכרה תחת שלטון דמוקרטי ורפובליקני גם יחד – טמונה סכנה כי הבית הלבן יהפוך ל״פלטפורמה לקיצוניות כריזמטית ופריעת חוק בירוקרטית״

במקרה של ארה״ב, ניתן לטעון כי הסיבה לכך שממשל טראמפ היה מסוגל להרחיק לכת כל כך, היא שבעשורים האחרונים כוחו של הנשיא הלך והתעצם אט אט, והיווה סכנה לדמוקרטיה. בספר שראה אור לפני עשור, ברוס אקרמן (Ackerman), חוקר מוערך בתחום המשפט, כתב כי במגמה הזו – שניכרה תחת שלטון דמוקרטי ורפובליקני גם יחד – טמונה סכנה כי הבית הלבן יהפוך ל״פלטפורמה לקיצוניות כריזמטית ופריעת חוק בירוקרטית״. עלינו להיות דרוכים יותר בכל הקשור לאזהרות מסוג זה.

הלקחים ברורים: יהיה לנו קל יותר לשמר את הדמוקרטיות שלנו אם נכיר בכך שההיסטוריה של הדמוקרטיה רחבה ועמוקה הרבה יותר מכפי שנדמה. אנשים בכל העולם, לאורך ההיסטוריה כולה, הקימו מוסדות דמוקרטיים וקיימו דמוקרטיות. אנו יכולים ללמוד מניסיונם כדי למצוא דרכים לחזק את הדמוקרטיה כיום.

דייוויד סטסאוואג׳ (Stasavage) הוא דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת ניו יורק, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה, ומלמד גם בבית הספר למשפטים ובמחלקה להיסטוריה. לאחרונה ראה אור ספרו The Decline and Rise of Democracy: A Global History From Antiquity to Today.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "הסנאט של הטלקסקלאן" (1875), רודריגו גוטיירס. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד סטסאוואג׳ , AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מעורב דמוקרטי