מפלגת האהבה

אולי אהבה צריכה להיות חלק מהפוליטיקה? האם השפעתה לא תהיה טובה יותר מהשפעתם של שנאה ופחד?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הפוליטיקה היא זירה רגשית ביסודה. מקובל לדבר על רעיונות פוליטיים – כמו חירות או שוויון – כאילו היו מושגים יבשים שלוטשו בכיתת סמינר או בשיחה תיאורטית. אבל רעיונות פוליטיים טומנים בחובם רגש. הזמרת נינה סימון אמרה פעם שחירות היא "בסך הכול רגש": רגש של "אין פחד". צדק הוא מצב עניינים אך גם מצב של הקלה, התעלות, אושר. ואקטיביסטים פוליטיים, במיטבם, מביעים בלהט תחושות הבוערות בתוכם. אבל לא כל הרגשות רצויים בהכרח בפוליטיקה. שנאה ופחד, לדוגמה, מובילים להדרה. הם מובילים לעתים קרובות לקבלת החלטות פזיזה ובלתי הוגנת.

אולי אהבה צריכה להיות חלק מהפוליטיקה. האם השפעתה לא תהיה טובה יותר מהשפעתם של שנאה ופחד? בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, מתנגדי דונלד טראמפ קראו שוב ושוב בהפגנות ובשלטים: love trumps hate ("אהבה גוברת על שנאה", במשחק מילים על שמו של טראמפ). אבל גם טראמפ השתמש בשפת האהבה לפני הבחירות ואחריהן: הוא אמר, למשל, שהקהל בטקס השבעתו הוא "ים של אהבה". יש מי שחושבים כי האמירה הזאת מוכיחה שאהבה היא ערך ריק בפוליטיקה: רגש נזיל כל כך שהוא חסר משמעות. אני חושב שהם טועים ושלאהבה יש פוטנציאל להיות כוח שישנה את פני הפוליטיקה.

אם ובת, לחישה

אהבת אם. תצלום: London Scout, ב-unspalsh.com

בספרהּ All About Love: New Visions (משנת 2000), הפמיניסטית האמריקנית בֶּל הוּקְס (Hooks) אומרת שרובם המכריע של הגברים שכותבים על אהבה אינם עוסקים בפרקטיקה שלה, וגם אם כן, הרי שהם נוטים להתמקד בקבלתה של אהבה, במקום לעסוק בנתינתה או בהיעדרה.

ככותב זכר אנסה להביא בחשבון את הטענות האלה, ולכן איני רוצה להתחיל בכל מיני הכרזות מופשטות בנוגע לאהבה, אלא בהרהורים בנוגע לתחושותיי האישיות לגבי אהבה.

כשאני חושב על אהבה, אני נזכר בהילה הטובה והחמה של אמי. אני זוכר את נימת קולה, שכאילו לא השתנתה לכל אורך שנות התבגרותי: גוון של דאגה, איפשהו בין אהדה לכאב. אני חושב על נוכחותה היציבה כשעמדה לצדי – ובפעמים אחרות גם כן, כמו למשל בשיחת סקייפ שבמהלכה הקשיבה לי, ללא רתיעה, בשעה שקולי רעד מפחד ומספקות משתקים. "אהבה" לוקחת אותי לתחושה שאני חש כשאני עטוף בזרועותיו של אדם אחר שמחויבותו הרומנטית אליי נוסכת בי ביטחון חד-משמעי ומוחלט. היא נושאת אותי לרגע שבו אחי התאום החזיק לי את היד, שעה אחר שעה, ביום שאחרי ניתוח קשה.

כשאני מדמיין את הרגעים שבהם נתתי אהבה לאחרים, אני חושב על ביטויים אותנטיים של קרבה

כשאני מדמיין את הרגעים שבהם נתתי אהבה לאחרים, אני חושב על ביטויים אותנטיים של קרבה – כלפי הוריי, למשל – שהציפו אותי בתחושת נועם. אני חושב על מקרה שבו ניסיתי לתמוך בחבר קרוב בתקופת קושי ומצוקה, להקשיב לו, לקבל אותו, לתת אישור לתחושותיו. עולות בדעתי נביעות ספונטניות של חיבה, שפרצו ממני ללא רתיעה בדמות מילים ומגע. המילים "חוסר אהבה" מעלות בדעתי רגעים של היעדר. חשתי שאיני נאהב כשאנשים שמהם ציפיתי לאהבה שמרו על ריחוק או על אדישות, ואף התנתקו ממני. ידעתי מה משמעות לא להיות נאהב במקרים שבהם חשתי רגשות רומנטיים של סקרנות עמוקה והערצה, אך אלה לא הושבו. חשתי חסך באהבה כשנתקלתי בעוינות פתאומית, בלתי מוסברת, מאנשים שעמם הייתה אמורה להיות לי מערכת יחסים אוהבת.

על סמך הרגעים האלה, הלקוחים כולם מהפרקטיקה של האהבה, אפשר להתוות אהבה מהי. איני רוצה להגדיר כאן את שם העצם המופשט "אהבה". מה שמעניין אותי, כמו את הוקס, הוא הפועל: מה משמעות "לאהוב". ברור לי, על-פי חוויותיי, שאהבה טומנת בחובה דאגה עמוקה, שאהבה קשורה למצב מתמיד של תמיכה, שאהבה היא כוח היוצא מאדם אחד ומועבר לאחר, שאהבה כרוכה במערכות יחסים שבהן יש ציפייה לקרבה ולביטחון.

אהבה טומנת בחובה דאגה עמוקה, אהבה קשורה למצב מתמיד של תמיכה, אהבה היא כוח היוצא מאדם אחד ומועבר לאחר, אהבה כרוכה במערכות יחסים שבהן יש ציפייה לקרבה ולביטחון

את האהבה, אם כך, ניתן להגדיר כתחושה עמוקה של חום המופנית כלפי אחר. הגישה הזאת, שאותה פיתחתי יחד עם הכותב הניו-זילנדי פיליפ מקיבין (McKibbin), שופכת אור על עומק האהבה ועל הישירות שלה. היא מתיישבת גם עם מושג האהבה העצמית, המתאפיין בתחושה עמוקה של חום שאנו מפנים כלפי עצמנו. המילה "חום" מיטיבה לתאר את אותה נביעה של רצון טוב שנהוג לייחס לאהבה. וחום יכול ללבוש צורות מסוימות, כמו חיבה, תשומת לב, אכפתיות ודאגה. לאהוב זה תחושה, זה רגש, אבל כפי שנינה סימון אמרה על חירות, זה "לא כל הסיפור". אהבה היא בין תחושה לרגש, ומעבר לתחושה ולרגש. אחת הדרכים להביע זאת היא לומר שאהבה היא תכונה של הרוח: במילים אחרות שלאהוב זה רוחני.

לאחר שגיבשנו את תפישת האהבה הזו, מן הראוי שאסביר למה כוונתי ב"פוליטיקה". אתחיל עם פוליטיקה בפועל. לניסיוני, לפוליטיקה יש משמעויות רבות: צעקותיהם הכאוטיות של הפוליטיקאים באולמות הדיונים; ההתארגנות, הוויכוחים והצחוק בחדר קטן כלשהו בלילה שלפני הפגנה; משחקי הכוח המתוחכמים בין בני שיחה השקועים בהתגוששות מילולית שתכליתה להביא להחלטה כזאת או אחרת. אך ביסודו של דבר, פוליטיקה היא מכלול הפעילויות, המבוצעות לעתים במסגרת הקולקטיב, שנוגעות לאופן החלתו של כוח ולאופן השליטה בו.

אז מה הקשר בין אהבה לפוליטיקה?

יש מסורות ילידיות שבוחנות כבר מאות שנים מה תפקידה האפשרי של האהבה, או של משהו הדומה לאהבה, בקבלת החלטות קולקטיבית בתרבות המאורית הילידית של ניו זילנד, המושג "ארוהא" (המתורגם בקירוב כ"אהבה") משמש זה מכבר כערך יסודי ביישוב סכסוכים. מסורות דתיות מוקירות את חשיבות הפרקטיקה של האהבה באתיקה היומיומית. פעילים פוליטיים מתייחסים לאהבה בשלטים ובסיסמאות – למשל בהתארגנויות נגד מלחמה, בעד שוויון בנישואים, או במאבק למען זכויות אדם.

מאורים, ניו זילנד, ראגבי

נבחרת ראגבי של ילידים מאורים ברגע של ביחד. תצלום: Naparazzi

מסורות דתיות מוקירות את חשיבות הפרקטיקה של האהבה באתיקה היומיומית

במהלך המאות התשע עשרה והעשרים דיברו הוגים סוציאליסטים ואנטי-קולוניאליסטים על תפקידה האפשרי של האהבה ככוח המסוגל להניע לפעולה פוליטית. צ'ה גווארה כתב במכתב ב-1965: "אף שזה עלול להישמע מגוחך, אומר שהמהפכן האמתי פועל מתוך תחושות עזות של אהבה. לא ניתן להעלות על הדעת מהפכן אמתי ללא התכונה הזאת". מייקל הארדט (Hardt), חוקר ספרות מאוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית פיתח את קו המחשבה הזה, ולמעשה תרם יותר מכל אחד אחר בחוגים התיאורטיים העכשוויים לחקר השלכותיה של האהבה על הפוליטיקה.

במהלך המאות העשרים והעשרים ואחת הוגים מהמסורת השחורה הרדיקלית ובייחוד הוקס, קורנל ווסט (West) וג'יימס בולדווין (Baldwin) – עסקו גם הם בפוטנציאל של האהבה בזירה הפוליטית. פוליטיקאים ליברלים ותיאורטיקנים פוליטיים השתעשעו גם הם עם אהבה: הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר קרא לממשל להיות "מלא באהבה"; הסופר ונשיא צ'כיה לשעבר ואצלב האוול (Havel) ראה לנגד עיניו ממשלה ש"מקרינה אהבה"; הפילוסופית האמריקנית מרתה נוסבאום (Nussbaum) כתבה על אודות "אהבה אזרחית"; והילרי קלינטון, במהלך הקמפיין הנשיאותי שלה ב-2016, דרשה עוד "אהבה וטוב לב" בארצות הברית.

ג'יימס בולדווין, הייד פארק

הסופר ג'יימס בולדווין בהייד פארק, לונדון, 1969. תצלום: אלן וורן, ויקיפדיה

לדעתי, האהבה צריכה להיחשב למידה טובה בפוליטיקה ולאחת מתכליותיה של הפוליטיקה: לזה אני מתכוון בביטוי "פוליטיקה של אהבה". במילים אחרות, היכולת להפגין אהבה – לשדר תחושה עמוקה של חום לאדם אחר – אמורה להיות תכונה שאנו מעריכים בפוליטיקאים. עלינו להעריץ ולעודד פוליטיקאים שפעילותם מוּנעת מאהבה (ולא מ"כוח ושליטה", כפי שמציינת הוקס), שמביעים אהבה באמצעות פעילותם הפוליטית. יתרה מזאת, עלינו לראות בהבטחת האהבה מטרה יסודית של הפעילות הפוליטית.

מתווה כללי זה לפוליטיקה של אהבה – השואף להפוך את האהבה לתכלית בפוליטיקה – משאיר מקום לחזונות שונים של אהבה. כדי לחזק את הפוליטיקה של האהבה, עלינו לרומם את כוחה של רטוריקת האהבה, ואפשר לטעון שזה דומה לאופן שבו הפרויקט הכלכלי הניאו-ליברלי רומם בין היתר את כוחם של רעיונות כמו אינדיבידואליזם, חירות ויעילות. אבל "אהבה" היא מושג הניתן לפירוש בדרכים שונות, בדיוק כפי ש"חירות" ו"שוויון" הם מושגים הנתונים לפרשנות. ראינו זאת באופנים השונים מאוד שבהם טראמפ וקלינטון השתמשו במילה "אהבה" במהלך הקמפיין לבחירות הנשיאותיות ב-2016.

מטרתו העיקרית של מתווה כללי לפוליטיקה של אהבה היא להפוך את האהבה לעיקרון מנחה – לנקודת מוצא, או לאמת מידה – בדיונים פוליטיים. פוליטיקה של אהבה מחברת בין הפוליטיקה לחוויה היומיומית. היא מזכירה לנו שהאישי הוא פוליטי, כפי שהפמיניזם טוען זה זמן רב. היא מפנה אותנו הרחק מהאינדיבידואליזם ומהאינטרס האישי כי, כפי שאמרה אייריס מרדוק (Murdoch) במאמרה The Sublime and the Good (משנת 1959), אהבה היא "ההכרה הקשה להפליא בכך שדבר מה מלבד עצמנו הוא אמתי". היא נושאת אותנו לעבר פוליטיקה המציבה את הזולת לנגד עינינו: פוליטיקה של אנשים אחרים.

פוליטיקה של אהבה מחברת בין הפוליטיקה לחוויה היומיומית. היא מזכירה לנו שהאישי הוא פוליטי, כפי שהפמיניזם טוען זה זמן רב

אבל למרות היתרונות האלה, אין די במתווה כללי לפוליטיקה של אהבה. הוא מעורפל ואינו מביא למימוש הפוטנציאל המלא של האהבה בפוליטיקה. כדי להימנע מהבעיות האלה, יש לקשור בין המתווה הכללי הזה לבין פוליטיקה רדיקלית. הלוגיקה של הפוליטיקה הרדיקלית היא בעלת שלושה מרכיבים שלובים לפחות הרלוונטיים לענייננו.

ואצלב האוול

ואצלב האוול בישיבת הפרלמנט האירופי לציון 20 שנה לנפילת מסך הברזל. תצלום: European Parliament

ראשית, הפוליטיקה הרדיקלית מייחסת חשיבות להיסטוריה ולהקשר. פוליטיקה רדיקלית של אהבה - הנסמכת בעיקר על אחת ההגדרות של המילה "רדיקלית": אחיזת דברים בשורשיהם (כפי שאמרה האקטיביסטית האפרו-אמריקנית אנג'לה דייוויס) – מספרת סיפור כלכלי/סוציו-תרבותי מעורב על אודות הסיבה שבגללה הפכו החברות העכשוויות להיות כפי שהן. בחברות שלנו אין אהבה בגלל המבנה הכלכלי, שרותם לטובתו את כוחות הניצול והחמדנות ובה בעת גוזל מאיתנו את הזמן שאנו זקוקים לו כדי לטפח מערכות יחסים אוהבות כנות. החברות שלנו הן חסרות אהבה בגלל מבנה חברתי בלתי שוויוני שמותיר אנשים פצועים, בודדים ומרוחקים אלה מאלה, מסוגרים בקהילות מדומות. ואין בהן אהבה בגלל כוחות פטריארכליים, עליונות לבנה, וכוחות דכאניים אחרים שמכשירים את הקרקע להתפשטות של אלימות, חוסר ביטחון וחוסר אמון.

הפסיכולוג הגרמני אריך פרוֹם (Fromm) רמז להסבר ה"הקשרי" הזה לפני יותר מחמישים שנה, כשציין בספרו "אמנות האהבה" (משנת 1956) כי "המבנה החברתי של הציביליזציה המערבית והרוח הנובעת ממנו" אינם "מסייעים להתפתחות האהבה"1 עם זאת, הניתוח של פרום הוא כלכלי וחברתי ביסודו, ועדיין צריך ללטש אותו כדי להבין איך גזע, מגדר, דעות קדומות נגד בעלי מוגבלויות ומבנים חברתיים אחרים יוצרים דפוסים של חלוקת אהבה בחברות עכשוויות.

אי אפשר לצפות מנפגעים של אלימות מינית, או של עליונות לבנה, להפוך באופן ספונטני לסוכנים של אהבה

שנית, לוגיקה רדיקלית מבינה את התנאים המוקדמים שבלעדיהם ערכים אינם מסוגלים לשאת משמעות אמתית. לא זאת בלבד שפוליטיקה רדיקלית של אהבה מעודדת אותנו להעניק חום לכול, אלא שהיא מבינה שיש מספר צעדים שעלינו לנקוט כדי שאהבה תהיה אפשרית. אי אפשר לצפות מנפגעים של אלימות מינית, או של עליונות לבנה, להפוך באופן ספונטני לסוכנים של אהבה. כפי שמסבירה הוקס בתמציתיות: "בלי צדק לא תיתכן אהבה". אם כן, פוליטיקה רדיקלית של אהבה כרוכה במחויבות לתיקון עוולות היסטוריות ועיוותים אחרים שקיימים כיום. היא דורשת מאיתנו "לחשוב במסגרת הֶקבצים", כפי שאמר הסופר הניגרי-אמריקני טֶג'וּ קוֹל (Cole): עלינו להבין כיצד האהבה שזורה ברשת של ערכים אחרים ומערכות יחסים אחרות, שגם אותם עלינו לטפח אם ברצוננו לממש את האהבה.

שלישית, רדיקליות דורשת מאיתנו להפוך מחויבויות מופשטות לפעולה חיובית. על כן פוליטיקה רדיקלית של אהבה צריכה להישמע לקריאתו של צ'ה גווארה "לחתור מדי יום להפוך את אהבת כל באי תבל למעשים בפועל".

אחד היישומים המבטיחים ביותר לפוליטיקה רדיקלית של אהבה מוצג בספרה של דייוויס Are Prisons Obsolete? (משנת 2003) בשם decarceration ("דה-מאסר") בדין הפלילי: ביטול הדרגתי של הסתמכות החברה על מאסר כמענה לפשיעה. בתי הכלא הם גילום מוסדי של כישלון האהבה: הם גוזלים מבני אדם את הרכּוּת שמגע חברתי מביא עמו, ומאלצים את האסירים להגדיר את עצמם על-פי הדבר הנורא ביותר שעשו בחייהם. "דה-מאסר" – גישה הכוללת שורה של אסטרטגיות המנסות לשים קץ לכליאת צעירים, לחסל את השימוש בגזרי דין קצרי-טווח, ולשפר את הטיפול והשיקום המוגשים לסובלים מבעיות חמורות – הוא ניסיון להביא את האהבה לקדמת הבמה.

עוולה נוספת שתוכל לשמש כמעין כליא-ברק של אהבה שיכנס סביבו אנשים, הוא התקנת הכנסה בסיסית לכול. מדובר בתשלום ממשלתי לכל אחד מהפרטים החברים בקהילה פוליטית נתונה, לרוב חודשי, שאינו קשור לעבודה או לכל מעמד אחר. להכנסה בסיסית לכול יש הפוטנציאל לשחרר פרטים מקשרי עבודה נצלניים ונטולי אהבה. אם הכנסה זו תהיה נדיבה די הצורך, היא תוכל גם לתת לנו את הזמן והמרחב הנדרשים להפיץ אהבה ישירות בקהילותינו לצד בני המשפחה, החברים ותושבי השכונה. הכנסה בסיסית לכול עשויה להיות חלק מפלטפורמה כלכלית שאינה רואה את בני האדם כ"הומו אקונומיקוס" ("האדם הכלכלי", קרי אדם הדואג בראש ובראשונה למִקסוּם רווחיו האישיים), אלא כחברים אוהבים בקהילה רחבה, המקיימים ביניהם קשרים חברתיים ותלות הדדית.

שתי הדוגמאות האלה דורשות פעולה ממשלתית שתתמוך בטיפוח האהבה – אבל פוליטיקה רדיקלית של אהבה נוגעת גם לאקטיביסטים הפוליטיים. האקטיביסטים, הרואים לנגד עיניהם אך ורק את המטרות שלמענן הם נלחמים, נוטים לשחוק את עצמם ולסבול מתשישות, ספקות, בעיות של בריאות הנפש ובדידות. פוליטיקה רדיקלית של אהבה שמה דגש מחודש על חשיבותן של סולידריות ודאגה הדדית במסגרת התנועות האקטיביסטיות, ומזכירה לנו שחשוב שנטפל בעצמנו ונאהב את עצמנו.

אקטיביזם, love trumps hate

אקטיביזם Love Trumps Hate, תצלום: Friends of the Earth Scotland

דוגמה לקבוצת אקטיביסטים שמנסה ליישם פוליטיקה רדיקלית של אהבה כבר עכשיו היא The Love-Driven Politics Collective האמריקנית. דייוויד קיוּמאן קים (Kim), ממייסדי הקבוצה, הוא גם מרצה ללימודי דת בקונטיקט קולג', וניסיונותיו לפתח אתיקה ציבורית של אהבה נשענים, בין היתר, על מסורות דתיות, ולא רק על מסורות מוסריות, פוליטיות וביקורתיות. הוא אמר לי שלדעתו "נתנו לפעימות הלב של הפוליטיקה הפרוגרסיבית לדעוך". זוהי "אחת הסיבות לכך שהפוליטיקה הפרוגרסיבית, יותר מגישות אחרות, אינה מצליחה לעורר השראה בציבור". קים, שלימד קורס בנושא "אהבה רדיקלית" לצד קורנל ווסט, הוביל ניסיונות להשתמש באהבה כדי לתת מענה לתרבות ה"רעילה" במוסדות האקדמיים בארצות הברית. במסגרת עבודתו ב-Love-Driven Politics Collective הוא מנסה כעת להשתמש באהבה בפתרון סוגיות של גזע והשכלה במדינה.

המתווה שהצעתי כאן לפוליטיקה רדיקלית של אהבה נבדל במספר מובנים חשובים מעבודות קודמות בנושא אהבה ופוליטיקה. הוא משוכלל יותר מאשר אזכורים זניחים של אהבה שנזרקו לאחרונה, במסגרת השיח הפוליטי הליברלי, על-ידי דמויות כמו קלינטון. יתרה מזאת, הפוליטיקה הרדיקלית של האהבה תובעת מאיתנו להפנות אהבה הן לעצמנו והן למשתתפים האחרים בתהליך הפוליטי, במקום להפנותה בראש ובראשונה אל הלאום או אל המדינה, כפי שמציעה נוסבאום. גישה זו דוגלת באהבת הזולת, לא בפטריוטיזם, והיא מדירה פחות ומסוכנת פחות מאשר הקריאות לאהוב מושגים מופשטים כמו "לאום" או "מדינה".

פוליטיקה רדיקלית של אהבה אינה פסיבית. היא אינה בגדר רישיון לפוליטיקאים אחדים לרמוס אחרים. זכרו שיש להשיג צדק לפני שניתן לממש אהבה. ולפעמים האהבה עצמה דורשת כעס, עימות ופעולה לעומתית. כלומר אין סתירה בין פוליטיקה רדיקלית של אהבה לבין גינוי גזענות, או בינה לבין פעולה ישירה נגד גזענות, קפיטליזם ודיכוי. ופוליטיקה רדיקלית של אהבה אינה מעוותת בהכרח את משמעותו של מושג האהבה.

בספרה "המצב האנושי" (משנת 1958) הביעה חנה ארדנדט את החשש ש"אהבה... מומתת, או מוטב נכחדת ברגע שהיא מוצגת בפומבי". היא חשבה ש"אהבה אינה יכולה שלא להיעשות שקרית ומעוותת כאשר משתמשים בה למטרות פוליטיות" [מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 82]. אין ספק שארנדט צודקת בכך שכולנו צריכים לחשוש מעיוות האהבה או מניצולה בפוליטיקה. ואין ספק שכדי לייצר פוליטיקה רדיקלית של אהבה עלינו לנסח מחדש ביצירתיות את הציפיות שלנו ממערכות יחסים פוליטיות. אבל אהבה היא תמיד, בכל מקום, פרויקט העוסק בהצבת ציפיות שאפתניות במסגרת אוסף מוגדר של מערכות יחסים. ופוליטיקה רדיקלית של אהבה דורשת רק שנרחיב את אוסף מערכות היחסים שבהם אנו תולים ציפיות של אהבה.

אבל המחסום האמתי למימוש פוליטיקה רדיקלית של אהבה אינו נחיצותו של כעס, וגם לא טיבה של האהבה. המחסום האמתי הוא השילוב בין שיח אידאולוגי מצומק וציניות משתקת שחלחלה לחלק ניכר מהשיח הפוליטי העכשווי. בימינו, כדי לפתוח מרחב לאהבה, עלינו להרחיב את תפישותינו לגבי טווח הדברים שאפשר להשיג בפוליטיקה נוכח ציניות כזאת.

אנו מזהים בבירור, כעת יותר מאי פעם, את נוכחותם של רגשות בפוליטיקה, ובייחוד רגשות שליליים. התגובה המתאימה אינה לנסות לדחוק את הרגשות מהפוליטיקה כליל – לנסות לשווא להתעקש על שיח שליו ורציונלי. כדי לנוע קדימה עלינו להבין לאילו רגשות יש מקום מוצדק בפוליטיקה, להבהיר בדיוק למה אנו מתכוונים (ולמה איננו מתכוונים) כשאנו מדברים על הרגשות האלה, ולתרגם אותם לפרקטיקה פוליטית. כך אולי, מי יודע, נסייע לאהבה לגבור על השנאה.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקס האריס הוא עמית ב-All Souls College באוקספורד. ספרו הראשון הוא The New Zealand Project (משנת 2017).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מקס האריס, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מפלגת האהבה

אם כבר הוזכר מסע הבחירות של טרמפ, אפשר לראות כי הוא לווה בהרבה מוסיקת רקע של שנאה לכל האחר. ועתה, לאחר שהאבק שקע מעט, אפשר סוף סוף לשמוע את חריקת הצמיגים והנסיונות לעשות דברים כאילו בשיקול דעת ומעט היגיון ואולי אפילו חמלה. איכשהו, כוחניות,הפחדה ויד חזקה עובדים יותר כאשר רוצים לשלוט על כמות גדולה של בני אדם. הרבה כאב, שנאה ולעג מופנים כלפי מנהיגים המפזרים אהבה לסביבה. הדתות מושתתות על אהבה והקרבה לזולת, אבל כדי להפיצן צריך להפעיל הרבה כוח. משהו לא עובד בשילוב הזה 'פוליטיקה ואהבה' . צריך אולי לשנות את החומרים הכימיים במוח כדי לחבר את צמד המילים. יתכן שמאמר חיובי זה, הינו השיעור הראשון באוניברסיטת האהבה הראשונה שתקום בעולם ואחריה תקמנה עוד אלף. אינשאללה.