מקום של שקט

הערים שלנו רועשות. היכן נמצא את השקט הדרוש לנו כדי להזין את נפשנו ולשמוע את מה שחשוב באמת?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשצועדים מדרום לצפון בפריפטוס, השביל המקיף את האקרופוליס באתונה – כפי שעשיתי בבוקר זהוב אחד בדצמבר שעבר – חולפים על פני קהלים תוססים הממלאים את מושבי האבן של תיאטרון דיוניסוס. השביל חולף בדיוק מתחת לעמודים, המשוחזרים בחלקם, של הפרופילאה [השער המונונמטלי] שהיו מוקפים באותו בוקר במבקרים אשר עצרו שם כדי לשוחח ולהצטלם לפני שנכנסו בשער האדיר ועלו אל הפרתנון. כשממשיכים הלאה בשביל המתעקל מתרחשת מעין התגלות – אתם מוצאים את עצמכם בחלק הפראי יותר, הפונה צפונה, של השטח העתיק. באזור הידוע בשם ״הסלעים הארוכים״ ישנה שורה של גומחות בגדלים שונים, שהארכיאולוגים העניקו להם את השמות הכול כך לא מפוארים, מערות A, B, C, D. בשלווה הבלתי צפויה הזו, נדמה כי בחלק הזה של הגבעה עדיין שוכנים האלים העתיקים.

משפחה של חתולים מייללים, הרוח שנשבה בעליצות על פני אבני הגיר והצפחה והעיפה עלים על פני הקרקע; קולות ממלמלים שעלו מדי פעם מבתי הקפה של שכונות פלאקה; מישהו, איפשהו ניגן מנגינה עצובה בקלרינט. כל הצלילים הללו נעמו לאוזניי: שקט ללא דממה

ישבתי מתחת למערות הללו באותו בוקר, ונהניתי מן ההפוגה. במשך דקות ספורות פשוט הקשבתי. חיפוש השקט, בעיקר באזורים עירוניים, מעסיק אותי רבות בשנים האחרונות. אולם השקט שחוויתי מתחת למערות של זאוס, אפולו ופאן לא היה בדיוק מפגש עם דממה, משום שהוא הופרע על ידי צליליים רבים. משפחה של חתולים מייללים, הרוח שנשבה בעליצות על פני אבני הגיר והצפחה והעיפה עלים על פני הקרקע; קולות ממלמלים שעלו מדי פעם מבתי הקפה של שכונות פלאקה; מישהו, איפשהו ניגן מנגינה עצובה בקלרינט. כל הצלילים הללו נעמו לאוזניי. סוג כזה של שקט, שאינו ממש דממה, מאופיין בהיעדר רעש (βοή, ווֹי ביוונית), מילה שניתן לתרגם אותה גם כשאון או המולה. אני קורא לרגיעה קולית כזו, אשר בו זמנית גם מכריזה של נוכחות נדיבה, בשם אָווֹאֶסיס (avoesis), כלומר, היעדר ווי או רעש.

כעבור זמן קצר, המשכתי מזרחה לאורך הפריפטוס ורחשושי הפטפוטים התגברו שוב; צפירת מכונית נשמעה ממרחק, ואז הבחנתי בזמזום הגובר של התנועה. שריקת משרוקית עזה נשמעה מפסגת האקרופוליס – שיערתי שאחד המבקרים הפר את האיסורים והניח כף רגל חוטאת על שריד עתיק מוגן. הותרתי את השקט מאחורי, זמני בחברת האלים תם.

אתונה, עתיקות, יוון

פינה של שקט עתיק. תצלום: ארתור ייטי.

זו היה הביקור הראשון שלי באתונה מזה שנים. העיר קסמה לי תמיד בזכות שווקיה הצבעוניים, בעליהם של בתי הקפה ההומים, העומדים בפתח ומנסים לפתות את העוברים והשבים להיכנס; המפלט שמספקות בין ערביים הכנסיות המכוסות כיפות נמוכות, הסוחרים היושבים מחוץ לחנויותיהם ומנהלים שיחות קולניות (האם יהיו כאן קרבות אגרופים או חיבוקים?... לעולם אין לדעת, משום שהוויכוחים לעולם אינם נגמרים); המוזיאונים המסקרנים שלה המוקדשים באופן מפתיע לנושאים ספציפיים כל כך; האוטובוסים הנושנים שלה, שלעולם אינם מתעייפים, וחולפים ברחובות הסואנים בצפצופים בלתי פוסקים; חתולי הרחוב שנמצאים בכל מקום; התחושה שבכל מקום כאן ניתן לכתוב ולשמוע שירה; נגני הלאוּטה והנגנים האחרים העומדים בקרנות רחוב ובכיכרות; החום המעיק בקיץ; המדרכות האיומות שמצריכות זהירות גדולה; ערבוביית הרחובות העשירים והעניים; הטמפרטורות הנעימות בחורף; הגרפיטי שלה: פוליטי, משעשע ולפעמים סתמי או גס במיוחד; מוכרי הערמונים במדרכות עמוסות מגשי צלייה; השרידים העתיקים המפוארים המפוזרים בכל העיר; מצבי הרוח המשתנים בין ייאוש לחיוּת מפתה המעידים על כך שהאפשרות למהפכה או רגיעה קיימת תמיד; הסבך האפל בגן הבוטני שלה; הכבוד שהיא רוחשת לעברה;התחושה שהעבר אינו צריך להכתיב את העתיד.

וישנו גם הרעש, ההמולה הרב-לשונית, רב-צלילית של אתונה שמקורה באנשיה, כלי הרכב שלה ומכונות התופת הבונות אותה כל העת

וישנו גם הרעש, ההמולה הרב-לשונית, רב-צלילית של אתונה שמקורה באנשיה, כלי הרכב שלה ומכונות התופת הבונות אותה כל העת. בתחילה תהיתי, אם רק צעירים מסוגלים לעמוד בשאון העיר הזו, ואולי התשובה חיובית, אבל החזרה לאתונה הייתה בעיניי כמו מפגש אסור עם מאהבת נושנה, שלחישותיה עדיין מחשמלות ואשר נזיפותיה קשות אבל עדיין מרגשות. למרות זאת, כמהתי להפוגה מן העיר ושאונה. עזבתי, כעבור מספר ימים, ונסעתי אל הפלופונסוס ההררי.

יתכן שהציפייה למצוא באתונה שקט לא הייתה סבירה. בסופו של דבר, זוהו מטרופולין רחב ידיים הנמצא בתנועה מתמדת, שאוכלוסייתו מונה שלושה מיליוני נפשות. התחלתי לשאול את עצמי אם אותם רגעי שקט בחזית הצפונית של האקרופוליס היו שיירים פיגורטיביים של דממה עתיקה יותר. מפתה לראות בשרידי הפוליס האתונאי העתיק – אף שהם מפורדים מן העיר המודרנית – התפרצות גיאולוגית הפולשת אל לב הרובד העירוני המודרני. אולם ישנה המשכיות חשובה בין הישן והחדש. קשה, כמובן, לדמיין זאת מתוך קריאה על תור הזהב של אתונה, שהוא לעד עידן של דממה. אף שבעידן הקלאסי העיר הייתה קטנה – בספרו ״היוונים״ (משנת 1951) החוקר הבריטי ה.ד.פ. קיטו מעריך את אוכלוסיית חצי האי אטיקה כולו, שעליה חלשה העיר, כ-350 אלף בלבד – אתונה הייתה כנראה תמיד עיר סואנת.

אקרופוליס, לאו פון קלנצה

דממה וגם המולה: "האקרופוליס וסביבתה" (1846), לאו פון קלנצה. תצלום: ויקידפיה

אתונה, הפוליס העתיקה, הייתה מלאה לא רק בשאון ההתנהלות היומיומי, אלא גם בשיח פילוסופי בלתי פוסק. כפי שההיסטוריון הקלאסי ז׳אן פייר וראן (Vernant) כתב בספרו משנת 1962 Les  origines de la pensée grecque (מקורות המחשבה היוונית): ״במערכת הפוליס, לנאום היה מקום בולט וחשוב באופן יוצא דופן, מעבר לכל ביטוי אחר של כוח... הנאום לא היה עוד דיבור פולחני, על פי נוסחה מדויקת, אלא ויכוח פתוח, דיון, טיעונים״. בכתבים הפילוסופיים והפוליטיים של יוון העתיקה, ישנם, שלא במפתיע, רק מקומות זעירים עבור מי שלומדים את האוואסיס, השקט הקשוב.

אפילו בעודו מונה את הזמן לאחור, עד להוצאתו להורג, סוקרטס – היווני הווכחן מכולם – אינו מסוגל לשתוק לאורך זמן. אחרי השתיקה המהורהרת שלו, הוויכוח פשוט ממשיך

הדיאלוגים הסוקרטיים אמנם משובצים פה ושם בשתיקות. עמיתי שון קירקלנד (Kirkland), שתפישתו היא על פי רוב אריסטוטלית, העיר על כך: ״אפלטון מדגיש אותן במיוחד״. בדיאלוג פיידון, למשל, המתקיים ביום מותו של סוקרטס, ישנה שתיקה בולטת. אפלטון אומר כי כאשר ״סוקרטס סיים את דבריו, השתררה שתיקה ממושכת. הוא עצמו נראה מהרהר״. אבל אפילו בעודו מונה את הזמן לאחור, עד להוצאתו להורג, סוקרטס – היווני הווכחן מכולם – אינו מסוגל לשתוק לאורך זמן. אחרי השתיקה המהורהרת שלו, הוויכוח פשוט ממשיך. קירקלנד מסכים כי מלבד מקרי השתיקה הללו, ״היוונים הם די דברנים (לוגופילים)״.

לעומת המסורת הפילוסופית היוונית היא דברנית וקולנית, בתחום הרוחני ביוון הדממה פורחת. בספרה (משנת 2000) Silence in the Land of Logos, חוקרת העולם הקלאסי סילביה מונטיליו (Montiglio) חושפת את ההיסטוריה המורכבת של השקט בפרקטיקות הדתיות של יוון העתיקה. לדבריה: ״חוויות שהן על פי רוב דוממות עבורנו, היו עבור היוונים רועשות, לפחות בתקופה הארכאית והקלאסית״. אף שהמתים ידועים בדממתם, מונטיליו מצליחה להציג מגוון טקסטים רלוונטיים להבנת הפרקטיקה הדתית של ״דיבור זה עם זה על שתיקה״. היא סבורה כי השתיקה ביוון העתיקה הייתה סוג של היכרות: יש לרסן את הדיבור בפני האלים. איש לעולם אינו יודע אילו מילים בלתי זהירות עלולות להעליב אותם.

קבר, יוון, תבליט

תבליט בקבר יווני, המאה הרביעית לפנה"ס, Antikensammlung, ברלין. תצלום: Hahaha, ויקיפדיה

בעוד השתיקה של הדת ביוון העתיקה מתבררת רק באמצעות מחקר מעמיק, השתיקה במסורת הנוצרית היא דברנית. מסורת הסיכאזם היוונית (מקור השם ב״הסיכיאה״ שמשמעו ״שלווה״, ״שתיקה״ ו״דממה״) מתייחסת לשקט בחיוביות רבה. על המתפלל לשתוק בבואו מול אל בלתי נתפש, משום שהשתיקה היא צורת התפילה הראויה. הסיכאזם של הנזירוּת האתוסית במאה ה-14 מקורה בכתבים של כתות הנזירים והמתבודדים (ה-Desert Fathers) במצרים ובפלשתינה של המאה השלישית והרביעית. כתבים אלה נערכו על ידי ניקודמוס מהר אתוס הקדוש (1749-1809) ומקריוס מקורניתוס (1731-1805) וניתן למצוא אותם בתוך ה-Philokalia. גם מי מאיתנו שאינם מתעקשים לטפח מערכת יחסים אינטימית והגותית עם אלוהים, ימצאו את הכתבים האלה מועילים ומרתקים. הם מהווים את האנציקלופדיה השלמה ביותר במסורת המערבית בכל הקשור ליתרונות הדממה, השתיקה וההתבודדות. הטקסים משובצים באפוריזמים מדהימים. למשל, הקדוש דיאדוכוס מפוטיקי (400-486) מספר לנו כי ״במקום שבו ישנו עושר נפשי אי אפשר לדבר. בזמנים האלה הנפש שיכורה מאהבת אלוהים ובקול דומם, היא מתענגת בתהילה״. הקדוש תיאודורוס, הסגפן הגדול מן המאה השביעית, מצהיר: ״אדם שותק הוא מלך מלכי האבחנה״. תיאודורוס מזהיר בהמשך: ״האל אמר כי עלינו לחשב כל מילה ומילה״. לא כל כך נעים, לפחות לאחדים מאיתנו.

כדי להימנע מחטא, הקדושים ברחו מן הערים ונמנעו מלפגוש מספר רב של בני אדם, משום שידעו כי חברת אנשים אלה הרסנית יותר מן המגיפה

במהלך המאות, התרגולת ההסיכיסטית נמשכת, והיא אף מוצאת לה מקום ברוחניות של ימינו. המסר העיקרי נותר כשהיה: שתיקה היא מעלה. רעש הוא הסחת דעת. אף שהתרגום של ״הסיכיאה״ כשלווה ושקט הוא נכון, התרגום ל״דממה״ מדגיש את חשיבות ההיבט הכולל פרקטיקה רוחנית. כלומר, המילה ״דומם״ מבטאת את רעיון השורשיות (או על פי האטימולוגיה היוונית, ישיבה במקום). המתבודדים נטועים, לרוב, במדבר: השלווה אפשרית רק הרחק מן הלהג החילוני וגבולות העיר. אווגריוס המתבודד (345-399) – החביב עלי מבין הכותבים הללו, אם ניתן לחבב באמת מישהו מחבורת חמורי הסבר הזאת – כתב: ״אם אינך יכול להשיג דממה במקום שבו אתה חי, שקול חיי גלות, ונסה להחליט ללכת״. קובץ הכתבים הזה שופע אזהרות נגד היבטיה הגשמיים של העיר. למשל, ניילוס הקדוש, הסגפן מן המאה החמישית, מזהיר כי ״כדי להימנע מחטא, הקדושים ברחו מן הערים ונמנעו מלפגוש מספר רב של בני אדם, משום שידעו כי חברת אנשים אלה הרסנית יותר מן המגיפה״.

מטאורה, יוון, מנזרים

סלעי מטיאורה שמרכז יוון וריכוז המנזרים במקום. תצלום: סטטיס פלוריס, ויקיפדיה

אלה, בעיניי, הקטבים בדמיון היווני: הפטפטת הלהג הדברני האנתרופוצנטרי של הפוליס מצד אחד, ומנגד דממת הגלות, ההרים, המדבר. הקוטב האחד נתן לנו את הפוליטיקה, ומערך של מוסדות, והאחר הוליד פרקטיקות רוחניות. אלה אינם עקרונות שבלתי אפשרי למזג ביניהם, כמובן. הדמוקרטיה האתונאית מקובלת על אנשים קוסמופוליטיים ודתיים כאחד, וניתן למצוא הסיכיסטים אפילו בין היושבים על סיר הבשר באתונה. אמנם ישנם רגעים כמו הרגע שאני חוויתי בדרך לאקרופוליס, שבהם דממה יורדת על סאון אתונה, אבל העיר הזו שקטה רק לעתים רחוקות. אגב, גם בעיר הולדתי, דבלין, אין הרבה שקט וכך גם בעיר שבה אני מתגורר, שיקגו. אפילו אלה מאיתנו שאינם מקשיבים בדממה לקולו של האלוהים עשויים להזדקק להיעדר רעש, כדי לשמוע משהו חשוב, אפילו אם הוא מתוך מחשבותינו שלנו.

עבור מוח הזקוק לגירוי מתמיד, אתונה – עם תיאטרון הרחוב הבלתי פוסק שלה וכל קסם הקולות הצורמים שבה – היא עיר החלומות. המוח הסוער שלי כאילו הועצם והורחב כאן. חשבתי שלזה בדיוק, ולא לבהייה שקטה בקיר לבן, אני זקוק כדי לפרוח

בביקורי הראשון באתונה, הייתי תלמיד צעיר לתואר שני והתגוררתי בדבלין. בימים ההם, חשבתי על מוחי כעל קליידוסקופ. כעת אני מבין שבתיאור נאמן יותר, מוחי היה סוער, חסר מנוחה ואובססיסי. חבר הציע לי אז שנלך ביחד למדוט מדיטציית זאזֶן, כסעד נפשי באותה שנה מלחיצה שבה כתבנו את התזות שלנו. הכומר הקתולי שהנחה את המפגש הסביר כי עלינו פשוט לשבת בשקט, בניסיון להשקיט את מוחנו. למה, שאלתי, שארצה לעשות זאת? וכך הלכתי משם. עבור מוח הזקוק לגירוי מתמיד, אתונה – עם תיאטרון הרחוב הבלתי פוסק שלה וכל קסם הקולות הצורמים שבה – היא עיר החלומות. המוח הסוער שלי כאילו הועצם והורחב כאן. חשבתי שלזה בדיוק, ולא לבהייה שקטה בקיר לבן, אני זקוק כדי לפרוח.

דבלין, מוזיקה, חצוצרה

דבלין היא מוזיקה ברחוב. תצלום: fotolupi

התהליך המנטלי שלי כנראה הואט בימים אלה. אני רוצה לחשוב שהמחשבות שלי גם עמוקות יותר. אני נדרש לתקופות ארוכות יותר של שקט כדי להתאזן. מאחר שאני גר בשיקגו, קשה היה לי למצוא תקופות כאלה של שקט שאינו מופרע, תקופות שבהן המולת בני אדם מצטמצמת וקולותיהם של יצורים אחרים – הציפורים, החרקים, הרוח, גלי האגם על הגדה, חריקות העצים – מגיעים אל האוזן ומרגיעים את התודעה. בהתאם למקובל במסורת ההסיכיסטית – שבה הדממה תובעת הפסקה של רעש שמקורו בפעילות אנושית כדי שניתן יהיה לשמוע קולות אחרים – הפכתי לתלמיד של שקט שכזה. בהקשרו החילוני, אני קורא לו שקט אָווֹאֶטי. במקום הדממה ההסיכיסטית, שנועדה לפיתוח מערכת יחסים חווייתית עם אלוהים, הצרכים של המאזין האוואטי יומיומיים יותר. כלומר, הבריאות מחייבת היעדר רעש.

רעש הוא לעתים קרובות מקור לגאווה עירונית – ״העיר שלעולם אינה ישנה״ היא בוודאי עיר רועשת

האמירה שלי כי אזורים עירוניים צפופים אינם שקטים במיוחד אינה חדשנית. רעש הוא לעתים קרובות מקור לגאווה עירונית – ״העיר שלעולם אינה ישנה״ היא בוודאי עיר רועשת. קובעי מדיניות עושים לעתים קרובות מאמצים ראויים לשבח לצמצום רעש עז מדי – הם אוסרים על רעש מזיק במקומות עבודה, קובעים זמנים שבהם יש לשמור על שקט בשכונות מגורים וכן הלאה. אולם אני גיליתי כי איש כמעט אינו עוסק בכימות הרעש האורבני וזיהוי הזדמנויות לשקט אוואטי.

שיקגו, תנועה, מכוניות

שיקגו עיר ללא הפסקה. תצלום: מקס בנדר

כדי לאמוד את איכות השקט באזור שיקגו, עבדתי עם קבוצה של סטודנטים נועזים לתואר שני – ביילי דידייה, מאת׳יו רוסון ואשלין רויס, ולאחר מכן הצטרפה אליהם גם אנג׳לה סטנברג – שביצעו הקלטות שבהם עשוי היה לשרור שקט אוואטי. הסטודנטים הללו עובדים אתי על מגוון פרויקטים המאפיינים את האקולוגיה של מרחבים ירוקים בעיר. העזנו לצאת בבקרים חורפיים מפברואר ועד ראשית האביב של השנה שעברה, והקלטנו פעמיים בשבוע בשתי שמורות טבע בעיר ובבית קברות גדול צפונית לעיר. אחת השמורות היא מקלט ציפורים בסמוך לאגם מישיגן. בלב השמורה השנייה ישנו אגם והיא נמצאת בשכונה הומה. הדיווחים שלי מביקור אופייני של עשר דקות בשטח, נראים כך:

״רעשי מטוסים מלמעלה נמשכים זמן מה. רכבת חולפת ומשקשקת על המסילה העילית. רחש עמום של תנועה. רוח קלה מתגברת. התנועה ממשיכה. רעש מטוסים מתגבר. *שקט* קצר מאוד. התנועה נמשכת. מטוס ממרחק. אווזים במרחק. רחש צמיגי מכונית. צפצוף מכונית. מטוס. רכבת. *שקט* קצר מאוד. רעשי התנועה מתחדשים. חריקת הקרונות. סירנה עזה של רכב הצלה. הרכבת נוקשת ברעש על הפסים. רכבת נוסעים חולפת בנקישות."

במהלך עשרת השבועות שבהם הקלטנו בחורף, משך הזמן הארוך ביותר שחלף ללא הפרעות של צלילים אנתרופופונים היה שלוש דקות ו-15 שניות בלבד

אנחנו משתמשים באפיוני צלילים שהוצעו על ידי הסופר ומקליט הצלילים ברני קראוס (Krause) בספרו The Great Animal Orchestra: Finding the Origins of Music in the World’s Wild Places (משנת 2012) קראוס הבחין בין אתנופוניה (צלילים שמשמיעים בני אדם), ביופוניה (צלילים שמקורם באורגניזמים לא אנושיים) וגיאופוניה (צלילים שמקורם בגורמי טבע שאינם ביולוגיים). סיכום הנתונים שלנו כמעט הושלם. בלי להזדקק לניתוח מורכב במיוחד, כבר ברור כי במהלך עשרת השבועות שבהם הקלטנו בחורף, משך הזמן הארוך ביותר שחלף ללא הפרעות של צלילים אנתרופופונים היה שלוש דקות ו-15 שניות בלבד.

מה שגילינו בשיקגו הוא שאוואסיס הוא אכן נדיר מאוד. אני חושד שהדבר נכון לגבי מרבית הערים הגדולות, ממש כפי שבשום מקום אין הזדמנות רבה לחוות שקט. הדבר עולה בבירור מן החיפוש המרתק של הגיאולוג האקוסטי גורדון המפטון (Hempton) אחר ״רבע אינץ׳ רבוע של שקט״. המפטו נסע בכל רחבי ארצות הברית, הקליט ושימר נופי צלילים ההולכים ונעלמים במהירות. הפרויקט הוביל להקצאה של רבע אינץ׳ מרובע של דממה בשמורת הטבע של יער הגשם הו (Hoh) במדינת וושינגטון – אחד מהמקומות השקטים ביותר בארה״ב. עבודתו של המפטון תרמה רבות להעלאת מודעות לסכנת הזיהום שברעש.

דייג, אגם קומו, שקיעה

שקט? אולי שקט לדייג באמצע אגם קומו באיטליה, לקראת שקיעה. תצלום: דניאלה לוויס פלוסי

לעתים קרובות, הרגישות הסביבתית שלנו (כמו חקר הסביבה) מקבלת דגשים חדשים כשאנו מייחסים חשיבות לאינטואיציות שירשנו מן הידע המסורתי. ואכן, חלק מן התובנות הללו ניתן לשאוב מסיפורי עם ומיתולוגיות, כפי שניסיתי להראות בספרי האחרון Beasts at Bedtime: Revealing the Environmental Wisdom in Children’s Literature (שראה אור ב-2018). הטענות כי בני האדם מרוויחים, נפשית וגופנית, ממגע עם הטבע, כי שהיה בין עצים עשויה להרגיע אותנו, שמשחק חופשי בחוץ חיוני לילדים, שצעידה מהירה טובה לנו, שניתן למצוא מזור בגינה – כולן אינן נועזות במיוחד. ועם זאת, סוג הנתונים הנדרש לביסוס טענות אלה ולהניע מדיניות ציבורית הגיע רק מעבודותיהם של פסיכולוגים סביבתיים וחברתיים מן הדור האחרון. סיכומים רבי השפעה של מחקרים כאלה, שנעשו על ידי רייצ׳ל וסטיבן קפלן הם מדויקים טכנית, נגישים ומעוררי השראה: למשל: The Experience of Nature: A Psychological Perspective (משנת 1989).

רשויות מקומיות בכל העולם טורחות לספק גישה למרחבים ירוקים כדי לאפשר פעילויות פנאי, וזהו כעת מרכיב בתוכניות בריאות הציבור

אף שהמנגנונים המפיקים את היתרונות הללו מן הטבע אינם ברורים לגמרי, הדפוסים ברורים מספיק כדי להכין מדיניות ותוכניות לימודים. רשויות מקומיות בכל העולם טורחות לספק גישה למרחבים ירוקים כדי לאפשר פעילויות פנאי, וזהו כעת מרכיב בתוכניות בריאות הציבור. תכניות ילדים המעודדות אותנו ״לא להניח לילדים להישאר בבית״, וגם תכניות הממליצות על ״ריפוי מן הטבע״ או מזמינות אותנו ״לרחוץ ביער״ וכן הלאה, כולן שואבות מתובנות המחקר של פסיכולוגים סביבתיים.

ירוק, עצים, עלים

ירוק: חיוני לחיינו, בכל מקום ותמיד. תצלום: Ash from Modern Afflatus

גם האפשרות שישנו קשר בין צלילי הטבע ובין רווחת בני האדם נראית אינטואיטיבית. הרי מעטות הן אפליקציות השינה שמשמיעות צלילים של פטישי אוויר, ורבות מאוד משמיעות ציוצי ציפורים או גלי ים. מחקר שמכמת את מערכת היחסים הזאת יגיע בקרוב, אם כי התחום כולו עדיין בחיתוליו. אולם, מאמר רב השפעה אחד, שפורסם בשנת 2010 על ידי החוקרים השוודיים יֶספר אלוורסון (Jesper Alvarsson), סטפן וינס (Stefan Wiens) ומאטס א. נילסון (Mats E. Nilsson) מראה כי ממש כפי שתמונות של טבע עשויות לסייע להחלמה אחרי מועקה נפשית, צלילי טבע עשויים להשפיע באורח דומה. מאמרים כאלה, לצד הכרה גוברת בהתדרדרות נופי הצלילים העירוניים, יכולים לעודד יוזמות בתחום המדיניות בעתיד הקרוב.

אף כי אי אפשר לצוות על הציפורים לשיר, וגם לא ניתן להורות למוזיקה לנגן בין העצים, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לנהל את המרחב העירוני בדרך שתפתח בפנינו אפשרויות

אף כי אי אפשר לצוות על הציפורים לשיר, וגם לא ניתן להורות למוזיקה לנגן בין העצים, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לנהל את המרחב העירוני בדרך שתפתח בפנינו אפשרויות. אם ינוהלו כך, המרחבים הירוקים בעיר יוכלו להיות איכותיים יותר גם מבחינה צלילית וגם מבחינת המראה המושך שלכם.

בסופו של דבר, שקט אוואטי הוא סובייקטיבי. כמה שקט נדרש כדי שבני האדם יוכלו להרהר בגורלם? מה קובע את איכותו של מרחב אוואטי? כשנעצרתי במהלך הצעידה שלי בשביל הפריפטוס והרעש נעלם, עמדתי, לא בדממה מוחלטת, אלא במרחב שבין הסלעים והשביל, קולות מלמול ומשבי רוח. ואם הייתה בי חרטה על כך שהוטלתי מחדש אל שאונה של אתונה, היא לא נמשכה זמן רב, משום שעיר צריכה לכלול גם את הקולות המלהגים בשוק וגם את השקט האוואטי. כאלה, כנראה, יהיו תמיד החוויות האוואטיות: הן נדירות (אם כי אולי אנחנו מחפשים אותן לעתים רחוקות בלבד), הן עשויות להיות מרכיב חיוני בתחושת הרווחה שלנו (גם אם אנחנו לא תמיד יודעים להעריך אותן) והן עשויות להתגלות כחוויות המחזיקות מעמד – רגע עם האלים שמותיר חותם שיכול ללוות אותנו כל חיינו.

* תודה לרעייתי ואסיה פאבלויאניס (Vassia Pavlogianis) על השיחה על אודות אוצר המילים היווני הקשור ברעש ודממה.

ליאם הנגאן (Heneghan) מלמד מדעי הסביבה באוניברסיטת דה-פול בשיקגו. ספרו האחרון, Beasts at Bedtime: Revealing the Environmental Wisdom of Children’s Literature ראה אור בשנת 2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מקום של שקט לאדום חזה בעץ אורן. תצלום: ביאל מורו, unsplash.com

Photo by Biel Morro on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ליאם הנגאן, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על מקום של שקט

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

מאמר מדוייק ונכון. גם אני זקוקה לשקט והפוגה משפע דברי הצביעות וההבל שנוהגות הבריות להשמיע לעצמן ולאחרים. לא קבלתי תשובה לשאלה שמטרידה אותי - האם הזדקקות הנפש לירוק הירוק הזה של הטבע או רחש הגלים של הים נובעת מהטמעה שהטמיעו בנו החינוך והדוגמות של ילדותנו או שמא זאת הזדקקות ראשונית הטבועה בגנים שלנו? אם למישהו יש התשובה המדעית לכך אשמח לדעת.

    אם את זקוקה לשקט והפוגה אז את זקוקה, מה זה משנה האם המקור הוא גנטי או חינוכי? לעומת זאת ההתשוקה לתשובה מדעית מעלה תהיות, ואגב היא ללא ספק זה קשור לחינוך..

03
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

האם אתה מפקפק בקיומה של סקרנות? אנחנו לא אמורים לקבל דברים כמובנים מאליהם והחתירה להבנה של מקור התופעות, שמקיפות אותנו, מניעה את העולם קדימה. לכן זה משנה. ההבנה לא רק מספקת ומרגשת אלא גם מהווה תשתית לשינוי אם רוצים בו.

04
דני כספי

גם השקט הפיזיקלי המוחלט יודע להעיק. מי שהתנסה בתא הרמטי של בדיקות שמיעה, משחזר לעצמו את הרעשים הפנימיים שמתעצמים מטעם עצמם: טנטון, קולות נשימה, חריקת כסא, פכפוך מעיים. עבורי השקט האמיתי הוא קיומו של רעש רקע מתמיד, שאינו מאיים ואינו תובע מעורבות. כמו אכן בהיותך זר בעיר נוכרית. אפילו אתונאי יחוש כך. אבל... בדבלין ובשיקגו.