מעמידי הפנים

להיות מי שאנחנו חולמים, לבנות עולם שתמיד רצינו לחיות בו.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

באחד מערבי ראשון האחרונים הלכתי לדירתו של אדם זר למשחק התפקידים החי הראשון שלי. כשנכנסתי לסלון מצאתי שלושה אוהלים ארעיים המזכירים את המצודות שנהגתי לבנות כילדה. על הרצפה היו פזורים אביזרים נוספים: צידה לדרך, בקבוקי מים וציוד שטח. הרגשתי כאילו אני באה לשחק אצל חברה מהגן. לא הייתי בטוחה שהדמיון שלי עדיין מפותח כשהיה. במהלך השעות הבאות באותו חדר באוקלנד, קליפורניה, שקענו אני וחמש נפשות אמיצות אחרות במשחק שנקרא "הטיפוס" (The Climb), ובו דמיינו שאנחנו מעפילים לאחת מפסגות ההימלאיה השוכנת בגובה 6,900 מטר מעל עמק טַרפל (Tarphel) בבהוטן.

שישה תגי שם נחו על הרצפה. לאחר היסוס ארוך הרמתי את "מרסר: מיליארדר אינטרנט". יש לי ניסיון בסאטירה על סצנת הסטארט-אפ ולכן לא היה לי קשה להיכנס לדמות. דפי הדמות שקיבלנו סיפרו לנו על המניעים שלנו ועל מערכות היחסים שלנו עם המטפסים האחרים. מרסר היה דלוק על דמות בשם "סוויט"; הוא גם מי שמימן את המסע הזה. אין בעיה. אחד מחבריי המטפסים הדליק את המערכת, וקובץ MP3 של צלילי סופת שלגים החל להתנגן.
המשחק תוכנן כך שרק שניים מתוך ששת השחקנים יעפילו בהצלחה לפסגה. חלק מהדרמה הוא לבחור את השחקנים שיצליחו. אבל מטרת המשחק אינה לנצח, אלא להיות חלק מהדינמיקה המתפתחת בו. לא באנו לשם כדי לשחק ב"טיפוס". באנו כדי לחיות אותו.

עולם משחקי התפקידים החיים (live-action-role-play או LARP) משך את תשומת לבי כיוון שנראה לי כמו תת-תרבות מעניינת. אנשים רבים הפסיקו לראות בו עניין השמור לחנונים שמתרוצצים ביער עם חרבות, והחלו לתאר אותו ככלי לבחינה רגשית מעמיקה והתנסות תרבותית. בנוסף לתרחישי הוויקינגים, הערפדים והזומבים המסורתיים, נערכים ברחבי העולם משחקים המבוססים על תמות רציניות כגון: משבר הפליטים, מגדר, חסרי בית, איידס, כליאה. כיוון שסוגיות של שינוי חברתי ואישי חשובות לי מאוד, הקונספט הזה הלהיב אותי.

המשחקים החיים האלה אמורים לתת לשחקנים את ההזדמנות לחוות רגשות מסוימים, לראות את העולם מנקודות מבט שונות, ואולי אף לחפש אחר חזון פוליטי ואמנותי חדש עבור מבנים חברתיים חדשים.

כל זה נשמע לי מצוין. באוניברסיטה לקחתי קורס בכלכלה רדיקלית. קראנו טקסטים כמו "The Turning Point" של פְּריטיוֹף קַפּרָה (1982) ו"העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" מאת אדוּארדוֹ גַליאנוֹ (1971), בניסיון לטהר את עצמנו מחטאי האורתודוקסיה הקלאסית והניאו-ליברלית של הכלכלה. אבל כל הלכה זקוקה למעשה, ולכן ביום האחרון של הקורס יצרנו כלכלת חליפין בזעיר אנפין. כל סטודנט הוזמן להביא מזון או שירות כדי לסחור בהם בכיתה. אני הבאתי נובלה שכתבתי. מישהו הביא גרביים שסרג. אחרת הציעה עיסוי רייקי. השוק נפתח לפעילות.
במהרה גילינו שהסחורות האלה אינן ניתנות להעברה ואינן שקולות בערכן. אני לא רציתי לתת את כתביי תמורת זוג גרביים או נר ריחני. אמנם במהלך הקורס עשינו דמוניזציה למטבע ולמדנו לסגוד לאידיאולוגיית השיתוף והברטר, אך באותו יום השלמנו עם הפונקציונליות של הכסף. קל להתפתות לאידאות ברמה התיאורטית, אבל רעיונות יש ליישם ולחוות.

דמות ממשחק תפקידים

קאם אבוט: דמות ממשחק תפקידים

השמועה אמרה שמשחקי תפקידים חיים הם כלי רב עוצמה לבחינה מעשית של תיאוריה. כפי שאמרה לי אלינור סאיטָה, האקרית נודדת ומומחית למשחקי תפקידים חיים, המשחקים האלה מאלצים אותך לשאול: "איך זה מרגיש? מה זה אומר מבחינה רגשית, לא אינטלקטואלית?". הגיע הזמן לגלות.
באותו לילה באוקלנד, נהייתי מֵרסֶר. אימצתי לעצמי גינונים של מיליארדר ניו-אייג'י, מישהו ששוחה במימי החשיבה החיובית והעזרה העצמית. רציתי להכריח את העולם להיות מאושר.
אבל רגשות אחרים הפריעו לי שוב ושוב. רגשות בלתי צפויים. כמיליארדר, חשתי מבודדת ומנותקת. טיפוס על ההימלאיה הוא עניין של ניצחון הנפש על הגוף, התעקשתי, ולכן אילצתי את המטיילים האחרים לבצע תרגילי ויזואליזציה. חשבתי שהניסיון שצברתי בתחום היזמות יגבר על העדר הניסיון שלי בכל הקשור לטיפוס הרים; שאת הנוסחה שלי להצלחה בעמק הסיליקון אני אוכל לתרגם גם בהקשרים אחרים.

מה שהפתיע אותי היה הריחוק שחשתי כמיליארדר. ישבתי בבדידות רבה באחד האוהלים והרהרתי בפחדים האישיים שלי (של אלכּסה קליי) לגבי נידוי חברתי. הייתי מודעת מאוד למלאכותיות של סביבתי וחיפשתי ללא הרף דברים לעשות או לומר. אבל בזכות השחקנים האחרים העסק נראה אמתי, והתגובות הפרטיות שלי הפכו לחוויה האותנטית של מרסר. באמת הייתי מנותקת מהאחרים. ללא ידיעתי הפיץ אחד השחקנים את השמועה שרצחתי את אשתי, דבר שגיליתי רק לאחר תום המשחק.
הופתעתי לגלות עד כמה אני מחויבת למשחק, ושלא גלשתי לחשוב על המגושמות המביכה שבהעמדת הפנים. הרגשתי לחץ עצום להפיח רוח חיים בעולם הדמיוני הזה למען השחקנים האחרים. לו הייתי יוצאת מהדמות או מרשה לעצמי להתבוסס בחרדה החברתית שהסיטואציה עוררה בי, הייתי הורסת את המשחק. נדיר שהמציאות הרגילה דורשת השתתפות ותשומת לב מלאות כל כך. באופן אירוני, זיוף המציאות הקנה לחוויה תחושה מציאותית חריפה יותר.

סאיטה אמרה לי שהחרדה הזאת, הלחץ לספק את הסחורה, מאפיינים משחקים קצרים יותר. השחקנים אינם מרגישים בלחץ הזה במשחקים שנמשכים ימים. "את מפסיקה להרגיש את הצורך להשתדל, והמציאות [של המשחק] פשוט הופכת לנקודת הייחוס שלך". אבל אתם מרוכזים לא פחות בחוויה הקולקטיבית, כך שגם במשחקי תפקידים חיים ארוכים יותר, כשאתם אינכם מתאמצים לייצר עולם בדיוני, אתם עדיין מודעים לאופן שבו האופי וההתנהגות שלכם משפיעים על השחקנים האחרים.
נדמה שהתשתית החברתית של המשחק מעודדת מעין אמפתיה מאורגנת ומתמשכת בין השחקנים. אתם מזדהים עם הדמות שלכם ואז מתחילים להבין את העולם שלה, ואת העולם של האחרים סביבכם. התהליך הזה עשוי להביא אתכם למקומות עמוקים להפליא. סאיטה ומעצב המשחקים הדני בּיאַרק פֶדרסן תיארו את חוויותיהם במשחק תפקידים חי שנקרא "רק מעט אהבה" (“Just a Little Loving”), שאותו שיחקו יחד. המשחק, שנערך לראשונה ב-2011 בנורבגיה, מתרחש בעמק ההדסון במהלך חגיגות יום העצמאות האמריקאי, על רקע התפרצות מגפת האיידס של שנות ה-80. התמה, מספרת לי סאיטה, היא מוות והפחד ממוות.

פדרסן שיחק "דוב" הומו שכל חבריו מתו סביבו. הוא אמר שנראה לו חשוב לגלם את התפקיד בצורה מכובדת. לפני שהמשחק התחיל הוא דיבר עם אחיו וכמה חברים הומואים. אבל מעבר לתחקיר הקצר הזה, הוא הבין שהמשחק עצמו הגביר את המודעות שלו לנושא האיידס ולפריבילגיות שלו כגבר לבן הטרוסקסואלי.
"מעצבי המשחק רצו להמחיש את התקופה הזאת לאנשים שלא חוו אותה ישירות", אמר ליפדרסן. "הם רצו לעזור לנו לזכור להנציח את מה שקרה, כולם יחד וכל אחד עם עצמו". הזהות האחרת הזו נותרה עמו: "הרגשות של הדמות הזו עדיין נמצאים בתוכי".

 

קוֹלין פַאריוֹן, אחד מהאנשים הזרים שהזמינו אותי למשחק באוקלנד, עבר גם הוא חוויות של אמפתיה מוגברת. הוא אומר שהוא גילם הרבה חלאות במשחקי תפקידים חיים: היה לו מעניין להיכנס לנעליו של סוציופת או נרקיסיסט. "זה לא מי שאני", הוא אמר לי. "לכן זה היה שונה". משחק בשם “Sparkle, Baby!” עוסק בעולם תחרויות היופי. "השחקנים מגלמים את ההורים, והילד שלכם מיוצג על-ידי חפץ דומם", אמר פאריון. הדמות שנמצאת במדרג הנמוך ביותר בסולם הכלכלי בוחרת את ה"ילד" שלה אחרונה. כשפאריון שיחק, ההורה העני ביותר קיבל בת שיוצגה על-ידי נעל מכוסה בוץ שהייתה עטופה בשקית פלסטיק המסמלת שמלה זולה.
פאריון גילם אימא נרקיסיסטית שראתה בתחרויות של בתה תירוץ לקנות לעצמה בגדים חדשים. האֵם הזאת פנתה לבתה רק כדי לגנות אותה. היא אמרה לה דברים כמו: "תהיי בשקט, עכשיו אימא מדברת". פאריון היה נלהב לנסות אישיות נרקיסיסטית כזאת. הוא אמר לי: "יש כל כך הרבה סיפורים בדיוניים עם נבלים שטחיים... ומרושעים. זו חוויה מעניינת ומאירת עיניים לשחק דמות שמגלמת את המורכבות האנושית, דמות שהיא טובה ורעה בעת ובעונה אחת".

כשהאמן והמדען הבלגי אנג'לו וֶרמיוּלֶן הפך למפקד של HI-SEAS, בהדמיה של משלחת למאדים שבמהלכה שישה אסטרונאוטים מדומים חיו במשך ארבעה חודשים בכיפה מעל שדה לבה חָרֵב בהוואי, הוא עסק בפועל במשחק תפקידים חי. במהלך התקופה הזו התנסה ורמיולן בייצור מזון, סגנונות פיקוד (הצוות עשה רוטציה של מפקדים) ומשטרי התעמלות. נאס"א מימנה את המחקר כדרך לחקור צורות אפשריות של התיישבות בחלל בעתיד.
אבל למה לעצור שם? מה אם היינו משתמשים במשחקי תפקידים כדי לבחון גישות שונות לבנקאות ופיננסים לאחר המשבר הכלכלי? או כדי להתנסות בשימוש בטבע מבוזר (דוגמת הביטקוין)? מה אם היינו משתמשים במציאויות ארעיות כדי לבחון חלוקה מחודשת של משאבים או חלופות למדינת הרווחה? בתקופה זו של ניכור הולך וגובר, משחקי תפקידים חיים יכולים לעזור לנו לחקור אלטרנטיבות למדינת הרווחה. האם אתם מעוניינים במערכת יחסים סגורה, אך בו זמנית רוצים לטעום מהחוויה הלא-מונוגמית? נסו להשתתף במשחק תפקידים חי.

משחקי תפקידים מספקים לנו את הדרך המושלמת לשחרר את עצמנו באופן זמני מכבלי תרבות המיינסטרים והערכים המקובלים במטרה לבחון צורות קיום חדשות.

ויקטור טרנר, אנתרופולוג התרבות הבריטי, כתב בספרו משנת 1982, “From Ritual to Theatre”, על כוחם של התיאטרון והמחול הניסיוניים ככלי ל"הכשרה פסיכו-פיזית מחודשת". מבחינתו, האפשרות הטרנספורמטיבית הזו מובילה למרחב "לימינלי" שבו עצם ההתחזות מייצרת מציאות. ומשחקי התפקידים החיים מציעים לנו את זה בשפע. עם זאת, חייבים לשקול את האפשרות שחקירות מסוג זה אינן אלא דרך לשחרר קיטור לגבי תרבות המיינסטרים, מין קרנבל של פריקת עול שבסופו של דבר רק מקבע את גבולות העולם השגרתי והמוכר. התנסות זמנית בתרבויות חלופיות אינה בהכרח מסוגלת לערער את הנורמות השולטות.

בספטמבר חוויתי מין גרסה מועצמת של משחק תפקידים חי. הצטרפתי ליותר מ-100 "האקרים אקולוגיים" שהתאספו בשאטו ליד פריז במטרה ליצור חברה ארעית. האירוע נקרא POC21. הוא אורגן במחאה על היומרות התיאורטיות של COP21, ועידת האקלים שעורך האו"ם בפריז החודש.
במקום לדבר באופן תיאורטי או לקיים משא ומתן פוליטי בנושא שינוי האקלים, האקרים התאספו כדי לחיות בחברה עם טביעת רגל פחמנית קטנה, להחליף את המותרות של הציביליזציה בתאי שירותים אקולוגיים, מחנאות וארוחות קהילתיות, ולבנות טכנולוגיות קוד-פתוח כגון כלים לייצור עצמאי של אנרגיה סולארית, טורבינות רוח, כלים לתקצוב שיתופי, מערכות דישוּן וחממות. חשבתי לעצמי שכך הייתה נראית החברה לו היינו מאתחלים אותה כיום. אבל מה שהפתיע אותי יותר מכול הייתה תחושה הקהילה האמתית שנוצרה במקום. הראש שלי היה מלא במחשבות מוזרות ונוסטלגיות על "זהות שבטית" ושייכות מקומית. עזבתי את המחנה שכשאני רעבה לחוויות קהילתיות נוספות.

ייתכן שתחושת נוסטלגיה היא רכיב חיוני בחוויית משחקי התפקידים, לפחות כל עוד היא ממשיכה לעורר בנו כוחות חברתיים קדומים שנדחקו כיום לשוליים. "הרבה מאוד צורות חיים טקסיות עברו מהעולם. ו[משחקי תפקידים חיים] יכולים לחבר אותנו שוב לדבר הזה", אמרה ג'סמין ליימן, מעצבת שבדית שמנהלת מעבדה שבה אנשים בודקים את משחקי התפקידים שלהם. "בעזרת משחקי תפקידים חיים אנחנו מפצים עצמינו על דברים שהלכו לאיבוד", היא אמרה.
מעצב המשחקים האמריקאי ניק פוֹרטוּנוֹ מספר לי שפעם אחת הוא כינס קבוצה אתאיסטית ברובה, כדי להשתתף במשחק שהוא יצר יחד עם ליזי סְטַארק, בשם "הנס הזה" (“This Miracle”). השחקנים המשתתפים יוצרים דת, יש מאין. הם מגלמים צליינים וממציאים סיפורי בריאה, טקסים, עקרונות מוסריים והתגלויות. "אנשים התרגשו מהחוויה באופן עמוק", אמר לי פורטונו.

שרה ליביגט: ConQuest Mythodea 2014

שרה ליביגט: ConQuest Mythodea 2014

גם פדרסן, כ"אמן" נלהב של משחקי תפקידים חיים, תכנן משחקים המבוססים על עולמות-כת אזוטריים. המשחק האחרון שלו, "בַּפוֹמט" (“Baphomet”), מתרחש ב-1937. הוא מתאר אותו כ"זוועה אישית המתרחשת בעידן הווינטג'". השחקנים הם חלק ממסדר מסתורי שנעלם ונידון להישלח לגיהינום. המשחק נועד, למעשה, לבחון מה בדיוק קרה שם. מבחינת פדרסן מדובר בכלי שמסוגל "לשלוף אנשים מחייהם המדעיים"; השחקנים חייבים לחשוב בצורה מאגית יותר, "להבין מה נמצא סביבם... אם מישהו צורח על הרצפה, ייתכן שיש לזה פרשנות על-טבעית".

וכך משמש המשחק כניקוי רעלים שמטהר אותנו מהחשיבה הרציונליות המערבית, אך גם כדרך להתחבר לתודעה קדמונית, כזו שאין בה מודעות עצמית.

בחיים האמתיים, מסביר סאיטה: "אף אחד לא צוחק כשאתה שם לו רקיק על הלשון. המיסה הקתולית נחשבת לדבר רציני; אבל טקס מקביל שמישהו המציא לפני רגע ייחשב מוזר". היא משערת שלטקס כמו אכילת לחם הקודש הנוצרי יש "עָבָר צבור" שמנרמל אותו. במשחק תפקידים חי השחקנים צריכים לחקור את המשמעות של כל פרקטיקה דתית כיוון שהיא הומצאה זה עתה. אי אפשר לקבל את הטקס כמובן מאליו.

מאוחר יותר הצטרפתי לקולקטיב בשם “Wisdom Hackers”. ניסינו "לשחרר" מנהגים וטקסים שונים הכבולים בדרך כלל לדתות מסוימות, ולערבב אותם כחלק מתהליך חילוני של התנסות. ערכנו טקסי קקאו, מעגלי "מטה-דיבור" וחקירות שאמאניות בצורת "עמית-לעמית". מובן שהניתוק של המרכיב הטקסי מהאתנוגרפי הוא חלק ממגמה רחבה יותר. קרייריסטים מתוחכמים מתרגלים ביקראם יוגה. תאגידים רב-לאומיים מלמדים מדיטציית זן כדי להגביר את הפרודוקטיביות של העובדים שלהם. אין ספק שהניכוס הזה של טקסים בידי המערב מעורר אי-נוחות מסוימת. אך אני אוהבת את המחשבה על עידן מקושר שבו מסורות ופרקטיקות רוחניות הן בגדר "קוד פתוח".
משחק התפקידים החיים מאפשר לצלול" לתוך תרבויות שונות ולחיות את הטקסים, החוויות והמנהגים שלהן. זו צורת משחק שמערערת את תפיסת העולם שלכם בצורה בריאה ומכריחה אתכם לחקור מגוון רחב של אפשרויות להבעה עצמית. למי לא נמאס מתישהו לשחק את עצמו?

במקום לגלם את עצמכם בצורה ברובוטיות, משחק התפקידים מאפשר לכם לגלות בתוך עצמכם יכולות חבויות . במהלך שלוש השנים האחרונות אני מגלמת דמות שאני מכנה "עתידנית אמיש". בעזרתה אני רוצה להביע את התסכול והזעם שלי לגבי הגישה הטכנו-אופטימית השאננה שאני מזהה סביבי (זכרו שאני חיה באזור מפרץ סן פרנסיסקו). אז הלכתי לכנסים של חברות סטארט-אפ לבושה בבגדי "בית קטן בערבה" ושאלתי אנשים שאלות סוקרטיות לגבי הסיבה שהם מפתחים אפליקציה או פלטפורמה מסוימות, או באופן כללי לגבי ההשפעה של הטכנולוגיה על חיינו. עתידנית האמיש העניקה לי קול רגיש, אינטואיטיבי ומוסרי יותר שלא היה לי אומץ להשמיע בעולם האמתי.

באמצעות האלטר-אגו הזה למדתי שרבים מאתנו השלימו עם התסריט שמגדיר לנו מי אנחנו, תסריט מגביל שאינו משאיר לנו גמישות קיומית רבה. כפי שציין פרננדו פַּסואה ב"ספר האי-נחת":

"כל אחד מאתנו הוא כמה, הוא רבים, הוא מערך סדור של עצמויות. לכן מי שבז לסביבה אינו אותו אדם ששמח בה או סובל ממנה. במושבה הגדולה של הווייתנו יש בני-אדם מסוגים רבים, החושבים ומרגישים באופנים שונים".1

בעזרת משחקי התפקידים אנו יכולים ללמוד להכיר במידת מה את סוגי האנשים השונים שקיימים בתוכנו. כאן טמונה האירוניה הגדולה של המשחקים האלה: אף על פי שהמשחק מאפשר בריחה מהקיום היומיומי שלכם, הרי שבמובנים רבים אתם למעשה מתקרבים לאמת הפנימית שלכם ושל החברה בה אתם חיים. משחק התפקידים החי הוא "צלחת פטרי" של דינמיקה אנושית; הוא המצע שעליו אתם יכולים לגדל מושבות שלמות עם מבחר אישיויות שונות.

שרה ליביגט: Conquest of Mythodea 2014

שרה ליביגט: Conquest of Mythodea 2014

פורטונו אמר לי שמשחקי התפקידים החיים לימדו אותו להיות מוחצן. כאדם מופנם, שיחה עם אנשים עולה לו במאמץ רב. אבל אז הוא החל לשחק במשחק שנקרא "עונות של אפלה" (“Seasons of Darkness”) שבו הוא גילם את לורנס. "בכל פעם שלורנס עצבני, מודאג או חש לא בנוח", אמר פורטונו, "הוא רץ לקבוצת האנשים הגדולה ביותר ומנסה לגרום להם לחבב אותו". פורטונו היה צריך ללמוד טכניקות שבעזרתן הוא מסוגל להצחיק אנשים או לגרום להם להקשיב לו כשהוא מדבר. למעשה הוא אימן את עצמו במוחצנות. "זה היה כמו תרפיה", הוא אמר. כעת הוא תופס את עצמו כאדם מוחצן – ואף מתנהג בהתאם. כשנתקלתי בו במפגש מספרי סיפורים במונטוק, ניו יורק, לא מצאתי בו שמץ של ביישנות. הוא היה חברותי ומקסים אף על פי שהיה בחברת זרים.

בעולם משחקי התפקידים החיים, התחושה שבה הדמות שלכם פולשת לחיים האמתיים שלכם נקראת "זליגה" ("bleed"). זו תופעה נפוצה למדי. פורטונו זוכר דמות אחרת שהוא גילם, בשם ווילי, שהייתה מאוד לא פופולרית במשחק: "הייתי בא וכולם היו שונאים אותי". אז פורטונו התחיל לתחקר אנשים מחוץ למשחק, ולהזכיר לעצמו שהם לא באמת שונאים אותו. "הבעיה היא זליגה", הוא אמר. "הרגשות שלי הם לא שכלתניים. אם אני מודאג כשאני משחק את הדמות, החיים הרגשיים שלי לא יודעים שזו רק הדמות שאני משחק. אז אם אני מתנהג בצורה הרסנית, למשל, אני צריך לעבד את זה כך שדחפי ההרס העצמי לא יוותרו בתוכי אחרי המשחק". כבר היו כמה וכמה משחקים שהותירו אותו מדוכא במשך שבועות.

אם כך, מסתבר שהתהליך המשחקי טומן בחובו גם סכנות מסוימות. אבל לרוב משחקי תפקידים חיים נועדו לייצר סביבה בטוחה וטיפולית. פורטונו לימד שיעור שהיה במהותו משחק תפקידים חי המהווה מטאפורה למצבם של ניצוֹלי סחר בבני אדם. בסיפור היו פיוֹת שנזקקו לעזרתם של השחקנים כדי לפתוח שוב את הדלת לעולם הפיות שלהן. השחקנים פתרו חידות יצירתיות כחלק מהניסיון לעזור למשלחת הפיות במשימתן. כל אחת מהן דרשה מהשחקנים להבין משהו, כמו שיר, פסל או טקסט כתוב. המטרה המוצהרת של המשחק לא הייתה לרפא טראומה, אלא להתנסות ביצירת חִבְרוּת, בטחון ולעורר את הדמיון.

כמו בסביבות משחקי תפקידים אחרות, גם כאן יש שימוש במילות וסמלי ביטחון שמאפשרים לשחקנים לעצור את המשחק ולוודא שכולם בסדר. אחד מהכללים החשובים ביותר הוא תהליך נרמול שמכונה "de-roling" – קרי לוודא שאחרי המשחק כולם חוזרים לדבר זה עם זה בתור עצמם. לאחר "הטיפוס", לדוגמה, שיתפנו זה את זה בחוויות שלנו והחמאנו זה לזה על ביצועינו. הרגשתי קתרזיס. נכנסתי לחדר מלא זרים, אך כשעזבתי חשתי חיבור עמוק לשחקנים האחרים. חיינו את החוויה הזו יחד. האם זו הקרבה שהיינו חשים לו היינו מעפילים יחד לפסגת ההר במציאות? אולי. כפי שאמר אחד השחקנים: "התמלאתי בתחושה נפלאה של, לא יודע, זיקה לאנשים לאחר המשחק. קצת כמו אחרי שמשתתפים במשחק ספורט קבוצתי".

חתונות, דיסטופיות זומבים, טיפוס על ההימלאיה: במשחקי תפקידים חיים יש את כל המרכיבים המעצימים את היוזמה האנושית – כלים לתכנון דינמיקות חברתיות, להגברת האמפתיה והמודעות העצמית, להתנסוּת בתרבויות חלופיות. במבט מבחוץ קשה להבין את החוויה הרגשית העמוקה שמשחקי התפקידים החיים מייצרים. הם אינם רק פורקן טיפולי. הם לוח חלק שעליו אפשר לראות את השתקפות העולם שבו אנו חיים.

אלכּסה קליי היא סופרת וחוקרת העוסקת בתרבויות שוליים. היא חיברה את הספר "The Misfit Economy" יחד עם קיירה מאיה פיליפס.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכּסה קליי, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מעמידי הפנים