מצמיחים לנו שכל

בעבר היה נפוץ, לפחות בחברות המערביות, לראות בצמחים לא יותר מרקע פאסיבי ואדיש לחייהם של בעלי החיים, או כסתם מזון לבעלי חיים. צמחים יכולים להיות מרתקים בזכות עצמם, כמובן, אבל הם חסרו הרבה ממה שהפך את בעלי החיים ואת בני האדם למעניינים, כמו יכולת החלטה ופעולה, אינטליגנציה, קוגניציה, כוונה, מודעות, קבלת החלטות, זיהוי עצמי, חברותיות ואלטרואיזם. עם זאת, התפתחויות פורצות דרך במדעי הצמח מאז סוף המאה הקודמת קעקעו את התפישה הזו. אנו מתחילים רק עתה להבחין במורכבות והדקות יוצאות הדופן של הקשרים בין צמחים לסביבתם, זה עם זה ועם יצורים חיים אחרים. אנו חבים את ההתפתחויות המרעישות בהבנתנו את הצמחים לתחום אחד של מחקר במיוחד: חקר התנהגות הצמחים.

רעיון "התנהגות הצמחים" עשוי להיראות מוזר, בהתחשב בהקשר של המילה "התנהגות" ביחס לבעלי חיים ובכללם בני אדם. כאשר אנו חושבים על התנהגויות קלאסיות של בעלי חיים – דבורי דבש רוקדות, כלבים קשקשים בזנבם, פרימאטים מטפחים אלה את אלה – אנו עשויים לתהות מה עשויה להיות המקבילה של כל אלה בצמחים.

אם התנהגות היא הצורה של 'הפעילות המכוונת הכללית של האורגניזם' הנוגעת לקשרים של האורגניזם עם הסביבה החיצונית שלו, פירוש הדבר הוא שצמחים מפגינים התנהגויות לא פחות מבעלי חיים

אחד המקדמים המוקדמים של חשיבות חקר התנהגות בעלי החיים היה א.ס. ראסל, ביולוג ופילוסוף של הביולוגיה. בשנת 1934, טען ראסל כי הביולוגיה צריכה להתחיל בחקר האורגניזם כולו, ודימה את האורגניזם לאחדות דינמית שעוברת מחזורי תחזוקה, התפתחות ורבייה. פעילויות אלה, הוא אמר, "מכוונות למטרה", וזו "הפעילות המכוונת" המבחינה בין יצורים חיים לחפצים דוממים. התנהגות, לדברי ראסל, היא הצורה של "הפעילות המכוונת הכללית של האורגניזם" הנוגעת לקשרים של האורגניזם עם הסביבה החיצונית שלו. פירוש הדבר הוא שצמחים מפגינים התנהגויות לא פחות מבעלי חיים. אך מאחר שצמחים קבועים במקום אחד, ההתנהגות מתבטאת בעיקר בצמיחה ובהתמיינות (התפתחות תאי עובר לחלקים מסוימים של הצמח), ולא בתנועה, כמו אצל בעלי חיים.

התרגלנו לחשוב שהדבורה אקטיבית ובעלת כוונות ויכולת פעולה, והפרח, "בסך הכול צמח" - פסיבי. תצלום: ונקאטה סורש.

בסוף המאה ה-20, ההבנה שלנו לגבי התנהגות הצמחים התרחבה אל הרבה מעבר לצמיחה והבדלה, והיא ממשיכה להתרחב. התנהגות צמחים היא, כפי שאומר הבוטנאי אנטוני טרוואס ((Trewavas "מה שהצמחים עושים". מתברר שהם עושים הרבה. קחו למשל פציעה. רוב הצמחים מגיבים לנזק בעליהם על ידי שחרור תרכובות אורגניות נדיפות (VOCs) . חלק מהתרכובות הללו מפעילות גנים הקשורים ללחץ א-ביוטי; חלקן בעלות תכונות אנטי-בקטריאליות ונוגדות פטרת. ישנן תרכובות VOC  הדוחות את המזיקים התוקפים באמצעות טעמים רעים או רעלים, וישנם צמחים המסוגלים לזהות איזה מזיק תוקף אותם ולהגיב בהתאם. תרכובות VOC מסוימות מושכות את הטורפים של החרקים התוקפים את הצמח. התקפת מזיקים יכולה גם לגרום לצמחים לייצר יותר צוף, דבר שמעודד חרקים להתרחק מהעלים.

תגובות אלו מובנות בקלות כהתנהגויות "המכוונות למטרה" – המטרה של שמירה על עצמם ושגשוג. סביר להניח שיש להן יתרון אדפטיבי עבור הצמח. אך שחרור של תרכובות VOC יכול גם לגרום לצמחים שכנים לייצר את אותה תגובה עוד לפני שהם מותקפים, אפילו אם מדובר במין שונה של צמחים. מספר ניסויים מראים כי ניתן לזהות צמחים שמתנהגים בצורה שונה וחיובית כלפי אלה שהם מזהים כקרוביהם (שגדלו מזרעים מאותו צמח). בניסוי אחד, לדוגמה, צמחי בושמת גודלו בעציצים משותפים כדי לחקור כיצד הם מגיבים לתחרות על אור מעל האדמה ועל מקום לשורשים מתחת לאדמה. החוקרים מצאו כי צמחים שגדלו בעציצים ביחד עם צמחים קרובים גידלו גבעולים מוארכים יותר עם יותר ענפים, בעוד שצמחים שגדלו עם צמחים שאינם קרובים גידלו יותר עלים, וחסמו את הגישה של צמחים אחרים לאור. נראה כי הצמחים שיתפו פעולה עם קרוביהם, אבל ניסו לגבור על צמחים שאינם קרובים להם.

רבים סבורים היום, בעקבות ממצאי המחקר שלצמחים יש תכונות ויכולות שבעבר סברו כי הן בלעדיות לבעלי חיים או אפילו לבני אדם

בעיני חלק מהמדענים, מחקר זה משנה את כללי המשחק, מביא עימו פרדיגמה חדשה במדעי הצמח, ויוצר תובנה חדשה לגבי חיי הצמחים. רבים מאמינים כיום שהתוצאות של עבודה ניסויית זו מחייבות אותנו להכיר בכך שלצמחים יש תכונות ויכולות שבעבר סברו כי הן בלעדיות לבעלי חיים או אפילו לבני אדם. יש הסבורים כי פשוט איננו יכולים להבין מה המדע מראה לנו בלי לפנות לשימוש במונחים כאלה.

ההתפתחויות יוצאות הדופן הללו לכדו גם את תשומת לבם של פילוסופים. פילוסופיה של המדע היא תת-תחום מבוסס היטב בתוך הדיסציפלינה, ופילוסופיה של הביולוגיה היא תת-תחום מבוסס היטב של פילוסופיה של המדע. אך לאחרונה אנו עדים להופעה של דבר מה שנראה חדש: תחום פילוסופי – "פילוסופיית הצמחים" – המוקדש למחשבה על צמחים, לא רק כניתוח מטא-ביקורתי של מחקרים במדעי הצמח אלא גם כהשראה לבחינה פילוסופית מחודשת.

הפילוסופיה החדשה של הצמחים צמחה בחלקה כתגובה לעבודה זו במדעי הצמח, ובמיוחד לפרדיגמה החדשה, משום שסדרת המונחים המייחדת את הפרדיגמה החדשה – סוכנות (agency), כוונה, מודעות וכדומה – עומדת כבר כעת במרכזו של דיון פילוסופי רחב וממושך. ברגע שתשומת הלב מופנית לצמחים, מתעוררות סוגיות רחבות יותר. לא רק שהפילוסופיה מתעניינת בצמחים; אנו מגלים שהחיים הצמחיים, או הספציפיות של ההוויה הצמחית, מאתגרים חלק מההנחות המוערכות ששלטו במסורת המערבית במשך מאות, אם לא אלפי שנים. פילוסופיית הצמחים עוסקת ביותר מאשר צמחים. היא גם עוסקת באופן שבו המאפיינים הייחודיים של החיים הצמחיים מאתגרים אותנו לחשוב על ההוויה שלנו בדרכים חדשות.

כוונה? החלטה? רצון? ואולי הצמח הזה לא יוצא דופן כפי שחשבנו? בתצלום: חלקיו העליונים של Nephentes Iowii, צמח טורף מהאי בורנאו, אוכל בשר. תצלום: JeremiahsCPs, ויקיפדיה

יש מי שהרעיון של "פילוסופיית הצמחים" עשוי להיראות להם אבסורדי,  כמו סוג של טרנד חדשני, ובוודאי שלא תמצאו ערך כזה בשום מילון פילוסופי עדכני. אך למעשה, בין צמחים לפילוסופיה ישנו קשר שהוא כמעט בן גילה של ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית עצמה. אריסטו סיפק את הבסיס לבוטניקה תאורטית כאשר הגדיר את החיים ככוללים את היכולת להזנה, צמיחה וקמילה. רק לחלק מהגופים הטבעיים יש הפוטנציאל לחיים, וה"נשמה" היא המימוש של פוטנציאל זה. דברים חיים, ככל שהם חיים, יש להם אפוא נשמה ( psuchē  שתורגמה ללטינית כ-  anima, ומכאן ההבחנה בין חי לדומם).

אריסטו אומר שתפקידו של החלק המזין של הנשמה הוא השימוש בתזונה להתחדשות (מה שמאוחר יותר ייקרא בשם פריון). מכיוון שגם לצמחים יש סוג כזה של נשמה, היא נודעה בכתבים על אריסטו כנשמה 'צמחית' או 'נשמת צמח'

אריסטו הבחין בין שלוש "חלקים" של הנשמה: החלק "המזין", החלק "החושי" והחלק "התבוני". היכולת "המזינה", העיקרון הבסיסי של החיים, משותפת לכל הדברים החיים, כולל צמחים. לבעלי חיים יש בנוסף את החלק "החושי" של הנשמה, בעוד שלבני אדם בלבד ישנו החלק "התבוני". אריסטו אומר שתפקידו של החלק המזין של הנשמה הוא השימוש בתזונה להתחדשות (מה שמאוחר יותר ייקרא בשם פריון), אשר שתיהן סוג של "תנועה" או "שינוי". מכיוון שגם לצמחים יש סוג כזה של נשמה, היא נודעה בכתבים על אריסטו כנשמה "צמחית" או "נשמת צמח" (וזו הסיבה לכך שאדם פגוע שמניחים שאין לו יכולת לחוש או לחשוב, נחשב במצב "צמחי" מתמשך).

רעיון הנשמה הצמחית של אריסטו מילא תפקיד חשוב בבוטניקה עד המאה ה-17. דוגמה אחת מני רבות אפשר למצוא בספרו של הפילוסוף הפלורנטיני אנדריאה צ'סלפינו De Plantis  (משנת 1583), המתאר את הסיווג המדעי הראשון של צמחים. הוא טען כי הטבע היסודי של הצמחים הוא בתפקודים של הזנה וצמיחה, בהתחשב בכך שזוהי ״המהות״ של סוג הנשמה היחיד שברשותם. מערכת לסיווג צמחים (שנדרשה יותר ויותר ככל שמסעות רבים בעולם גילו את המספר העצום של מיני הצמחים השונים) הייתה צריכה להתבסס על הטבע היסודי של הצמחים, ולכן צ'סלפינו בנה את מערכת הסיווג שלו (ברמת הסוג) על שיטות שונות לייצור זרעים ופירות. במכתב לפטרון שלו אלפונסו טורנבואני, הוא כתב כי הצלחתו בבניית מערכת סיווג זו התבססה על כך שהוא שילב "מומחיות בוטנית עם לימודים פילוסופיים, שבלעדיהם לא ניתן להתקדם".

המחויבות להיבטים הקשורים בפילוסופיה של אריסטו הניעה גם את המחקר הבוטני. בתיאוריה שלו על היווצרות יצורים חיים, זיהה אריסטו את ה"עיקרון" הגברי עם היכולת להעניק תנועה או חיים על ידי "הפחת חיים" בחומר פאסיבי (נקבי) אחר. מכיוון שתאוריית ההיווצרות שלו הייתה בעצם תיאוריה על היווצרות בעלי חיים, הכוח הגברי הזה הוגדר לרוב ככוח ליצירת הנשמה החושית. מכיוון שאין לצמחים נשמה חושית, נראה שאין הבדל בין זכר ונקבה בצמחים. אך אם, כפי שאריסטו חשב גם, העיקרון הגברי מעניק חיים או תנועה באופן כללי יותר, אז מאחר שצמחים חיים, חייב להיות בהם דבר מה המקביל לזכר ונקבה.

"סוס, מקטרת ופרח אדום" (1920), ז'ואן מירו, מוזיאון פילדלפיה לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

החידה הזו העסיקה את כל התורמים המרכזיים להיסטוריה המוקדמת של הבוטניקה. במקום להפריע למחקר, היא דחפה אותו קדימה. אף שלא היה דבר ברור בפיזיולוגיה של הצמחים התואם את אברי המין ולמהותם של בעלי חיים, החוקרים חשבו שדברים כאלה חייבים להיות בצמחים, משום שצמחים ובעלי חיים חולקים את הנשמה הצמחית שאחראית על הרבייה. נחמיה גרו (Grew), הבוטנאי האנגלי שגילה את אברי הרבייה של הפרח, עשה זאת כי חיפש את העיקרון המחייה האריסטוטלי של "תפקיד הגבר", אשר אותו הוא קישר, אם כי באופן מבלבל, לפולן (אבקה).

בתולדות הבוטניקה נחשב 'השחרור' של הבוטניקה מהפילוסופיה במאה ה-19 לגורם מכריע בהתקדמותה המדעית. אך יש בכך התעלמות מההיקף שבו מחויבויות פילוסופיות של כמה מהחוקרים הבוטניים החשובים ביותר עיצבו את עבודתם המדעית, ותמים לחשוב שהמדע מתפתח ללא הנחות מטאפיזיות בסיסיות לגבי טבע המציאות

כיום, מדעי הצמח רואים את עצמם כבלתי קשורים לפילוסופיה. אכן, בתולדות הבוטניקה נחשב ״השחרור״ של הבוטניקה מהפילוסופיה במאה ה-19 לגורם מכריע בהתקדמותה המדעית. אך יש בכך התעלמות מההיקף שבו מחויבויות פילוסופיות של כמה מהחוקרים הבוטניים החשובים ביותר עיצבו את עבודתם המדעית, ותמים לחשוב שהמדע מתפתח ללא הנחות מטאפיזיות בסיסיות לגבי טבע המציאות.

ההתעקשות על הפרדת הבוטניקה מהפילוסופיה פירושה גם שאנחנו מחמיצים את האפשרות להבין את התפקיד שהבוטניקה שיחקה בהיסטוריה של הפילוסופיה כפי שהבנו אותה באופן מסורתי. ג'ון לוק (1632-1704) וז'אן-ז'אק רוסו (1712-78) היו חובבי בוטניקה נלהבים. האם זה היה רק תחביב לא פילוסופי עבור הפילוסופים הללו? או שמחקר הצמחים שלהם השפיע על הפילוסופיה שלהם? באמצעות שאלות אלה, אנחנו חוזרים לפילוסופיה החדשה של הצמחים, השואפת לחשוף את תולדות הקשרים הסבוכים  בין פילוסופיה לבוטניקה, ולחדש את שיתוף הפעולה ביניהן.

אחת הדמויות הבולטות בתהליך החשיפה הזה במאה ה-20 היא הבוטנאית האנגלית אגנס ארבר (1879-1960), שהציעה כי מחקרים היסטוריים ופילוסופיים יהיו חלק מהפרקטיקה המדעית המודרנית. ארבר תרמה תרומות חשובות למורפולוגיה של צמחים, במאמרים רבים ובספרים שהוקדשו לצמחי מים (1920), מונו-קוטילדונים (1925) ודשא (1934). בספרה Natural Philosophy of Plant Form (משנת 1950), מתבהר במפורש הבסיס הפילוסופי של גישתה. עבור ארבר, מורפולוגית הצמחים – חקר צורת הצמח – לא הייתה רק תיאור של התכונות החיצוניות של הצמחים אלא חקירה של צורתם במשמעות רחבה יותר. היא חזרה ובדקה את מושג הצורה של אריסטו (eidos) אשר אותו היא הבינה כהתייחסות ל"מהות הפנימית של כל פרט נתון". היא הבינה את "המהות הפנימית" הזו ככוללת את כל תולדות חיי הצמח, כולל שינויים בגודל ובצורה החיצונית של הצמח, ובכך היא הגדירה מחדש צורה כדינמית וסירבה להפריד אותה אנליטית מהתפקוד. מושג זה של צורה היה מכריע עבור האפשרות של ארבר לראות היבטים שהיא האמינה שהגישה האנליטית הטהורה החמיצה.

בהתעקשות שלה על חשיבותה של טרטולוגיה [חקר ההתפתחות העוברית] בוטנית למחקר של "מאורעות נורמליים", ניכרת גם השפעתו של שפינוזה. ארבר מתארת "אנומליות" צמחיות, "הגילוי של אפשרויות שלא מומשו בדרך כלל", כדוגמה ל-"מה שצמח יכול לעשות", וכך היא מהדהדת את המשפט המפורסם של שפינוזה על "מה שגוף יכול לעשות". התיאוריה שלה על הקשר בין הגבעול והעלה מצטטת במפורש את דבריו של שפינוזה על "הדחף לשמירה על הקיום". עבור ארבר, המקורות הפילוסופיים הללו היו ההשראה להשערות בוטניות שהיא ניסתה לאשר (לעיתים קרובות בהצלחה) בעזרת הראיות מתצפיות קפדניות בדרך המדעית המקובלת.

את ההתעקשות של ארבר על חשיבות הפילוסופיה עבור הבוטניקה חלקו גם מספר בוטנאים ואקולוגים בני זמננו, התורמים לאחד הזרמים בפילוסופיית הצמחים העכשווית. הבוטנאי הצרפתי פרנסיס האלה (Hallé) מתמחה ביערות גשם טרופיים ואדריכלות עצים (הוא היה בין הממציאים של הדוברה הצפה שאפשרה לראשונה למדענים גישה לחופת היער הטרופית). הוא אחד ממספר הולך וגדל של מדענים ופילוסופים שהחלו לתהות מה איבד חקר חיי הצמח בשל ההתמקדות המדעית בכימיה וב"צמצום הצמח למספר כרומוזומים, רצף של זוגות בסיסים, שם בלטינית, תמונה אלקטרונית של אברון, נקודה על גרף, הפניה ביבליוגרפית, נתון בזיכרון מחשב, משקע לאחר צנטריפוגה, או גושיש בתחתית מבחנה״. בנוסף לכך,בספרו ״בשבחי הצמחים״ (מהשנים 1999-2002), האלה קורא לשוב לחקר הצמח כולו "מהשורשים עד הפרחים, באדמתו, כולל  השימושים שנעשו בו לאורך הדורות, שהם חשובים, כי עלינו להבין אותו בחושינו ולא רק בדרך האינטלקטואלית, המרוקנת אותו מחיים".

נוף באמזונס: אולי היער חי, אולי הוא יצור בפני עצמו, המורכב מיצורים מסוגים שונים: יונקים, זוחלים, חרקים, צמחים...? אולי הגיע הזמן לחשוב אחרת? תצלום: CIFOR ICRAF

עבור האלה, המחשבה על מה שמיוחד לחיים הצמחיים מובילה בהכרח לשאלות פילוסופיות, שעל הבוטנאי כמו על הפילוסוף לעסוק בהן. אם בעל חיים יחיד הוא יחיד (מלבד במקרים יוצאי דופן כמו אלמוגים), אך הצמח מתפתח דרך שחזור מחדש של יחידות, מהי מהות ״האינדיבידואליות״ של הצמח? האם הרעיון של ״יחיד״ זהה אצל בעלי חיים וצמחים? האם עלינו להגדיר מחדש את המושג ״אינדיבידואליות״ כך שההגדרה שלו תכלול את הצמחים?

האקולוג הצרפתי ז'אק טאסן (Tassin) משוכנע גם הוא בצורך בפילוסופיה כדי להבין את  חיי הצמחיים. ספרו À quoi pensent les plantes (״מה חושבים צמחים?״) (משנת 2016) פותח בשאלה הפילוסופית: מה פירוש להיות צמח? השאלה נחוצה, לפי טאסן, כי ״ההתמקדות הבלתי ניתנת להתגברות שלנו בבעלי חיים גורמת לנו למדוד את העולם ביחס למצבנו החייתי״. ללא ספק, מודלים המבוססים על חיים של בעלי חיים יכולים להיות שימושיים בחקר צמחים, אך האם אין צורך למצוא גם דרכים להתבונן בצמח על פי קריטריונים משלו, הקרובים יותר למהותו שלו?

ברור שחשיבה על האונטולוגיה של חיי הצמח היא בעלת השלכות שמעבר לצמחים. הן בפילוסופיה המערבית והן בחיים היומיומיים, אנו נוטים לחשוב במונחים של זוגות של ניגודים. המערכות הדומיננטיות של זוגות ניגודים אלה, שאנו מניחים כי הם לוכדים במחשבה משהו הדומה לתכנים המבניים של המציאות, מכונות לעתים בקיצור "המטפיזיקה המערבית". הן כוללות את הזוגות: פנים/חוץ, חומר/צורה, נפש/גוף, פרט/קולקטיב, חיים/מוות, אחד/רבים, זכר/נקבה. חלק משמעותי מהפילוסופיה המערבית במאה ה-20 ומתחומים קשורים כמו תיאוריה פמיניסטית הוקדש לחקירה ביקורתית ולעיתים לדקונסטרוקציה פורמלית של חלק מהזוגות הללו, אך הם ממשיכים לעצב חלק ניכר מהמחשבה והפעולה שלנו. בהקשרים רבים, זה נובע מכך שהם מועילים ומתארים מאפיינים אינטואיטיביים של החוויות שלנו. בחורף, חם יותר בתוך הבית שלי מאשר בחוץ, ואשמח לשמור על ההבחנה פנים/חוץ, תודה רבה. הבחנות אלו יכולות לשרוד ולסבול מקרי סף (חלון פתוח לחדר עם רוח) בהקשר של השימוש היומיומי שלהן. יש בכך מעין עמימות מובנית.

אם יש היבטים של המציאות הטבעית והחברתית שאינם ניתנים לתיאור מספק במסגרת המונחים הללו הבאים בזוגות כמו נפש/גוף, פנים/חוץ, אחד/רבים וזכר/נקבה (וכן, טבעי/חברתי היא הבחנה נוספת), ההנחה הזו תפריע להבנתנו את התופעות המתגלות לנגד עינינו

אך כאשר מתחילים לבלבל בין השימושיות של הבחנות אלו בהקשרים מסוימים לבין חלוקות מוחלטות ברקמת כל ההיבטים של המציאות – כאשר הן הופכות ל"מטפיזיות" במובן החזק – הן עלולות להפריע ואף לדכא (ולו בגלל שהזוגות הללו לעיתים פועלים בהתאם להיררכיה היסטורית, כאשר אחד מהם מועדף או מוערך יותר מהאחר). אם יש היבטים של המציאות הטבעית והחברתית שאינם ניתנים לתיאור מספק במסגרת המונחים הללו (וכן, טבעי/חברתי היא הבחנה נוספת), ההנחה הזו תפריע להבנתנו את התופעות הללו. זרם אחר של פילוסופיית הצמח מתמקד במידה שבה מהות הצמחים מתנגדת לתיאור הולם באמצעות המונחים המסורתיים של המטפיזיקה המערבית. לדוגמה, ההנחה שניתן להבין את חיי הצמח על ידי הקצאת היבטים שלהם לצד אחד של ההבחנה פרט/קולקטיב עשויה לא ללכוד את מה שמרתק במבנה המודולרי שלהם או בתופעת ההישנות. הדבר מעיד על כך שהאוניברסליות המיוחסת להבחנות המטפיזיות הללו אינה נכונה. בספרו Plant-Thinking: A Philosophy of Vegetal Life  (משנת 2013), הפילוסוף מייקל מרדר (Marder) אומר אפילו כי צמחים "מפוצצים" את המטפיזיקה המערבית פשוט על ידי עצם קיומם: "בעצם קיומם, הצמח משלים הרס חי של המטפיזיקה המערבית״.

פטריות מפרקות על עץ: לומדות, זוכרות, מחליטות, מתואמות. תצלום: פול הדסון

אם מדובר בכך שהמאפיינים הבסיסיים של מהות הצמח אינם ניתנים להבנה מלאה באמצעות הניגודים המושגיים המסורתיים של הפילוסופיה המערבית, עולה מכך תכונה בלתי צפויה של המסורת הפילוסופית הזו. אף על פי שאנו נוטים לחשוב על פילוסופיה כעל פעולה ברמות הגבוהות ביותר של ההפשטה ובתחום "אינטלקטואלי" לגמרי, נראה כי יתכן שהמטפיזיקה שלה עשויה מאותם חומרים שמהם מגולמים חיי בעלי חיים. הדיון הפילוסופי על אודות קיום אנושי ספציפי צריכה להתחיל מהכרה במהות הפסיכו-חברתית הסופית והמגולמת שלהם. אבל איך צריכה להיראות מטפיזיקה הכוללת את מהות הצמחים?

אם נתחיל מההנחה שאינטליגנציה היא תכונה ייחודית להתנהגות בעלי חיים, שהיא דורשת מוח ומערכת עצבים מרכזית, או שהיא תכונה מדידה או יכולת של אורגניזמים עם מוח ומערכת עצבים מרכזית, אז כמובן נדחה את רעיון האינטליגנציה הצמחית. עם זאת, תומכי האינטליגנציה הצמחית עומדים על קרקע מוצקה כאשר הם מסרבים לקבל את ההנחה הזו

הגדרה מחדש של מושגים, שמקושרים בדרך כלל לפילוסופיה יותר מאשר למדע, כמו ״כוונה״, ״פעולה״ ו״מטרה״, כבר מתבצעת בפרשנויות של התנהגות צמחים בהתאם לפרדיגמה החדשה. הרעיון בדבר תבונה צמחית הוא מרכזי כאן. אם נתחיל מההנחה שאינטליגנציה היא תכונה ייחודית להתנהגות בעלי חיים, שהיא דורשת מוח ומערכת עצבים מרכזית, או שהיא תכונה מדידה או יכולת של אורגניזמים עם מוח ומערכת עצבים מרכזית, אז כמובן נדחה את רעיון האינטליגנציה הצמחית. עם זאת, תומכי האינטליגנציה הצמחית עומדים על קרקע מוצקה כאשר הם מסרבים לקבל את ההנחה הזו.

אפשר בהחלט לספק הגדרות של אינטליגנציה שיחולו על התנהגות צמחים, ואנחנו כבר משתמשים במילה הזו גם ביחס לדברים דוממים. אם תבונה מוגדרת עבור יצורים ביולוגיים כהתנהגות משתנה הסתגלותית במהלך חיי הפרט, המובחנת מתהליכים התפתחותיים שנקבעו גנטית, אז הגיוני לתאר את התנהגות הצמחים כאינטליגנטית. הגיוני גם להוסיף הגדרה מיוחדת לצמחים. טרוואס מגדיר בהתאם את האינטליגנציה הצמחית כהתנהגות משתנה אדפטיבית במהלך חיי הפרט. דוגמאות להתנהגות משתנה אדפטיבית בצמחים כוללות צמיחה של שורשים לכיוון מקורות מים, פוטוטרופיזם (התכווננות צמח לעבר אור) והפצת כימיקלים נדיפים כתגובה לתקיפה מצד אוכלי עשבים.

ההגדרה הכללית של תבונה המשמשת כאן כרוכה בכך שכל אורגניזם שאינו אינטליגנטי במובן זה (אורגניזם שאינו יכול היה להתאים את התנהגותו לסביבה המשתנה שלו) פשוט לא היה שורד. אינטליגנציה, לפי הגדרה זו, היא תכונה מהותית של אורגניזמים המסוגלים לשרוד. זו אינה הגדרה של תכונה מסוימת שייתכן שנוכל לזהות בחלק מההתנהגויות הצמחיות, כאילו שהתנהגויות צמחיות אחרות שחסרות אותה יכולות להיות מסווגות כלא אינטליגנטיות. במקום זאת, היא מתייחסת לתבונה כאל נקודת התחלה אקסיומטית לחקירת התנהגות הצמחים באופן כללי. כל מחלוקת כאן לא תהיה ויכוח בשאלה אם התנהגות מסוימת הייתה או לא הייתה אינטליגנטית – סוג הוויכוח שבו כל צד מנסה לאסוף ראיות אמפיריות כדי לבחון אם ההתנהגות עונה על הקריטריונים לאינטליגנציה. השאלה כאן תהיה שאלת ההגדרה של אינטליגנציה עצמה, שהיא שאלה פילוסופית: מהי אינטליגנציה? יש כאן ממד פילוסופי בלתי נמנע העומד בבסיס הפרדיגמה החדשה במדעי הצמחים. הפילוסופיה משולבת במדע הצמחים הזה.

כמובן, לא היינו צריכים לחכות לפרדיגמה החדשה הזו במדעי הצמח (אם זה אכן מה שזה) כדי לחשוב על רעיון התבונה הביולוגית. בהיבט הזה, רעיון האינטליגנציה של צמחים אינו כל כך מוזר כפי שהוא נראה בתחילה. הוא מרחיב את המחשבה הקיימת על תבונה ביולוגית גם לצמחים. ולמה לא? אך הפרדיגמה החדשה מרחיקה לכת הרבה יותר. יש מי שטוענים, למשל, שאינטליגנציה של צמחים מחייבת אותנו גם לראות את הצמחים כ״סוכנים״ (agents) או ישויות חיות שיש להן כוח החלטה ופעולה, ולא  כמעין אוטומט חי הפועל בהתאם לתגובות מכניות וכימיות קבועות לתנאים חיצוניים. על פי מה שכתבו טריוואס וסימון גילרוי ב-2022: "הראיות לכך שצמחים הם בעלי יכולת החלטה ופעולה, שהם פועלים מתוך מטרה, ניכרות בהתנהגויות רבות, ובפרט בגמישות״.

מה פירוש להיות בעלי יכולת החלטה ופעולה? מה משמעות היכולות הללו? האם לצמחים יש אותן כמו לבעלי חיים או במיוחד לבני אדם?

מה פירוש להיות בעלי יכולת החלטה ופעולה? מה משמעות היכולות הללו? האם לצמחים יש אותן כמו לבעלי חיים או במיוחד לבני אדם? גילרוי וטריוואס מתארים צמחים כסוכנים ש"פועלים באופן עצמאי כדי לכוון את ההתנהגות שלהם להשגת מטרות או נורמות חיצוניות ופנימיות... תוך כדי אינטראקציה רציפה עם הסביבה האמיתית". לדוגמה, בניסוי מעבדה אחד, צמחים שגדלו באדמה יבשה ובאור מלא ייצרו מערכות שורשים גדולות יותר (מכיוון שהן מנצלות את הגישה ללחות שבאדמה) ועלים צרים ושומרי מים עם עורקים עבים, בעוד שצמחים שגדלו באדמה לחה ובצל יחסי, הצמיחו עלים רחבים וגדולים (הממקסמים את שטח הפוטוסינתזה) עם עורקים דקים. אם כך, נאמר על צמחים שהם בעלי יכולת החלטה ופעולה, מכיוון שהם "משנים את הפנוטיפ שלהם גמישות כדי לשפר את הישרדותם", והתאמה זו מאופיינת כ"פעולה עצמאית". אך האם אנחנו באמת צריכים את מושג הסוכנות כדי להבין ולהעריך את גמישות הפנוטיפ של הצמחים? מה אנחנו מרוויחים מהחלת המושג הזה על צמחים?

נבט באמצע החול: האם לא נוכל לראות פה כוונה והחלטה? תגובה (אפילו מושכלת) לסביבה? האם באמת יש לנו כאן אקראיות מוחלטת? משהו מכני בלבד? תצלום: ג'רמי בישופ

הפילוסוף של הביולוגיה סמיר אוקשה (Okasha) מבחין באורח מועיל בין מה שהוא מכנה ״השערת האורגניזמים כסוכנים" לבין "היוריסטיקת האורגניזם כסוכן״. הראשונה טוענת טענה אונטולוגית לגבי סוגי הדברים שהאורגניזמים הם; אוקשה מקשר זאת להתנגדות לפרדיגמה המתמקדת בגנים בביולוגיה. לעומת זאת, ״היוריסטיקת האורגניזם כסוכן" היא גישה פרגמטית, אשר לטובת ההבנה המדעית היא מתייחסת לאורגניזמים כאילוהם סוכנים עם מטרות.

לפי דעות מסוימות, יכולות פעולה והחלטה (סוכנות) היא תכונה אמפירית, מאפיין ייחודי של אורגניזמים, היכולת של המערכות המרכיבות אותם להגיב באופן הסתכלותי לנסיבותיהם

בפועל, הבחנה זו אינה תמיד ברורה כל כך. האקולוגית האבולוציונית סוניה אי סולטן (Sultan), למשל, מקדמת בעבודתה על צמחים במה שהיא מכנה "אסטרטגיה הסברתית" של "פרספקטיבה ביולוגית של סוכנות" (a biological agency perspective), המאפשרת למדענים להתמודד עם חלק מהפערים ההסברתיים בגישות הממוקדות בגנים. זה נשמע כמו היוריסיטיקת האורגניזם כסוכן, מכיוון שהיא מדגישה את הפוטנציאל ההסברתי של ההנחה לגבי יכולת ההחלטה והפעולה של הצמח במקום לעסוק בשאלה האונטולוגית לגבי מהות האורגניזם הצמחי. אך סולטן גם כותבת שסוכנות "היא תכונה אמפירית" של מערכות ביולוגיות, "מאפיין ייחודי של אורגניזמים, היכולת של המערכות המרכיבות אותם להגיב באופן הסתכלותי לנסיבותיהם". פרספקטיבת הסוכנות "מתחילה כשמבחינים כי אורגניזמים הם סוכנים" וההכרה בכך עוזרת לנו להבין כיצד הם מתפתחים, פועלים ומתפתחים.

אך מה באמת מוסיפה פרספקטיבת הסוכנות, והאם היא משקפת את מה שתומכי הפרדיגמה החדשה רוצים למסור בעצם רעיון סוכנות הצמחים ותבונת הצמחים? האם היא מבהירה משהו ספציפי הנוגע למהות הצמח?

סולטן מציעה שהמושג סוכנות "עשוי לספק מסגרת מאחדת" עבור מחקרים חדשים בביולוגיה התפתחותית ואבולוציונית על ביטוי גנים, התפתחות, טבע התורשה ובסיס ההסתגלות. "סוכנות" היא בעצם מונח שמפנה את תשומת הלב מהגנים למנגנוני תגובה פעילים, מנגנונים שמובילים לשינויים בהתפתחות שעשויים להיות לעיתים תורשתיים. פרספקטיבת הסוכנות יכולה אם כן להתפרש כשם לתכנית מחקר שמתווספת לגישות ממוקדות גנים ולא בהכרח ייחוס של יכולת מיוחדת לצמחים. יתרה מכך, סולטן – כמו כמעט כל הפילוסופים של הביולוגיה – מכחישה במפורש שהפרספקטיבה של סוכנות מרמזת כי יש לצמח "כוונה" לפעול, ובוודאי לא כוונה מודעת.

מבקריהּ של הפרדיגמה החדשה להבנת צמחים אינם מציעים רק תוכנית מחקר חדשה, אלא הם מנסים לבנות תמונה חדשה של חיי הצמחים, עם מערכת של מושגים המגיעים מהפילוסופיה ומתחומים אחרים. אני קורא לזה "ספרות לתמיכה בצמחים", מכיוון שכחלק מהבסיס המדעי שלה, היא פועלת בעד הצמחים ובשבילם. מטרתה אינה רק לקדם את המדע של הצמחים, אלא לגרום לנו לחשוב אחרת על צמחים, להעריך את חיי הצמחים ולתת להם יותר כבוד.

עלה של שרך: אולי יש לצמח תודעה, אולי מגולמת בו תודעה. בוודאי מורכבות מעבר לשכלנו האנושי. תצלום: אגאת מרטי.

חלק גדול מהספרות הזו אינו נמנע משפת הכוונה ומדבר בחופשיות על "בחירה" של צמחים. לדוגמה, טרוואס טוען כי מחקרים מראים כי צמחים המתרבים בעזרת ייחורים על דיונות חול, וגדלים באזורים עשירים במשאבים ונמנעים מאזורים עניים במשאבים, ״מקשים עלינו להימנע מלהסיק כי קיימת בהם כוונה ובחירה תבונית ויכולת לבחור בתי גידול מתאימים... בחירה מכוונת של בית גידול היא ברורה״. בספרו Plant Behaviour and Intelligence (משנת 2014), טרוואס מזהה "יעוד" או "מטרה" עם "כוונה" ומסיק כי צמחים אכן מתכוונים להתנגד לאוכלי עשב, ומתכוונים להגיב לכוח הכבידה, אך מכאן נובע רק ש"צמחים מודעים לנסיבותיהם, ופועלים כדי להתמודד עם מה שמקטין את יכולתם לשרוד ו/או להתרבות, ובכך מצמצם את כשירותם."

האתגר של פילוסופיית הצמחים אינו רק לנסות להשיג בהירות כלשהי היחס לשימוש הלגיטימי במושגים כמו סוכנות ותבונה במדעי הצמחים. מדובר גם בניסיון למצוא דרכים להמשגה של התנהגויות צמחיות הנמנעות הן מההנחות המוקדמות של גישה גנטית-דטרמיניסטית והן מהגישה האנתרופוצנטרית או הזואוצנטרית של חלק מהספרות התומכת בצמחים

אך זוהי השפה האנתרופוצנטרית של כוונה ובחירה, שמצאה את דרכה למחקרים הפופולאריים יותר על צמחים, כאשר הבוטנאים האיטלקים סטפנו מנקוזו (Mancuso) ואלסנדרה ויולה (Viola) טענו אפילו כי צמחים בחרו באורח חיים נייח ובחרו להיות מורכבים מחלקים הניתנים להפרדה. תקשורת צמחית באמצעות VOCs מוצגת לקהל הרחב כאילו הצמחים מדברים זה עם זה, והעברת מזון מעצים מבוגרים לעצים צעירים באמצעות מיקוריזיה מתוארת במונחים של אימהות המניקות את גוריהן. ההאנשה של צמחים משיגה את המטרה ההפוכה לזו של פילוסופיית הצמחים, שהיא להבין (ככל האפשר) צמחים כצמחים – במונחים של צמחים, ולא במונחים של בעלי חיים או בני אדם.

האתגר של פילוסופיית הצמחים – והוא אתגר עצום – אינו רק לנסות להשיג בהירות כלשהי היחס לשימוש הלגיטימי במושגים כמו סוכנות ותבונה במדעי הצמחים. מדובר גם בניסיון למצוא דרכים להמשגה של התנהגויות צמחיות הנמנעות הן מההנחות המוקדמות של גישה גנטית-דטרמיניסטית והן מהגישה האנתרופוצנטרית או הזואוצנטרית של חלק מהספרות התומכת בצמחים ושל אמצעי תקשורת נפוצים. ההמשגה המחודשת הזו תכלול, כמובן, תובנות מהפילוסופיה הקיימת של הביולוגיה, אך היא גם תצטרך לחרוג אל מעבר לה.

הפילוסופיה של הביולוגיה עוסקת בשאלות שאף כי הן ספציפיות, הן שאלות ביולוגיות כלליות במובן שהן מתייחסות בעיקר לכל האורגניזמים החיים ולתהליכים – כמו אבולוציה – אשר משותפים לכולם. פילוסופיית הצמחים, לעומת זאת, עוסקת באופן ספציפי בצמחים, עם הייחודיות של חיי הצמחים בהשוואה לרוב בעלי החיים, ועם ההשלכות של כך על מספר שאלות פילוסופיות כלליות. האם אנו זקוקים להמשגה מחודשת של מושג ה"פרט" כדי שנוכל לדבר על צמחים המורכבים מיחידות המשנות צורה כעל פרטים? אם נתחיל בניסיון לבנות תיאור פילוסופי כללי של סוכנות ביולוגית עם התנהגות צמחית, במקום לנסות לכלול אותה לאחר מכן, האם הדבר יוביל לתפישה חדשה של סוכנות ביולוגית? ואיזו משמעות תהיה לכך בחיי היום יום שלנו, אם נעריך את היצורים האחרים לגמרי הללו, החיים בתוכנו – ובעצם מאפשרים לנו לחיות?

פילוסופיית הצמחים העכשווית רק החלה לשאול את השאלות הללו. התשובות עדיין פתוחות לרווחה.

פרופסור סטלה סטנפורד מלמדת פילוסופיה אירופית מודרנית במרכז למחקר הפילוסופיה האירופית המודרנית באוניברסיטת קינגסטון בלונדון. בין ספריה Vegetal Sex: Philosophy of Plants (משנת 2022), Plato and Sex (משת 2010) ו-How to Read Beauvoir (משנת 2006).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עצי באובב במדגסקר, תצלום: וולפגנג קלר, Light Rocket אימג'בנק / גטי ישראל