מפגשים מהסוג המקרי

תפקידו של המוח המודע הוא לבנות סיפור מכל התחושות שלנו. דז'ה-וו, חוויה חוץ-גופית או סתם הרגשה שמישהו נועץ בנו מבטים -- יש גם תחושות שהמוח פשוט אינו מפענח
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

רוב הסיכויים שמתישהו בחיים הרגשתם שנועצים בכם מבט. אולי הייתם בסופר. אולי הלכתם ברחוב. אולי ישבתם באוטובוס. ובטוח שכשהסתובבתם והבטתם לאחור, מבטו של החשוד פגש את שלכם.
חוויתם חוויה אנומלית.

תפקידו של המוח המודע הוא לבנות סיפור מכל התחושות והמחשבות שלנו. החיים כפי שאנו חווים אותם, אינם רק סדרה של מחשבות ואירועים שאינם קשורים אלה לאלה; הם נרטיב ברור שנפרש בעולם מסודר. אבל לפעמים אנו חווים חוויות שלא תואמות את הציפיות שלנו ואולי אף סותרות את מה שהמדע מגדיר כאפשרי. בניסיוננו לעכל חוויות חריגות כאלה אנחנו פונים לעתים קרובות לכוחות או ישויות שקיומם אינו מוכח. אנחנו מתחילים להאמין בעל-טבעי.

חוויות אנומליות מהסוג הזה נעות בין תחושות מוזרות שמרגישים כשנכנסים לחדר מסוים ועד חוויות חוץ-גופיות. לעתים קרובות אנחנו מסבירים חוויות כאלה בעזרת מושגים שקשורים לרוחות, מזל, מעשי כשפים, כוחות על-חושיים, אנרגיית חיים או ישויות ארציות (ואף חוץ-ארציות) יותר. בדרך כלל מפתה יותר, או אינטואיטיבי יותר, להיתלות בהסברים כאלה מאשר להודות שהמוח שלנו תעתע בנו.

אחת החוויות האנומליות השכיחות ביותר היא התחושה שנועצים בנו מבט. כשאנחנו רואים מישהו בוהה ישירות בנו, רגשות מופעלים – זה עשוי להיות מלהיב, מנחם או מפחיד – והתחושה המתעוררת בתוך הקרביים נותנת לעתים את הרושם שמבט מסוגל להעביר אנרגיה. יתרה מזו, אם אנחנו לא מרגישים בנוח ובודקים אם מישהו מביט בנו, התנועה שלנו עלולה למשוך תשומת לב – ולאשש את החשדות שלנו.

כשאנחנו חשים סכנה באזור קרב או "יודעים" לפתע שבן זוג בוגד בנו או שחברה בהיריון, זה אומר שהרכבנו דפוס בצורה בלתי מודעת לחלוטין

חוויה שכיחה נוספת היא דז'ה וו, תופעה ששניים מכל שלושה אנשים מדווחים שחוו. רובנו פוטרים אותה כתקלה מנטלית קטנה. חוקרים טוענים שזו תחושה של היכרות בלי הזיכרון שמסביר מה מקור ההיכרות, או אולי עניין של תזמון במוח: אנחנו חווים מחשבות פעמיים בגלל עיכוב קל בחיווט, ולמחשבה השנייה מתלווה תחושה מוזרה של הישנות. אבל ישנם אנשים שמאמינים שמדובר בהצצה לחיים קודמים.
אמנם אפשר לקשר חוויות אנומליות לנסיבות של לחץ, פתולוגיות אישיות או ליקויים קוגניטיביים, אבל החוויות עצמן אינן תמיד רעות כל כך ולמעשה עשויות להיות בריאות לנו. הן בסך הכול הניסיונות שלנו למצוא היגיון במצב מוזר. אחרי ככלות הכול, אין דבר שהמוח אוהב יותר מאשר סיפור טוב.

צירופי מקרים בעלי משמעות

אלכס ודונה וּוטְסינָס עלעלו באלבומי תמונות משפחתיים שבוע לפני חתונתם בשנת 2002, כשאחת התמונות לכדה את עינו של אלכס. בחזית התמונה עמדה דונה, בת חמש, בדיסני וורלד, לצד אחד משבעת הגמדים. מאחוריהם עמד אביו של אלכס שטייל עם עגלת תינוק. ובעגלה היה אלכס. משפחתו של הילד הגיעה מקנדה, ושני הילדים לא ייפגשו אלא חמש עשרה שנה מאוחר יותר. למראה התמונה, אמר אלכס, "היתה לי צמרמורת. זה פשוט היה צירוף מקרים גדול מדי. זה היה גורל."

כמעט כל אחד ירגיש צמרמורת במצב כזה, אבל מספיק גם צירוף מקרים קטן הרבה יותר – לשמוע את אותה מילה פעמיים תוך שעה, לפגוש מישהו שנולד באותו יום – כדי שנעצור ונאמר, "איזה קטע!". רגעים כאלה מתרחשים כשאנחנו מזהים דפוסים, יכולת (ודחף בלתי נשלט) שנוצרת במוח שלנו עוד בשלביה הראשונים של התפיסה. זיהוי דפוסים מאפשר לנו לפענח קלט חושי (ארבעת הרגליים האלה הן חלק מהשולחן) ולחזות שיטתיות בסביבה שלנו (תפוחים נופלים למטה, לא למעלה; בדרך כלל הם טעימים; ואם נזרוק אותם אנשים יתרגזו).

זיהוי דפוסים הוא דבר מרכזי כל כך להישרדות ולשגשוג שלנו עד שאנחנו מוצאים דפוסים בכל מקום, אפילו בנתונים אקראיים – תופעה שנקראת אפופניה. אנחנו מזהים פרצופים בעננים ושומעים מסרים בהקלטות שמנוגנות לאחור. אנחנו מצפים לסדר מסוים בעולם, אבל לפעמים הצורך לזהות דפוסים משתלט עלינו ויוצר קישור בלתי צפוי. כשזה קורה אנחנו דורשים הסבר, לפחות באופן תת-מודע.

בשעה שזיהוי עודף של דפוסים עלול להטריף אנשים מסוימים, הוא עשוי לעורר יצירתיות באחרים, כי כדי לייצר תובנות צריך לחבר בין רעיונות המקושרים זה לזה בצורה רופפת בלבד

מסתבר שסוגי ההסברים האהובים עלינו כוללים "סוכנים" – המסוגלים לפעול בצורה מכוונת. הסוכן עשוי להיות אדם, אֵל או רובוט עם בינת-על. יש לנו נטייה טבעית להאשים סוכנים גם באירועים הפשוטים ביותר – אם נזהה אותם או את עקבותיהם נוכל להתמודד איתם במידה שהם מסוכנים: מוטב להפוך ענף לנחש מאשר נחש לענף.

זיהוי תת-מודע של דפוסים הוא חלק בסיסי במגוון של תהליכים אוטומטיים, כולל אלה שאנחנו מייחסים לאינטואיציות מדויקות או חוש שישי. כשאנחנו חשים סכנה באזור קרב או "יודעים" לפתע שבן זוג בוגד בנו או שחברה בהיריון, זה אומר שהרכבנו דפוס בצורה בלתי מודעת לחלוטין. הפתאומיות שבה הידיעה הזאת פורצת לתודעה שלנו עלולה לגרום לתחושת הבטן להרגיש כמו התגלות.

אנשים מסוימים טובים מאוד בזיהוי דפוסים. בתקופה שהובילה להתנקשותו בג'ון לנון, זיהה מארק דייוויד צ'פמן כל מיני צירופי מקרים וראה בהם סימנים להמשיך. הוא זיהה חמישים קישורים בין התקופה שבילה הולדן קולפילד בניו יורק בספר "התפסן בשדה השיפון", לבין חייו שלו לפני הרצח. ייתכן שהוא סבל מסכיזופרניה, מחלה שמתאפיינת בפעילות מוגברת של דופמין. המוליך העצבי הזה עוזר לנו למצוא קישורים בעלי משמעות בין דברים. אבל בשעה שזיהוי עודף של דפוסים עלול להטריף אנשים מסוימים, הוא עשוי לעורר יצירתיות באחרים, כי כדי לייצר תובנות צריך לחבר בין רעיונות המקושרים זה לזה בצורה רופפת בלבד.

דרך אחת למצוא היגיון בסדר כלשהו היא בעזרת סימנים "מלמעלה" (או בריונות מלמעלה: איש שביתו נפגע שש פעמים ממטאוריטים אמר לכתב, "אין ספק שחייזרים יורים עליי"). דפוסים אחרים מעוררים חשד בתיאוריות קונספירציה (יש קורלציה ברורה בין אמונה בעל-טבעי ובקונספירציות).

תכונה שמנבאת אמונה בתיאוריות קונספירציה היא פרנויה. הפרנואיד תמיד מחפש סוכנים (כולל סוכנים חשאיים) שפועלים נגדו. מעט חרדה היא דבר טוב – היא עושה אותנו זהירים – אבל הרבה חרדה מובילה אותנו לחיים מבודדים בבקתה ביער. תכונה אישיותית שמכונה "פתיחות לחוויות" מובילה גם היא לאמונות פרנואידיות, מכיוון שסקרנות ודמיון פותחים פתח לרעיונות חדשים, כולל רעיונות הזויים שנראים לאחרים פרנואידיים. לרוב, אנשים חשדנים ועוינים לא בוטחים גם בגורמי סמכות. ואלה שמזהים מקור השפעה חיצוני וממזערים את היכולת של עצמם להשפיע על חייהם, מאשימים גורמים אחרים – כולל גורל וקנוניות סודיות – בהתרחשויות שונות.
תכונה נוספת שעשויה לעורר אמונה בקונספירציות, גורל וחוש שישי, היא הנטייה להסתמך על תחושות בטן. במחקר מסוים, הנבדקים האינטואיטיביים הפגינו חשיבה ייחוסית, קרי אמונה שאנשים מדברים עליהם או שאירועים יומיומיים כמו שינויים ברמזורים נועדו במיוחד להם.

ההסתמכות על אינטואיציה קושרה גם לסוגים אחרים של חשיבה קסומה. כשאנשים בעלי חשיבה אינטואיטיבית, כאלה שמסתמכים על תחושות הבטן שלהם, צפו בסרטונים של פעילות על-טבעית כביכול – עב"מים ורוחות – הם נטו יותר מנבדקים אחרים לומר שהם יגיבו רגשית אם יהיו עדים לפעילות כזו בעצמם.
הבטן, מסתבר, רוצה להאמין.

יכולות על-חושיות

אבּרפן היא עיירה בוויילס שרק מעט אנשים, גם בבריטניה, הכירו לפני 1966. ואז פקד אותה אסון שרדף אנשים בחלומותיהם – כולל, מסתבר, בחלומות שקדמו לו.
הר של חומרים ממכרה פחם נספג בגשמים כבדים, ובבוקר ה-21 באוקטובר התמוטט על העיר ופגע בבית ספר וכמה בתים. 28 מבוגרים ו-116 ילדים מתו. פסיכיאטר בשם ג'יי סי ברקר שלח קול קורא לאנשים שחוו תחושות מוקדמות לגבי האירוע. הוא קיבל עשרות מכתבים שבהם אנשים תיארו חלומות על מפולות שלגים, על ילדים ועל השם "אברפן". הפנייה המרשימה ביותר הגיעה מהוריה של אחת הילדות שמתה בתאונה. הם אמרו שהיא סיפרה להם על חלום יום אחד לפני שמתה: "חלמתי שאני הולכת לבית הספר אבל אין שם בית ספר," היא אמרה. "משהו שחור כיסה אותו לגמרי!"

מחקרים מראים שצירופי מקרים שקורים לנו מפתיעים אותנו הרבה יותר מאשר צירופי מקרים זהים שקורים לאחרים, כי הם גורמים לנו להרגיש מיוחדים איכשהו

לפי סקר גאלופ, שניים מכל שלושה אמריקאים מאמינים בתפישה על-חושית, קטגוריה של תופעות הכוללת ראיית הנולד, ראייה ממרחק וטלפתיה.
מדענים לא מסוגלים לספק הסבר לכל מקרה של תפישה על-חושית, אבל הם זיהו כוחות פסיכולוגיים רחבים שפועלים כאן. אחד מהם הוא תשומת לב סלקטיבית. אתם בטח חושבים לא מעט על החברים שלכם, והם בטח מתקשרים אליכם הרבה, אבל כשהמחשבות והשיחות האלה חופפות אנחנו רואים בזה צירוף מקרים ומתעלמים מכל הפעמים שהן לא חפפו.

בנוסף, הזיכרון שלנו אינו אמין. מספיק לדמיין חוויית עבר כדי שיתקבל הרושם המוטעה שהיא באמת התרחשה, ולכן אנחנו עלולים לעצב זיכרונות של חלומות כך שיראה כאילו הם "ניבאו" אירוע. ובנוסף, ישנה אגוצנטריות. מחקרים מראים שצירופי מקרים שקורים לנו מפתיעים אותנו הרבה יותר מאשר צירופי מקרים זהים שקורים לאחרים, כי הם גורמים לנו להרגיש מיוחדים איכשהו.

תופעה נוספת שנשענת על צירופי מקרים היא תחושה של פסיכוקינזיס, השפעה המחשבה על העולם הגשמי. המכירות החזקות של הספר "הסוד" (עם "חוק המשיכה" שלפיו כאשר אנחנו מדמיינים תוצאה היא נמשכת אלינו) מראה כמה אנחנו רעבים לפסיכוקינזיס וכמה אמון יש לנו בו. רונדה בירן, מחברת "הסוד", מספרת שהיא שיפרה את ראייתה ואיבדה משקל בזכות חשיבה על המטרות האלה. סדרת מחקרים של הפסיכולוגית אמילי פרונין ועמיתיה גילתה נטייה להאמין בסיבתיות מחשבתית אפילו בקרב תלמידים באוניברסיטאות מובילות. הם היו משוכנעים שהם גרמו לכאבי ראש אצל תלמיד אחר כשתקעו סיכות בבובת וודו ושהם השפיעו על תוצאת הסופרבול רק כי צפו במשחק בטלוויזיה והתרכזו במהלכים.

פרונין טוענת שהסיבתיות המחשבתית מסתמכת על אותם כללי אצבע שבעזרתם אנחנו מעריכים סיבתיות מכל סוג אחר. בדרך כלל, אם אירוע א' מתרחש לפני אירוע ב', ואם אין סיבות ברורות לאירוע ב', ואם אירוע א' ואירוע ב' דומים מבחינה קונספטואלית, נדמה שאירוע א' גרם לאירוע ב'. אנחנו מפעילים את צורת החשיבה הזאת בצורה אוטומטית, גם אם אירוע א' הוא בסך הכול מחשבה.
כמו בכל צורות האמונה העל-טבעית, בקרב אנשים שחווים אובדן שליטה יש נטייה רבה יותר להאמין בראיית הנולד, אולי כי האמונה בתחושות מוקדמות משמעותה אמונה בכך שהעתיד כבר נקבע בשבילנו, בלי שנוכל לשנותו.

פיטר ברוגר, ראש מחלקת נוירופסיכולוגיה בבית החולים האוניברסיטאי של ציריך, גילה שהאנשים שנוטים יותר מכולם להאמין בכוח המחשבה ובראיית הנולד, ולחוות אותם, הם מזהי דפוסים. יש סיכוי גדול יותר שהם ימצאו מילים בתוך שרשרת אותיות שהוצגה בפניהם לרגע, או פרצוף בתוך תמונה מעורבלת, והם מוצאים מהר יותר מילה שמהווה גשר קונספטואלי בין שתי מילים אחרות. כדי לחווֹת חוויות של תפיסה על-חושית או פסיכוקינזיס יש לזהות גשר בין מחשבה לאירוע.

אנשים שמחפשים ריגושים –חוויות חדשניות וגירויים מלהיבים – מדווחים יותר מאחרים על אמונות וחוויות על-טבעיות. אולי הם נמשכים לרעיון של עולם המאוכלס על-ידי כוחות מסתוריים. מסיבה זו, למי שמחפש ריגושים ומזהה דפוסים יש סיכוי רב יותר מלכתחילה לחוות צירופי מקרים מוזרים, ולכן יש לו גם סיכוי רב יותר להאמין בהסברים בלתי שגרתיים לצירופי המקרים האלה. שניים במחיר אחד.

חוויות סף מוות וחוויות חוץ-גופיות

באחד בפברואר 2000 הלכה פאם בארט, ראשת המפלגה הדמוקרטית החדשה של אלברטה, לרופא השיניים שלה. היא רצתה ציפויים חדשים לשיניים, אבל קיבלה בתמורה שינוי עמוק הרבה יותר. לבארט היתה תגובה אלרגית חריפה לחומר ההרדמה. הגרון שלה נסגר והיא לא הצליחה לנשום. היא התיישבה ואמרה לרופא השיניים שהיא הולכת למות, ואז חוותה חוויית סף מוות שבמהלכה היא הרגישה שהיא יוצאת מגופה ומביטה על המתרחש מלמעלה. רופא השיניים ביצע בה החייאה עד שהאמבולנס הגיע. בבית החולים היא עברה שוב את אותה חוויה. כשהיא "חזרה," היא הרגישה שאלוהים מכה בה בחזה ואומר לה לעלות על דרך חדשה. למחרת ערכה בארט מסיבת עיתונאים ופרשה מפוליטיקה.

בין שישה לשנים עשר אחוזים מהאנשים שחווים התקף לב מדווחים על חוויית סף מוות, אבל תפיסות כאלה עלולות להיגרם גם מטראומה, פחד או תרופות, ולעתים אין להן כל סיבה ברורה. הסברים אפשריים שעוסקים במנגנוני המוח כוללים עודף או העדר חמצן, עודף דו-תחמוצת הפחמן וחסימת קולטני גלוטמט. תיאורים לחוויות מהסוג הזה קיימים כבר אלפי שנים ויש להם קווים משותפים גם כשהם מגיעים מתרבויות שונות. בדרך כלל האדם שומע זמזום או צלצול ונע במנהרה אפלה. הוא רואה את הגוף של עצמו, פוגש את הרוחות של יקיריו. יש לו פלשבק של רגעים שונים מחייו והוא חש אושר, אבל בסופו של דבר פונה הרחק מן האור וחוזר לכדור הארץ.

אנשים רבים רואים בחוויות סף מוות הוכחה לחיים לאחר המוות, אבל הפסיכולוגית הבריטית סוזן בלקמור ואחרים ניסו להסביר כל אחד מהאלמנטים האלה בצורה פיזיולוגית. המנהרה והאור עשויים לנבוע ממחסור בחמצן בקליפת הראייה. פעילות חריגה באונות הרקתיות עלולה לגרום לפלשבקים. תחושת ההנאה נובעת משחרור של אנדורפינים. לאחר ההחייאה אנשים טוענים לפעמים שהם ראו אירועים מתרחשים סביבם בזמן שהם היו במצב של מוות קליני, אבל הדיווחים שלהם עשויים לנבוע מניחושים מושכלים או זיכרונות שגויים.

חוויות חוץ-גופיות מתרחשות במנותק מחוויות סף מוות, ובין חמישה לעשרים אחוזים מהאנשים הבריאים עוברים חוויה כזאת בשלב כלשהו. רוב החוקרים מאמינים שחוויה חוץ-גופית מתחרשת כשאנחנו לא מסוגלים לתכלל את כל הקלט הקיים לגבי מיקומנו בחלל – ראייה, מגע, איזון ועמדת הגוף. נזק או גירוי חשמלי ל-temporoparietal junction, אזור במוח המחבר בין החושים האלה, מוביל לעתים קרובות לחוויה חוץ-גופית.

ג'ייסון ברייתווייט מאוניברסיטת ברמינגהאם הראה לאחרונה שלאנשים שחווים חוויות חוץ-גופיות (אם אתם חווים אחת, יש סיכוי טוב שתחוו עוד בהמשך) יש רגישות יתר קליפתית. זאת אומרת שגלים של פעילות במוח נוצרים בקלות. פעילות כזאת עלולה לשבש את התפישה החושית.

הנוירולוג קווין נלסון טוען שחוויות סף מוות וחוויות חוץ-גופיות עלולות לנבוע מחריגות במערכת העוררות שאחראית לוויסות מצבי ההכרה שלנו. הוא הראה שאנשים שחווים חוויות אנומליות כאלה מדווחים גם על חדירות רבות יותר לשנת ה-REM, אותם מצבי חצי-חלום שאנחנו צוללים לתוכם כשאנחנו נרדמים או מתעוררים.
וילובי בריטון מאוניברסיטת בראון הראה שלאנשים החווים חוויות אנומליות אין בעיה ביכולת להתמודד. "יש נטייה להתייחס לחוויות חריגות או דתיות כאל מצב פתולוגי," אומר בריטון. "קל לקפוץ למסקנה הלא מבוססת ש'המוח שלהם דפוק; הם בטח משוגעים.' אבל סגנונות ההתמודדות החיוביים של האנשים האלה מראים שהם בריאים מאוד מבחינה פסיכולוגית". פאם בארט תטען שהחוויה שלה אף הגדילה את חוסנה המנטלי. אחריה, היא אמרה סיפרה בוועידה, "למדתי להפסיק לשפוט ולהתחיל לעשות את מה שנכון בחיים."

קשר עם רוחות

בחודש מרץ 1994, התחיל משפטו של סטיבן יאנג על הרצח הנורא של הארי וניקולה פולר. ביום השני של הדיונים הכריז חבר המושבעים שיאנג אשם ברצח, אבל לא לפני שהתייעץ עם רוחו של הארי.

לפי גאלופ, שלושים ושניים אחוז מהאמריקאים טוענים שרוחות המתים מסוגלות לחזור לעולם, ושלושים ושבעה אחוז מאמינים בבתים רדופים

בערב יום הדיונים הראשון ארגנו ארבע נשים מחבר המושבעים משחק מאולתר עם לוח סיאנסים בבית המלון שלהן. פולר הצטרף במהרה למסיבה ואמר לארבע שסטיבן יאנג הרג אותו ושהן צריכות להצביע 'אשם'. "כבר התחלתי לבכות, והנשים האחרות היו נסערות גם כן," אמרה אחת המושבעות אחר כך. הן סיימו את המשחק ודיווחו על ממצאיהן לחברי המושבעים האחרים בבוקר שלמחרת. כשהשופט גילה בסופו של דבר על הסיאנס הוא הורה על משפט חוזר. יאנג הורשע שוב, הפעם בעזרת ראיות מעדים חיים בלבד.

לפי גאלופ, שלושים ושניים אחוז מהאמריקאים טוענים שרוחות המתים מסוגלות לחזור לעולם, ושלושים ושבעה אחוז מאמינים בבתים רדופים. שישה עשר אחוז אינם בטוחים. רוב המפגשים העל-טבעיים אינם מלהיבים במיוחד. אנשים רואים משהו לרגע מזווית העין, או שומעים משהו מוזר מאוחר בלילה, אירועים שאפשר להאשים בפרצי רוח, משחקי אור וצל או חיות בית. יתרה מזו, ברגע שנכנס לנו לראש שאנחנו עלולים לראות או לשמוע משהו, המוח שלנו בדרך כלל מספק לנו הזיה בשמחה, במיוחד כשאנחנו עייפים או מפוחדים.

ייתכן שהראיה המשכנעת ביותר לביקורי רוחות היא תחושה של נוכחות – ההרגשה שנמצא איתנו סוכן, לרוב במרחק קטן מאוד. תחושה כזאת תוארה כמעין חוויה חוץ-גופית שבה דימוי הגוף שלנו מוכפל. ישנם גם חוקרים שטוענים כי פיתחנו מערכת להרגשת נוכחותם של אחרים – אחרי ככלות הכול, לעתים קרובות אנחנו ערים לכך שמישהו נמצא לידינו בלי שנזהה בצורה מודעת את הסימנים שאנחנו קולטים (עצמו עיניים כשאתם יושבים ליד מישהו אחר ותחוו את התופעה הזאת). אולי עלולות להיות לנו הזיות של תחושת הנוכחות הזאת.

תחושה של נוכחות מתעוררת לעתים קרובות בסביבות ומצבים קיצוניים, כגון קור, בידוד או גובה רב, או כשמישהו סובל מתשישות, פחד, רעב ומונוטוניות. מטפסי הרים מדווחים לא מעט על חוויות כאלה. סר ארנסט שקלטון כתב שבמהלך צעידה בת 36 שעות באנטרקטיקה, "נראה לי לעתים תכופות שהיינו ארבעה, לא שלושה," וחבריו למסע חוו את אותה "תחושה מוזרה". כבר הוכח שפחד ובדידות מגבירים את נטייתנו לזהות סוכנים בסביבתנו; הם מכניסים אותנו למצב של ערנות גבוהה לפולשים או בני לוויה בקרבנו.

אֵבֶל מגביר את הסיכויים לביקור מעולם המתים. ביקורים כאלה של אדם אהוב קורים לרוב בשנה הראשונה למותו. המתאבלים עשויים לראות או לשמוע משהו, אך לרוב פשוט מתעוררת אצלם הרגשה של קרבה. במקרים נדירים יותר, קרבה קיצונית: בשנות השבעים הקימה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, שהתפרסמה בזכות מודל חמשת שלבי האבל שלה, אתר רוחני בסן דייגו. במהלך סיאנסים שנערכו שם נהג מדיום-כביכול בשם ג'יי בארהם לכבות את האורות ולהתחזות לרוחות שונות כדי שהוא יוכל לשכב עם האלמנות. אחת הקורבנות אמרה מאוחר יותר, "הייתי צריכה להאמין".

אנשים נוירוטיים או מוחצנים מועדים יותר מאחרים לחוות מגע עם רוחות. נוירוזה עלולה להעצים את מרכיבי האבל, חרדה למשל, ואנשים מוחצנים עשויים להרגיש צורך רב יותר לתקשר בגלל הדגש שהם שמים על אינטראקציה חברתית. גם לאנשים הלוקים במחלת הנפילה יש חוויות רבות יותר של מגע עם רוחות כי רגישות יתר באונות הרקתיות עלולה לייצר תחושת נוכחות. מדענים הצליחו לייצר תחושות של נוכחות על-ידי הצבת מגנטים מעל לאונות הרקתיות של הנבדקים, ובעקבות זאת הציעו חלקם שייתכן כי השדות המגנטיים של כדור הארץ גורמים למקומות מסוימים להרגיש כאילו הם רדופי רוחות. העובדה שאנשים רבים מרגישים נוכחות לצדם בשעת אֵבֶל מרמזת שקשר עם רוחות הוא יותר מאשר הזיה מעוותת; אולי הוא צורה בריאה של התמודדות.

מתיו הטסון כתב את הספר The 7 Laws of Magical Thinking (April 2012, Hudson Street Press).
Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מתיו הטסון, Psychology Today .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מפגשים מהסוג המקרי

02
אליי מגן

הכל מיקרי במקרה במקרה קרה המקרה .
זה בראש ,לחצים פיזיולוגיים גורמים להצרת מוליכי הדם למוח זה משפיעה על פעולת המוח התקינה .
הצרת מוליכי הדם למוח גורמת לאספקה חסרה של הדם למוח וכתוצאה מכך להזיות ודמויים שונים ומשונים הכל בראש