מקועקעות ובמכנסיים

הן צדו, לחמו, שרו, יצרו, שלטו, משלו בגורלן ונהנו מחירות מינית גדולה: האמזונות
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

השנה היא שנת 700 לפני הספירה, המקום הוא הים השחור. אתם מוצאים את עצמכם על אדמה, ממזרח ליוון העתיקה. מימינכם הים הגועש ומשמאלכם רכס הרים. באמצע: קרקע פורייה שבה צומחים אגוזי לוז, פירות יער, מרווה ואורגנו. אתם חוצים את הביצות הרדודות ורק מדי פעם נתקלים באנפה, סוס פרא או נץ שחוצים את דרככם. ואז, פתאום, אתם מותקפים על ידי כנופיה של לוחמים נועזים על גב סוסים.

על פי המלומד היווני הרודוטוס, זה מה שקרה לשבט של סקיתים. הם היו קהילה של קשתים, רוכבי סוסים נוודים שחיו לחופי הים השחור בסביבות המאה השביעית לפני הספירה, עד שיום אחד סוסיהם הוחרמו על ידי כוח לוחם מסתורי. רק אחרי שהבחורים הצעירים של השבט נרתמו לקרב והרגו חלק מהם, הם הבינו שיריביהם היו נשים. נשים לוחמות הקרויות אמזונות, ״אשר לא היה להן דבר מלבד כלי נשקן וסוסיהן״ ואשר ״הקדישו את חייהן לציד ושוד״.

על פי הרודוטוס, הצעירים הסקיתים החליטו במהירות לשנות טקטיקה. הם לא הרגו את יריבותיהן, ואפילו פסקו מכל מתקפה עליהן. במקום זאת, הם הציעו לקיים איתן יחסי מין.

הרעיון מאוד מצא חן בעיני האמזונות. כך מספר לנו הרודוטוס, ועד מהרה שני המחנות התמזגו. ״הגברים בשום אופן לא הצליחו ללמוד את שפת הנשים, אבל הנשים הצליחו להגיע עם הגברים להבנה״, הוא ממשיך ומספר. ברגע שהצליחו לתקשר, הגברים אמרו לאמזונות שהם היו רוצים לחזור הביתה: ״יש לנו הורים ויש לנו רכוש משלנו״.

מה הייתה תשובת האמזונות? ״לעולם לא נוכל לגור ביחד עם נשותיכם. המנהגים שלנו שונים מאוד משלהן... אנחנו יורות חיצים, מטילות כידונים, רוכבות על סוסים. אבל מה עושות הנשים שלכם? שום דבר מכל זה..."

מה הייתה תשובת האמזונות? ״לעולם לא נוכל לגור ביחד עם נשותיכם. המנהגים שלנו שונים מאוד משלהן... אנחנו יורות חיצים, מטילות כידונים, רוכבות על סוסים. אבל מה עושות הנשים שלכם? שום דבר מכל זה. הן מסתפקות במלאכת הנשים! הן אינן יוצאות לציד, ובעצם אינן יוצאות כלל – הן נשארות בתוך הכרכרות שלהן. אז אתם מבינים, בלתי אפשרי שנחזור אתכם״.

מותו של אורפאוס, אמזונות

מותו של אורפאוס, בידי שתי אמזונות, לוחמות חשופות חזה, מקועקעות (420-410 לפנה"ס) - אוסף וסיל בויקוב, סופיה, בולגריה. תצלום: Gorgonchica, ויקיפדיה

אבל לאמזונות הייתה הצעה חלופית: ״אם אתם באמת רוצים אותנו לנשים, וברצונכם גם לנהוג באורח מכובד וראוי, לכו להוריכם וקחו את החלק המגיע לכם ברכוש. לאחר מכן, עם שובכם, נוכל להקים ביחד בית משלנו״.

הבחורים הצעירים הסכימו, וביחד הם התיישבו במקום חדש, למרבה אושרם של שני הצדדים. צאצאי האיחוד הזה נקראו סרמטים. הרודוטוס מספר לנו ש״מאז ועד היום, הנשים הסרמטיות שמרו על אורח חייהן הקדמוני: הן יוצאות לצוד, בין אם בעליהן מצטרפים או לא, הן יוצאות למלחמה והן מתלבשות בדיוק כמו הגברים״.

מה שהרודוטוס מספר לנו כאן הוא מדהים: בזמן שבו נשות יוון העתיקה לא הורשו אפילו לצאת מביתן לבדן, נשים מקרב הסרמטים היו שוות לגברים, רוכבות, צדות, נלחמות מזריחה ועד שקיעה. מי היו האנשים הללו, ועד כמה אמיתי הדיווח של הרודוטוס?

היסטוריונים ופילוסופים מיוון העתיקה, ובהם אפלטון והרודוטוס, מספרים עליהם, והאחרון גם מצהיר כי בחלק מהשבטים היה בידי הנשים ״לא פחות כוח מכפי שניתן לגברים״

הסרמטים היו חלק מהסקיתים, מונח יווני רחב המתאר מגוון של קהילות נוודים ונוודים-למחצה, הדומות זו לזו אך עם זאת נבדלות, ואשר חיו, דהרו ונלחמו במשך מאות שנים בשכנות ישירה ליישובים היוונים שבמזרח הים האגאי, במקום הקרוי כיום אנטוליה. הסקיתים חיו באזור הנמתח בין ההימלאיה והרי אלטאי בסין של ימינו ועד לים השחור, באזורים שכלולים היום בגיאורגיה ובתורכיה. היסטוריונים ופילוסופים מיוון העתיקה, ובהם אפלטון והרודוטוס, מספרים עליהם, והאחרון גם מצהיר כי בחלק מהשבטים היה בידי הנשים ״לא פחות כוח מכפי שניתן לגברים״.

בתקופה הסמוכה יותר לימינו, ההיסטוריונית אדריאן מאיור גילתה עבורנו מחדש את הלוחמות העצמאיות הללו. כחוקרת בתחום הלימודים הקלאסיים וההיסטוריה של המדע באוניברסיטת סטנפורד, היא עקבה אחר העקבות הארכאולוגיים והספרותיים של האמזונות המיתולוגיות – וזיהתה בקשתיות הרכובות מקרב הסקיתים והסרמטים את בנות דמותן ההיסטוריות. את ממצאיה היא פרסמה בספרהּ משנת 2014 The Amazons: Lives and Legends of Warrior Women Across the Ancient World. במשך תקופות ארוכות מקובל היה לחשוב שלוחמות עצמאיות נועזות היו פרי דמיונם של היוונים הקדמונים. הראיות שמאיור ליקטה מספרות סיפור אחר: הנשים הללו היו אמיתיות.

אמזונה פצועה

אמזונה פצועה, המוזיאונים הקפיטוליניים, רומא. תצלום: GFDL, ויקיפדיה

מן הממצאים של מאיור עולה כי הנשים בחברות הסקיתיות ניהלו חיים חופשיים בהרבה מעמיתותיהן היווניות. דמיינו חברה יוונית שבה אין צורך להציג בינאריות מגדרית המעניקה לגברים כוח ויוקרה ותובעת מהנשים פסיביות ושרוּתיות. ילדות יכלו לגדול להיות מה שרק רצו: ציידת, אמנית, משוררת, מגדלת פרחים. מנהיגה, לוחמת עזה, גיבורה, טיילת. כך לפחות עולה משמות הנשים. מאיור אספה רשימה ארוכה של שמות נשים אמזונות, שרובם הופיעו בציורי כדים יווניים – אמנות נפוצה מאוד בתקופה ההיא. הנה דוגמאות:

אלקאיה – חזקה מאוד.

כאוקֶה -אחת מן הגיבורות.

יוריאלי – המשוטטת למרחקים.

מולפאדיה – מוות או שיר אלוהי.

כאסה – היושבת בראש המועצה.

פסיביות, צניעות, יופי? מן הראיות שיש בידינו כיום, דבר מכל התכונות הללו לא היה חשוב או זכה ליוקרה בקרב נשים בחברות הקשתים הרכובים הנוודיות או הנוודיות למחצה בערבות הסקיתיות

ברור מה איחלו ההורים לבנותיהן בחברות הללו: הם רצו שייסעו למרחקים, יהיו מנהיגות פוליטיות, ישלטו בגורלן שלהן. פסיביות, צניעות, יופי? מן הראיות שיש בידינו כיום, דבר מכל התכונות הללו לא היה חשוב או זכה ליוקרה בקרב נשים בחברות הקשתים הרכובים הנוודיות או הנוודיות למחצה בערבות הסקיתיות. הן לא הותירו לנו עדויות בכתב, לפחות לא כאלה שאנחנו מסוגלים להבין, אבל התרבות החומרית שלהן, ומה שידוע לנו עליהן מתרבויות אחרות שכן הותירו מקורות כתובים, מאפשר לנו להרכיב את תמונה שכנראה מתארת את חייה של הלוחמת בסקיתיה.

השנה היא שנת 600 לפני הספירה, המקום הוא סקיתיה. דמיינו, שוב, שאתם מוצאים את עצמכם במזרח יוון העתיקה. מימינכם, הים השחור; משמאלכם, רכס הרים; באמצע: אותן אדמות שעליהם צומחים אגוזי הלוז. אתם אישה, שמאז עלות השחר צדה למען עצמה, משפחתה וחבריה, רכובה על גב סוסה, בביצות. שמך כאוקה, ניתן לך על ידי אמך ואביך, שהיו בטוחים שתהיי אחת מן הגיבורות. אחרי חצי יום של רכיבה את מרגישה פה ושם שפשופים, אבל זה לא נורא: את לובשת מכנסיים מרופדים. כפי שמאיור מספרת לנו, היוונים העתיקים ייחסו את המצאת המכנסיים לנשים ברבריות מן המזרח, וזה נראה סביר, כי הן בילו זמן רב כל כך על גב סוסים. על פי אחד המקורות העתיקים, המלכה העתיקה סמירמיס מבבל המציאה מכנסיים וחולצות ארוכות שרוולים, והנהיגה בעצמה קבוצה של מטפסות הרים כדי לתקוף מצודת אויב. רבות מהאמזונות מצוירות באמנות היוונית כשהן לובשות מכנסיים וטוניקות בדוגמאות צבעוניות וכובעים גבוהים.

הקעקועים שעל זרועותיך ורגליך מציגים את כל חיות הבר שצדת ושאת עדיין מקווה לצוד כמו צבאים, חזירי בר והגריפון המיתולוגי השומר על הררי הזהב במקום כלשהו במזרח

וכך גם את: רוכבת לך על סוס חום בהיר במכנסיים חמים וטוניקת צמר ארוכת שרוולים עם דוגמאות זיג זג צבעוניות בירוק ואדום, וגם כובע גבוה שנועד להגן עליך מפני הגשם. את חיה באקלים ממוזג, שבו גשם יורד לעתים קרובות גם בקיץ, והופך את האדמה לפורייה. הבגדים שלך מגנים עליך מפני מזג האוויר – ומכסים את הקעקועים שעל זרועותיך ורגליך, המציגים את כל חיות הבר שצדת ושאת עדיין מקווה לצוד, כמו צבאים, חזירי בר והגריפון המיתולוגי השומר על הררי הזהב במקום כלשהו במזרח.

על כתף ימין שלך מקועקע צבי, ועל פרק יד שמאל שלוש נקודות – את נהנית מהקעקועים. יתכן ששמעת על היוונים החיים במערב, והמקעקעים רק אסירים ופושעים. איזה בזבוז של האמנות הזו! חוץ מזה, היוונים אינם לובשים כלל מכנסיים, כך לפחות סיפרו לך, לא הגברים ולא הנשים. איזו צורת חיים לא מעשית היא זאת. סמירמיס לעולם לא הייתה מצליחה לטפס על הצוקים הללו בטוניקה.

קשתית סקיתית, אפיקטטוס

קשתית סקיתית ואמזונה: ציור על כד, מעשה ידיו של אפיקטטוס (520-500 לפנה"ס), המוזיאון הבריטי. תצלום: ויקיפדיה

מאחר שחלפו כבר מספר שעות מאז התחלת לצוד, מספר ציפורים תלויות מסוסך, וכאשר את מזהה מקבץ של עצים גבוהים, אולי אורנים שחורים, ירוקים כהים, שמדיפים ריח של שרף, את קוראת לציידים האחרים. ביחד עם הציידים האחרים – ובהם בני משפחתך, חבריך, בן זוגך או המאהב שלך – תרכבו עד לעצים ותרדו מן הסוסים כדי לנוח מעט. אחרי שתסירי את ה״גוריטוס״ שלך – נרתיק הקשת והחצים המרהיב שלך העשוי עור וזהב – יתכן שתשבי, שעונה על גזע האורן, תמתחי את רגליך היגעות ותביטי במראה שאת נושאת איתך תמיד. זהו הכלי היחיד המאפשר לך לתקשר על פני מרחבי הערבה העצומים. נשים וגברים גם יחד נקברים עם המראות שלהם כשמגיע זמנם להיות מונחים באדמה, ודבר אינו זע.

המראה גם מסייעת לך לבחון, בעת שאת נחה, את צמותיך – או, אצל הגברים, את מראה הזקן. ואכן, זה בדיוק מה שעושה כעת הצייד ת׳ולמֶה. הוא הוציא מכיס רצועת החזה שלו מראת יד והוא בוחן בה את בבואתו. נראה שהוא גם מתפעל מאוד מהעגילים הזהובים כחולים שלו. וגם את, למען האמת. את מבלה את ההפסקה כשראשו בחיקך, מלטפת בעדינות את שיערו. מדי פעם, את רואה אנפה אפורה דואה בדממה על פני המים.

עם שובכם למחנה, השלל שלכם יחולק בקהילה. ואם אינך חובבת ציד, תוכלי באותה מידה לבלות את היום בליקוט של פירות יער ואגוזים, או ללכוד בעלי חיים קטנים, וכנראה גם לתרום למחנה יותר קלוריות מכפי שתורמים הציידים – קלוריות בטוחות בהרבה

אחרי ההפסקה, אתם חוזרים לציד. עם שובכם למחנה, השלל שלכם יחולק בקהילה. ואם אינך חובבת ציד, תוכלי באותה מידה לבלות את היום בליקוט של פירות יער ואגוזים, או ללכוד בעלי חיים קטנים, וכנראה גם לתרום למחנה יותר קלוריות מכפי שתורמים הציידים – קלוריות בטוחות בהרבה. או לגדל ירקות ופירות בשדות הקטנים שאת מטפחת, ביחד עם נשים רבות נוספות, שלכל אחת מהן שדה משלה, אבל היבול מתחלק בין כולם. בין אם תהיה ציידת, מלקטת או מגדלת ירקות, משוררת, מרפאה או חרשת ברזל, את, כאוקה, תיחשבי לאחת מהגיבורות.

סקיתים, אמזונות, ציד צבאים, טבעת זהב

טבעת זהב ועליה סצנה של ציידת צבאים (450-400 לפנה"ס), המוזיאון לאמנות בבוסטון.

יתכן שתרצי להמשיך להחזיק באשפת החצים, גם אם לא תרצי להוסיף לצוד. על פי הרודוטוס, נשים וגברים סרמטים חיו בזוגות, כמו כאוקה ות׳ולמה, שהוא אבי ילדיה. אבל היו להם גם דרכים להסביר אלה לאלה כי הם זקוקים למעט עונג מחוץ לזוגיות: ״כדי לסמל כי בכרכרת האישה מתקיים כעת מפגש מיני, אשפת החצים הייתה נתלית מבחוץ״, מספרת מאיור. בסאגת הנארתים מן הקווקז, כך היא מסבירה, ״הסימן כי אישה מארחת אורח למפגש מיני היה החנית שלו, הנעוצה בקרקע בסמוך למגוריה״.

את מתקשה להאמין: אומרים שאצל היוונים האבות והבעלים שולטים במיניות של בנותיהם ונשותיהם. זו בטח המצאה. איש לא יכול להיות כל כך ברברי

לכן, ככאוקה, יתכן שאת מרשה לעינייך לשוטט בעודך יושבת תחת העץ כשראשו של ת׳ולמה בחיקך. אם יש לך עניין בביירֶק מחבל תראקיה, או בחברתך הציידת יוריאלי שירדה בנתיב הנהר האדום מן ההרים כשהיא נראית כמו האלה סיבלי – תוכלי לממש את רצונך, או לא, כאוות נפשך. המדווחים השונים מיוון העתיקה אחידים בדעתם כי הנשים האמזוניות והסקיתיות נהנו מחופש מיני שנשים יווניות לא יכלו אפילו להעלות בדעתן. שמעת על התדהמה שלהן, אבל את מתקשה להאמין. זו בטח הגזמה – בדיוק כמו השמועה האחרת ששמעת, אשר לפיה אצל היוונים האבות והבעלים שולטים במיניות של בנותיהם ונשותיהם. זו בטח המצאה. איש אינו יכול להיות כל כך ברברי.

אחרי יום של ציד, תחזרי בוודאי אל המחנה או ההתיישבות ביחד עם ביירק, ת׳ולמה, יוריאלי והציידים האחרים. כפי שדייוויד גריבר ודייוויד ונגרו כתבו בספרם משנת 2021 The Dawn of Everything: A New History of Humanity, לעתים לא נדירות קרה שהקהילה שלך שינתה צורה וטקטיקה במהלך השנה, בעיקר בחלוף העונות ושינוי הטמפרטורות. הקהילה התפצלה לקבוצות ציידים קטנות יותר בחורף, למשל, והקימה מאחזים גדולים יותר, אם כי זמניים, לחקלאות זעירה במהלך הקיץ או להפך. נניח שכעת קיץ, ושאת חוזרת למחנה שלכם בערב. את בודקת מה שלום הילדים שלך ושל ת׳ולמה, שנותרו במשך היום בהשגחת דרי המחנה. לאחר מכן את נכנסת לבקתה שאותה את חולקת עם ת׳ולמה, ולוקחת לך שמן הלינדה (halinda). בעודך מעסה את השמן אל זרועותייך וירכייך, הכואבות מיום של רכיבה וירי חיצים, את מרגישה את החום המרגיע שמעורר בך השמן. אם מתחשק לך, תוכלי לבקש מת׳ולמה שימרח אותו במקומות שאליהם אינך מגיעה: הגב התחתון והכתפיים. אולי תמרחי שמן על גופו בתמורה.

סקיתים, סוסים, עץ, אבזם

סקיתים עם סוסים תחת עץ, לוחית זהב לחגורה, סיביר (המאה הרביעית או השלישית לפנה"ס). תצלום: Courtesy and © The State Hermitage Museum, St Petersburg, 2017. Photo: V Terebenin

לצד הבשר את אוכלת פירות יער טריים, גבינת עזים, דבש ואגוזים – את שותה חלב סוסה תוסס עם המזון, וטעמם המתוק של הדבש וגבינת העזים נותר על לשונך

כשתצאי שוב החוצה, המדורה המרכזית כבר תבער וניחוח בשר העוף הצלוי, מתובל באורגנו ומרווה, ימלא את האוויר. הציידים, הלקטים והחקלאים מביאים את המזון שמצאו. יתכן שלצד הבשר את אוכלת פירות יער טריים, גבינת עזים, דבש ואגוזים – את שותה חלב סוסה תוסס עם המזון, וטעמם המתוק של הדבש וגבינת העזים נותר על לשונך.

את ממשיכה לשתות חלב בחברת חברייך, ואת משתכרת מעט, בהדרגה. חלב סוסות שימש כנראה בקרב הסקיתים באותו אופן שבו השתמשו ביוון העתיקה ביין מדולל במים. הכוכבים מופיעים בשמים שמעלייך. ת׳ולמה כורך סביבך את זרועו, ובנותייך והילדים האחרים מתחננים בפני המשוררת שתספר להם סיפור. את מניחה לראשך לצנוח על כתפו של ת׳ולמה ומביטה בכוכבים, בעת שהאש מחממת את שריריך הכואבים ואת עורך הצונן. יתכן שינשופים קוראים לא רחוק משם, בעת שהמשוררת מוציאה את כלי הנגינה שלה, שדומה אולי לעוּד או לירה, ומתחילה לספר מיתוס נארתי נושן, על הגיבור וארזאמג (Warzameg) - ועל הגיבורה פסטינה (Psatina) שהערימו על המוות בדמותו של ארחון ארחוז' (Arkhon Arkhozh). בנותייך התיישבו כבר סביב המדורה, מביטות במבט מהופנט במשוררת ומאזינות לשיריה וסיפוריה. את מתבוננת בהן בעונג, נרגשת לראות שעם כל יום חולף הן גדלות והופכות לנשים ועושות בחייהן דברים נפלאים.

הלילה מחשיך והולך, ויתכן שאת מסוגלת להבחין בחברתך יוראיל, בשיערה הכהה ועיניה החומות, מעבר למדורה. היא מקימה אוהל קטן, מספיק בדיוק כדי להכניס לתוכו את הראש. בפנים, זרעי קנבוס יישרפו באש. את נושקת לת׳ולמה, קמה והולכת כדי להצטרף ליוראיל. חברתך הטובה מחייכת ומניחה לך לתחוב את ראשך ראשונה אל האוהל ולשאוף את האדים מן הזרעים הנשרפים. את נרגעת. כשאת שולפת את הראש מתוך האוהל, את רגועה מספיק כדי להקשיב לסיפורי המשוררת עד שיגיע הזמן ללכת לישון. מחר, תצאי שוב לצוד או ללקט או לגדל ירקות. לעבד עורות או לבנות קשתות וחצים, להמציא סיפורים או ליצור יצירות אמנות, לעבד זהב ואבנים יקרות, להתמקח עם סוחרים עמיתים מבבל, מצרים או מילטוס, לטפל במשפחתך או להשתתף בכינוס המועצה שבו יתקבלו החלטות הנוגעות למאחז, כנראה בראשות אישה קשישה, ואולי אפילו זרה. מי יודע, אולי יום אחד את תהיי האישה הזו.

סקיתים, שותים, זהב

לוחיות זהב ובהן איור של סקיתים שותים. תצלום: Courtesy and © The State Hermitage Museum, St Petersburg, 2017. Photo: V Terebenin

אם נניח לדמיון שלנו להשתולל, על פי הראיות העומדות לרשותנו, כך נראה כנראה יומה של אישה בוגרת בחברות הסקיתיות. הסקיתים כוללים רצף תרבותי מגוון ביותר, וחלקם היו הרבה יותר פטריארכליים. אבל כפי שגרייבר וונגרו מציינים בספרם, סביר שמגוון צורות של התארגנויות חברתיות ופוליטיות התקיימו אלה לצד אלה במשך מרבית תולדות האנושות. וברור שכך היה בקרב הסקיתים.

אמותינו הסרמטיות הקדמוניות היו כנראה עצמאיות ושלטו בגורלן ובמיניות שלהן, חופשיות לבחור בני זוג רומנטיים, חברים, מקצוע ומקום מגורים, והן חיו חיים שתאמו את טעמן ויכולותיהן

בלי קשר לתרבות הסקיתית שלה השתייכת, חייך כאישה לא יכלו להיות שונים יותר מימיה האופייניים של אישה או בת ביוון, המוגבלת למשק הבית, ונמצאת בשליטת אביה או בעלה. במובנים רבים, חייה של אישה סרמטית דמו הרבה יותר לחייה של אישה בימינו: אמותינו הסרמטיות הקדמוניות היו כנראה עצמאיות ושלטו בגורלן ובמיניות שלהן, חופשיות לבחור בני זוג רומנטיים, חברים, מקצוע ומקום מגורים, והן חיו חיים שתאמו את טעמן ויכולותיהן.

כאן מתבקשת שאלה: למה אנחנו לא זוכרים כיום את הנשים הללו? למה שכחנו את כאוקֶה ואת יוריאלי, כאסה, אלקאיה וכל שאר אימותינו ההרואיות?

לנשים ״אין עבר, אין היסטוריה ואין דת משלהן״, כתבה סימון דה בובואר במחקר הפמיניסטי פורץ הדרך שלה ״המין השני״ (משנת 1949). היא טענה כי ״תמיד היו נשים״ אשר ״רחוק ככל שניתן למצוא בהיסטוריה, הן היו תמיד כפופות לגברים״. כך אנחנו זוכרים את העבר: מקום שבו נשים דוכאו תמיד על ידי גברים, מיוון העתיקה ועד המחצית השנייה של המאה ה-20, ואפילו עד היום. בסיפורינו הבסיסיים, בעידני העבר המיתולוגיים שעליהם אנחנו מבססים את הבנתנו התרבותית, נשים הן המשרתות והשפחות של גברים: מסיפור אדם וחווה התנ״כי ועד הסיפור היווני על מלחמת טרויה.

״הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ״, אומר אלוהים לחווה אחרי שהיא אוכלת מפרי עץ הדעת בגן העדן. סיפורה של מלחמת טרויה מציע גורל דומה לנשותיו: ״היוונים, אדונינו, חוטפים אותי... אני רוצה. למות/ איני יכולה לשלוט בכמיהה הזו״, אומרת אנדרומאכה, אשתו של הקטור נסיך טרויה, במחזהו של אוריפידס. וחמותה, הֶקוּבה, מלכת טרויה לשעבר, עונה: ״זהו גורלך, גורל עצוב הוא, הייסורים הללו״. שני סיפורים, אשר באורח חשוד, מציגים תוצאות דומות מאוד עבור הנשים: חיים עצובים של שיעבוד וסבל.

אנחנו זוכרים את העבר שממנו באנו כמקום פטריארכלי, את ״העבר המיתולוגי״ המספק לנו את מוסכמות ההווה – העבר שהחוקרים מכנים בשם זיכרון תרבותי

בקיצור: אנחנו זוכרים את העבר כמקום פטריארכלי. בובואר מסכמת זאת יפה ב״המין השני״ כשהיא שואלת: ״למה העולם הזה היה שייך מאז ומתמיד לגברים, ורק היום הדברים מתחילים להשתנות?״ כך אנחנו זוכרים את העבר ממנו באנו, את ״העבר המיתולוגי״ המספק לנו את מוסכמות ההווה – העבר שהחוקרים מכנים בשם זיכרון תרבותי.

כפי שמראות עצמות הלוחמות, הזיכרון שלנו מוטעה. מלוחמות שנלחמו עם הצבא הרומי ליד חומת אדריאנוס בבריטניה והלוחמות הוויקינגיות בשוודיה ועד הלוחמות הסקיתיות, בנות דמותן ההיסטוריות של האמזונות מהמיתוסים היווניים הקדמונים, צורת הקבורה שלהן מבהירה כי נשים לא היו תמיד כפופות לגברים. במקומות כמו סקיתיה, הן חיו חיי חירות.

יש חשיבות למה שאנחנו זוכרים. אנחנו פונים אל העבר כדי להבין מי אנחנו – חשוב עוד יותר, מי אנחנו חושבים שעלינו להיות. כבני אדם, אנחנו כורים בעבר המיתולוגי שלנו כדי למצוא את הנורמות שינחו את התנהגותנו בהווה ובעתיד, כפי שחוקרי זיכרון כמו יאן אסמן ואליידה אסמן (Assmann) הראו.

הנורמות שאנחנו שואבים מן העבר תואמות את מה שנרצה להיות בהווה, ואת העולם שנרצה להוריש לילדינו בעתיד

כיום, הגענו למצב שבו הזיכרון התרבותי שלנו כבר אינו תואם את מה שאנחנו חווים בהווה. חלקנו חיים בחברות שבהן נשים וגברים שווים בפני החוק, ובינאריות מגדרית כבר אינה ברורה מאליה, ואפילו מתחילה להתמוסס. כבר כיום, מומחי זיכרון מודרניים כמו היסטוריונים, ארכאולוגים, סופרים, יוצרי קולנוע, עובדי מוזיאונים ועיתונאים מעדכנים את הזיכרון התרבותי שלנו, פונים לארכיונים כדי לשלוף מרכיבים של העבר שעד כה התעלמו מהם, כדי לשכתב ולשלב אותם בקאנון. דוגמאות לאלה כוללות את ההיסטוריונית ג׳ודי בטליון (Batalion) מחברת הספר The Light of Days (משנת 2021), מחקר רחב היקף על לוחמות מחתרת יהודיות בגטאות הנאציים; העיתונאית דניאל פקט (Paquette) שכתבה בוושינגטון פוסט על אודות צבא נשים מן המאה ה-19 בממלכת דהומיי המערב אפריקנית; והחוקרת מרילין פאטוּ-מאטיס (Patou-Mathis) שחקרה את התפקיד השוויוני של נשים בחברות פרה-היסטוריות.

אלה מבטיחות כי הנורמות שאנחנו שואבים מן העבר יהיו תואמות את מה שנרצה להיות בהווה, ואת העולם שנרצה להוריש לילדינו בעתיד. אם אנחנו מעוניינים בעתיד שוויוני, הגיע העת שנזכור את הנשים הלוחמות של סקיתיה, אלה שהיו שוות לגברים. והגיע הזמן להיענות לקריאתה של המשוררת סאפו מן האי לסבוס, מלפני כ-2500 שנה:

״אני אומרת
שמאוחר יותר,
אפילו בעידן שאינו דומה לשלנו,
מישהו יזכור מי אנחנו.״

כריסטין לנן (Lehnen) היא המנהלת והמייסדת של הסדנה לכתיבת רומנים באוניברסיטה של בון, גרמניה, וחוקרת באוניברסיטת מנצ׳סטר הבריטית. מאמריה בנושאי היסטוריה, ארכאולוגיה, ספרות, פמיניזם ותרבות מתפרסמים בקביעות באתר DW.com. היא ממייסדות כתב העת 42 המתמחה בתחקירים וכותבת ספרות בשמות הבדויים C E Bernard ו-C K Williams.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פרש יווני אוחז בקצה כובעה של אמזונה לוחמת המניפה מולו גרזן (פסיפס מאנטיוכיה, המאה ה-4 לספירה), מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: ז'אק מוסו, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטין לנן, AEON.

תגובות פייסבוק